מעמקים - והכנעני עדיין בארץ
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

והכנעני עדיין בארץ

יוסף אורן

גיליון מס' 36 - כסליו תשע"א * 11/10

כותרת המאמר נשענת על הסיפור הציוני הראשון בתולדות הספרות עברית. הסיפור לא נכתב בתקופת התחייה, אלא אלפי שנים קודם לכן. כתב אותו סופר אלמוני, שנטל על עצמו משימה קשה – לספר על ראשיתו של עם ישראל ועל תחילת הקשר שלו לארץ-ישראל. בתבונה רבה פתח הסופר הקדום את עלילת הסיפור במשפט המדגים היטב את הפואטיקה של הסיפור המקראי. בלי להשתהות – פתח מיד באירוע: "ויאמר ה' אל אברהם: לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית י"ב-1).

סופר בן זמננו היה ודאי מקדים למעמד ההתגלות הזה של אלוהים לאברהם הסבר המורכב מיסודות פסיכולוגיים ומיסטיים. כמו-כן לא היה מחמיץ את ההזדמנות להתעכב מיד אחרי המעמד הזה על המלודרמה שהתרחשה במשפחתו של אברהם, כאשר הודיע לשרי אשתו וללוט אחיינו שהחליט להיענות לצו של אלוהים המורה לו להיפרד מחרן, שבה היה מבוסס היטב (פסוק 5), ולנדוד אל כנען הרחוקה – ארץ שלא ידעו עליה דבר.

המספר המקראי, שהניח לקורא להשלים פערים כאלה לפי הבנתו, דילג על חומרי אכספוזיציה כאלה גם בהמשך, והוסיף להיצמד לעובדות המעידות על שאר-רוחו של גיבור הסיפור: "וילך אברהם כאשר דיבר אליו ה'" (פסוק 4). ורק אחרי שהמספר פירט תחנות ראשונות במסעו של אברהם בארץ, שיחרר את המידע שמנע מאיתנו, הקוראים, עד כה – "והכנעני אז בארץ" (פסוק 6). שלוש המילים האלה בפסוק תרמו למאמר הזה את כותרתו, שבה הוחלפה מילית הזמן "אז" במילה "עדיין", כדי להבהיר, שלא בכנענים אשר התגוררו בארץ בימיו של אברהם יעסוק המאמר בהמשך, אלא בסופרים היותר נודעים של ספרות הישראלית אשר מבטאים רעיונות "כנעניים" ביצירותיהם.

אף-על-פי-כן, הן אי-אפשר להיפרד מהסיפור הציוני המכונן של הסופר הקדום בדיוק במקום שבו שילב בעלילה את "הסיבוך" – "והכנעני אז בארץ". לכן, נתקדם בעלילה עוד קצת, אל "ההתרה" המובטחת ל"סיבוך" הזה בהמשך. אף שה"התרה" תוגשם מאוחר יותר בהיסטוריה של עם ישראל – בימיו של יהושע בן-נון, מקדים הסופר לגלות אותה לקוראים. בהגיע אברהם עם כל הכבודה שלו לאלון מורה, התגלה אליו אלוהים פעם נוספת ובמעמד הזה גילה לו את הפתרון ל"סיבוך": "לזרעך אתן את הארץ הזאת" (פסוק 7).

לוא נקלע למעמד ההוא אחד מסופרי דורנו, מאלה שהתקשורת מאפשרת להם באופן קבוע להשמיע את תגובתם על אירועים בחיי המדינה – היה ודאי מוכיח לאלוהים שהבטחתו היא חסרת סיכוי ולא תתממש לעולם. ובתור "איש-רוח" היה יועץ לאלוהים בשם התבונה הטהורה וההיגיון המעשי למשוך חזרה את ההבטחה ולמנוע את האסון שתמיט על אברהם ועל משפחתו, שזה מקרוב הגיעו לכנען.

אך אברהם, הציוני הראשון בתולדות העם היהודי, לא היה "איש-רוח" וגם לא התיימר לדעת את העתיד. הוא היה מגשים – אחד מהנדירים האלה, שהציונות התברכה בהם, המקדימים "נעשה" ל"נשמע". לכן, אחרי ששמע את ההבטחה "לזרעך אתן את הארץ הזאת", ולא התיישב מיד לאחר מכן במקום מוצל תחת איזו גפן או תאנה, כדי להמתין להתגשמותה, אלא פנה להגשים אותה. כאידיאליסט אמיתי הבין, שהבשורה "לזרעך אתן את הארץ הזאת" איננה הזמנה לבחון את אלוהים, אם יש בכוחו להגשים את הבטחתו, אלא היא משימה שעליו לפעול ברוחה כדי שתתממש במציאות. לכן לא נפלה רוחו אחרי שגילה את העובדה ש"הכנעני אז בארץ" ולא פעל כפי שפועל הסופר "איש-הרוח" ויקיר התקשורת בימינו – שמפחד "והכנעני אז בארץ" מזדרז להפיץ מעל כל במה את כפירתו בהבטחה שנתן אלוהים לאברהם "לזרעך אתן את הארץ הזאת".

ציונות כפשוטה

למזלו של העם היהודי התקבצו אנשי-רוח אמיתיים, בעלי אמונה ובעלי מעוף, סביב רעיון התחייה בשלהי המאה ה-י"ט. כאלה שהבינו את ההבטחה "לזרעך אתן את הארץ הזאת" כפי שצריך היה להבינה – כמשימת שעליהם להגשימה בעזרת ה"אף-על-פי-כן" הציוני. ומול הקושי המקביל ל"והכנעני אז בארץ" – הימצאותו של ערב-רב ערבי חסר זהות לאומית, במספר מבוטל ובלי שאיפות מדיניות, בפירוד ובפיזור בפלשתינה – הציבו את ההכרח הקיומי, לכוון את פזורת העם היהודי בעולם חזרה לציון ולחדש בה חיים ריבוניים מלאים, לפני שהאנטישמיות הגואה בעת החדשה תביא להשמדתה של הפזורה המוחלשת הזו בארצות הגלות.

רוב ההוגים של הפתרון הציוני הזה לא שיערו שהעולם הערבי המסוכסך בתוכו יתלכד להמריד את הערב-רב שפלש לפלשתינה לשבור בה שבר, רובו בתקופה העות'מנית, ויורה לו להתכחש להבטחה "לזרעך אתן את הארץ הזאת" שנתן אלוהים לאברהם בשחר ההיסטוריה – אותו אברהם שגם דת האיסלם שלהם אימצה אותו כאב קדום של המוסלמים. אלמלא המריד העולם הערבי את ערביי ארץ-ישראל, הם היו מקדמים בברכה את שיבת העם היהודי לציון כדי לכונן בה מחדש את "מדינת היהודים". אילו פעלו כך ערביי ארץ-ישראל, היתה הציונות מגשימה את מטרותיה כפי שקיוותה – בדרכי שלום ובמתן אפשרות לערבים מכל הדורות, שפלשו לפלשתינה מימי הכיבוש של צלאח א-דין ועד ימי המנדט הבריטי, להישאר בבתיהם ועל אדמותיהם ואף לקחת חלק בייסוד מדינה עצמאית ראשונה בה – מדינת הלאום של העם היהודי.

ולאלה מבני עמנו שמטעמים פוליטיים מתכחשים כיום לעובדה, שהימצאות הערבים בארץ-ישראל היא תוצאה של פלישתם לתוכה, בשנים שעם ישראל הוגלה בחוזק יד ממולדתו, וגם לאלה המכחישים את העובדה הזאת מבין הפלסטינים, הנה תזכורת קצרה: הערבים כבשו לראשונה את הארץ במחצית הראשונה של המאה השביעית מידי כובשיה הקודמים - הביזנטים, ונאלצו לחזור ולכבוש אותה פעם נוספת, הפעם מדי הצלבנים, בימי צלאח א-דין במחצית השנייה של המאה השתיים-עשרה. זו האמת ואין בילתה: במהלך ההיעדרות המאולצת של עמנו ממולדתו – חמדו פולשים שונים את ארצנו, ומתאוות התפשטות כבשו אותה זה מידיו של זה. ולכן הימצאותם של הערבים בארץ ישראל, שהושגה מכוח פלישה וכיבוש, מקנה להם זכויות קניין פרטיות על נכסים שרכשו במשך השנים, אך אינה מקנה להם זכויות לאומיות בה.

האירגון הפאן-ערבי המכונה הליגה הערבית, הוא שהמציא "עם פלסטיני", ואחרי שיזם בשמו מלחמות נגד מדינת ישראל ונכשל – שימר אותו במצב של פליטות בארצותיו ובדה לו מיתוס של "נכבה" כדי שלא ישתקם ולא ייקח חלק בהישגיה של האנושות, אלא יישאר בנחשלותו ויתרפק על "זכות השיבה". ולכן יסתיים "הסכסוך" רק בדור שבו יתפכחו עמי ערב מהזייתם, שהעם היהודי יחזור לארצות הגלות ויאפשר להם להמשיך ולהחזיק בתוצאות הפלישה והכיבוש שביצעו אבותיהם במאה השתים-עשרה. יהיה עליהם לכבד את זכות הבעלות שלנו על הארץ, לקדם פתרון לבעיית הפליטים במרחבים העצומים שעומדים לרשותם במדינותיהם ולהניח לנו לקיים בארץ-ישראל שבין הירדן לים-התיכון מדינת לאום יהודית שאליה נְכַנֵס בהדרגה את כל בני עמנו מארצות העולם השונות. זוהי הציונות וזהו חזונה מימי אברהם, אבינו הקדום, ועד ימינו, ימי בניו המגשימים את החזון הזה.

כל הוגיה של הציונות ניסחו את החזון הזה, כל איש על-פי הבנתו וכל אחד לפי השקפתו ואף שהיו הבדלים בין ההוגים, לפעמים מינוריים ולפעמים מהותיים, כולם תבעו מיהודי הדורות האחרונים להצטרף לתנועה הציונית –התנועה שהתחייבה להגשים עבורם את הצו האלוהי "קום לך לך", כי "לזרעך אתן את הארץ הזאת". על האחדות הזו בין ההוגים של הציונות המשיל משה שמיר את המשל ששילב בשני משלושת כרכי הטרילוגיה הציונית שלו – "רחוק מפנינים". במשל הזה הישווה את הציונות לפרטיטורה של סימפוניה, וכך כתב: "הסימפוניה קיימת קיום עליון ומוחלט ובלתי-תלוי, בתווים סימניה ובתזמורת הצעה אחת מני-רבות לקרוא אותם. הסימפוניה אינה ניתנת לשינוי, היא אינה ניתנת לצמצום. שום כתם או פגם אינם תופסים בה. גם אם לא תבוצע לעולם – היא קיימת. גם אם ישמיעו רבע ממנה – היא שלמה. גם אם ישבשוה בנגינה – היא מושלמת. - - - יש גוררים כל ימיהם כינור, כֵּן תווים, דפים מרופטים מרוב עֵלְעֵל והַסֵס, ומכוונים ומכוונים – ואל הניגון שלהם לא יִקְרבו. אבל החובה נשארת לעולם. לעולם נשארת ההזדמנות. קום ונגן! קפוץ ונגן! חטוף ונגן!" ("הינומת הכלה, 1984, עמ' 12).

התנועה הכנענית

כאמור, אין להשתומם שהתאגיד של מדינות ערב, הנודע בשם "הליגה הערבית", מתנגד לחזונה של הציונות ויעשה הכל כדי לתת תוקף לתוצאות הפלישה של סלאח א-דין ולוחמיו אל ארצו של עם ישראל. אך מתמיהה ביותר התופעה המקבילה, שמקרב צאצאיו של אברהם אבינו התגבש מחנה של פורשים מהציונות, הפועל מבית להערים מכשולים על ההגשמה המלאה של החזון הקשור בפסוק הציוני הראשון בספרות העברית – "לזרעך אתן את הארץ הזאת". אל פורשים אלה מהציונות כיום – בין שהם מצהירים שהינם ציונים, אך מייחסים לציונות תוכן שהוא זר לה, ובין שהם כבר מגדירים את עצמם בגלוי כפוסט-ציונים – מתייחסת הכותרת של המאמר "והכנעני עדיין בארץ".

וליתר דיוק: כותרת המאמר מתכוונת לקבוצה מקרב סופרי ישראל, שלצרכים פוליטיים ממחזרים כיום ביצירותיהם רעיונות רעילים מהבחינה הלאומית, אשר ניסחו ראשוני הפורשים מתוכנו של הפסוק "לזרעך אתן את הארץ הזאת" בשנות ה-40 במאה הקודמת. המנסחים המקוריים של הרעיונות הללו הזדהו בשם "העברים הצעירים", אך מאחר שכבר במינשר הראשון שלהם טענו לזיקה אל תרבות כנען הקדומה וגם הפגינו את נוכחותם "בתופים ובמחולות", אף שמספרם היה מועט – הדביק להם אברהם שלונסקי בלעג את הכינוי "הכנענים".

במינשר "כְּתב אל הנוער העברי" משנת 1943, שבו פנו "העברים הצעירים" לראשונה אל בני הארץ ("הצברים") – בניהם של חלוצי העלייה השנייה וחלוצי העלייה השלישית – עדיין החזיקו בשם "הוועד לגיבוש הנוער העברי". לניסוח המינשר ולתוכנו אחראי אוריאל הלפרין, מייסד התנועה, שמשני שמותיו הספרותיים מוכר פחות השם "אוריאל שלח" ומוכר יותר הפסידונים – "יונתן רטוש". והנה מיבחר ציטוטים מתוך המינשר הזה ובצידו של כל ציטוט – משפט המגדיר את הרעיון שבוטא בו:

1) "הוועד לגיבוש הנוער העברי קורא אליך לעמוד על כל עומק התהום והזרות המבדילה בינך, הנוער העברי, לבין כל אלה בני הגולה היהודית, כל אלה שעמדו על דעתם בגולה ההיא על כל פרצופיה ועל כל שורשיה וגלגוליה ובתוקף הטבע נשאר חותמה טבוע בשורשי נפשם ובמחשבתם – לאין מרפא".

הרעיון: הנוער העברי חייב להתנתק מהשלשלת הישנה – שלשלת היהדות הגלותית, שאליה משתייכים גם ההורים חלוצי העליות, אשר השקפתם הציונית התגבשה אף היא בתנאי הגלות – כי רק כך יוכל להיות חוליה ראשונה של שלשלת חדשה, שלשלת בני הארץ.

2) "הוועד לגיבוש הנוער העברי פונה אליך באשר אתה עברי. - - - באשר נוף הנפש שלך הוא נופה של המולדת והעבר שלך הוא עברה של המולדת בלבד. באשר מיטב מאמציהם של הורים, מורים ומנהיגים ואנשי-רוח תלושים לא הועילו לחבב עליך ולקרב אל נפשך את רקע העיירה היהודית ואת ההיסטוריה של הפזורה היהודית, על הפוגרומים והגירושים ומקדשי השם; לא הועילו לעקור מלבך את ההתנכרות הטבעית לכל מבשרי הציונות בני הפזורה, ולכל אבותיה של הספרות היהודית בלשון העברית, ולכל ההווי של הפזורה היהודית, ולכל הפרובלימות של הפזורה היהודית".

הרעיון:
הניתוק של בני הארץ מהשלשלת הישנה, הגלותית, צריך להיות מקיף ומלא ועליו לכלול ניתוק מההורים, מהמורים, מהוגי הציונות וממנהיגיה, מהספרות העברית ומאורח-החיים והבעיות של פזורת העם היהודי בעולם.

3) "ושוב לא תוכל לראות חזון וגאולה בגדוליה של הפזורה היהודית, בגדולי הרוח ובגדולי המעשה, על חכמיה ונגידיה, על רבניה ומשכיליה, על מקדשי-השם שלה ועל משיחיה ועל ציוניה, ועל נאמני הגנות-עצמיות ועל גיבורי הגיטאות האבודים. ושוב לא תוכל לראות טעם ומופת בתקופת הזוהר העלובה של הבית השני, זו התקופה הקלאסית של היהדות, הדוגמה לכל הציונים מאז ומעולם. - - - סבך הדורות של היהדות אי-אפשר להתיר אותו – אותו אפשר רק לחתוך".

הרעיון
: כל ההיסטוריה של העם היהודי הושפעה מהערכים שנוצקו בתקופת בית שני והם המסבירים את חייו העלובים במהלך שנות הגלות, ולכן חייב הנוער העברי לנתק עצמו מערכים אלה ולברוא ערכים חדשים – ערכי המולדת העברית.

4) "ועם שתנער מעליך את כל אלה יקום ויחיה לפניך עולם חדש, העולם הקדמון והעז של אבותינו הגדולים, בני הארץ הזאת מאז. יֵאוֹר לך אורה של תקופת הזוהר העברית, ומעט מעט ישור מנגד עיניך ערפל הפזורה היהודית החוצץ בינך ובין ארצך ולבין עברך. ותחת העיירה היהודית הרעועה והפרוורים היהודיים, ותחת מאמצי-השווא של גבורות יהודיות בנות הייאוש והאובדן – תחת כל אלה תֵעוֹר בלבך דמותה השלמה והבוטחת של ארץ העברים הקדומה במלוא הזוהר ובמלוא הממשות".

הרעיון:
העבריות החדשה תתבסס על העולם הקדום של העברים הראשונים שחיו בכנען ויצרו בה תרבות מקומית וגם ערכים המבטאים את ייחודם כילידי הארץ הזו – ארץ העברים.

עד כאן הרעיונות העיקריים שנכללו במינשר הראשון. במינשרים הבאים הוצג הרעיון הפוליטי, שבו הוצע לנוער העברי לייסד מסגרת-על מרחבית – יֵשוּת לאומית חדשה, שבמהותה תהיה חילונית, כדי שיוכלו להשתייך אליה כל בני הארץ מהמרחב שבין נהר פרת לים-התיכון. הצטרפותם של יהודים, ערבים, דרוזים, צ'רקסים, בדואים ואחרים ליֵשוּת הזו, אחרי שיוותרו על דתותיהם המבדילות ביניהם ויאמצו את המקור העברי הקדום והמשותף להם, תניב את הפתרון האמיתי לסכסוך הדמים במרחב המזרח-התיכון.

מחנה "השאננים לציון"

כפי שהעם הכנעני הקדום שפלש לארץ בימי אברהם כבר נעלם מזמן מבמת ההיסטוריה, כך גם התנועה הכנענית משנות ה-40 במאה הקודמת כבר לא קיימת מזמן. ואף-על-פי-כן בחרתי למסה זו את הכותרת "והכנעני עדיין בארץ", כדי להבהיר שמטרת המאמר היא להבליט תופעה המאפיינת את הספרות העברית בשנות המדינה – בתקופה הישראלית שלה. והתופעה היא שבכל שנותיה של המדינה, הוסיפו הנחותיה ורעיונותיה של התנועה הכנענית לבצבץ מדי פעם ביצירותיהם של הסופרים מ"דור המדינה" על חמש משמרותיו.

על חשיפת התבטאויות כאלה של הסופרים, בין שהיו מפורשות וגלויות ובין שהיו מובלעות ומוסוות בדרכים שונות ביצירותיהם הספרותיות, שקדתי במשך שנים במסות ביקורת פרטניות לכל יצירה בנפרד. ניתן למצוא מסות אלה בכרכים השונים של הסדרה "תולדות הסיפורת הישראלית". בספרי החדש – "השאננות לציון בסיפורת הישראלית" – קיבצתי מיבחר מההתבטאויות הללו במסה "השאננים לציון בסיפורת הישראלית", כדי לחשוף את העובדה, שעם הבולטים בין מביעי הרעיונות "הכנענים" נמנים המפורסמים והמצליחים מבין הסופרים הישראלים – א.ב. יהושע, עמוס עוז, דויד גרוסמן, מאיר שלו, סמי מיכאל, יורם קניוק, אשכול נבו ואחרים.

עובדה זו לא רק מצדיקה את הכותרת שנבחרה למאמר הזה – "והכנעני עדיין בארץ", אלא היא גם מחייבת הגדרה מורחבת ומעודכנת יותר של המושג "כנעניות" בספרות, מזו שהיה מקובל להגדיר בעזרתה את השפעת תורתו של רטוש על כתיבתם של סופרי "דור המדינה".

ואכן, אני מגדיר כ"כנעניות" כל התבטאות של סופר עברי מ"דור המדינה", המתכחשת להבטחה שנתן אלוהים לאברהם – "לזרעך אתן את הארץ הזאת". ובוודאי אם בנוסף לכך מנתץ הסופר העברי ביצירותיו את המיתוסים שבהם ביטא העם היהודי את כיסופיו לציון לאורך ההיסטוריה, מבזה את זכר הדורות הללו, מגנה אותם כגלותיים ומטיף להיפרד מהם ומצאצאיהם כיום – יהודי העולם. ועל אחת כמה וכמה אם ביצירותיו מפקפק הסופר העברי במוסריותה של הציונות ומייחס לה את חטא הנישול של הערבים במלחמת 1948 ואת חטא הכיבוש במלחמת 1967, מטיל ספק בסיכוייה להמשיך ולהגשים את מטרותיה בארץ-ישראל, ומקצץ בהיקף המלא של חזונה. ולא כל שכן, אם הוא מצדד בזכות השיבה של פלסטינים לתחומי המדינה ותומך בהגדרתה כמדינת כל אזרחיה – צמד דרישות לחלוטין לא תמים שבעזרתו מתכננים הפלסטינים יחד עם תומכיהם בתאגיד הפאן-ערבי להכחיד את מדינת הלאום היהודית שייסדנו במאמץ של דורות ולמענם של דורות בארץ-ישראל.

סופר עברי – ויהיה מוכשר ככל שיהיה – המבטא ביצירותיו רעיון מהרעיונות הרעילים והמסוכנים האלה ומחזק בדרך זו בעֵטו את מחנה המתנגדים לציונות – היא הציונות המושתתת על ההבטחה "לזרעך אתן את הארץ הזאת" – משתייך בעיני למחנה "הכנעני" בספרותנו – מחנה "השאננים לציון".

- - - - -

* יוסף אורן הוא חוקר, מבקר ומרצה לספרות. המאמר מבוסס על הרצאה בכנס מדעי רב-תחומי שהתקיים במרכז האוניברסיטאי באריאל ב-3.6.2010 והתפרסם לראשונה בגיליון 179 של כתב-העת "האומה".