מעמקים - השוואת שני שירי סינדרלה
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

השוואת שני שירי סינדרלה
מאת אריה סיוון ואסתר זילבר ויתקון

חיה קורץ

גיליון מס' 36 - כסליו תשע"א * 11/10

התוכן:
סינדרלה מרחוב הקישון מאת סיוון אריה
סינדרלה מאת אסתר זילבר ויתקון
השוואה בין השירים


סינדרלה מרחוב הקישון / סיוון אריה
בְּשָׂרֶיהָ כְּדָגִים. בְּשָׂרֶיהָ כְּדָגִים.
בִּרְחוֹב נַחֲלַת- בִּנְיָמִין מִתְרַכֶּכֶת הַזֶּפֶת מְאֹד
בֵּין אַחַת לְשָׁלֹשׁ- וּשְׁלֹשִׁים.
סִינְדֶרֶלָה מֵרְחוֹב הַקִּישׁוֹן מְאַבֶּדֶת עֲקִב- נַעֲלָהּ,
פּוֹנָה מַעֲרָבָה, אֶל צַד מַעֲרָב.

סִינְדֶרֶלָה מֵרְחוֹב הַקִּישׁוֹן לֹא נוֹלְדָה מִן הַכְּרוּב
כִּי אִם מֵעֲלֵי הַכּוֹתֶרֶת שֶׁל פֶּרֶג שֶׁצָּץ
בֵּין שִׂיחֵי לַעֲנַת- הַמַּרְוָה.
אִמָּהּ הַחוֹרֶקֶת הָיְתָה מְכַרְסֶמֶת קְרָבֶיהָ בִּצְלִיל
מַשּׂוֹרִים מֵרְחוֹב פְּלוֹרֶנְטִין
וְאָבִיהָ הָיָה מְנַשֵּׁם אֶל קִרְבּוֹ אֶת חֻמָּהּ כְּחָשִׁישׁ.

בְּשָׂרֶיהָ כְּדָגִים. בְּשָׂרֶיהָ כְּדָגִים.

בִּרְחוֹב הַכַּרְמֶל נְסִיכֵי- הַמִּזְרָח
מוֹשְׁלִים בְּעֵדָה שֶׁל קוֹנִים,
קוֹנִים- מוּקְיוֹנִים בַּעֲבוּר תַּחְתּוֹנִים:
נְסִיכִים מְשִׂימִים אֶת עַצְמָם אֶבְיוֹנִים,
לִבְחֹן אִם לִבָּהּ מְפַרְפֵּר בְּתָמִים
כְּמוֹ דָּג בְּכַפּוֹ שֶׁל דַּיָּג, אוֹחֲזִים
עֲקֵבָהּ בְּיָדָם וְהוֹזִים
בְּחַלּוֹן רַאֲוָה אִיוָנִירִי בָּהִיר,
בַּבֻּבָּה שֶׁנִּתָּן לְפָרְקָהּ לִנְתָחִים-
נְתָחִים, כְּמוֹ בְּבֵית-הַשְּׁחִיטָה שֶׁבְּאַבּוּ-כַּבִּיר.

מִנַּחֲלַת-בִּנְיָמִין סִינְדֶרֶלָה עוֹלָה,
מִנַּחֲלַת-בִּנְיָמִין אֶל זְרוֹעוֹת מַצִּילָהּ
מֶלֶךְ הַחוֹף הַלָּבָן. שָׁם, בִּפְאַת-מַעֲרָב,
פֶּרַח כָּחֹל יִפָּתַח בְּעוֹרָהּ, פֶּרַח כָּחֹל
מִשַּׁרְבִיט כָּל יָכוֹל: רֹאשָׁהּ בְּמָחוֹל,
בְּשָׂרֶיהָ דָּגִים מֻפְלָאִים.

בית א:
בשירו זה מעתיק המשורר את המרחב הפנטסטי אגדי בו מתרחשת עלילת סינדרלה למציאות "נמוכה" המוכרת לכל מי שיודע את תל אביב "הדרומית": כלומר מכיר את שכונת פלורנטין , בה קיים רחוב הקישון וכמו כן את אזור שוק הכרמל המקביל לרחוב נחלת בנימין.

אזור זה מאופיין מאז שנות החמישים בערב רב של תושבים, אשר השתכנו בו מאז העליות הגדולות לאחר קום המדינה. במקום זו חיו יוצאי מזרח אירופה, ניצולי שואה יחד עם יוצאי המזרח: יוון, בולגריה פרס, תורכיה וכך נוצר פסיפס עממי מרתק. עם זאת היה מזוהה מקום זה עם אלימות פשע וכ"ו. (הדים לכך ניתן למצוא גם בסיפורו של יעקוב שבתאי "אדושם)

סינדרלה של סיוון, מן הסתם הייתה זאת נערה צעירה ויפה, שחיה במציאות עלובה ביותר, המחליפה בשירו זה את המציאות העלובה של סינדרלה באגדה לפני המהפך שחל בחייה.

השיר נפתח בשריה של סינדרלה לדגים. פתיחה זאת יוצרת ציפייה להסבר ופיתוח של דימוי זה בהמשך.

דימוי הבשר לדגים עשוי להתפרש בכמה מובנים: יצירה של זהות בין גופה לדג הנמכר בשוק – ביטוי לחוסר אונים ותחושה של קורבן, מאידך דגים מהווים לא פעם סמל למיניות ופריון.

מכאן שהדימוי בשלב זה מכיל בתוכו פוטנציאל כפול של מין ומוות. ומתעוררת ציפייה ואלה ביחס למימוש פוטנציאל זה בהמשך השיר.

את הגיהינום הנפשי אותו חווה סינדרלה באגדה ממחיש הדובר כאן באמצעות מטונימיה של החום השורר בצהרי היום ברחוב נחלת בנימין. בשעת צהריים מעיקה זאת מאבדת סינדרלה מרחוב הקישון את עקב נעלה ופונה מערבה.

יש לציין את השימוש הייחודי שנעשה במוטיב הנעל בשיר:

בעוד, שהנעל היא המפתח לגאולתה של סינדרלה המופיעה באגדה , מכיוון שהיא השאירה את נעלה בנשף בו פגשה את הנסיך – דבר שגרם לנסיך לצאת למסע חיפושים אחריה עד מציאתה, הרי שכאן הנעל מופיעה בתחילת השיר, ולא מדובר כאן בנעל שנסיך כלשהו יצא לחפש את בעליה, אלא בהוויה "חסרה" ועלובה של איבוד עקב הנעל ברחוב ההומה והמיוזע, בו איש לא יטרח לחפש את בעלת עקב הנעל שאבד.

סינדרלה הענייה מרחוב הקישון קנתה מן הסתם נעליים סוג ד בשוק הכרמל, ואלה מתפרקות ללא תקנה וללא תיקון. סינדרלה בשיר אינה עורכת מסע אל הארמון אלא פונה אל מערבה של העיר. צד מערב של תל אביב הוא למעשה חוף הים, מן הסתם רחוב הירקון והרחובות הסמוכים לו. אזור זה מזוהה אף הוא עם פשע, זנות וסמים

בית ב:
בבית זה חושף הדובר את הרקע המשפחתי של הדמות. כאן הוא מציין, שסינדרלה איננה דמות פנטסטית אגדית שנולדה מהכרוב, כלומר, מלאך , שנולד בדרך ניסית מלאכית. הוא טוען, שהיא נולדה מעלי כותרת של פרג, שצץ בין שיחי לענת המרווה.

הפרג האדום הוא פרח בר "המוני", פחות יותר אפילו מכלנית., ואילו לענת המרווה, היא שילוב בין הלענה המזוהה עם טעם מר במיוחד והמרווה, צמח ארץ ישראלי מובהק. השילוב בין שלושת אלא מרמז על לידה להורים, שנתפסים אולי כאנשים "המוניים", שחיים בתנאים עלובים המקנים לסינדרלה קיום "מר" שיש בו אלימות והתעללות כמו אצל סינדרלה באגדה.

הביסוס לטענה זאת מופיע בשורות הבאות בבית:

"אמה החורקת הייתה מכרסמת קרביה/ בצליל משורים מרחוב פלרונטין/ ואביה היה מנשם אל קרבו את חומה כחשיש".

מעניין כאן השימוש בצירוף "אמה החורקת" המתכתב כמובן עם "אמה החורגת" של סינדרלה המקורית.

האם המופיעה כאן אינה חורגת בהכרח. היא רק "חורקת" בכך, שהיא "מכרסמת את קרביה של סינדרלה", כלומר מתעללת בה נפשית ואולי פיזית. הקול החורק מקבל את חיזוקו באמצעות קול המשורים, המאפיין את בתי המלאכה והנגריות ברחוב פלורנטין.

לעומת היעדרו של דמות האב באגדת סינדרלה, מופיע כאן אביה של גיבורת השיר כשהוא "מנשם אל קרבו את חומה כחשיש" : קשה להתעלם כאן מהרמז שאולי מדובר כאן בהתעללות מינית של האב בנערה, של ניצול חום גופה "כחשיש". מן הסתם היה זה אב מכור לסמים.

הסמים עשויים לקבל חיזוק באופן עקיף (לא חד משמעי) עם הפרג שמופיע בשורה השניה של השיר.

לסיכום: בית זה מעניק את הרקע האפל והקשה של סינדרלה בשיר זה, המאופיינת בבית קשה בו האם מתעללת בה נפשית ואולי אפילו פיזית, בנוסף באב שמאופיין כמכור לסמים ואולי כאחד שמנצל אותה מינית.

בית ג:
בית זה מופיע באמצעות שורה אחת, המהווה חזרה על פתיחת השיר. החזרה הזאת היא מעין סימן אדום לבאות. היא מקשרת בין הרקע של הדמות להתדרדרות שלה בהמשך אל אסונה.

בית ד:
בבית זה נמשך מסעה של סינדרלה והיא מגיעה אל שוק הכרמל. מוכרי השוק מופיעים כאן באמצעות מטאפורה אירונית של "נסיכי המזרח": הם אלה השולטים במקום ובסיטואציה שמתרחשת בו.

השוק בשיר מחליף באופן אירוני את הארמון של הנסיך באגדה. לא מדובר כאן על נסיך אחד אלא על נסיכים רבים. הסיכוי למצוא גאולה באמצעות אינטימיות, אהבה וזוגיות במקום "נמוך" זה לא קיים כלל.

הסיטואציה איננה סיטואציה של נשף – בו הנסיך אמור למצוא בת זוג אלא סיטואציה בה הנסיכים "צדים" קונים פוטנציאלים למרכולתם.

הם "מושלים בעדה של קונים,
קונים- מוקיונים בעבור תחתונים:"

העולם הנמוך מקבל כאן את אפיוניו תרתי משמע: אין מדובר כאן בשמלות המפוארות של הנשף ההוא אלא במוכרים ההופכים את עצמם למוקיונים בהכריזם על מרכולתם : תחתונים.

הסיטואציה הקרנבלית של השוק הופכת כל מוכר, "נסיך המזרח" למוקיון, ליצן גס רוח, המתחפש לכאורה לאביון על מנת להיות פיתיון ופיתוי לקונות הפוטנציאליות של התחתונים.

ההיפוך בסיטואציה של נסיך – מוכר בשוק – אביון לא באה כאן על מנת להפוך את סינדרלה לנסיכה האמיתית המתאהבת באביון, בניגוד לאגדה – בה הנסיך התאהב בנערה אביונה, אלא על מנת להמחיש ולהדגיש עוד יותר את מצבה העלוב של סינדרלה מרחוב הקישון.

הפיתיון של המוכרים מתגלגל כאן אל מוטיב הדג: הנסיכים המחופשים לאביונים בוחנים אם ליבה של סינדרלה "מפרפר בתמים/ כמו דג בכפו של דייג, אוחזים/ עקבה בידה והוזים/ בחלון איונירי בהיר,/

כעת ניתן להבין את הדימוי של "בשריה כדגים" באופן ברור יותר: סינדרלה היא כמו דג מפרפר שנלכד ברשת הדייגים. הרשת הזאת היא למעשה המציאות ההרסנית בה חיה סינדרלה וההסתבכות שלה במציאות זאת בגלל תמימותה , לכן היא כמו דג שהסתבך ברשת דייגים לאחר שהתפתה בתמימותו לבלוע פיתיון.

האחיזה בעקבה בידם של "נסיכי המזרח" משחזרת באופן מהופך את הסיטואציה באגדה: בעוד שבאגדה הנסיך אוחז בנעל ומכניס לתוכה את רגלה של סינדרלה, הרי שכאן האחיזה בעקב עשוייה להתפרש כחסימת דרכה של סינדרלה. הייתי מרחיקה לכת וטוענת, שאולי הם נטפלים אליה ומטרידים אותה מינית. הרי הרגל והנעל, אליבא דבטלהיים, מסמלות את המיניות.

ההנמכה כאן באה לידי ביטוי בחריזה בין "אוחזים" ו"הוזים" – הם יכולים להמשיך לפנטז עליה. הפסיחה/ גלישה בין המילה המסיימת את השורה "הוזים" לשורה הבאה מנמיכה שוב את הסיטואציה למציאות הקונקרטית של שוק הכרמל: לא מדובר כאן בנעל הקסמים שנתנה הפיה לסינדרלה אלא בנעלי איווניר המופיעות בחלון הראווה הבהיר. אין מקום לחלומות ופנטזיות לא מצד סינדרלה ולא מצד המוכרים בשוק החיים הקשים.

הבית מסתיים בשתי שורות מצמררות:

"בבובה שניתן לפרקה לנתחים –
נתחים, כמו בבית השחיטה שבאבו כביר"

המוכרים בשוק הוזים ומפנטזים עליה כאילו הייתה בובה, שניתן לפרקה לנתחים. סינדרלה היא אובייקט,

חפץ שניתן לפרקו לנתחים – כשם שניתן לחתוך את הדגים הנמכרים בשוק לנתחים.

(מעניינת כאן ההשוואה עם שירה של דליה רביקוביץ': "בובה ממכונת").

כאן נוצר גם קישור לבית השני בו אימה מהפכת את קרביה של סינדרלה . המשורים מרחוב הקישון הופכים כאן לסכינים החותכות בבשר הדגים, בהוצאת הקרביים של הדגים לפני בישולם. סינדרלה יורדת כאן מדרגה של בעל חי, דג, לחפץ מוחלט. היא פסיבית לחלוטין, חסרת אונים כמו באגדה ואף פחות מכך.

השורה המסיימת את הבית הזה שולחת אותנו לאבו כביר, למשחטת בשר. אבו כביר, כפי שידוע לכל הוא המקום בדרום תל אביב בו נמצא המכון הפתולוגי, בו נערכות נתיחות שלאחר המוות על מנת לברר את סיבת מותו של אדם. הנתחים כאן מתקשרים לנתיחת גופות מתים. הדימוי של "בשריה כדגים" מקבל כאן משמעות מזעזעת של המוות הצפוי לסינדרלה, שאיננה יותר מבובה – חפץ או דג המועד לשחיטה.

בית ה:
בית זה מסיים את השיר והוא בסימן סיום מסעה של סינדרלה בחיפוש אחר הגאולה והאושר.

היא עולה מרחוב נחלת בינימין אל זורועות מצילה, הממתין לה על חוף הים במערב.

בית זה הינו סתום משהו: מיהו המציל, מלך החוף הלבן? מהו הפרח הכחול הנפתח בעורה?

לדעתי, אחת הפרשנויות האפשריות היא שסינדרלה הולכת אל חוף הים על מנת לפגוש את סוחר הסמים שלה. "מלך החוף הלבן" איננו הנסיך, שאכן גואל אותה מגיהנום אחריה. הוא לא אחר מאשר ברון סמים המספק לה סם אותו היא מזריקה אל ורידיה, וזוהי המשמעות של הפרח הכחול הנפתח בעורה. השרביט הוא לא שרביט של מלך אלא המזרק הפוצע את הורידים שלה בעת הזרקת הסם וגורם לשטף דם פנימי המקנה לעורה צבע כחול. זוהי הסיבה גן לביטוי: "ראשה מצא במחול". לא מחול בנשף של האגדה, אלא מחול מסחרר, עילפון חושים הנובע משימוש בסם.

השיר מסתיים בשורה האירונית: "בשריה דגים מופלאים" – התחושות שלה בעת השפעת הסם מקנים לה תחושה של היקסמות ופליאה, אך זוהי רק אשליה אירונית הנובעת מבריחה זמנית מהמציאות.

הדגים המופלאים הם הזיה סוריאליסטית, המנוגדת לדימוי החוזר בשיר ל"בשריה דגים".

הם התשובה ההרסנית לאותם דגים שנשחטו , לסינדרלה שנשחטה ונשחתה במהלך השיר.

סופה הטרגי של סינדרלה מרחוב הקישון, על פי שיר זה, הוא בלתי נמנע: גם אותה נתחו יום אחד באבו כביר, והוא כל כך מנוגד לסיום האופטימי של סינדרלה באגדה, שזכתה לנסיך ולחיים מופלאים באמת.

זהו ההבדל מן הסתם בין דמות החיה באגדה לדמות החיה במציאות ההרסנית של דרום תל אביב.


סינדרלה מאת אסתר זילבר ויתקון
סִינְדֶרֶלָה
רְגָעִים שְׁקוּפִים כִּזְכוּכִית אַקְוַרְיוּם,
מֵאֲחוֹרֵי מְזָוֶה כָּבֵד יָשָׁן,
רִפְרְפוּ עַל לְשׁוֹנָהּ.
זָכְרָה אֶת פָּנֶיהָ מִשְׁתַּקְּפוֹת בִּבְאֵר הַמַּיִם בֶּחָצֵר,
מִדֵּי בֹּקֶר הִיא דּוֹלָה שָׁם אֶת (כּוֹכְבֵי) עֵינֶיהָ בִּידֵי נְסִיכָה כֵּהוֹת,
וּלְאַחֲרֵיהֶם אֶת שְׁאֵרִית (קִרְעֵי) חֲלוֹמוֹתֶיהָ בְּהָקִיץ,
קְצוֹת תַּלְתַּל סוֹרֵר מֵשִׁיב אוֹר, כּוֹנֶסֶת פֶּן יַסְגִּיר,
נוֹשֶׁכֶת שְׂפָתֶיהָ הַדַּקּוֹת.

לֹא שׁוֹכַחַת אֶת סַנְדַּל הַזְּכוּכִית שֶׁעַל הַמִּזְנוֹן,
שֶׁלֹּא יַעֲלֶה אָבָק חָלִילָה.

שירה זה של אסתר זילבר ויתקון נכתב מנקודת מבטה של סינדרלה. הוא למעשה ממשיך את עלילת הסיפור / אגדה לאחר שנים. האגדה הרי מסיימת באירוע השיא וגורסת, ש"הם חיו מאושרים לנצח" אחרי המשבר ופתרונו.

המשוררת כאן שוברת את הסיום הסריוטיפי הזה , ומצביעה על כך שאושר גדול לא היה לאחר מכן.

כל מה שנותר הוא דימויים לאושר, זיכרונות, שניתן להתרפק עליהם.

סינדרלה כאן למעשה איננה מתמודדת עם המציאות המאובקת והאפורה של חייה. היא בבריחה ממציאות זאת, מחפשת אחיזה "ברגעים שקופים כזכוכית אקווריום".

בעוד שבאגדה מופיעה הנעל מזכוכית, מקור הגאולה הרי כאן הזכוכית מתקשרת דווקא עם האקווריום, בתוכו כלואים אולי דגים צבעוניים ויפים , המהווים עולם קסום ואלטרנטיבי לאותו מזווה ישן וכבד.

הזכוכית מתקשרת כאן לאשליה של יופי. הזכוכית מאפשרת לה להתבונן גם בדיוקנה.

ההתבוננות הזאת מצביעה על חוויה נרקיסית המנותקת מהמציאות החברתית.

בשיר זה לא מופיעה ולו דמות אנושית אחת נוספת לסינדרלה. היא לבדה שרויה בתוך עצמה ובזיכרונותיה. ההשתקפות של הפנים מקבלת אף ביטוי בזיכרון על השתקפות זאת בעבר: היא זוכרת את פניה, שהשתקפו בבאר המים בחצר.

הבאר של המים יוצרת כאן הקבלה לאקווריום, המופיע בתחילת השיר: שניהם מזוהים כמתקן המכיל מים. אך יש לשים לב, שבעוד הבאר המזוהה עם העבר הכילה מן הסתם מים חיים לשתיה ורחיצה, הרי שהמים באקווריום הם אינם כאלה. הם אולי משמשים את הדגים אך לא את סינדרלה עצמה.

הבדל זה יוצר הקבלה מעניינת בין העבר וההווה: בעוד שבעבר היא חייתה אולי חיים עלובים רווי השפלה, אך בכל זאת היא חשה חיוניות, ואפילו דינאמיות מעצם העלאת המים מהבאר, דליית עיני הנסיכה שלה שהשתקפו שם, ואולי דליה של תקוות לגבי העתיד, הרי שבהווה המים באקווריום מעידים על סטאטיות , קיפאון ומכאן גם מוות נפשי, שהרי התקוות לכאורה התממשו , אך לא הביאו לתחושת המלאות והחיוניות המצופות מהתממשות זאת.

סינדרלה איננה שוכחת את סנדל הזכוכית שעל המזווה הישן. היא שומרת עליו, שלא יעלה אבק.

מה נשאר מכל קרעי החלום שנדלו מהבאר? סנדל, שאין בו שימוש יותר. סנדל, שהפך מסימן של כמיהה לאושר, אהבה אינטימיות וגאולה מביבי החיים למוצג "מוזיאוני", לזיכרון בלבד. אין לו יותר שימוש מעשי בהווה. אולי החלום התנפץ, אולי האינטימיות גוועה. באופן אירוני סינדרלה חוזרת להיות משועבדת כמו בעבר. ההבדל הוא, שאין היא משועבדת לאחיותיה ואימה החורגת אלא לחיי נישואים משמימים, אך שבעוד שבעבר ייתכן והתקווה נתנה לה כוח ובכל זאת סוג של חירות בבית הכלא המשפחתי, הרי שכאן לכאורה היא חופשיה פיזית, אך למעשה היא משועבדת לרגעי הזוהר של העבר שלא ישובו עוד.

גם כאן ישנו שימוש באגדת סינדרלה, אך שימוש זה מנמיך את האגדה למציאות יומיומית חונקת, אפורה ומעיקה והסיום של השיר מנוגד במהותו לסיום האגדה.

סינדרלה מופיעה כאן באמצעות השתיקה: העבר הוא סיפור שכמעט עולה על דל שפתיה. היא נושכת את שפתיה על מנת לא להשמיע את כאבה ואת תסכולה. השקט והשתיקה שמופיעים בשיר מסמלים כאן את המוות הנפשי שלה. האם הזיכרונות שלה אכן יצליחו לגרום לה לשרוד את שארית החיים?

מוטיב הזכוכית ממחיש כאן את המחיצה בינה לבין החיים. היא לא חיה באמת, היא כלואה בכלוב זכוכית דרכו היא מתבוננת ונזכרת בעברה. היא חיה את התחליף לחיים הרצויים והראויים.

השוואה בין השירים
המשותף לשני השירים הוא ניפוץ האשליה של הסוף הטוב המופיע באגדה. הסיום של שני השירים עומד בסימן של מוות: בשירו של סיוון הוא מופיע על ידי אזכור בית המטבחיים באבו כביר ואילו בשירה של ויתקון המוות הוא מוות נפשי, הנובע משגרת החיים האפורה של סינדרלה לאחר מימוש חלומה על נישואין ל"נסיך". שני השירים עוסקים במציאות נמוכה, מעיקה והרסנית.

שני המשוררים משתמשים במוטיב הנעל בשירם, אך השימוש הוא שונה: סיוון מציין את עקב הנעל שנפל ברחוב נחלת בנימין, את התפרקותה של הנעל. התפרקות המהווה מטונימיה ל"נתחים", להתפרקות הנפשית והפיזית של סינדרלה בשיר.

ויתקון לעומתו משאירה את סנדל הזכוכית בשלמותו, אך שלמות זאת היא אשליה בלבד, מכיוון שהסנדל איננו יותר בשימוש. היא מוצג "מת" למה שהיה ולא ישוב עוד. משהו שברירי שיש לשמור עליו על מנת שלא יעלה אבק וייעלם מהעין.

לעומת זאת ההבדלים בין השירים הם רבים ומשמעותיים מאוד.

סיוון "שותל" את סינדרלה העכשווית במציאות דרום תל אביבית רוויה באלימות, פשע וסמים.

סינדרלה בשירו היא אובייקט וקורבן של הוריה ושל מציאות גברית , המונית ההופכת אותה לבובה הניתנת לפירוק או לדג נשחט. נקודת המבט שלו עליה היא חיצונית והיא הופכת למבע משולב, כאשר הוא בוחן אותה מנקודת מבטם של הגברים, המוכרים בשוק הכרמל.

ויתקון לעומתו אינה "שותלת" את סינדרלה במציאות ריאליסטית מוכרת לקורא הישראלי.

היא פשוט "שותלת" אותה בבית כלשהו המאופיין על ידי שלושה פריטים מובהקים:

האקווריום והמזווה, המעידים על בית רגיל לכל דבר וסנדל הזכוכית, ההופך בשיר זה למטאפורה לרגעי החסד להם זכתה בעברה.

כמו כן ויתקון מתעלמת לחלוטין ממציאות אנושית חברתית, והיא מעגנת את נקודת התצפית בשיר לתודעתה של סינדרלה. זוהי נקודת מבט אופיינית לכתיבה נשית, העוסקת יותר בהוויה הפנימית של דמויות נשיות, בניגוד לתפיסה הגברית העוסקת במציאות החיצונית הגברית.

לסיכום: השירים אכן מכוונים לפרשנות מגדרית שונה על סינדרלה, אך שניהם מעידים על כישלונה של הגיבורה מהאגדות למצוא את מקומה, כאשר היא מועתקת למציאות ריאליסטית הן חברתית והן נפשית.

האושר הוא נחלת הפנטזיה בלבד.