מעמקים - אלוהי אברהם ואלוהי אריסטו
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

אלוהי אברהם ואלוהי אריסטו

יהודה איזנברג

גיליון מס' 36 - כסליו תשע"א * 11/10

בליז פסקל היה מתמטיקאי ופיזיקאי, בפיזיקה עסק בבעיות הריק, ובמתימטיקה בהסתברות, יחד עם פרמה. הוא המציא את מכונת החישוב הראשונה, ושפת המחשב פסקל, קרויה על שמו.

ביום שני, 23 בנובמבר 1654 חזה פסקל מחזה. הוא רשם את המחזה על פתק, ולא סיפר אותו לאיש. את הפתק תפר בתוך מעילו, ובמשך שמונה השנים עד למותו העביר את הפתק ממעיל למעיל, ולא סיפר על כך לאיש. לאחר מותו מצאה המשרתת את הפתק במעיל, הוציאה אותו, וכך נודע לעולם מה היה המאורע המרכזי בחייו של מתמטיקאי-פיזיקאי זה.

וכך היה כתוב בפתק:
"בשנת הישע 4561,
ביום שני, 23 בנובמבר,
ביומו של קלמנט הקדוש,
בערך משעה עשר וחצי בערב,
עד בערך חצי שעה אחרי חצות.
אש.
אלהי אברהם, אלוהי יצחק, אלהי יעקב.
לא של הפילוסופים והמלומדים.
ודאות, ודאות, רגש. שמחה. שלום...."
מה בדיוק ראה פסקל - זאת לא כתב. כנראה ראה דבר שלא ניתן לתארו במילים. אבל תוכן המחזה ברור: הייתה זו התגלות שהראתה את האל החי, הקשור אל האדם. לא אלוהי הפילוסופים, המנוכר, הקר והרחוק.

הבחנה זו שבין אלוהי אברהם יצחק ויעקב, לבין אלוהי אריסטו, אינה מקורית. חמש מאות שנים לפני פסקל, כתב רבי יהודה הלוי בספרד על ההבחנה הזאת (כוזרי ד טז). ואף אנו ננסה להבין בעזרת הבחנה זו את חג החנוכה, ואת מאבקם של החשמונאים באלוהי אריסטו, והעדיפם על פניו את אלוהי אברהם.

אני רוצה להביא שני טקסטים שנכתבו בהפרש של כשלוש מאות שנה. הראשון מייצג את אלוהי הפילוסופים, והאחר, את אלוהי אברהם. ההשוואה תראה לנו על מה נלחמו החשמונאים, ועוד יותר: למי מהם אנו מחוברים.

הטקסט הראשון הוא מתוך ספר המדינה של אפלטון. אפלטון לא היה בדיוק פילוסוף אריסטוטלי, ויסלח לי אלוהי הפילוסופים על שאני כורך אותם בכפיפה אחת. אבל לעניין הנושא שאני רוצה לדבר עליו, אין הבדל גדול בין אפלטון ואריסטו.

וכך כותב אפלטון, בבואו לתאר את המדינה האוטופית, את זו שיתכננו הפילוסופים בחכמתם כי רבה היא:
...הנשים תהיינה כולן משותפות לכל אותם הגברים כולם, ושלא תתייחד אף אחת לדור עם אחד, ושוב אף הבנים יהו משותפים, ולא יהא האב מכיר את בנו, ולא הבן את אביו. (תרגום דיזנדרוק, ספר ה עמ' 26).
כיוון שהמדינה צריכה ילודה, אי אפשר להשאיר נושא מרכזי כזה הפקר. המושלים יצטרכו להתערב בתחום זה. וכיוון שבנושא רגיש זה יש לאנשים רצונות משלהם:
בהמון רב של שקר ושל אונאה יהיו מושלינו, כפי הנראה, צריכים להשתמש לתועלתם של נתיני ממשלתם... (עמ' 56).
ומה יהיה התכנון:
לטובים שבבני הנעורים, שהצטיינו במלחמה... צריך יהא לתת... חרות גמורה בביאה אל נשיהם, כדי שמתוך האמתלא הנאה יהיו הללו מולידים בנים מרובים ככל האפשר... וכל הבנים הנולדים ימסרו בידי שלטונות ממונים על כך... ובניהם של הגרועים... אותם יטמינו במקום מורחק ונסתר, כנאה להם... (עמ' 66)
בהמשך מתאר אפלטון כיצד מבנה כזה יגרום לכך שכל אדם יכבד את המבוגרים (אולי הם הוריו), ויאהב את הצעירים (אולי הם אחיו).

מי שקרא את הספר "אילו ניצח היטלר במלחמה" מכיר את התכניות לייצר גזע נורדי משובח. ואם זכרתם בשעת הקריאה את אפלטון, הייתם תמהים למראה הדמיון הנורא: בני אדם הם חומר גלם בידי המדינה. הם נולדים, חיים ומתים, לפי התועלת שקבעו להם המושלים, המרמים אותם לטובת המדינה.

זאת באשר לזכות האדם על גופו. ומה בדבר זכות הקניין? גם לכך יש לאפלטון תשובה פשוטה: אם יבטלו את זכות הקניין, לא תהיינה מריבות בין בני אדם. שהרי כל הנכסים יהיו משותפים. (עמ' 37). וכיצד ניתן לעודד את החיילים להילחם במסירות ולנצח במלחמות? גם כאן הפתרון פשוט: מי שהצטיין במלחמה, יהיה מיד מעוטר בזר על ידי חבריו. ושכרו:
"שכל זמן שהיו באותה מלחמה, אסור יהא לשום אדם, שהוא ירצה לאהבו, לסרב לו. ואף מפני זה, שאם יאהב אדם במקרה גבר או אישה, יהא מתעורר מתוך כך עוד יותר, להשתדל בנחילת הפרס" (עמ' 97).
זוהי האוטופיה של אלוהי הפילוסופים. ועכשיו אקרא באוזניכם קטע השייך לצד השני של המתרס, לאלוהי אברהם יצחק ויעקב. קטע זה נכתב שלוש מאות שנה לפני אפלטון. הדובר הוא ירמיהו, והזמן: המאה השישית לפני הספירה:
"כה אמר ה': עשו משפט וצדקה, והצילו גזול מיד עשוק, וגר יתום ואלמנה אל תונו, אל תחמוסו, ודם נקי אל תשפכו במקום הזה" (כ"ב, ג).
"ובנבאי ירושלים ראיתי שערורה, נאוף, והלך בשקר, וחזקו ידי מרעים לבלתי שבו איש מרעתו. היו לי כלם כסדם, וישביה כעמרה" (כ"ג, יד).
וכאן אנו מגיעים לפרדוקס הראשון: אלוהי הפילוסופים מנוכר לעולם. אין הוא מתערב, אין הוא מצווה, הוא מניח לפילוסופים לקבוע את הטוב ואת הנאה. והפילוסופים מפתחים את התיאוריות לפי רוחב דעתם. ותיאוריה זו, ניסרה בחלל העולם מאות שנים, עד כי אלף ושמונה מאות שנה אחרי אפלטון, כאשר היה צריך רבי יוסף אלבו, במאה החמש עשרה בספרד, להוכיח כי גם פילוסופים יכולים להיות מטומטמים, הביא כדוגמה את הפיסקה שקראתי באוזניכם מספר המדינה. רואים אתם, אמר, כך כותב פילוסוף. אל תאמינו לפילוסופים. היום היה אומר אחרת: יש פרופסורים מטומטמים, אל תאמינו לכל מה שאומר פרופסור.

והנה הפרדוקס: אם אלוהי הפילוסופים מנוכר, מופרד, לא מתערב בעולם, היינו מצפים כי האדם יהיה אוטונומי, שליט, יוצר ומחליט. והנה דווקא בפילוסופיה היוונית, האדם הוא חסר יכולת החלטה. גורלו נקבע על ידי ההורוסקופ שלו בשעת לידתו, על ידי שליטים המרמים אותו כי הם מבינים טוב ממנו מה הוא צריך והוא מוכנס לחוות רבייה, כדי ללדת ילדים למדינה ששללה את רכושו הפרטי.

יוון יצרה יצירות שאין כמותן ליופי. ונוס ממילאס אינה רק יפה. הרומאים טענו כי אין זו דמות אישה, זו דמות האידיאה של האישה היפה. אבל ונוס ממילאס כבולה בשיש. וגם כאשר הייתה בשר ודם, היפה בנשים, הייתה כבולה על ידי גורל שאין לה שליטה עליו. והטרגדיות היווניות מתארות שוב ושוב את האדם כשהוא כבול לגורלו, חסר יכולת לשנות, חסר יכולת להחליט.

והתיאוריות הללו ממשיכות לנסר בחלל. היום את מקום ההורוסקופ ממלא הדטרמיניזם המדעי: עקרון הסיבתיות שולט בכל העולם, אולי גם בהחלטותינו? האורגניזם אינו חופשי לעשות כרצונו, אולי גם הרצון אינו חופשי? הרקע הפסיכולוגי, הילדות העשוקה, החברה המשפיעה, הסביבה המסיתה - כל אלה מעקרים, כביכול, את רצונו של האדם, והופכים אותו ליצור חסר יכולת החלטה.

ומנגד - אלוהי אברהם. "אש" אמר פסקל. "אש" ראה משה בהתגלותו הראשונה. והנה הפרדוקס השני: אלוהי אברהם מתערב בכל. הוא מדבר, הוא מצווה, הוא אינו משאיר מקום פנוי לרצונו החופשי של האדם. וצפוי היה כי אלוהי אברהם ייצור דמות אדם חסר רצון, חסר חוט שדרה, הנותן לנביא לנהל את חייו. והנה - הדבר הפוך. אלוהי אברהם יוצר אדם אוטונומי. אדם העומד זקוף, מישיר מבט בפני האלוקים, ואומר: אני מסכים, אני מציית. ולפעמים: אינני מציית. אינני מקבל. אני עושה את רצוני, לא את רצונך. כי האדם שנוצר על ידי אלוהי אברהם, הוא מעט מאלוהים.
"ותחסרהו מעט מאלוהים, וכל שתה תחת רגליו".
הוא שולט בטבע, כמו שאלוהים שולט בטבע. הוא בעל רצון, כמו שאלוהים הוא בעל רצון.
"כי בצלם אלוהים ברא את האדם".
ומול שני אלה חיו החשמונאים. עליהם היה לבחור בין אלוהי אברהם לבין אלוהי אריסטו. בין היות אדם אוטונומי, לבין היותו עבד לגורל, לכוכבים, לשליטים.

וכשאנו מדליקים את נר החנוכה, אנו מוותרים על יופייה של ונוס ממילאס. יפה היא, ואין ערוך ליופייה. אבל במותה כבולה היא באבן, ובחייה כבולה היא ביד גורל שאין לה שליטה עליו. ונר החנוכה מחבר אותנו לאלוהי אברהם יצחק ויעקב, אלוהי החופש, והאדם האוטונומי.