מעמקים - כתונת ללא פסים
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

כתונת ללא פסים

יעקב עציון

גיליון מס' 37 - טבת תשע"א * 12/10

"וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים (בראשית לז, ג)

כשקוראים אנו על כתונת הפסים של יוסף, מיד עולה בדמיוננו כתונת שעליה פסים פסים, רצועות רצועות, ואכן כך ציירו את דמותו של יוסף אמנים שונים לאורך השנים. ברם, בהחלט ייתכן שיש כאן פספוס מה.

הפסים היחידים שנזכרים בתנ"ך הם אלו שבכתונת הפסים. צורת היחיד פס כלל לא מתועדת בעברית שבמקרא, והיא מופיעה רק בארמית שבספר דניאל, בתיאור היד הכותבת במשתה בלשצר: "בה שעתה נפקה אצבען די יד אנש... ומלכא חזא פס ידא די כתבה" (פרק ה'). פס ידא פירושו כף היד, החלק הרחב שבקצה היד.

השימוש במילה פס במובנה השגור בימינו – רצועה, קו רחב – הוא מאוחר למדי, והוא נולד כנראה מהפס הראשוני, מכף היד. אי לכך, נראה סביר שכתונת הפסים מתייחסת להוראה הראשונית של המילה פס, ולא לשימושה המושאל והמאוחר יותר. הווה אומר: כתונת פסים היא כתונת בעלת שרוולים ארוכים, המגיעים עד פסי הידיים, הלא הם כפות הידיים (לחלופין, אולי מתייחסים הפסים לפסי הרגליים, כפות הרגליים. הביטוי "מי אפסַיִם" שבספר יחזקאל התפרש כמכוון למים רדודים למדי, בגובה פסי הרגל).

ואמנם, כך עולה לכאורה מן המקום השני בתנ"ך שבו נזכרת כתונת פסים – בסיפורה של תמר בת דוד, אחותו של אמנון. לאחר שעינה האח את אחותו ושילחהּ מחדרו, מוסר לנו הכתוב: "וְעָלֶיהָ כתנת פסים, כי כן תלבשן בנות המלך הבתולות מעילים... ותקח תמר אפר על ראשה וכתנת הפסים אשר עליה קרעה" (שמואל ב יג יט).

הכתוב עצמו מבאר כאן שכתונת הפסים היא סוג של מעיל. כיום אנו משתמשים במילה מעיל ככינוי לבגד העליון המגן מפני הגשם, והכול עוטים אותו – גדולים כקטנים, נשואי פנים כהמון העם. ברם, בתנ"ך המעיל הריהו בגד של כבוד, המיוחד למורמים מעם. בתורה המעיל היחיד הנזכר הוא מעיל התכלת שבבגדי הכהן הגדול, ואף בספרי הנביאים המעיל נזכר בעיקר כלבושם של כוהנים ובני מלכים. כשהולך שאול אצל בעלת האוב ומבקש ממנה להעלות את שמואל, מתארת היא אותו: "איש זקן עולה והוא עוטה מעיל" - ומיד נאמר: "וידע שאול כי שמואל הוא" (שמואל א' פרק כ"ח).

מכל מקום, מכך שהכתוב במעשה תמר מבאר שכתונת הפסים היא סוג של מעיל, יש ללמוד לכאורה שהפסים אינם מתארים את צבעו של הבגד אלא את צורתו הכללית. ואכן, במדרש רבה לפרשתנו מובאים מספר הסברים לכתונת הפסים, הן על דרך הפשט והן על דרך הדרש, אך כלל לא מופיע פירוש המקשר את הפסים לרצועות המוכרות לנו: "פסים – שהיתה מגעת עד פס ידו. דבר אחר: שהיתה קלה ונטמנת בפס יד...".

להבדיל, כך מוסר גם ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו בספרו 'קדמוניות היהודים', כשהוא מתאר את כתונת הפסים שלבשה תמר: "בימים הקדמונים היו הבנות לובשות כותנות ארוכות עד הקרסוליים שלא להתגלות" (ספר שביעי, ח, בתרגום אברהם שליט).

תן פס
גם בלשון חז"ל קשה למצוא את הפס במובנו העדכני. המשנה במסכת מגילה מלמדת: "העושה תפלתו עגולה סכנה ואין בה מצווה. נתנה על מצחו או על פס ידו הרי זו דרך המינות". מי שנותן את התפילין על כף ידו – כפי שניתן להבין מפשט הפסוק: "וקשרתם לאות על ידך" – הריהו הולך בדרך המינים, שאינם מקבלים את מסורת חז"ל.

המונח "פס היד" רווח בלשון חכמים, ומצוי יותר מאשר הכינוי המקראי "כף היד". כהרחבה מפס היד קראו כך גם לעמוד הקטן שהיו רגילים להציבו במקרים שונים כדי להתיר טלטול בשבת (כך למשל מובא במשנה במסכת עירובין: "בור הרבים ובאר הרבים ובאר היחיד עושין להן פסין, אבל לבור היחיד עושין לו מחיצה גבוה עשרה טפחים". נראה שהעמוד הזכיר לחכמינו את צורת כף היד המורמת – וכך זכה לכינוי פס.

הפסים כדוגמת אלו של הזברה הם ככל הנראה חידוש מאוחר עוד יותר בעברית. פרופ' נפתלי הרץ טור סיני, שהשלים את מלאכת המילון של אליעזר בן יהודה, סבור שהמובן העדכני של המילה פס (כמו במונח פסי רכבת) כלל אינו מופיע במקורותינו, והוא נולד בהשפעת שפות לעז (בדומה, שחקני כדורגל רגילים לומר "תן פס", היינו מסירה ישירה ושטוחה, ומקשרים את הפס לפסים שבמחברת - בעוד מקור המילה ב-pass האנגלית, שפירושה העברה ומסירה. ואגב, אותה pass תרמה לנו גם את ה'פס' הצבאי – אישור השחרור המאפשר לחייל לעבור על פני הזקיף שבשער).

לובשי פסים
בפיוט סדר עבודה שכתב הפייטן הקדמון יוסי בן יוסי, "אתה כוננת עולם ברוב חסד", סוקר הפייט את בגדי הלבן של הכהן הגדול שעימם שימש ביום הכיפורים, ומתייחס בין השאר לכותונת:

"בכפל כתונת בד יכסה שארו [= גופו], מפסי יד עד עקיבת רגל / בם יפן מלוא כל הארץ כבודו, ויסיר דאגת כתונת הפסים".

גם מבין דבריו עולה הקשר שבין כתונת הפסים לפסי היד. יתרה מכך, בפיוטים אחרים כונו בגדי הכהונה עצמם בשם "פסים" – והדבר מוכיח כי בעיני המחברים לא הצטיירה כתונת מפוספסת, שהרי בגדי הכהונה לא עוטרו בפסים כלל.

כך למשל בפיוט שנמצא בנבכי הגניזה הקהירית, ונאמר בעבר בעת תפילת הנעילה ביום הכיפורים (מתוארך לשנת 550 למניינם). הפיוט בנוי על שמותיהם של שערי העזרה שהיו במקדש, ומתפלל לפתיחתם מחדש. הוא פותח כך: "אוחזי שעריך צור אל תבייש, ואל ייכלמו בבואם בשעריך".

בשורה הפותחת באות כ' מובא: "כונן כמאז שער השיר, ובו ישמע הלל וגם שיר / לא ייסגרו עוד שני הפשפשים, המוכנים ללובשי פסים". לובשי הפסים בלשונו של הפייטן הם הכוהנים, לובשי הכותונות.

חוקר הפיוט מנחם זולאי ז"ל, שפרסם פיוט זה, הסיק מלשונו שנתחבר על מנת שייאמר בשערי הר הבית (בעיקר בשל השורות הבאות: "עננו בעת קוראינו בשערי אולם, ותבוא בם כקדם א-להי עולם"). בקצרה נעיר שלדבריו רוב הפיוטים הקדמונים שנכתבו ליום הכיפורים ובפרט לתפילת הנעילה, ובהם נזכרים צירופים כגון "באי בשער", "דופקי דלת" וכדומה, אינם מציגים דימויים ומטפורות אלא תיאור ממשי של התפילה בשערי ההר החרב. כך כותב זולאי: "כל אותם הלשונות שאנו רגילים לפרשם כציורים לשערי שמים או ככינויים לבתי כנסיות, יש להם יסוד ריאלי באותה תקופה שהיו מתפללים ברוב עם על שערי הר הבית. הם הם השערים שקדמוני הפייטנים דופקים עליהם ואוחזים בהם ממש בידיהם. פייטני יוון, איטליה ואשכנז, תלמידיהם של פייטני ארץ ישראל, תפסו לשון רבותיהם בדרך של ציור וכינוי" ('ארץ ישראל ופיוטיה', עמ' 567).

***

בניגוד לשתי כותנות הפסים שבמקרא, שנזכרות בהקשרי חטא והתנכרות-אחים וסופן שנקרעו וחוללו, מתפללים הפייטנים – ואנו עִמם – ליום שבו יבואו שלוחי העם בשערי המקדש, כשלגופם בגדי קודש וטוהר ובפיהם הלל ושיר.