מעמקים - מבארה שבע – תלה אביב
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

מבארה שבע – תלה אביב

יעקב עציון

גיליון מס' 37 - טבת תשע"א * 12/10

וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵא-לֹהֵי אָבִיו יִצְחָק (בראשית מו, א)

דומה שאין גן ילדים ברחבי הארץ שבו לא נשמע בשבועות האחרונים השיר הפותח במילים "ימי החנוכה, חנוכת מקדשנו". מילות השיר נתחברו על ידי אברהם אברונין - איש לשון ודקדוק שעלה ארצה מאודסה שברוסיה בשנת 1910 - כתחליף למילים ביידיש שחיבר מרדכי רויטמן עשרות שנים קודם לכן, מילים שזכו לתפוצה רחבה למאוד בקהילות אירופה, בין השאר בזכות המנגינה הקליטה המוכרת.

אברהם אברונין היה חבר בוועד הלשון העברית, המוסד שקדם לאקדמיה ללשון העברית, ופרסם ספרים ומאמרים בענייני לשון ודקדוק, זאת מלבד תרגומיו משפות אירופה, כרוסית וכיידיש. בין השאר פרסם בשנות השלושים בעיתון 'דבר' מדור בשם "מפנקסו של מגיה", ובו העלה על המוקד מעקשי לשון שונים ושגיאות שנפוצו בקרב העם. במדורו האחרון שנתפרסם, בתאריך ב' בסיון בשנת תרצ"ט, נדרש אברונין לתופעה העולה גם מבין פסוקי פרשתנו.

המשפט שהטריד את מנוחתו של המגיה היה המשפט "הדרך העולה ארץ-ישראלה", שנדפס במדור "דבר לעולה". וכך כתב אברונין:

יודע אני שאהיה בעיני רבים כמתמיה בהערתי הבאה, אולם אין אני רשאי לכבשה בלבי. אשמיע הפעם את הנכונה אף על פי שאני יודע מראש כי דברי לא יקובלו או יקובלו בגיחוך של ביטול. הצירופים "ארץ ישראלה", "תל אביבה", "עין דורה" הם שגיאות גסות בלשון העברית, ובמקומם צריך לומר "ארצה ישראל", "תלה אביב", "עינה דור" וכדומה, כמו שמצאנו "ארצה כנען", "פדנה ארם" וכו' וכו'.

כבוד המשורר שכתב "עין דורה" בכבודו מונח, אולם בטוחני בו שגם הוא יודה על האמת שטעות ילדות היתה בו ולא מפיה אנו חיים.

אל היעד
אחת מסגולותיה של לשון המקרא היא התופעה הקרויה בפינו 'ה"א המגמה' – האות ה"א הנוספת בסופה של מילה כדי להביע כיוון ותנועה אל היעד. ה"א זו באה בסופם של שמות מקומות כלליים (הביתה, ההרה, המדברה), בתיאורי כיוון (מעלה, מטה, ימינה, שמאלה) ופעמים הרבה בצמידות לשמות מקומות מסוימים (סדומה, מצרימה, שכמה).

במקומות שזכו לשם בעל שתי מילים סמוכות, כגון "ארץ כנען", "באר שבע", "פדן ארם" וכדומה, דרך המקרא היא להוסיף את הה"א לאחר המילה הראשונה (הנסמך), ולעולם לא לאחר השנייה (הסומך). כך, פוגשים אנו את תרח היוצא ללכת "ארצה כנען", את ישראל הנוסע "בארה שבע", ואת יהודה ואחיו הבאים "ביתה יוסף".

הה"א שבסוף המילה היא כעין תחליף למילת היחס "אֶל" או לקיצורה "לְ-", ולפיכך במקום "אל באר שבע" אומרים "בארה שבע", ובמקום "לארץ כנען" מופיע "ארצה כנען". בנוסף, פעמים רבות המילה השנייה בצירוף הסמיכות הריהי שם אדם, בעוד המילה הראשונה היא ציון המקום. "בית יוסף" פירושו "הבית של יוסף", ו"ארץ כנען" במקורה היא "ארצו של כנען". לכן, מתאים שציון ההתקדמות אל היעד יוצמד לרכיב המציין את המקום – ולא אל המרכיב המשני, המוסר לגביו פרטים מזהים ומצמצמים.

בלשון חז"ל הצטמצם במידה ניכרת השימוש בה"א המגמה. חכמים כמעט תמיד הפעילו בהיפוך את הכלל שטבעו - "כל תיבה שצריכה למ"ד בתחילתה הטל לה ה"א בסופה" - והמירו כל ה"א-מגמה שנתקלו בה בַּלמ"ד הרגילה. כך למשל במדרש תנחומא לפרשת לך לך: "מה אברהם על ידי רעב ירד למצרים, שנאמר 'ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה'..." – וכן במקומות רבים נוספים (יוצאת דופן במקצת היא מסכת תמיד, שנשנתה בזמן מוקדם יחסית, עוד בימי הבית, ובה נמצאים כמה שימושי ה"א מגמה בלשונם החופשית של חכמים. למשל: "בא לו [הכהן] לקרן מזרחית צפונית, ונותן מזרחה צפונה". כך ציין אבא בנדויד בספרו 'לשון מקרא ולשון חכמים').

פריזה ואמריקתה
עם תחייתה של העברית בדורות האחרונים אימצו לעצמם רבים מן ההוגים והכותבים סגנון הקרוב ללשון המקרא – וכך החל להתרבות השימוש בה"א שאנו עוסקים בה. בהקדמה ל'מבוא הגדול' של מילונו כתב למשל אליעזר בן יהודה במסגרת תיאור קורותיו: "ואעזוב את רוסיה, ואלך פריזה" – וכך ניתן למצוא לרוב בלשון התקופה צורות כמו "ירושלימה", "חברונה" ואפילו "אמריקָתָה" (כדרך המקרא בשמות מקומות המסתיימים בה"א: ההולך לעָזָה הולך עַזָּתָה, לתִמְנָה – תִּמְנָתָה, וליָטְבָה - יָטְבָתָה). גם שמות פרטיים לילדות ניתנו בהשראת ה"א המגמה, כביטוי כיסופים לארץ ולנופיה - ציונה, חרמונה ועוד.

באווירה זו גם החלו לומר ולכתוב "תל אביבה" או "ארץ ישראלה", ועל זאת נזעק המגיה אברונין. המשורר שאליו הוא מתייחס בסוף דבריו הוא שאול טשרניחובסקי, שפתח את שירו על שאול שהלך אצל בעלת האוב כך: "ובחשכת הליל בלי קשת ושלח, על סוס קל עין דורה בא שאול המלך". תחת "עין דורה" יש לומר אפוא "עֵינָה דור", כשם שבתנ"ך לא הולכים "מדבר דמשקה" אלא "מדברה דמשק".

בקטע שצוטט לעיל הביע אברונין את ביטחונו בכך שהערתו לא תתקבל, אך ישנם שאמנם נהגו כך לפי תומם.

הסופר שמחה בן ציון, מראשוני תל אביב ואביו של הצייר נחום גוטמן (1870-1932), תיאר פעם להקת חסידות שבה פגש בשמי השרון:

"רוכב הייתי אז על הסוס ויוצא בבוקר מיער
חדרה, והנה גם שם נזדמן לי לראות קהל-חסידות מטיילות... עברתי ביניהן והן אך פינו דרך לי ולסוסי, ולא נבהלו להתעופף מן המקום אשר אווּ להן. אך בעוד שעה, בעלותי ההרה בואך
זכרונה-יעקב
– משנתגלה לי הים, והנה בין זה הים ובין תכלת השמים חבל עופות נמשך, קו אחד ארוך רותת נישׂא במרום...".
באופן טבעי נקט ש' בן ציון "זכרונה יעקב", כדרך המקרא – וכמותו נהגו גם אחרים בצירופים "תִלָּה אביב", "בֵּיתָה שמש" ואפילו "ראשונה לציון" (התודה לפרויקט המקוון 'בן יהודה', הפותח חלון מפולש אל השנים ההן ואל שפתן).

ישראל עשה תושיה
כתבנו לעיל שאברהם אברונין כתב נוסח עברי לשיר "ימי החנוכה" שהוכר ביידיש. לא לחינם לא השתמשנו במילה תרגום, שכן השיר המחודש והארצישראלי (נדפס לראשונה בצפת בשנת תרע"ח, 1918), שונָה לא במעט ממקורו. כך למשל נשמע הבית השני של השיר ביידיש (על פי אתר 'זמרשת'):

יהודה האָט באַזיגט דעם שונא, רוצח,
און אין בית המקדש געזונגען "למנצח",
די שטאָט ירושלים האָט דאַן אויפגעלעבט
און דאָ אַ נייעם לעבן האָט יעדער געשטרעבט

תרגומו המילולי הוא בערך כך (ותודה לדוברי היידיש שסייעוני):

יהודה ניצח את השונא, רוצח
ובבית המקדש שרו "למנצח",
העיר ירושלים אז קמה לתחייה
וחיים חדשים כל אחד התחיה

בגרסה הארצישראלית נשמטו הרוצח והלמנצח, ונכתב כך:

ניצחון המכבים נספר נזמרה
על היוונים ידם כי גברה
ירושלים שבה לתחייה
עם ישראל עשה תושייה.

בעברית כיום בעיקר "מגלים תושייה" ולא "עושים תושייה", אך בתקופת כתיבתו של השיר עדיין היה מוכר הביטוי לעשות תושייה, שמקורו בפסוק באיוב ה': "מֵפֵר מַחְשְׁבוֹת עֲרוּמִים וְלֹא תַעֲשֶׂינָה יְדֵיהֶם תּוּשִׁיָּה". תושייה במקרא היא מילה נרדפת לעצה ולחכמה, ולעשות תושייה פירושו להצליח בהגשמת העצה ובמימושה.

ייתכן שהמילים הללו, שלא היו ברורות דיין לילדי הגן ולא רק להם, הן שהביאו ליצירת גרסה חדשה לשתי השורות האחרונות של בית זה:

"ירושלים לנו הבירה,
נס ישראל היא – שירו את שירה!"