מעמקים - מה שלא סיפרתי לרונית...
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

מה שלא סיפרתי לרונית...

רנה לי

גיליון מס' 37 - טבת תשע"א * 12/10

בדירת הורי הזנוחה שבלב תל אביב, בה נוהגים אנו להתגורר בביקורינו בישראל, יש טלוויזיה ישנה. רוב הזמן היא שוכנת כבוד באחת הפינות ומזדקנת לה בשקט תחת כנפי הסדין המכסה אותה. נראה שמרוב שהיא חיה ככה כמו בגימלאות כבר שכחה כיצד לעבוד. תמיד היתה מתקלקלת כשביקשנו לצפות בה. ואנו, שוב ושוב היינו נותנים אותה לתיקון לאותו מר סְמוֹכה שהיה מעודד אותנו ב"לא צריך להתייאש". הוא היה בא לקחתה ומחזירה כעבור שבוע, פחות או יותר מתפקדת. 'פחות או יותר' משום שבכל פעם שהוחזרה לבריאותה נעשתה יותר ויותר מוגבלת. תחילה פסק לעבוד השלט-רחוק, אחר-כך התחילה לאבד ערוצים. רצים היו כרודפים זה אחר זה ונעלמים להם כמו כל הנחלים שהולכים אל הים. לבסוף נותר ערוץ אחד בלבד, ערוץ 2, ואף הוא נקלט בצבעים מטושטשים. למותר להוסיף שמר סְמוֹכה, סמוך עליו, לא הפסיד מכל העניין. נהגנו להתלוצץ שהטלוויזיה שלנו מסייעת לחיי נישואין תקינים כיוון שאי אפשר לריב על בחירת הערוץ. ממילא לא הרבינו לצפות בטלוויזיה ולא היה לנו עניין לבלות את השישי שלנו בַּטָבֶרְנה... "מה טעם להחזיק במכשיר שכשר אך ורק לתשלום אגרה", נאום אבשלום. ואני נזכרתי עד מה התלבטנו באיזו טלוויזיה לבחור, אז, בימים ההם, כשביקשנו לקנות להורים מתנה, ואיך בחרנו ב"בלאופונקט" הזאת שנחשבה בשעתה למעולה שבמעולות. "כשיעבור פה איזה 'אלטע זאכן' נבקש ממנו לסלק אותה מכאן", אמר האיש. ככה זה בחיים, חשבתי, ככל שרבה ההשתוקקות אל משהו ברגע מסויים כן רבה ההשתוקקות להיפטר מאותו המשהו ברגע אחר.

בוקר אחד בקע מן הרחוב קולו הקורא של ה"אלטע זאכן". פרועת שיער, בחלוק, מיהרתי אל המרפסת מצווחת בקולי-קולות: " 'אלטע זאכן'... 'אלטע זאכן'... כאן...בוא הנה..." אישי מביט בי ואני צוחקת לו בפנים, "מה אתה מסתכל עלי כך... אני 'אלטע זאכן'?" ובו ברגע אני נזכרת בפרנקה, השכנה מן הבית הסמוך שמדי שאלי אותה , "מה שלומך?" היא עונה תמיד: "'אלטע זאכן'... מה אפשר לעשות... שרק לא יהיה יותר גרוע". עדיין היא ממשיכה לעשן כקיטור. היה זה בעלה שנפטר לפני שנים אחדות מסרטן ריאות. הוא לא עישן. בינתיים הלך ה"אלטע זאכן" והתרחק עם סוסו ועגלתו במעלה הרחוב בלי לשעות לקריאתי. יתכן שלא שמע את קולי, וייתכן שנשמעה לו קריאתי כהד של קריאתו-שלו, מכל מקום לא יכולנו להדביקו. "נו...צריך לחכות להזדמנות אחרת", פסק אבשלום. מה שלא ידעתי הוא שבאותה שעה, בעומדי כך על המרפסת פרועה, לא מלובשת כהלכה וצורחת, עמדה במרפסת-הבית מולינו בחורה עם מצלמת-וידאו וביסודיות רבה דאגה לתעד את המתרחש, כולל כמובן אותי ואת צריחותי. כמה ימים לאחר-מכן עצרה אותנו ברחוב צעירה שחרחרה וחיננית ואמרה: "אולי הבחנתם בכך שאני מצלמת אתכם, אז רציתי להצטדק... כבר שנה שאני עובדת על סרט העוסק בשכונה הזאת..." כך נודע לנו כי שמה רונית וכי בעצם אינה מכאן אבל פשוט "התאהבה" בשכונה והיא אוספת כל מידע שנקרה לה על הנעשה פה בעבר ובהווה. אמרתי לה שאני גדלתי ברחוב הזה ואם היא רוצה, אשמח לספק לה כל מיני פרטים. נדברנו להיפגש.

אחת לשנה, לפחות, אנו נוסעים ארצה. אנו, כלומר אבשלום אישי ואני. תמיד אנו מתגוררים בדירת ההורים שאף כי נתייתמה מבעליה מכבר, עדיין היא משמרת משהו מרוחם. אולי זוהי הסיבה שאני מוסיפה להחזיק בה ומסרבת למוכרה למרות העזובה הנוראה השוררת בבית, שרוב בעליו העתיקו את מגוריהם לחולון או לבית-עלמין אחר. היורשים נוהגים להשכיר את הדירות לכל המרבה במחירן, והשוכרים, רובם צעירים המתחלפים זה בזה, מרבים להשמיע מוסיקה בקול רם והד התופים מרעיד את אמות הסיפים. הם נחמדים ואדיבים, הצעירים הללו. הילוכם קליל בג'ינס ההדוקים ובחולצת ה T-, עם או בלי עגיל-זהב באוזן או באף. הם מנמיכים את גובה הצליל כאשר אני מבקשת זאת אבל, כפי הנראה, קיים בינינו פער בלתי ניתן לגישור בכל הנוגע לרמת-הקול, לפיכך, גם לאחר הנמכתם אני מוסיפה לסבול מן הרעש. פעם, בעלותי אל אחד השכנים שמדירתו בקעו הצלילים, נאלצתי להתדפק על דלתו ולצלצל שעה ארוכה כי לא היה מסוגל לשמוע אותי בגלל המוסיקה הרועשת. כאשר סוף-סוף נפתחה הדלת נסתבר שבאותה שעה היו בפעולה גם שואב-האבק וגם מכונת-הכביסה והמוסיקה נאלצה להתאמץ במיוחד במלחמתה על קיומהּ. כאשר אמרתי, שלו היו מנגנים את מוצרט לא היה כל-כך מפריע לי, קיבלתי תשובה ניצחת: "מוצרט?...מוצרט הוא כבר פָּאסֶה..." התנחמתי שלפחות אני בחברה טובה. נוסף לרעש, מטריד הלכלוך בחדר-המדרגות, כגון בדלי סיגריות המושלכים בכל מקום, ונוסף על הלכלוך, העשן שריחו ממלא את החלל. (דומה שהתודעה כי העישון מזיק לבריאות טרם קנתה שביתה בקרב ישראל.) כפי שנתנו לי להבין, אין תופעת ההזנחה מיוחדת לביתנו והיא צרה אופיינית להרבה בניינים ישנים באזור הקרוי "לב תל-אביב". הו תל-אביב! עיר חולת-לב הסובלת מהסתיידות עורקים ומלחץ דם גבוה. המכוניות שמספרן הולך וגדל כל הזמן, חונות על המדרכות ומצרות את רגליו של הולך הרגל. עכשיו הצטרפו אליהן גם פתי-האשפה הגדולים הירוקים והמתקנים להשלכת בקבוקי-הפלסטיק, כך שעליך לנווט את דרכך בזהירות בין לבין. לא אחת תראה אשה צעירה דוחפת עגלת תינוק כשהיא הולכת בכביש ההומה וסואן משום שאין לה מדרס-רגל על המדרכה. ובכל-זאת, תל-אביב היא תל-אביב, "עיר חולות על שפת-הים", עיר ואם עברית בישראל, עם שמיים תכולים מעל ואנשים שזופי שמש בחוצות. אנשים שאינם רק חמי מזג כי אם גם חמי לב. אכן, בכל-זאת, תל-אביב היא תל-אביב, היא - שלי, ואני - שלה, ואין מקשין על אהבה.

לפנים, בחיים אחרים, כשעוד היו לי אמא ואבא על האדמה, ולא בתוכה, הייתי מבצעת גיחות קצרות ארצה לחלות את פניהם. תמיד הייתי לחוצה בזמן, תמיד נתונה בעול של עבודה ומטלות שונות. אם זכיתי באיזושהי חופשה נהגתי למהר ולקפוץ על האווירון, פעמים בגפי ופעמים עם שני ילדי שששו לבקר אצל סבא וסבתא. האיש על-פי-רוב נאלץ להישאר כי היה עסוק, עסוק, עסוק... היה זה לפנים, בחיים אחרים, כשעוד היו לנו ילדים בבית, לפני שצמחו ובגרו ונתעופפו מן הקן לבלי שוב. עכשיו יושבים הם אי-שם בקצוות היבשת הגדולה של הדוד סֶם, רחוקים מאיתנו ורחוקים זה מזה, ולכל אחד מהם בית ומשפחה משלו... כן, להם יש עדיין ילדים בבית. אינם מרבים לבקר בניו-יורק ואם יוצאת נפשנו אליהם ואל הנכדים עלינו לשנס מותנינו, לעלות על אווירון ולטוס אליהם. ככה זה, אם לא טסים אל ההורים, טסים אל הילדים. כיוון שכך, אנחנו קונים שוברי נסיעה המעניקים הנחות לאזרחים ותיקים מה שמכונה -senior silver coupons ועמלים על איסוף מילי-מילין, מיל פה ומיל שם, לטיסת חינם. (גם כרטיס אשראי נחזיק שמדי השתמשנו בו יזכנו בכמה מילי-חינם).

"אחת לשנה, לפחות, אנו נוסעים ארצה. אנו, כלומר אבשלום אישי ואני, ואז אנו מתגורים כאן ברחוב המלך כורש, בדירת הורי", אני שחה לרונית, שבאה בהתאם למה שנדברנו. בידה האחת מצלמת-הווידאו ובשניה צלחת עם עוגיות מעשה-ידיה. בעקבותיה נשתרכה כלבתה. כלבה זקנה ושלוה שרבצה בשקט כעדה אילמת לשיחתנו ולא נבחה אפילו פעם אחת. "אני גדלתי ברחוב הזה, אבל לא בבית שבו אנו יושבות כי אם בבית ממול, שבכלל לא היה קיים בבואנו לרחוב. גם שאר הבתים בצד הזה טרם נבנו אז. הכל היה שטח פנוי, מגרש גדול ובו כמה דקלים, וכך גם קראו לו 'מגרש הדקלים'. והיה שם דקל אחד גבוה מכל השאר שכיניתיו ביני לבין עצמי 'הדקל שלי'. הצופים נהגו לקיים במגרש פעולות שונות. ואת יודעת? אפילו כביש לא היה פה רק דרך עפר..." ובעודי מדברת, נשמעים לי פתע הדברים היוצאים מפי כאותו נוסח ידוע הנמסר לתיירים בבואם לישראל לראשונה: 'רואים את הבתים כאן? את הירק ואת העצים? לפני שאנחנו הגענו הנה, לא היה פה דבר, רק חולות וחולות...'"

אתנחתה קצרה. רונית ואני לוגמות תה ונוגסות בעוגיות שהביאה. הן נימוחות בפה, סוכר חמאה ווניל, בדומה לעוגיות שהיתה אופה אמי אז, טרם הטיל הכולסטרול צו גירוש על החמאה. איני צריכה להטבילן בתה - בדומה לעוגיית המדליין של פרוסט - כדי שאוצף בגלי זכרונות.

"... אז כפי שאמרתי", אני ממשיכה לספר לרונית, "גדלתי בבית ממול, זה בעל שתי הכניסות, אחת מרחוב אוליפנט ואחת מרחוב המלך כורש. כחצי יובל שנים התגוררו פה הורי. בהיותי ילדה קטנה גרנו פרק זמן קצר בפינת אוליפנט ויהודה הלוי בבית שכינינו 'הבית הירוק'. גם עכשיו - כאשר כמעט כל מה שהיה ירוק העלה חלודה - עודו נוצר מקצת ירקרקות דהויה. בדירת קרקע זעירה התגוררנו שלושתנו. איני זוכרת הרבה מהתקופה ההיא אלא זאת, שהיתה שם בעלת-בית אמריקנית בשם מיסיס קֶז ולה כלבלב פודל קטן שהיתה מקשטת אותו בסרטים. מדי שנה נהגה לערוך לכלבלב מסיבת יומהולדת והיתה מזמינה אליה ילדים מהשכונה. במעורפל אזכור חגיגת יומהולדת כזאת. הכלבלב היה מקושט בסרט גדול ויפה במיוחד לרגל המאורע וישב בראש השולחן כשתלתליו העשויים בסלסול תמידי מדיפים ריח שמפו טוב. הגברת קֶז שרה לו באנגלית Happy Birthday to You ואנו, הילדים, ישבנו מסביב לשולחן מוחאים כף וזוללים ממתקים. הפודל הקטן בראש השולחן נראה בהחלט בודד. עיני הקטיפה החומות שלו הביטו בנעשה כתוהות בשל מה ולמה כל המהומה. אומרים שיודע צדיק נפש בהמתו, ואילו מיסיס קֶז - אפילו שדיברו עליה שהיא כלבה גדולה - לא הבינה כנראה את נפש הכלבלב שלה: היא הביאה אליו את רוב ילדי השכונה בעוד שהוא היה מעדיף איזו כלבונת קטנה".

רונית גוחנת ללטף את הכלבה שלה וזו מתמוגגת תחת אצבעותיה. האמנם כה קל לכלב לאהוב? האמנם כה קל לאהוב כלב? אכן, אין מקשין על אהבה ... האם פירוש הדבר שאין לשאול שאלות על אהבה, או שמא בלשון קושי מדובר?

"מהדירה בבית הירוק", המשכתי, "חזינו איך הולך וקם הבניין אשר לימים הפך להיות ביתנו. בנו אותו כמה אחים, יוצאי-פולין, שהתכוונו גם לגור בו בעצמם וגם להתפרנס ממנו באמצעות דירות שישכירו. הם לא חסכו בחומרים וקנו רק משופרא דשופרא, החל מחצצי האבן בגוונים שונים של חום וכתום המתנוצצים לעין השמש, וכלה באריחי החרסינה היפים על קירות המסדרון של חדר-המדרגות. אפילו היום, בהיות מרבית הבתים טרף לשיני הזמן, מצבו של בניין זה תקין למדי. אפילו עץ הפיקוס עודו צומח, מתנשא לו בחזית, כמו שהיה. היו זמנים שחשבו לכרות אותו אבל העץ מצא לו בקרב השכנים פרקליטים שהגנו עליו. על עץ זה היה לא פעם מטפס איזה חתול ומבהיל אותי בזינוקו הפתאומי לחדר, ופעם טיפס עליו ופלש לחדרי אותו צעיר מן הרחוב, בחור פרוע שבהזדמנויות שונות הביע רצון להיפגש אתי. הוא הסתלק כלעומת שבא, ואני, מן המרפסת, ליוויתי בדאגה את דילוגיו מענף אל ענף עד שנחת בשלום. רירתנו היתה קטנטנה, שני חדרים בסך-הכל שחוברו על-ידי דלת משותפת. מסדרון צר הוביל אל מטבחון פיצפון שבו נגזר עלי לא פעם - כגון, כאשר לימד אבא איזה תלמיד באחד החדרים ולאמא היו אורחים בחדר האחר - להכין את השיעורים. מקץ זמן רב, כשהייתה לי כבר משפחה משלי, טילפן אלינו אבי לארצות-הברית, נרגש כולו. מסתבר שאחד מצאצאי האחים בעלי-הבית ביקש להרחיב את דירתו וביקש מאבי, שהיה דייר מוגן, לפנות את הדירה תמורת פיצוי של כך וכך אלפי לירות, סכום שלמורה בישראל כאבי נדמה כסכום עתק. הורי היו כבר קשישים. הם אהבו את הרחוב, השכנים היו להם כידידים, והם הרגישו שם בבית. יעצתי לאבא שלא יתפתה לממון ולא יעזוב לעת זיקנה את הסביבה שהוא חש בה בנוח. שיחק המזל ונתפנתה דירה למכירה בבית אחר ברחוב - כלומר כאן, היכן שאנחנו יושבות עתה - קפצו הורי על המציאה, רכשו את הדירה והשתכנו בה. מאז הייתי מבקרת אותם פה, בדירתם שהוסיפה להתקרא 'הדירה החדשה' שנים על שנים".

"את יודעת", אומרת רונית, "שגם אנחנו עומדים לעבור לבית שלכם, השכנים שבדירה מתחתכם קנו דירה סמוך יותר לרחוב שיינקין. כבר היה לנו משא ומתן בעניין זה. נו, אז יש סיכויים שנהיה שכנים ... אלא שאתם לא כאן רוב הזמן..."

"אבל כפי שאת רואה", הוספתי, "אני תמיד חוזרת אל המלך כורש שלי. מכאן אני יוצאת ולכאן אני חוזרת מכל דרכי בעולם. זוהי נקודת הצומת שלי, אליה אני קשורה לצמיתות. רחוב קטן. צדדי. עוד בהיותי ילדה הייתי מעמידה על דעתם את הטועים ומבלבלים בינו לבין רחוב המלך ג'ורג': 'לא ג'ורג', כורש'. אהבתי לתקנם, מפגינה את מלומדותי: 'הוא היה מלך פרסי שהיה טוב מאד ליהודים'. זאת, כמובן, ברוח חלוקת עולם ומלואו בהתאם למה שטוב בשביל היהודים ומה שאינו טוב ליהודים. והייתי מצטערת הרבה על שמלך כל-כך 'טוב' ככורש אינו זוכה להכרה ולהוקרה. היה זה בימים בם טרם רבו המכוניות ובדרך העפר שברחובנו היה עובר מוכר הירקות בעגלה רתומה לחמור. וגם מוכר הקרח היה חולף שם מפעם לפעם כי למרבית אנשי הרחוב לא היו עדיין מקררים חשמליים והם נזקקו לקרח כדי לשמור על טריות מזונם. אירע שאחד מבניו של מוכר הקרח היה תלמיד למתימטיקה של אבא בבית-הספר. חמד לו מוכר הקרח לצון עם אבי: 'איזה מין חשבון אתה מלמד את בני, שבאחד יש שני חצאים, שלושה שלישים, ארבעה רבעים... אצלי בבלוק 'אחד' של קרח יש שלושה חצאים, ארבעה שלישים...' ובנקודה זו נמס הקרח בצחוק רם. אם בקיצים היתה דרך העפר מעלה אבק לרוב, הרי בחורפים היתה כולה בוץ. כאילו דרים היינו בירכתי איזה כפר ולא בתל-אביב, עיר ההולכת ונעשית כרך. מאחורי הבית היתה חלקת שדה וכן היה שם פרדס. בלילות חמים, כשהיה הירח עוטה הילה, כמתנבא על החמסין הממשמש לבוא, היה נישא מן הפרדס בושם היסמין, משכר בערגה מתוקה. בבוקרי שבת יפים אהבתי לשוטט בשדה הפתוח. מפריחה לי בועות 'סבא'לה' של סביונים, או ששה לגלות חמציץ מתנוצץ בלחלחיותו. יש שגיליתי שיירות נמלים, או פרפר יפה כנפיים שאישוני עיניים תכולים מצויירים עליו, ועוד כהנה וכהנה דברים המרחיבים דעתה של ילדה. לפעמים הייתי מטיילת עד שרונה, אותה מושבה גרמנית מיסודם של הטמפלרים, ובדרך נכנסת אל החורש הקטן היכן שהעמידו מציבה לזיכרם של חיילים שנספו בימי מלחמת העולם הראשונה. החורש היה אפוף מסתורין והאבן הגדולה כמו נתעטפה לה בשקט ובשלוה. המוות לא נראה כלל מאיים, ומלחמת העולם הראשונה היתה רחוקה מאד. 'כל החיים לפניך', מורגל היה בפי הורי לשנן באוזני, ואני לא ידעתי כלל על מה הם מדברים. הן רק במבט לאחור עשוי אתה להבחין במה שהיה קודם לפניך. אף אני, רק עתה אדע מה רחבים היו השמים מעלי, שמי כל האפשרויות הפתוחות. אבל, מזמן נסוגו המרחבים אחור, או שנשתבצו להם בריבועי חלונות צרים ומוגדרים. האפשרויות הלכו ונסגרו בזו אחר זו, כטיבען של אפשרויות ברגע התמשש אחת מהן. ושוב, לעולם לא תוכל עוד לדעת כיצד היו נופלים הדברים לו בחרת לממש איזו אפשרות אחרת. 'מגרש הדקלים' נמחק כלא היה ואף חלומותי שנאחזו בסנסינים פרחו להם. גם על הפרדס עלה הכורת. ואילו שרונה, הרי היא עתה אתר הקיריה המאוכלס בפקידים ובפקידונים. ללא נטילת רשות השתלטה הרשות על הטבע כשהיא כובשת לעצמה דונם פה ודונם שם. העיר דחקה ודרשה במפגיע. בניינים הוקמו בכל מקום. ובמסגרת הכיבוש הכללי נכבש גם כביש ברחובנו. עכשיו קשה לפרוש כנפיים כי אין עוד די מקום, כי תמיד עלולים להסיג את גבולו של מישהו. אכן, זה כבר ניתן האות להתקפל. ואפילו הקיפולים עצמם הולכים ונעשים קטנים יותר מעת לעת ... עתה אין עוד שטח ריק ברחוב ובית נוגע בבית. כך אירע לו למלך כורש, שהיה טוב ליהודים, מה שאירע לרחובות רבים אחרים. אולם דווקא עכשיו זכה להכרה כלשהי. עכשיו כבר לא טועים בינו לבין רחוב המלך ג'ורג', משום ששכן הוא לרחוב לינקולן ולבית "מעריב", וכיוצא בהנה, מקומות הידועים בציבור. בעיקר תרמה להתפרסמותו קירבתו לרחוב שיינקין, זה שהיה מוזנח במשך שנים ופתע היתה לו עדנה. כמו שאמרו חכמינו, גלגל הוא החוזר בעולם, והכל תלוי במזל. נראה שחלק מן המזל הוא להחזיק מעמד עד שיחזור הגלגל... "

כך וכך הייתי מספרת לרונית, והיא, מצלמת הווידאו בידה, קולטת ורושמת קלסתר ומילים, והדברים זורמים באין מעצור. רונית היא שפתחה לי. ואני תמהה על עצמי איך פתאם צף ועולה כל מה שחשבתי שנשכח. איך פתאם מתפעמים רגעים של פעם, מתערבבים בריגעי עכשיו ליצור רגע חדש. בעליל אחוש כיצד נקשרים החוטים, כמו תמיד על סף הולדתה של ידידות.

באותו לילה, על מיטתי, הוספתי לשוטט כה וכה בשכונת ילדותי, מדמה לנשום את ריחות היסמין מן הפרדס שאיננו, והוגה בכל מה שלא סיפרתי לרונית, פרטים הנמשכים אחר מרעהו ומעבירים לעיני בסך תמונות ודיוקנאות שאפילו בדמיוני לא ראיתין זמן רב. שוב עולה בחזוני השכן שכיניתיו ביני לבין עצמי 'בעל-הנס', מפני שבניסי-ניסים תמיד היה מופיע בדיוק כשאמא הציגה על השולחן את מרק-הצהרים. "מצא לו זמן לספר לאבא לך איזה 'דרוּש' חדש שמצא", מלחשת אמא באוזני, "תראי, תראי אותם, איך הם עומדים להם ומשוחחים בנחת כשהמרק שכל-כך עמלתי עליו הולך ומתקרר... אפשר פשוט להתפוצץ..." והיא נותנת לאבא סימנים שיגמור כבר, וללא הועיל. לבסוף, היא מזמינה את מר 'בעל-הנס' להצטרף גם הוא לארוחה, מה שכלל לא היה לה בתוכנית. הוא, כדרכו, מגמגם "אבל אשתי מחכה לי" ומיד מוסיף, "נו, מילא רק לכף-מרק... הרי אין טוב כמו המרק שלך". אמא מתחייכת, אמנם היטב תדע כי אין מטרת המחמאה אלא לפייסהּ בלבד, מעין שוחד קטן, כביכול, ובכל-זאת מחמאה היא מחמאה. זה זמן שמר 'בעל-הנס' שוכן-עפר, ולא הועילו כאן שום ניסים. במובן זה הוא נשאר בעצם שכנו של אבא.

אלמנות אחדות עודן מתגוררות ברחוב. כאשר נקרית בדרכי מי מהן, מתנהלת ככה בכבדות, חלל בן זוגה משתרך בצידהּ והריקות כנטל על שיכמהּ, אני מתחילה לפקפק באותה עדיפות שנוהגים לתת להישרדות. לא פעם אראה את השכנה בבית הסמוך משחקת פאסיאנס בבדידותה. מן החלון אצפה בה, יושבת לה כך עם סיגריה וקפה ושוטחת את הקלפים על השולחן לפניה, ואני מדמה לשמוע את קולה באומרה "קלָפים", מבטאת את המילה בהדגשה מלעילית, משתהה קצת על הלמד. קראתי פעם בסיפור של אפדייק על נשים קשישות בסופרמרקט, הלבושות ברישול גמור כמי שלא אכפת לו כלל איזה רושם יעשה על הזולת. תמיד עולה בי תיאורו זה של אפדייק כשאני רואה את שכנתי, מבעד חלונה הפתוח או מן המרפסת האחורית, מסתובבת בתחתוני הכותנה הארוכים או בכתונת הלילה הקמוטה וידה בוחשת בסיר-הסירים שלה. עצב כוסס בי למראה, ככה זה תמיד כשהנוחיות מביסה את היופי. אמה של אמילי, לעומת זאת, דווקא מקפידה על מראיה. כשהיינו ילדות היינו אמילי ואני משחקות יחד. אהבתי לבקר בביתם ולטעום מן ה"סַלַטְקָה" שהשכילה אמה לעשות מחצילים, ולהלעיט עצמי בכריכים הפיקנטיים שהגישה, אלה שקראה להם "קַנַפְּקִי"... היא היתה חבירה שלי, אמילי זו, אם כי לא היה לנו הרבה במשותף. בכל עת, כשאני חושבת עליה, נמשכת אמהּ בעקבותיה. אשה נעימה וטובת לב שהיתה מסבירה פנים ומקבלת אותי בחום. יתכן שאהבתי לאם היא שעמדה לידידותי עם הבת. את אמילי אני רואה בשערות הפשתן הדלילות שלה ובשיניה הגדולות הלבנות, יושבת על גדר הבית ומניעה את רגליה הארוכות המשתלחות ממכנסיה הקצרים הנה והנה. כך אראנה בכל עת היזכרי בה, אף כי ברבות השנים הוספתי לראותה כמה וכמה פעמים ודמותה שונתה לבלתי היכר. דומה הדבר לאותו אדם שהיה לי אתו שיג בטלפון ותוך כדי השיחות ציירתי לעצמי את דמותו בעיני רוחי. יום אחד פגשתיו וגיליתי כי מראיהו אחר לחלוטין מזה שציירתי לעצמי. אבל אחרי ימים רבים, בם לא שבתי לראותו וכל הקשר בינינו נצטמצם שוב לשיחות טלפון בלבד, נסוגה דמותו האמיתית אחור והוא חזר ללבוש את פני הדמות שבעיני רוחי, כבראשונה. והוא, בקירוב, מה שקורה אף לרחוב המלך כורש שלי. הנה זה הולך ומשנה את צורתו מפקידה לפקידה בלי הרף, אולם מעבר לכל השינויים ומבעד להם שרירה וקיימת אותה דמות שלו שנתקבעה בנפשי מני אז, באותם ימים רחוקים.

ועוד אני נזכרת דברים שלא סיפרתי לרונית, כגון על השכן האדוק מר אַייזֶן, איש שמנמן קצר-קומה ובעל זקנקן שחור, שהתגורר לבדו. אפוף היה ערירות, והיו שמועות שכל משפחתו נספתה בשואה. אמא, שמשושים מיוחדים לה לגלות נסתרות שבנפש, פרשה עליו את רחמיה והיתה מקרבת אותו. אם איני טועה, ניסתה גם "להלביש" עליו איזו אשה. אבל יתכן שאני מחליפה אותו באיזה שכן ערירי אחר כי, חרף מחאותיו והתראותיו של אבא, הרבתה אמי לשדך שידוכים ולזווג זיווגים. אבא היה מתלוצץ, "מה יש, את כל-כך מרוצה בנישואין שלך?" אגב, שאלה, שגם אני חוזרת ושואלת את עצמי מדי הגותי באמי.

"אלטע זאכן" אלה הזכרונות... רונית קונה אותם ממני. אבל שלא כחפצים העוברים מרשות לרשות, יכולים הזכרונות גם לעבור וגם להישאר בעת ובעונה אחת. בהיותם חסרי גוף אינם כפופים לחוקי הפיסיקה. לפיכך, אינם תופסים מקום בחלל החדר ואינם צריכים לקירות בטון להישען עליהם, אלא מרחפים להם פה ושם כרצונם. פעמים נוטה אני להאמין כי מה שהיה, מה שנדמה שאיננו עוד, לאמיתו של דבר נשאר וישנו. אולי לא פה, אולי בשינוי צורה, אבל מוכרח שיהיה, ולו בהסתמך על חוק שימור האנרגיה, שהרי אין לך דבר ההולך לאיבוד... (נו, שוב אני מבקשת לנחם את עצמי...) ועוד אני מהרהרת שהזיכרון הוא קצה חוט שאך תמשוך בו יוסיף להשתרך עוד ועוד כמין רחוב ארוך-ארוך שסופו בל ישוער. או אז, אני מגיעה למסקנה שמה שלא סיפרתי לרונית הוא בעצם העיקר, שהוא הגעגוע הלוחש במסתרים, בוער ואינו אוכל. הוא שורשם ומקור חייהם של כל הסיפורים שרק עליו לעד הם סובבים אבל לגעת בו-עצמו אינם יכולים. הוא כיליון הנפש אשר בכלותו, לא יהיו עוד סיפורים.