מעמקים - חוקרת שואה
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

חוקרת שואה
מתוך הספר "רחובות אדם" שיצא לאור בקרוב

א. פרידמן

גיליון מס' 38 - שבט תשע"א * 1/11

ילדה קטנה הייתה כשעטתה על גופה תחפושת של אחות רחמניה. אביה קנה לה את התחפושת. החלוק הלבן הלם אותה וגם השביס. בידה אחזה תיק פלסטיק קטן ולבן ובליבו מגן דוד. והיא בחנה בבואתה במראה והייתה מאושרת... כה אהבה את התחפושת.

חיכתה עד שאִמהּ תשוב מן העבודה. רצתה להפתיע אותה.

האם שבה, והיא בתה הקטנה והמאושרת הופיעה לפניה. צעדיה כמעט מחוללים... ואז, ואז... היא זוכרת רק עיניים ומבט איום... ואת הידיים של אימא שלה קורעות את החלוק מעליה, ואת השביס... רומסת ברגליה את התיק... זכרה גם את הזעקות שזעקה כאילו... כאילו הייתה חיה פצועה... אביה ניסה להסות אותה אך ללא הצלחה. נטל את בתו לחדר ולחש לה: "די, די... אני אקנה לך תחפושת חדשה, אחרת..." אבל היא כבר לא רצתה להתחפש מאז – לעולם.

"אבא, למה?" שאלה. אבא מלמל "איך וויס נישט" והחריש. עם אימא אי אפשר היה לדבר...

בדרך כלל הייתה אימא שלה אישה שקטה, מעט מופנמת... כמעט שלא הרימה את קולה... אימא דאגנית אפילו מדי, אימא שריפדה את חייה בכל מה שעמד לרשותה. אישה עצורה, שתקנית, עם מבט עצוב בעיניים. מחייכת רק לעיתים רחוקות... אך כשהתפרצה הייתה אדם אחר לגמרי...

כשהייתה בכיתה ה' כתבה חיבור לקראת יום השואה. המורה ביקשה שתקרא את החיבור בטקס המרכזי. באה גאה הביתה וסיפרה לאִמהּ כי נבחרה לקרוא את החיבור בטקס. ושוב הפכו העיניים את מבטן והפחד כבש אותה כליל. ידעה שתבוא התפרצות, אך כמו תמיד לא ידעה מדוע.

"את לא לקרוא שום חיבור בשום טקס... את לא כותבת שואה... את לא מדברת שואה... את לשמוע אותי...?"

נענעה אותה, הרעימה בקולה... ושוב חשה כאותה ילדה אבודה בתחפושת הקרועה...

"אבל אימא, למה? למה?" – בכתה. "המורה יעל בחרה בי..."

"שום מורה, את לא ללכת לבית הספר בכלל..."

מה תגיד המורה? מה תשאל? ומה אענה? האם אוכל לספר לה על אימא...? היא לעולם לא תבחר בי יותר לאף תפקיד.

והיא לא הלכה. שבויה באותו פחד קדמון של הר געש מתפרץ נותרה בביתה מדמיינת את כל מה שאומרים עליה ועל חוסר האחריות שלה... ומה תספר להם כשתשוב... מה?

אך ההתפרצויות לא חדלו.

היה זה יום חורף סגרירי וקר שעה שישבה בודדה בסלון ביתם הקטן. לוגמת תה חם ומתבוננת באלבום תמונות הישן של אבא ואימא. גילתה אותו באקראי בארון של אימא ונסתקרנה לראות את הוריה בצעירותם, להכיר מעט מבני המשפחה שנרצחו... שם.

שקועה הייתה באלבום, בפנים הצעירות המחייכות אליה ממעט התמונות. מנסה לנחש מי הוא מה, על פי בדלי הידיעות שכינסה בזיכרונה עם השנים. לכן לא חשה כשאִמהּ נכנסה לבית... גם לא כשהתקרבה אליה בצעדיה החרישיים...

זעקה איומה הקפיאה אותה. האלבום נתלש מבין ידיה בפראות, והקול המוזר עטף אותה בבליל מילים בשפה זרה... קול מפחיד ועיניים מלאות אימה... והיד של אִמהּ סטרה לה בעוצמה רבה על הלחי...

"למה? למה?" זעקה מתוך כאב ועלבון. "למה? אני רק רציתי לראות תמונות?"

ושוב לא ידעה...

כשבגרה ניסתה למצוא את החוט המקשר, לזהות את גורמי הכעס כדי למנוע את היווצרותם מראש, אך לא ניתן היה לזהותם. ליבה אמר לה כי הוא קשור למלחמה ההיא, זו שהרגה את כל בני המשפחה כמעט ולא הותירה לה לא סב, לא סבתא, לא דוד, לא דודה, רק בן דוד אחד נכה. אבל איך התחפושת מתקשרת? למה אסור להתבונן בתמונות? למה אימא משתנה כל כך והופכת להיות חייתית ממש?

עם השנים ניסתה לברר אצל חברתה מרים, גם היא בת לניצולי שואה. בעדינות שאלה. ניסתה להבין שמא כך נוהגות כל הניצולות? אך מרים ציירה ציור אחר לגמרי... אימא שלה החרישה שנים, אך עתה משהזיקנה נתנה בה אותות החלה לספר... קילוחים דקים של מילים ואירועים החלו לצאת מבין שפתותיה. כאילו מגששים ומבקשים לדעת אם מותר להם לבוא לעולם...

סיפרה ובחנה את התגובות, החרישה ושוב סיפרה... סיפורים שאין להם התחלה ואין להם סוף... קילוחי חיים שנדדו בזוועה אל בורות המתים, אל המשרפות... אל האובדן. היא בוכה הרבה... היא שקטה ועצורה... אך לעולם לא מתפרצת.

אולי בגלל זה החליטו שתיהן, מרים והיא ללמוד באוניברסיטה – היסטוריה. אולי לכן בחרו קורסים רבים הקשורים במלחמה ההיא, מנסות להבין את מה שחוו הוריהם... לרדת אל שורש הכאב והעצב ששוכן בעיניהם ובשתיקתם הכבדה והרועמת...

אתמול, למרבה המזל, התקבלו שתיהן לפרוייקט ייחודי, אליו רבים ניסו להתקבל אך נדחו.

היא סיפרה לאִמהּ בגאווה כי התקבלה לפרויקט. האם הביטה בה בזעם נוראי והודיעה לה נחרצות כי היא לא תמשיך לממן את לימודיה באוניברסיטה אם תשתתף בפרויקט הזה. "אבל למה?" שאלה שוב "למה?" ילדה גדולה, סטודנטית מצטיינת שמנסה בכל כוחה לרצות את הוריה אך כל פעם נתקלת במכשול אחר.

אִמהּ לא ענתה. אך לא השאירה מקום לספק בדבר החלטתה.

"אממן לעצמי את לימודיי" החליטה בינה ובין עצמה. ידעה שזהו עול כבד ואולי מיותר. אך נמאס לה להמשיך להקריב קורבנות למולך ההוא, שקשור בעשנה של אושוויץ ושמכאיב לה מעת לעת מבלי שתוכל אפילו לדעת בשל מה.

אם החליטה אִמהּ להותיר את עברה חבוי וקבור בליבה מן הדין שלא תכפה עליה דברים בשל החלטתה. היא הודיעה לה אפוא שאין בדעתה לוותר הפרויקט, מוכנה לשאת את המחיר. אִמהּ הביטה בה באותו מבט מזרה אימה והלכה מעִמה בלא להוציא הגה. זהו זה, נתנחמה, נפטרתי מן הצל הנורא הזה אחת ולתמיד.

הפרויקט היה יוקרתי. היה ברור לסטודנטים כי העבודות המצטיינות יזכו את כותביהן במלגת מחקר נכבדה ובקידום. הנושאים שהוצעו להן היו שונים ומגוונים, והיא, לאחר התלבטות לא מעטה, החליטה לחקור נושא אחד מהם שלא נחקר רבות בעבר: "התנהגותם של קאפו במחנות העבודה והריכוז כלפי אחיהם היהודים, מניעים, ומסקנות."

החומר הראשוני היה דל, ולכן מצאה את עצמה עורכת חיפושים קדחתניים אחר מסמכים בנושא, ב"יד ושם" וב"ארכיון הציוני". היא פנתה לקיבוץ "לוחמי הגיטאות" וביקשה לעדכן אותה ברשימה ביבליוגרפית של חומרים המצויים אצלם בנושא.

ואז ישבה ועברה על החומרים שהשיגה. הם היו מזעזעים ללא ספק כיוון שעסקו ביהודים שחלקם אף הכו ועינו יהודים, ומיעוטם אף היו אחראים למותם.

עניין המניעים התברר כלא פשוט בכלל. הקאפו היו אנשים שונים ומשונים ואי אפשר היה לקטלג אותם בתוך קטגוריה אחת. ואז נתגלגל לידיה קובץ של עדויות שנגבו ב"יד ושם". עיינה בהן וחלחלה אחזה בה. היו שם תיאורים קשים על קאפוס, נשים וגברים שהתאכזרו בצורה איומה כלפי אחיהם.

היא נברה בתיקים ישנים, האזינה לעדויות מוקלטות ואחר לעדויות שתועדו בווידאו. היא השיגה מספר פרוטוקולים מבתי משפט. משפטים שנערכו בארץ כנגד קאפוס. משפטים קשים מסמרי שער. הפרופיל שהתגבש מן האוסף הרב שליקטה היה מבלבל. היו שם קשי-יום שעטו על התפקיד כמוצאי שלל רב. היו שם אנשי שררה, או בנים של אנשי שררה לשעבר, שחיפשו כפי הנראה גם בגיהינום לשרור על אחרים. היו ביניהם צעירים והיו מבוגרים. אנשי תרבות ואנלפאביתים, מובטלים ובעלי מלאכה. קשה היה מאוד לבנות פרופיל של ממש מהאוסף הרב-גוני. גם מה שנראה היה כברור מעל כל צל של ספק – שאנשים אלו לא הוגדרו בעברם כטובי לב, מסבירי פנים או נדיבים –התברר כדבר לא מוחלט.

היא מצאה עדויות על נערות ששמשו בתפקיד קאפו והללו שמרו על צלמם וניסו לנצל את מעמדם כדי לסייע בידי אחיותיהם. פה ושם נרשמה עדות דומה על גבר. איך תתחיל אפוא לגבש את הפרופיל של הקאפו? ואז נתגלגלו לידה כמה תמונות מתיק של עדויות על קאפוס ב"יד ושם".

ופתאום בתוך עדות אחת גילתה תמונה מוכרת – "אווה קליין" הייתה כיתובית מעל התמונה – "קאפו במחנה רוונסבריק". היא כמעט צנחה מכיסאה. את התמונה הזאת היא מכירה, זו אותה תמונה באלבום שאִמהּ סטרה לה כיוון שהתבוננה בו בלי רשות.

את סתם מדמיינת, טען קול בתוכה. ראית תמונה במשך שניות וכבר את מזהה אותה? אבל גם שם נעוריה של אִמי הוא אווה קליין? תהתה כלפי אותו קול. וכי רק אווה קליין אחת הייתה בתוך אותם שישה מליון?

לבה החסיר פעימה. היא קראה את העדויות וסרבה להאמין. אווה קלייין הייתה קאפו במחנה הנשים ברוונסבריק. כמה נשים העידו כי התאכזרה אליהן, היכתה אותן, מנעה מהן מלצאת לשרותים בלילות, דרשה בתוקף ובאכזריות שימרקו את הצריף ואם הוא לא נראה ממורק דיו ציוותה עליהם לכרוע על ארבע ולמרקו בכסות שעל גופם. הנשים שנאו אותה.

האם זהו הסוד האפל של אִמהּ?

האם זה בכלל ייתכן? אִמהּ אישה טובה, נבונה ומתחשבת, נוהגת בכבוד בכל אדם. מלבד ההתפרצויות הספוראדיות שלה היא אדם חיובי ואוהב... אימא שלה הייתה קאפו, ועוד מן הזן האכזרי???

לא ייתכן!

בלילה ההוא התקשתה לעצום עין. התהפכה על משכבה מתייסרת. אחר קמה וגחנה על צילומי המסמכים והמיקרופילם שאספה בנושא. רשימת העדויות שגבתה ושגבו אחרים הלכה והתגבהה מול עיניה היגעות, אך היא לא אמרה נואש. היא התחברה לכמה ספריות בינלאומיות בנושא השואה, דרך האינטרנט, ועתה שלחה שאילתות לכולן סביב זהותה של אווה קליין, קאפו ברוונסבריק.

היא מוכרחה לדעת את האמת ויהי מה.

האומנם? וכי תוכלי לחיות עם אמת זוועתית שכזו, וכי תוכלי להמשיך לאהוב ולכבד את אִמך יולדתך כשתדעי כי אכן אפל היה עברה...? שאל קול אחר חרש בתוכה. היא סרבה להאזין לו.

התשובות לשאילתות שלה הגיעו מכמה ספריות וארכיונים טיפין טיפין, אך לא היה ספק כי מדובר באישה צעירה שהגיעה לרוונסבריק במשלוחים של סוף 1942. במקור אחד צויין כי אווה קליין הייתה נשואה ואם לשתי בנות קטנות, באחרים צויין רק כי זה היה שמה. זו בטוח הייתה טעות. שם נעוריה של אִמהּ היה אווה קליין. היא לא הייתה נשואה. נפלה פה טעות איומה... ובכלל אולי היו שתי נשים בשם זה ברוונסבריק? תפסיקי לרמות את עצמך... שתי הנשים גם נראו אותו דבר? הרי לצד העדות על הקאפו אווה קליין פורסמה גם תמונה מארכיון המחנה. אותה תמונה בדיוק שמצויה באלבומה של אִמך...

היא בהתה במסמכים השונים שהופיעו על מסך המחשב שלה, מסרבת להאמין. התמונה הלכה והתבהרה בעקשנות מכאיבה עם כל פרט שזרם אליה.

אווה קליין, בת בכורה למשפחה אמידה בגרמניה, הגיעה באחד המשלוחים בסוף 1942 לרוונסבריק. העדויות לגבי אופיה לפני המלחמה שצויינו על ידי כמה מחברותיה ללימודים וכמה מבני עירה דיברו על בחורה משכילה, כריזמטית, נאה, וטובת לב. סיפרו על הוריה – אנשים טובים ואמידים שהשכילו לסייע לאחרים בעזרת רכושם. שום מילה על רוע... שום מילה על אכזריות...

עכשיו היא שלחה שאילתות ממוקדות יותר. היא רצתה עדויות ממי ששהתה ברוונסבריק בין מאי 1942 למרס 1945. היא ביקשה דווקא פרטים מנשים שהכירו את אווה קליין כקאפו. ציינה שזה דרוש לה למחקר וביקשה שיציינו כל פרט אפילו כזה שנראה שולי.

חלפו כמה ימים ומעט תגובות הגיעו. הן כללו תיאורים על התעללות של אווה קליין בנשים שהיו תחת פיקודה: מכות, השפלות. כמה מהעדויות ציינו משפט שהיא נהגה לומר בשעה שהכתה את קורבנותיה: "זה בעבור בנותיי... זה בעבור בנותיי..."

"היא הייתה אכזרית, עם מבט פראי בעיניים, פחדנו ממנה פחד מוות," כתבה אחת הנשים. "הצריף שלנו היה מבריק מנקיון, התורניות עבדו בצורה מדויקת. ידענו שאם לא, נשלם על כך ביוקר. ושילמנו. כשהיא הייתה מתפרצת לא הייתה חיה גרועה ממנה... ותמיד כשהכתה פגעה או השפילה הייתה ממלמלת בשפתיים קפוצות: 'זה בעבור בנותיי, זה בעבור בנותיי...' חשבנו אותה למטורפת. היא הייתה מסוכנת בשבילנו לא פחות מהגרמנים. לא הייתי רוצה לראות את פניה אפילו לא בחלום."

עדות זו הסעירה אותה. מעט שורות ועדות אופי מצמררת. ומה היא האמירה התמוהה הזו "בעבור בנותיי...?" ולמה הייתה כמטורפת וכה אכזרית לבנות עמה?

שעות על גבי שעות אספה עדויות, משפטים רצוצים. הללו הכריעו אותה. כמעט לא יצאה מחדרה. למנחה שלה כתבה כי החומרים שזרמו אליה מזעזעים והיא נתונה תחת השפעתם. כשתירגע תקבע פגישה ותציגם. אִמהּ, שמיעטה לדבר אִתה. מאז הצטרפותה לפרויקט, הביטה עליה במבט עוין בכל פעם שהסתגרה בחדרה עם מסמכיה, אך לא אמרה דבר. הארוחות המתינו לה במטבח מוכנות בתוך מגשיות, רק לחמם ולאכול. מעת לעת הפצירה בה אִמהּ לצאת ולאכול, לטעום משהו: "שלא תחנקי מהפרויקט שלך," נהגה לומר, אך לא יותר.

לילה אחד התעוררה משנתה לשמע רחשים בחדרה. פנס זעיר האיר את מכתבתה. מעל המכתבה גהר צל גדול ומאיים. הצל עיין במסמכיה בעזרת הפנס הזעיר. הוא נבר בהם חרש, מתעכב על כמה מהם. היא עצרה את נשימתה. גנב? מה לו ולמסמכים? מי מתעניין בהם ועוד באמצע הלילה? הצל התרומם והפנס נע עיוור בחלל החדר. דומה היה לה כי צללית גופה של אִמהּ היא זו, והיא כלאה את הזעקה שעמדה לפרוץ מגרונה. האם נטלה אִתה כמה מהמסמכים ויצאה חרש מהחדר.

בבוקר דומה היה לה כי חלמה חלום. אך בדיקה יסודית העלתה כי חלק מהמסמכים אכן נעדרים. היא לא דאגה להם, ככלות הכל היה לה גיבוי גם במחשב. אך היא דאגה עד מאוד האם נודע לאִמהּ כי בתה עלתה על עברה האפל. ואם כן מה יהיו ההשלכות של זה על חייה – חייהן.

באותו יום יצאה מחדרה רק כשהייתה בטוחה שאִמהּ אינה בבית. היא חיפשה אחר המסמכים בכל מקום שיכולה הייתה להעלות על הדעת כי אִמהּ תשים אותם, אך לא מצאה דבר.

בערב בשעה שהייתה עסוקה בכתביה נכנסה אימא שלה לחדר ללא הודעה מוקדמת. עיניה היו נפוחות כאילו בכתה שעות רבות. ביד רועדת הניחה מעטפה חומה על מכתבתה. נשאה עיניים לבתה עיניים מבוהלות ועצובות ואמרה: "ידעתי שיום אחד תבוא ואת תגיעי לדבר הזה... והיום הזה באת, ואת חושבת ש אימא שלך מפלצת... אה... ואת לא יודעת שום דבר, חכמולוגית של האוניברסיטה ובחיים – אפס. את וכל הפרופסורים שלך.

"מה אתם יודעים האמת שהיה שם, מה? ואתם מנסים הסברים של מה שקרה שאפילו פעם אחת לא הרגשתם בבטן שלכם מה זה רעב. שפעם אחד לא הרגו לכם תינוק מול העיניים. שפעם אחד לא דחפו לכם הרובה במוח... ואתם תגידו מי צודק ומי רשע... אתם...? זה הפרויקט שלך... לחסל את האימא שילדה אותך... טוב מאוד לך!" אמרה, וטרקה את הדלת.

דממה סמיכה השתררה בחדר.

אחוזת שרעפים פתחה את המעטפה החומה בתוכה היו כל המסמכים ש"אבדו לה" ובנוסף להם היה מכתב בכתב ידה של אִמהּ.

לבת שלי שרוצה להיות השופט שלי,
אני לא מאחלת לך ולא לאף אחד בעולם לעבור מה שאני עברתי. איך שאמרת לי שאת תלכי לפרויקט הזה, היה לי ההרגשה שאת תגלי מה שקרה אותי. אני ידעתי כל החיים שזה יהיה. זה ככה כמו פחד שהולך אִתך לכל מקום. גם כשהתחתנתי עם אבא שלך ידעתי שפעם מישהו יגלה לו. ואז כמה חודשים אחר שהתחתנו סיפרתי לו. אבל לך אני פחדתי לספר את זה. את לא היית שם, את לא יכולה להבין מה שאני ואבא שלך עברנו. את תמיד תהיי שופט לא של צדק. את רק יכולה לחפש במסמכים ולקרוא מה שכתוב, אבל אף פעם לא להבין מה שקרה באמת. אני אספר לך קצת ממה שאני יכולה ואני יודעת שאת לא תביני.

הייתי הבת הבכורה של אבא ואימא שלי. היו להם חמישה ילדים – שלושה בנים ושתי בנות. הם היו עשירים וטובים ואהבו אותנו מאוד. כל העיר שלנו אהבו אותם ואני הייתי שם חשובה ומפונקת גם בגלל ההורים שלי וגם בגלל עצמי. שהייתי בחורה טובה מאוד אפילו שקשה היום להאמין כך. התחתנתי שלוש שנים לפני שהגרמנים התחילו את המלחמה, עם בחור מיוחס ומיוחד שקראו לו מיכאל כץ. היתה לנו חתונה מפוארת. הוא קנה לנו בית יפה עם גינה. היו לנו שתי משרתות. וכשנולדו הבנות שלנו אחת אחרי השנייה היינו הכי מאושרים בעולם, ואז פרצה המלחמה ואותו לקחו מיד. ועד היום אני לא יודעת מה ואיך זה היה. רק שהוא מת, הם שלחו תעודת הפטירה לקהילה שהוא מת.

וכך אני לדעת היארצייט שלו. אז נשארתי עם שתי הבנות שלי וכל האהבה שלי הייתה להם. אחת קראו חנה ואחת פנינה. והם היו יפות וטובות וחכמות. ויום אחד שיצאתי אתם לבקר חברה שלי שהייתה חולה מאוד, תפסו אותי וזרקו אותי לרכבת יחד אתם. אני לא לספר לך איך עליתי לרכבת ואיך נסעתי ואיך מתו האנשים בדרך. ואיך גם הבנות שלי כמעט מתו, אני רק להגיד לך שזה היה הגיהינום הקטן אחר כך הגעתי לגיהינום הגדול.

ושם עם הצעקות והכלבים והגדר החשמלית והצרחות הבנתי שזה מקום שלא יוצאים ממנו בחיים ובטח לא שתי ילדות קטנות. אז בלי לחשוב הרבה יצאתי מהשורה וראיתי ערמה של מזוודות וסלים וחפצים ונכנסתי בַתּוך שלה עם ילדות שלי. הם לא בכו ולא צעקו הם היו כמעט מתות. אני לא יודעת כמה שעות הייתי אתם בתוך הערמה אני רק יודעת ששמעתי צרחות מוות... ויריות ובכי וזעקות והבנתי שאני בגיהינום הגדול. ועכשיו מה שצריך לעשות זה להציל הילדות שלי. כשנהיה שקט מוות הוצאתי הראש שלי החוצה וראיתי כאלה בחורות רזות שעובדים בערמות ושאלתי אותם מה זה המקום הזה? והם נבהלו שראו אותי וכמעט לא רצו לדבר אתי. אבל בסוף אמרו שזה מחנה נשים ושעובדים פה לסדר החפצים. ואמרתי להם מה יעשו עם הילדות שלי? ואמרו לי ככה בפנים: 'יהרגו אותם'. אז התחלתי לבכות ושאלתי מה לעשות, ואחת אמרה אם תהיי קאפו אולי תוכלי להציל אותם. ולא ידעתי מה זה, אבל רציתי לעשות הכל. ואמרתי לה: "מה לעשות?" והיא צחקה ואמרה לי: "תחביאי אותם בתרמיל קטן וכשנכנס בשער תעמדי ביננו אולי יהיה לך מזל והשומר לא ירגיש, עכשיו הם עייפים. ואם תכנסי לאיזה צריף תנסי להסתיר אותם בבוקר ומחר במסדר שירצו קאפו, תרימי האצבע שלך, ואז כבר יהיו לך כל מיני דרכים להציל הבנות שלך." הנשים האחרות לא אמרו לי כלום אך הסתכלו עלי בעיניים כאלה מפחידות. ועשיתי כל מה שהבחורה הזאת אמרה ובאמת הבחורות עמדו קרוב אלי והשומר בדק רק הידיים של כולם ולא הגב וכך לא שם לב על התרמיל שלי. וככה נכנסתי לצריף והחבאתי אותם מתחת לדרגש והם לא צייצו. כי היו כמעט מתות.

בבוקר הלכתי למסדר והשארתי אותם לבד. ושם באמת בדקו החזקות ואמרו שהם יהיו קאפו וגם אני אמרתי שאני רוצה. והם צחקו ולקחו אותי ואז אמרו לי כל מה שאני צריכה לעשות והבנתי שנפלתי לעוד גיהינום אבל הייתי מוכנה בשביל להציל הבנות שלי.

וככה נתנו לי חדר קטן בתוך הצריף הגדול ומיטה בשבילי לבדי. ומנה של אוכל טובה ואני בלילה לקחתי הבנות שלי אחת אחת, לצריף שלי. לאט לאט האכלתי אותם. אמרתי לך, הם היו כמעט מתות, כי לא אכלו ולא שתו הרבה זמן. אבל ככה כמה ימים הם התחילו לחיות ואז פחדתי שידברו ולמדתי אותם לשתוק ולזחול מהר מתחת למיטה. והם הבינו. כל הילדים במלחמה הבינו המצב ואי אפשר להבין את זה היום. והייתי קאפו, בהתחלה טובה – בלי מכות וכל הדברים האלה. רק שהצריף יהיה נקי ואלה שמוציאים הדלי ילכו בזמן. ואלה שמביאים האוכל – יביאו אותו מהר. ויחלקו אותו טוב אבל אז באו הגרמנים ואמרו שאם אני לא מרביצה לעצלניות הם יחליפו אותי. והתחלתי גם להרביץ אבל לא חזק. ויום אחד שיצאתי למסדר. במסדר היו הבנות תמיד מתחת למיטה שלי מתחבאות. ציוו עלינו על כל הקאפו להתאסף בצד ואז אמרו שאחד מאתנו החביא ילדות בצריף. ועכשיו יהרגו את כולם עד שמי שהחביא יאמר. וכולם שתקו. ואז הביאו הבנות שלי. ורק ראיתי אותם נפלתי והתעלפתי. אך הקאפוס הרימו אותי חזק שלא ירגישו הגרמנים. צעקו "מי החביא אותם?" ואף אחד לא ענה ואז הם ירו בראש שלהם. וראיתי את הדם ככה יורד להם מהראש ומכסה את העיניים היפות שלהם. ואחר כך הפנים היפות ואחר כל הגוף הקטן שלהם והייתי כמו משוגעת. אבל לא הצלחתי לצעוק. והנשים האחרות החזיקו אותי חזק. כי אמרו שאם אגיד מילה יהרגו את כולם וככה השאירו אותנו הרבה שעות ופתאום בא אחד מהם והכניס מכות רצח ואמר: "אל תדאגו כלבות, אנחנו יודעים מי עשה את זה וכבר נטפל בו. עכשיו תחזרו לצריף שלכם."

ואני פחדתי ללכת שלא אראה הבנות שלי. ופחדתי לחזור לצריף שאז יבואו ויהרגו אותי. ורציתי להשאר שם ולמות. אבל הקאפו האחרות לא נתנו לי. ככה סחבו אותי לצריף... ומאז אני לא ידעתי איך הגרמנים לא ידעו שזה הבנות שלי. ומי גילה להם? ואיפה מצאו אותם? כי אם מצאו אותם בצריף שלי היו יודעים שהם שלי. ואולי מישהו הוציא אותם החוצה ואז באמת הגרמנים לא ידעו מי ה אימא שלהם. אני לא ידעתי כלום רק הרגשתי איך אני שונאת כל הנשים שאולי אחד מהם גילה ועשה לי את זה הדבר הזה. כי היו תמיד כועסות עלי שאני מכריחה לנקות הצריף ולא נותנת שאחת יגנוב אוכל מהשני.

ומאז הייתי רעה אליהם ומכה אותם וצועקת עליהם בעבור הבנות שלי המתוקות שראיתי איך הרגו לי אותם. וכל מה שהרבצתי ועשיתי לא היה כמו הכאב שהרגשתי אני שהלשינו על הבנות שלי. שלא עשו רע לאף אחד ושאפילו שהייתי טובה לנשים עשו לי את זה. אז זה הפך הלב שלי ונהייתי רעה להם. ובלילה רציתי ללכת לבנות שלי שעוד היו מונחות על האדמה בתוך הדם שלהם. וראיתי אישה אחת שלבשה בגדים של אחות והיא לקחה אותם וזרקה אותם על הערמה של הגופות...

ואת כשהיית ילדה רצית להתחפש לאחות. את מבינה עכשיו מה זה אחות בשבילי?

וככה עברו החיים שלי בגיהינום הגדול. ורק הרבה שנים אחר כך חזרתי להיות הבן אדם שהייתי לפני, אבל לא ממש. כי כל פעם שמשהו הזכיר לי הבנות או הדברים הרעים שעשיתי שם, הייתי מרגישה שעוד פעם אני משתגעת... ואת עכשיו הבת שלי, אחרי שנצלתי והתחתנתי ונתתי לך כל האהבה שהיתה לי. את הולכת לכתוב עבודה איך האימא שלך הייתה קאפו אכזרי ואיך עשתה צער ליהודיות האחרות ואת לא מתביישת?

שאני אף פעם לא יצליח להסביר לך מה שקרה אתי ביום שהרגו לי הבנות מול העיניים. וזה לא כתוב במסמכים שלך ואף אחד מהפרופסורים שלך לא ידע זה הדבר לעולם. והם יגידו עלי ועל אחרים כמה רעים היינו...

ואני האימא שלך שאוהבת אותך ויודעת שרק אלוקים לבדו יכול לדון אותי ולשפוט המעשים שלי וגם הוא בטוח ירחם עליי ולא כמו בני האדם...

הידיים שלה עדיין אחזו בדפים שנכתבו בשפתה העילגת של אִמהּ אך בדם ליבה. כן. היא והפרופסורים שלה לעולם לא יידעו את הפרטים הללו כיוון שמעטים מהניצולים, אם בכלל, היו עדים להם ומעטים עוד יותר שרדו ואולי אף לא אחד מהם ידע למסור עדות זו.

היא רצתה לבכות אך לא הייתה מסוגלת. חנוקה ואומללה ישבה בחדרה, מבקשת לרחם ולחון את אִמהּ אך מתקשה בזה. מתעבת את המחקר ואת יצר הדעת שלה שדחף אותה לכל ההרפתקה המעוותת הזאת.

איך אפשר לעכל את מה שעברה אִמהּ כאם לשתי בנות קטנות? איך הפך ליבה... איך היא, דווקא היא, בחרה בנושא הארור הזה וקלעה לעברה האפל של אִמהּ? איך היא תשׂא אליה עיניים, איך תגיש את המחקר באוניברסיטה... מה היא אמורה לעשות עתה עם המידע שאספה?

ברגליים כושלות יצאה מן החדר. מצאה את אִמהּ מכווצת על הכורסא, עיניה נפוחות מדמע ובתוכן ים של כאב. דומם רכנה עליה וחיבקה אותה ואחר פרצה בבכי.

"את הבת שלי היחידה. ועוד הפעם השואה רוצה לקחת לי את הילדה שלי... במקום ברובה של גרמני בצורה של מחקר של אוניברסיטה עברית..." אמרה האם.

מזועזעת ניצבה על עומדה. ידעה שאת המחקר שלה היא לא תגיש לאיש. לא. לא מפני שרצתה לטשטש את עברה של אִמהּ, אלא דווקא מפני שעתה הבינה כי אי אפשר לרדת עם המחקר לשורשי האמת, מפני ששום מחקר, מעמיק ככל שיהיה, לא יוכל להבין את שחוללו הגרמנים בנפש פנימה. מעשים ידעו. מעשים ראו. למעשים יש עדות, אך בצלקות בנפש, בעיוותים, בהרעת טבעו של אדם ובהשלכות שאי אפשר להעלות על הדעת – המחקר לעולם לא עסק בהן. וגם אם יחליט לעסוק בהן ספק רב אם יצליח להגיע לשורשן.

המנחה דחק בה לסיים. תאריך היעד הגיע. עבודתה לא הושלמה. מרים זכתה במילגה. היא לא. ישבה שם באמפי-תאטרון מוחה כפיים מוכנית לסטודנטים שנקראו בשם. ואז קלטה מבלי משים את המילים שלחש המנחה שלה לראש החוג: "היא" אמר, "הייתה הסטודנטית הכי מבטיחה. הגיעה לחומרים שאף אחד מאלה שזכו לא הגיע, אך משהו קרה לה כשהגיעה לקו הסיום."

"תמיד יש לנו כמה אכזבות כאלה," אמר ראש החוג, "במיוחד בנושא השואה. לא פעם הסטודנטים כורעים תחת העומס הרגשי של החומר שגילו והם מתקשים לעכלו."

"זה בדיוק מה שקרה לה. היא הגיעה לחומרים קשים ביותר ושם חדלה."

"הוא שאמרתי, השואה ממשיכה להפיל חללים גם בימינו. נסה לעודד אותה לפנות לאפיק מחקרי רגוע יותר."

אפיק מחקרי רגוע יותר, הרהרה בלעג. כזה שלא יגיע לשורשי האמת, כזה שלא יחשוף רבדים עמוקים מדי בנפש האדם ובמיוחד לא בנפש קרוביך ואהוביך.