מעמקים - כי יש לעץ תקוה
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

כי יש לעץ תקוה

נחום שניצר

גיליון מס' 38 - שבט תשע"א * 1/11

כי יש לעץ תקוה אם יכרת ועוד יחליף וינקתו לא תחדל. אם יזקין בארץ שרשו ובעפר ימות גזעו, מריח מים יפרח ועשה קציר כמו נטע. וגבר ימות ויחלש, ויגוע אדם ואיו (איוב י"ד ז-י)

בחוץ חכך הגשם בדעתו אם להיפסק אם לאו. פרח עץ שקד ליד בניין נטוש בדרך בית לחם, וציפור דרור צפצפה ושרה לה על ענף מטפטף. בתוך הבית ממול ישב הרב יחיאל שטקליס על כורסה וחיטט בזיכרונו כדי לגלות אם הוא אוהב עוגת פרג.
"אבא, אתה רוצה עוגה?"
"אל תשאל אותו. שים לפניו והוא יאכל," סיננה בתו עדנה בין שפתיים קמוצות. בימי ראשון, היום החפשי של העוזר הפיליפיני, עדנה ואחיה ברוך טפלו באביהם.
"האם הציגיינער אפה לי עוגה?" תמה יחיאל.
"לא אבא, אני הכנתי." אמרה עדנה. "ומנואל הוא פיליפיני, לא צועני. היום יום ראשון, וזה יום החפשי שלו."
"מה לי צועני ומה לי פיליפיני? העיקר שהוא גומל חסדים ועוזר לי, " אמר יחיאל. "אבל יש לי חתול בזכרון. קשה לי לפעמים ......"
באחרונה היה באמת קשה, ולא רק ליחיאל. משבוע לשבוע נעלמו מילים אחדות, ואת מקומן מילא במילה אחת ביידיש "א שטיקל" – חתיכה. הלך האמבט ונעשה שטיקל, ובעקבותיו המגבת. את מנואל עוזרו כינה "דער ציגיינער", או לחילופין 'מוישלה'. מנואל היה מוכן לענות לכל שם ובלבד שיתנו לו יום ראשון כיום חפשי.
"אבא, הבאתי לך את הגיליונות לספרך החדש. אתה רוצה לעיין בהם?" שאל ברוך. הרב שטקליס היה תלמיד חכם וחוקר, וכבר פרסם מאמרים וספרים. ברוך על עצמו לאסוף מספר מאמרים וחידושי תורה שטרם פורסמו ולערוך אותם.
"למה אתה מטריח את אבא? אתה לא רואה מה קורה לו? זה רק יתסכל אותו יותר!" את זאת אומרת עדנה שלא בפני אביה בשעה שהיא עומדת עם ברוך במטבח. את דעתה הוא לא קבל.
"אדרבא. הנירולוג אמר שפעילות אינטלקטואלית עשויה להאט את תהליך הניוון."
"הנירולוג הוכיח את עצמו עד כאן בהשערותיו המופרכות. ואתה יודע שהוא באמת צריך כבר להיות בבית אבות. אבל זאת שיחה לזמן אחר. תעשה מה שנראה לך, ברוך. בכל אופן, עלי ללכת." חזרה עדנה לחדר המגורים ונגשה לאביה. "אבא, אני הולכת עכשיו. שלום." היא דברה בקול רם יותר מהדרוש.
"ד"ש למנחם," הפטיר ברוך. את גיסו מנחם הוא חבב מאד.
עדנה התכופפה ונשקה את אביה בלחיו. הוא החזיק את ידה לרגע קט ואז שחרר.
היה הבית דחוס חפצים מחפצים שונים, וכמו כן בזיכרונות. לא השתנה דבר לאורך השנים, רק נהיה דחוס יותר. ריחם של ספרים בלים, כורסאות, ספות ומיטות ששמרו על רשמי משתמשיהם. צלחות וכלים שבלעו מהארוחות שאוכליהן כבר שכחו מזמן. הדים של דיבורים ושיחות שירדו לתהום הנשייה ונבלעו שם.
למרות מאמציהם של עדנה ברוך ועוזרם הפיליפיני, הזדקן הבית וההזנחה היתה ניכרת בו. נקה מנואל וסדר את הדירה כפי יכולתו, אולם נשאר הבלוי והדהוי בלוי ודהוי. לעדנה לא היתה ברירה, והסתפקה באנחה והוראות קפדניות למנואל, שלא תמיד הצליח לעמוד בהן. לפעמים היתה עדנה שומעת קול אמה שנפטרה לפני עשור. 'אפגעלאזן!' הכריז הקול בעצבות – מוזנח!
המשיך הרב שטקליס את השיחה ממקום שנעצרה. "גיליונות? לספר? כן, תראה לי. אשמח לקרוא."
הוא עלעל בדפי הדפוס. מידי פעם גרד בראשו מתחת לכיפתו השחורה, מידי פעם סדר את עניבתו ולטף את זקנו המסודר. הביט בדפים דרך משקפיו ואז הסירן כדי לראות טוב יותר. הוא של את נעל הבית ונעל אותה שוב תוך כדי עיון בכתוב. אחרי זמן מה, שאל: "את זה אני כתבתי?"
"כן, אבא." המילים כמעט חנקו את ברוך. עלו בזיכרונו ימים שלמים שאביו היה שקוע במחקר וכתיבה, וערבים שישבו האב והבן רכונים על דף גמרא, מתאמצים לתרץ את קושיית התוספות, או להגדיר את נקודות המחלוקת בין דעת הרי"ף והרמב"ם. לימד הרב שטקליס את בנו לנסח את שאלותיו במדויק; אם אלו היו סתמיות מדי היה מעיר: "זאג בעסער!" - אמור טוב יותר. הוא לא היה מניח לברוך עד שהפכה השאלה לחצי תשובה, ואז היה אומר לו : "אה-הא!" כלומר: עכשיו אתה מבין. כמה ברוך ללימוד המשותף ולאב הנמשך אט אט לתוך הערפל.
"ברוך, אתה מבין את מה שכתבתי?" קטע קול אביו את הרהוריו.
"הרוב, אבא. אבל אני לא חוקר. אולי תסביר לי את הקטע הזה:
'רבי מנחם מנדל מוויטבסק, שניחן בכעין רוח הקודש במידה מסוימת, פלס את הדרך להבאת הגאולה בספרו 'עין הארץ', המכונה 'הקונטרס הנעלם' בעלייתו לארץ בשנת תקל"ז....'
התכוונת שעל ידי עליה המונית לארץ תבוא הגאולה באופן מעשי וטבעי, או שמדובר בתהליך רוחני ומופלא יותר? ומה זאת אומרת, שהיתה לו רוח הקדש – האם הוא ראה את העתיד?"
ברוך מנסה למקד את אביו בפרי עטו הוא, ועל ידי כך לשחזר מעט את אשר אבד. אולם הנסיון לא עלה יפה.
חשב יחיאל לרגע ואמר: "הכל כתוב בקונטרס. לא?"
"אבל אבא – הקונטרס נעלם, כבר יותר ממאה וחמישים שנה, לא?"
התבונן יחיאל בבעיה כמה רגעים ומזוויות שונות. לבסוף אמר,"חיפשת אותו בשטיקל שלי?" הוא הניף את ידו בכיוון הספריה בחדר. "אולי תמצא שם..."
"בסדר, אבא. אם הוא שם, אני אמצא אותו," נכנע ברוך. "אתה זוכר שאריה יבוא לבקר היום?"
אריה היה חבר מילדות. שניהם למדו בישיבת "עץ חיים" ושניהם שרתו ביחד בזמן מלחמת הקוממיות. אחרי ששוחרר אריה היה למושבניק ויחיאל המשיך בלימודיו.
"כן, אריה....אולי הוא יביא לי כמה שטיקלאך."
"בשבוע האחרון הוא הביא ביצים מהמשק. לזה אתה מתכוון?"
"כן, כן. אתה תמיד מבין."

מאוחר יותר, הגיע אריה, וסלסלת קלמנטינות בידיו. עוד לפני שהגיע לבית, שמעו ברוך ויחיאל את רעש מכונית הפורד אסקורט הבלויה, שבישרה את בואו של חבר המושבניק. צנום ודק כבחור צעיר, גם אריה התקרב לגבורות, ובלוריתו ושפמו הג'ינג'יים מזמן הפכו לשיבה. ברוך קבל את האורח בפתח והוחלפו שלומות וחיוכים.
הביט ברוך בפירות הכתומים-ירוקים בחשדנות מה. "לכבוד ט"ו בשבט?"
"ולכבודכם! אל דאגה, הכל מעושר כדת וכדין." פנה אריה ליחיאל. "חיליק! מה שלומך היום?"
אסף יחיאל את מחשבותיו הפזורות כרועה המקבץ את צאנו והסביר פניו לאורחו. "ברוך ה', ברוך ה'. ומה נשמע אצלך?"
"הודו לה' כי טוב! ברוך, אם אתה עסוק, אני אשאר עם אבא כמה שעות. אתה יכול ללכת אם אתה רוצה."
פנה ברוך לאביו ושאל, "זה בסדר אתך אם אצא קצת, אבא? יש לי כמה סידורים לעשות. אני אחזור לפני ארוחת ערב."
"למה שלא יהיה בסדר?"
ישבו יחיאל ואריה ביחד, לגמו תה ואכלו מעוגת הפרג והקלמנטינות. ניסה יחיאל לספר לחברו על הספר שברוך עורך, אבל היה לו קשה לתאר את התוכן.
"ברוך אמר לי שכתבתי את הכל – אבל אני לא זוכר. ככה זה," הוא הסביר והניף את ידו בכיוון התעודות הממוסגרות על הקיר שהעידו על תואר שני, הסמכה לרבנות וגם דוקטוראט. "היה לי את זה, וזה וזה – ועכשיו?" הוא הרים את ידו כאדם המתייאש מלמצוא דבר מה.
"חיליק – אני מבין אותך. אנחנו כבר לא מה שהיינו, מזמן לא. הזיכרון בורח לנו וגם הכוח אוזל, וחושבים שאנו כבר עוברים ובטלים מן העולם. אבל אנחנו עדיין פה."
"אתה צודק, אריה." הפעם הכבשים לא היו פזורים.
"אתה זוכר, חיליק, את הפעם ההיא בגאולה - איך שהצלת אותי מהשוטר הבריטי כאשר תלינו את הפשקווילים של אצ"ל?"
"ספר לי, ואני אזכור," הציע יחיאל.
"באותו זמן, למדנו ביחד ב'עץ חיים'. יצאנו לפעולה במוצאי שבת לתלות פשקווילים. 'יהודי ארץ-ישראל! התנגדו לשלטון הזר!' – אריה פורש את ידיו כאילו הוא תולה פשקוויל, מחליק ביד אחת את הקיר הדמיוני כדי להדביק עליו את הנייר – תלינו כמה, והאחרים החבאתי בשרוול המעיל שלי. השוטר כנראה חשד בנו ונגש אלינו. הוא התחיל לשאול כל מיני שאלות."
"מה הוא שאל?" עקב יחיאל אחר הסיפור בדריכות.
"תאמין לי, שכחתי! אבל אתה בחרת לנסות לדבר אליו באנגלית. ‘Yes, sir. No, sir. Why, sir? Is that so, sir? Please explain.’ –הוא לא שם לב שאתה לא ממש הבנת."
"לא הבנתי?" שאל יחיאל, ונימה של דאגה נשמעה בקולו.
אריה צחקק. "לא כל כך, נדמה לי. אבל הוא התחיל להסביר ולשאול שאלות נוספות ולהתבלבל עוד ועוד בגלל ההערות שלך באנגלית. בזמן שהסחת את דעתו, אני התחמקתי. וכל הזמן הפשקווילים היו אצלי בשרוול. אם היה השוטר הזה תופס אותי... בסוף, הוא התייאש והלך לו. ממש הצלת אותנו בתושיה שלך!"
חיוך רחב האיר את פניו של יחיאל.
"באת אלי הביתה אחר כך, ושם הכרת את החברה של אחותי, רוחמה שלך, עליה השלום." הפנה אריה את מבטו לצילום שחור-לבן על הקיר. אשה מחייכת החזירה לו מבט.
הקשיב יחיאל בשקיקה לדברי חברו. גם אם לא עקב אחר כל פרט ופרט; ברור היה שנהנה מהסיפור. בסופו נאנח יחיאל ואמר, "מזמן, מזמן..." שקעו שניהם בהרהורים.
נחתו עיניו של יחיאל על קרני השמש השוקעת מבעד החלון ואמר, "צבעים יפים ברקיע השמים בירושלים, בסוף היום. הגיע זמן למנחה?"
"אתה צודק – כמעט שקיעה ועוד לא התפללתי מנחה.... שנלך לבית הכנסת, או נתפלל פה?"
יחיאל הביט בנעלי הבית שלו ועל הטפטוף הממושך בחוץ. "לא טוב שהשטיקלאך יהיו רטובים, לא? אפשר להתפלל גם בבית. היום לא אומרים תחנון - ט"ו בשבט."
"אתה צודק," התפלא אריה.
קם יחיאל מכורסתו ומצא סידורים על המדף ונתן אחד לאריה. הוא פתח את סידורו והתחיל למלמל "אשרי יושבי ביתך" וכן כל התפילה, בשטף ורצף, בלי שום היסוס או בלבול. היכולת להתפלל אינה נשלטת על ידי המנגנונים שהחלו להידרדר במורד התלול.
כאשר עמד אריה להפטר מחברו, החזיק יחיאל בידו. "אני ואתה – משנות ילדות אנחנו ביחד. הכול הולך, אבל חברים....."
לא היה אריה מסוגל להשיב אלא בחיבוק.

למחרת, כאשר קם יחיאל משנתו, מנואל כבר חזר מיום חפשי עמוס.
"מוישלה!"
חיוך רחב בקע את פניו העגולות של הבחור השחום. "אתה מוכן להתפלל עכשיו, רבי?" כבר טפל מנואל במספר קשישים בארץ, ולמד מהם עברית. מהרב שטקליס למד דברים נוספים.
"עוד מעט. אולי כוס תה?"
"אני אכין לך. ואביא טלית ותפילין."
"מוישלה ציגיינער! אתה בחור טוב."
אחרי שהתפלל ואכל פת שחרית, פנה יחיאל לצועני שלו והציע, "נלמד עכשיו קצת תורה." התישב מנואל ליד מעבידו ופתח באקראי את המסכת שהיתה מונחת לפניהם על השלחן.
"שאני אקרא?" שאל הרב יחיאל.
"למה לא?" השיב החברותא.
פתח יחיאל וקרא בקול כאילו ידע את הקטע בעל פה (וכך היה בעצם), וקריאתו לא נפגעה בכי הוא זה על ידי בגידת הזכרון: "'היה רבי מאיר אומר: מנין שאפילו גוי ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול? תלמוד לומר: אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. כהנים, לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם. הא למדת גוי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול'...... נו, מוישלה, הבנת את השטיקל?"
מתחת לכובע המצחייה שחבש מנואל הצהיבו פניו. "בטח. מה הבעיה להבין? אתה כבר הסברת לי את זה, לא?"
"אוי מוישלה, מוישלה – כמה אני אוהב ללמוד אתך! אתה כבר שטיקל תלמיד חכם. עכשיו נלמד רש"י ותוספות?"