מעמקים - אין מחילה לבגידת האינטלקטואלים
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

אין מחילה לבגידת האינטלקטואלים

יוסף אורן

גיליון מס' 39 - אדר א תשע"א * 2/11

הדפסה חדשה של הכרך "תור הפלאות" (הוצאת כינרת זמרה-ביתן 2011) –מהטובים בין ספריו של אהרן אפלפלד – אשר הופיע לראשונה ב-1978 בהוצאת הקיבוץ המאוחד, מוכיח שכבר בשנות ה-70' גמלה אצל אפלפלד ההחלטה להקיף ביצירתו את תולדות העם היהודי במאה ה-20, ולסמן במאה השנים הללו ארבע תקופות: את קורות העם היהודי מראשית המאה ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה, את הגורל שפקד את יהודי אירופה בשנות השואה, את המאמצים של ניצולי המחנות להשתקם על אדמת אירופה בסיום המלחמה ואת קשייהם של הניצולים להשתלב במגמתה של החברה הישראלית הריבונית לכונן חיים תוססים ונורמליים באמצעות ההדחקה של פרק השואה מתודעתה.

בכרך "תור הפלאות" כלל אפלפלד שתי יצירות: את הנובלה "תור הפלאות" בת 100 העמודים ואת הסיפור הקצר-ארוך "ככלות הכל ולאחר שנים רבות" שהוא בן 60 עמ'. עלילת הנובלה מתרחשת ב-1938, ועלילת הסיפור כ-30 שנה מאוחר יותר. באופן דומה בנה אפלפלד את הכרך הקודם שלו – "שנים ושעות" (1975), שבפתחו הציב את הנובלה "באדנהיים, עיר נופש" שעלילתה מתרחשת ב-1938, ובהמשכו את הסיפור הקצר-ארוך "1946". בבניית שני הכרכים באופן זה, בלט הדילוג – שעליו הקפיד אפלפלד אז ובשנים נוספות אחרי הדפסתם – על תיאור הסבל במחנות הכפייה וההשמדה בשנות השואה עצמן. תקופה זו היתה החוליה החסרה בכתיבתו עד להופעת הרומאן "מכרה הקרח" (1997).

על אף הדמיון בבניית שני הכרכים, שונה הכרך "תור הפלאות" מהכרך "שנים ושעות". בין העלילות שכונסו ב"שנים ושעות" קיימת זיקה רעיונית בלבד, לעומת זאת בכרך "תור הפלאות" משלים "הסיפור" את "הנובלה" גם בתוכן, כי בשתי העלילות פועל ברונו, בנו של הסופר א', כגיבור המרכזי. בנובלה הוא מופיע כנער, שבשנת 1938 היה בן 12, אשר קולט את סימני האסון הקרב ועוקב אחרי התגובה עליהם מצד הוריו ומצד מבוגרים אחרים מבאי-ביתם, ובסיפור הוא מופיע כגבר באמצע שנות ה-40 לחייו, בגיל שאביו היה בו בשנת 1938, השב לעיר ילדותו באוסטריה כדי ליישב את חשבונו עם זכר אביו – חשבון שנותר פתוח ומדמם אצלו כ-30 שנה.

אף ששתי העלילות הוצבו בכרך "תור הפלאות" בסדר הכרונולוגי הנכון, צריך להניח, כי אף שהנובלה הוצבה ראשונה, היא נכתבה על-ידי ברונו אחרי שחזר מהביקור באוסטריה כעבור 30 שנה, באמצע שנות ה-70' – ביקור המתואר בסיפור הקצר יותר. נחוץ לציין השערה זו, כי שתי העלילות מסופרות על-ידי דמות "מספר" שונה. הנובלה מסופרת על-ידי ברונו בגוף ראשון, בעוד שהסיפור מסופר על-ידי מספר יודע-כל. על-ידי התאמה של דמות "מספר" שונה לכל עלילה, השיג אפלפלד שתי נקודות מבט שונות לסיפורו של ברונו, הנוכח כדמות בשתי העלילות. בעוד שאת אירועי שנת 1938 סיפר בלשון "אני" מנקודת המבט הסובייקטיבית של נער בן 12, סיפר את אירועי ביקורו של ברונו בשנות ה-70' בעיר הולדתו מנקודת המבט האובייקטיבית של מספר יודע-כל, שהיא מהימנה ונטולת נוסטלגיה וסנטימנטליות, אשר תאמה למטרת נסיעתו של ברונו לעיר שבה נולד ושבה היה עֵד ל"חרפת" אביו.

הפצע שלא הגליד
לעצמו נימק ברונו את נסיעתו לאוסטריה בשתי סיבות. הראשונה – גירושיו ממינה. אחרי שעברה את ההפלה השלישית שלה, הפך הפירוד ביניהם לבלתי נמנע: "היה זה פירוד ארוך, כואב" ולכן ביקש להתרחק בסיומו ככל האפשר מירושלים. בעודו מחפש מקום להתרחק אליו ממינה, נזכר בתוכנם של מכתבים, אשר נשלחו אליו משתי הוצאות ספרים נודעות באוסטריה. המכתבים "גילו לו לראשונה שיש התעניינות מחודשת בכתבי אביו". ולכן "ארז את המזוודה ויצא לוינה" (137). אך בהגיעו לוינה לא התעכב בה, כדי לפגוש את נציגי הוצאות הספרים, אלא יצא מיד ברכבת לעיר-השדה קנוספן, שבה נולד ושממנה גורש עם אמו ועם שאר יהודי המקום בפרוץ המלחמה.

השהות בקנוספן סייעה לו להבין, שלא בגלל ההפלות קרסו נישואיו למינה, אלא משום ששניהם קברו את העבר בקרקעית נפשם ונמנעו מלשתף זה את זה במועקה אשר העיקה עליהם במשך שנים. אמנם גם מינה מיעטה לספר על הוריה, שלהם נולדה כשנה אחרי שהשתחררו מאושוויץ, אך שתיקתו היא שהעצימה את הזרוּת ביניהם. כיוון שלא סיפר למינה על "הפצע שלא נגלד" אצלו, על איבתו לאביו, מנע לא רק ממנה את הכניסה למחוז הרגיש בנפשו, אלא גם מעצמו: "משהו נאמן והחלטי אטם מחוז שלם של הרגשותיו. במרוצת השנים למד לחיות בלעדיהם. כדרך שמתרגלים לאבר משותק" (137).

שלא במקרה התרחשה הפרידה ממינה בדיוק במועד שבו הרגיש לראשונה, כי הבשיל אצלו שינוי כלפי הפרק המדוכא ביותר בתודעתו: "אביו, אביו. חרפה שלא העז לנגוע בה. היא פיעפעה כל השנים חרש כבתוך פצע - - - פנים רבות היו לחרפה זו. בוז, איבה ושיכחה מכוונת. שום נקודת זכות לא העניק לאביו; אך בשנים האחרונות, אולי משום שהוא עצמו כבר קרב לגילו של אביו, חש כי החרפה הישנה הדוויה, צבה בו באופן אחר, לא עוד איבה אלא ריחוק שיש בו הפלאה" (138). כל זמן שהחרפה הפרידה בינו ובין אביו, יכול היה לשקוט על מקומו, אולם משהפכה להפלאה, שמעורבים בה ההשתוממות והתימהון, "חזר למקומו הראשון" והצדיק את נסיעתו לאוסטריה בהתעניינות המחודשת בכתבי אביו. ואכן, רק בהיותו ברכבת לקנוספן "עיר מכורתו" הודה, כי שנים רבות טיפח בלבו נסיעה זו" (118) כדי להתחקות אחרי מעשי אביו בשנת 1938, הזכורה בתולדות אירופה כשנה שבה ביצע היטלר את ה"אנשלוס" – סיפוחה של אוסטריה לרייך הגרמני. ברונו לא מחל לאביו על שהפקיר אותו ואת אמו לגורלם בדיוק אז, כאשר סידרה של התפרצויות אנטישמיות הופנו בעיקר כלפי יהודי וינה, אך התפשטו מבירת אוסטריה גם כלפי יהודים בערי-שדה כמו קנוספן.

נזקי ההתבוללות
הראשונה משתי העלילות והארוכה מביניהן היא, כאמור, הנובלה "תור הפלאות". שם הנובלה מזכיר צירוף מילים אחר המופיע בספר דניאל, שבו צופה הנביא את המועד האפוקליפטי של הגאולה מהגלות. דניאל לא קבע את המועד המדויק של הגאולה, כפי שמוכיח הפסוק הבא: "עד מתי קץ הפלאות? - - - למועד מועדים וחצי", אך הגדיר אותה כאחרון ("קץ") הניסים ("הפלאות") – נס מופלא יותר מכל הניסים שנעשו עד אליו ושייעשו אחריו. הצירוף "תור הפלאות" שחידש אפלפלד, איננו מדבר על העתיד הגואל מהחשכה, אלא על העבר האפל, ולכן הדבקת שם התואר "פלאות" לעבר הזה נעשתה בשימוש אירוני. על ידי החלפת "קץ" ב"תור" הבליט אפלפלד את שנות השואה כתקופה ("תור") היותר מחרידה בתולדות העם היהודי.

אף שאפלפלד יכול היה לצרף את שתי העלילות שמופיעות בכרך הזה ולהגיש אותן כעלילה רצופה אחת, העדיף לפרק את הרציפות ולהבליט על-ידי כך את הפער בין זמנן של שתי העלילות. בעשותו כך לא נאלץ לספר על שנות השואה עצמן, אך בה-בעת הצליח להבליט את הנזק שהסבה ההתבוללות ליהדות אירופה. לפני פרוץ השואה טיפחה ההתבוללות בקרב היהודים את האשליה שאירופה מקבלת אותם כאזרחים שווי זכויות, ומשום כך הגיעו עם זהות יהודית מוחלשת למחנות המוות בשנות השואה עצמן, ואלה ששרדו מצפונם המשיך לייסר אותם שנים אחרי השחרור מהמחנות על כך שנותרו בחיים אף שגם הם גילו שאננות לסכנת האנטישמיות, בדיוק כמו יקיריהם שהשאננות גבתה מהם מחיר נורא – את חייהם.

למרות שסיפור מסעו של ברונו לאוסטריה הופרד לשתי עלילות, מתקיים בשתיהן דיון בתופעת ההתבוללות. דרכם של ההורים של ברונו להתבוללות מייצגת היטב את סיבת התפשטותה המהירה במשפחות יהודיות באירופה במחצית הראשונה של המאה העשרים. אף שההורים של ברונו גדלו בכפרים שבהם השתמרה היהדות, החליטו לשפר את חייהם על-ידי מעבר לערים, שהציעו הזדמנויות חברתיות וכלכליות רבות יותר. אך כדי למצות את האפשרויות בערים, היה עליהם לבחור באחת משתי צורות ההתבוללות האפשריות – להתנהג כאתיאיסטים שאין להם עניין ביהדות וגם לא בכל דת אחרת, או להפוך למומרים שפנו עורף ליהדות והתנצרו.

אחרים במשפחה לא היססו לשלם את מלוא המחיר עבור ההשתלבות המלאה בחבר האוסטרית, אך הוריו של ברונו בחרו בצורת ההתבוללות הראשונה, המתונה יותר, בהגיעם לקנוספן. כאתיאיסטים נמנעו מכל קשר עם מוסדות הקהילה היהודית בעיר, וכדי להרחיק את ברונו מדת האבות וגם מחברת ילדים ממוצא יהודי שלחו אותו ללמוד בבית-ספר כללי. למרות מאמציהם של ההורים להעלים מברונו את דבר היותו יהודי, קלט מילדות עובדה זו הן מפי לואיז, המשרתת הנוצריה שהועסקה בביתם, הן מההצקות של חבריו בבית-הספר הכללי והן מהאזנה לדברי המבוגרים שהוריו אירחו בדירתם. הללו דיברו במפגשיהם בעיקר על יהודים, "אך תמיד בקול מלחש, מלווה במין העוויה" (44). ואביו הסופר נהג לחזור באוזני ידידיו על משפט שהיה שגור בפיו כמו פזמון: "אני שונא את הזעיר-בורגנות היהודית" (61).

אפלפלד הבליט את נזקי ההתכחשות הזו לזהות היהודית, אשר התפתחה אצל המתבוללים לשנאה עצמית, בתיאור ההתכנסות של המשפחה לחגוג לברונו את יום הולדתו ה-12. בהתכנסות הזו שררה אוירה של קלות דעת, נהנתנות ועליזות מופגנת. הדוד סאלו הגיע עם הפילגש החדשה שלו "ואיזה זוהר זר היכה את החלל בסנוורים", שלא הועם גם כשהופיעו מיד אחריהם הדוד קארל ואשתו. בניגוד לאחיו ההולל, הקפיד קארל "על הליכות" כיוון שהיה עורך-דין מצליח. במרחב שבין שני הדודים השונים כל-כך זה מזה ניתן למקם את האורחים האחרים שהגיעו למסיבת יום ההולדת של ברונו: עורך הדין לנדמן, הרופא הרץ באואר, שחקנית התיאטרון שארלוט והסוחר בראון. מקצועותיהם ועיסוקיהם של האורחים מעידים על המשותף לכולם – כדי לכבוש לעצמם אחיזה במעמד הבינוני המבוסס באוסטריה, נאלצו להתכחש לזהותם היהודית ולהסכין עם מעמדם כתלושים מבחינה לאומית וחברתית, כי להוותם, אחרי שהיפנו עורף לקהילה היהודית, גילו שגם החברה הכללית לא ששה לקלוט אותם לחוגיה.

הכל מצטייר כתקין ביום ההולדת הזה של ברונו: המראה של לואיז, משרתת הבית, מלבב כתמיד, הקוניאק מובחר, העוגות טעימות ואפילו הנגינה של ברונו בפני האורחים עברה בהצלחה, ואף על פי כן עננה של עצב ואי-שקט חסר-פשר שיבשו את המאמץ של כולם להיראות שמחים ומרוצים. ועד מהרה גלשה השיחה לנושא שהעיק על כולם. אחד מהנוכחים אמר "כי האנטישמיות שוב זוקפת ראש", ואורח אחר הזדרז להוסיף הוכחה לדברי קודמו וגילה ששארלוט פוטרה מהתיאטרון הלאומי "משום שיהודיה היא". ובבת-אחת הצטרפו גם אחרים לאַמֵת את דבר קיומה של האנטישמיות מניסיונם, וסיפרו איך הבהירו להם באופנים שונים שהם נטע זר בחברה האוסטרית ואיך דחו אותם בגסות מפורשת. מרגע שעברו לדבר על האנטישמיות באוסטריה כבר היה ברור שמסיבת יום ההולדת של ברונו לא תסתיים כפי שהתחילה. ואכן המחלוקת שפרצה בין הדוד סאלו לעורך הדין לנדמן, שסירב להכיר בשייכותו ל"מסדר היהודי" כפי שהדוד סאלו דרש ממנו, התפתחה להתכתשות בין השניים וגרמה להתפזרות האורחים (29-20).

מוטיב הרכבות
בלטה בהיעדרותה ממסיבת יום ההולדת של ברונו אחותה הצעירה של אמו – הדודה תרזה, שעקב התקפי דיכאון תכופים נאלצה המשפחה לאשפזה בסנטוריום שנזירות ניהלוהו. אילו הוזמנה תרזה ואילו גם הגיעה למסיבה היה מצבה מעיד על נזק חמור נוסף של ההתבוללות – הנוירוטיות שהתגלתה אצל רבים מבין המומרים והאתיאיסטים. בתופעה זו התמקד אפלפלד ברבות מהיצירות שפירסם במהלך שנות ה-80', כגון: "בעת ובעונה אחת" (1985) ו"רצפת אש" (1988). גם אחרי שנים, זוכר ברונו, שאביו נהג לקרוא באופן כפייתי את מכתבי הוידוי ששלחה אליהם גיסתו תרזה מהמנזר, שבהם ביטאה את חיבוטי נפשה לפני ואחרי שהתנצרה. ייתכן שביקש לברר מהקריאה במכתביה, אם העניקה לה ההתנצרות את המנוחה שקיוותה להשיג בחסות הכנסייה. בכל אופן, לא מנע אביו של ברונו מאמו לקבור את אחותה המומרת בבית-העלמין היהודי אחרי שהמוות גאל אותה מייסוריה.

אז, בהיותו בגיל 12, חסרה לברונו הפרספקטיבה הנחוצה להבנת הקשר בין האירועים המביכים והמשפילים שהיה נוכח בהם. לכן לא קשר לכישלון מסיבת יום ההולדת שלו את מה שאירע לו ולאמו ימים אחדים קודם לכן, כשחזרו ברכבת מקנוספן "ממקום מרגוע יפה" שבו נפשו בחופשה שלו מבית-הספר. רכבת האקספרס הלילית, שהיתה אמורה להחזירם במהירות וללא עיכובים הביתה, נעצרה באופן בלתי-צפוי ליד מינסרה באזור כפרי שומם. שום הסבר לא ניתן להתעכבות, אך הסיבה השתמעה מהודעה שהושמעה לנוסעים: אזרחי אוסטריה מתבקשים להישאר בקרונות, אך הנוסעים הזרים והיהודים נדרשים לרדת מהקרונות ולצעוד אל המינסרה כדי להזדהות ולהירשם שם. אחרי שהתמלאה הדרישה הפקידותית לכאורה והרכבת חידשה את נסיעתה, שררה בה כבר אווירה שונה: "כמה זוגות עמדו בפתח האפל והתחבקו באופן בלתי-צנוע. האשה הצוחקת עודדה אותם במיני העוויות עליזות. הנער הנכה לא עצר עוד צחוקו" (14).

רק כעבור שנים וכמבוגר יקשור ברונו בין שני האירועים, שבהם התחילה המפולת בחייו: עצירת הרכבת לשם רישום היהודים והזרים ומסיבת יום הולדתו ה-12. יתר על כן: כאשר התיישב בשובו מהביקור באוסטריה לכתוב על שנת 1938 בחייו כנער בן 12, דלה מזיכרונו אירועים דומים שאירוע לו ולהוריו בנסיעותיהם ברכבות של אוסטריה. היו אלה נסיעות הזויות וחסרות תכלית שאביו יזם ובכולן ספגו עלבונות מהאוסטרים, אשר הבינו את השינוי שהתחולל בארצם ולא חששו לבטא בגסות ובלי חשש את השקפותיהם הגזעניות כלפי יהודים. החזרה על הסצינות המשפילות והאלימות האלה מבליטה את הרכבת כמוטיב הבולט ביותר בנובלה. בכל נסיעה נוספת ניכרה ההחמרה בגסותם של האוסטרים כלפי האזרחים היהודים. והשיא מתגלה, כמובן, בסצינה המסיימת את הנובלה: קלגסים כלאו את יהודי קנוספן בקרונות שלא נועד לבני אדם , כי אם לבהמות, והרכבת דהרה דרומה עם מיטענה האנושי שהפך לאבק-אדם בכל אירופה.

משמעות המראה הזה, אשר ביטל את הבדל בין יצורי-אנוש לבהמות ברכבות, מתבארת בעזרת סצינה אנלוגית – מראה שראה ברונו בתחילת שנת 1938 בתחנת רכבת כלשהי: במחסן צדדי, המחובר אל הקרונות בגשר של קורות, הוציאו עתה בזה אחר זה זוגות של סוסים אסורים ברגליהם ומעוורים בשקים. "הסוסים גיששו בטלפיהם על קורות-העץ הרפויות, מועדים ומזדקפים, כחוששים מצליפותיו של הסייס, שהיה עומד בפתח היציאה ונוהם" (43). בקלות ניתן לשלב תיאור סמלי זה בכל יצירה אחרת של אפלפלד משנות ה-70' ואילך, כי בכולן נעזר במוטיב הרכבת כדי להמחיש את השינוי שהתחולל במצבם של היהודים באירופה. יותר מאשר בכל מקום ציבורי אחר, התברר ליהודים ברכבות הציבוריות, שפתאום הפכו מאזרחים נסבלים בחברה ליברלית ונאורה לאבק אדם, לאנשים בלתי-רצויים ונרדפים בחברה שהפסיקה להצניע את גזענותה הלאומנית.

ההיצמדות של הנובלה "תור הפלאות" לנקודת המבט של ברונו – נער תמים בן 12 המתנסה לראשונה בסתירה בין הערכים הליברליים שספג מהוריו וממחנכיו לבין "הרוחות הרעות" שהשתלטו על אוסטריה בשנת 1938 – מעניקה לה עוצמה מיוחדת. שלב אחרי שלב מתאר ברונו את הבלתי נתפס – כיצד מתמוטט הביטחון הקיומי של הוריו בחברה האוסטרית, כיצד קורס מעמדו של אביו בספרות וכיצד מתפרקים הנישואים של הוריו. אז הוטרד ברונו בעיקר מהזרוּת שהעמיקה בין הוריו, אך כמבוגר וממרחק השנים, במועד שבו הוא כותב על אותה שנה בחייו, הוא גם מבין את הסיבות החיצוניות שכיוונו את אביו ואת אמו להתמודד בדרכים סותרות עם אירועי שנת 1938 בקורות היהודים באוסטריה. בעוד שאמו הכירה בכישלון ההתבוללות והחלה להתקרב לקהילה היהודית בקנוספן, החליט אביו ללחום ב"רוחות הרעות" ולדבוק בהתבוללות.

האב – סופר ולוחם
אביו של ברונו ביטא את דבקותו בהתבוללות בתיעוב אשר הפגין כלפי היהודים מהמזרח שפגשו בנסיעותיהם התכופות ברכבות במהלך שנת 1938. האב הקפיד להושיב את המשפחה בין האוסטרים ורחוק ככל האפשר מהאוֹסְט-יוּדֶן, אף שבכך חשף אותה להערות אנטישמיות. שוב ושוב הסתבך האב בוויכוחים עם האוסטרים, אשר הופתעו לשמוע במחאותיו נגד עלבונותיהם בעיקר אמירות גנאי על טבעם המושחת של היהודים, שאת עצמו לא שייך אליהם. במלאכת ההוקעה של היהודים המשיך אביו של ברונו גם בשובם הביתה, כי את רוב זמנו הקדיש באותה שנה ל"כתיבת פאמפלטים על הזעיר-בורגנות היהודית, שעליה לעבור מן העולם מפני שהיא אנוכית, צרת-אופק ונעדרת רגש אמיתי" (90).

משום כך נפגע אביו של ברונו עד עמקי נפשו כאשר כתיבתו הואשמה בדקדנטיות בהשפעת מוצאו היהודי, כי הוא הגדיר את עצמו כסופר אוסטרי שהופקד לשמור על רוח האדם בהיקף האוניברסלי. ובעקשנות סירב להכיר בעובדה, שבאוסטריה שלו, הנאורה והמתקדמת לדעתו, קרסו כל המערכות שאמורות היו לרסן את התפרצותן של המחלות הישנות של אירופה: הלאומנות, הגזענות, האנטישמיות ושנאת הזר והשונה. בתום-לב ובשכנוע עצמי ייחס את התופעות אשר פגעו בו ובמשפחתו ל"רוחות הרעות" שהשתלטו על המולדת אשר העניקה בעבר לאירופה הישגי תרבות מוערכים ואשר היתה מופת לארצות אחרות בשמירה על חירות המחשבה וחופש ההבעה לכל אזרחיה.

התעקשות האב להחזיק בהנחה זו הפכה אותו לדמות טראגית. בכל לבו האמין שבעזרת סגולותיה האוניברסאליות תצליח הספרות לכלוא מחדש את הלאומנות במחסן הגרוטאות של האנושות. תחילה ניסה לרכז סביבו סופרים שאחזו בהשקפה דומה על תפקיד הספרות בעת הזאת, אך אחרי שנוכח כי רבים מהם היפנו עורף לו ואף הצטרפו למערערים על מעמדו בספרות, יצא ללחום לבדו ב"רוחות הרעות".

עמדתו האמיצה של האב לצד הרוח הנאורה מובלטת היטב בתגובתו להצעה שהוצעה לו, למלט את נפשו ולעזוב את אוסטריה. סירובו להצעה זו היה החלטי: "לצאת לעת כזו, כשרוחות רעות משתוללות, משמע להודות כי התבונה שבקה חיים, הספרות לא הועילה מאומה" (94). על סירובו זה חזר אביו של ברונו גם באוזניו של הכומר מאורר, כאשר הלה הציע לו להגר לפלשתינה: "לא אהגר, מוטב לי להיות מוקע על קלוני זה ולא אהגר. שום רע לא עשיתי. סופר אוסטרי אני. את תוארי לא ישלול ממני איש" (168). ברונו היה צריך להגיע בעצמו לגיל שבו אמר אביו את הדברים האלה ולהתנסות כמבוגר בגידופים כלפי יהדותו במהלך ביקורו בקנוספן, כדי שיהיה מסוגל להבין את חשיבות המאבק שניהל אביו בפשיזם אשר השתלט על אוסטריה וכדי שיוקיר את התייצבות אביו נגד הסכנה שאוסטריה מולדתו תיסוג לתקופת החשכה והבערות בתולדותיה.

התפרקות המשפחה
כאמור, בעוד אביו של ברונו נוקט עמדה מפורשת נגד הבדלתו משאר האוסטרים בשל מוצאו היהודי, התחזקה ההזדהות של אמו עם היהדות, שבה ראתה מעוז של אנושיות בתקופה של היחלשות יחס הכבוד לאדם ולחירותו. נוכח האנטישמיות הגוברת החלה להקדיש את רוב זמנה לפעילות בקהילה היהודית של קנוספן: "אמא הלכה והסתגרה בתוך מעשיה. היא נטלה על עצמה כמה חובות קטנות וקיימה אותן בשקידה: ביקור שבועי בבית-החולים, איסוף בגדים לבית היתומים" (91). כעבור זמן צירפה לחובותיה הכנת כריכים לסוחרים שהתרוששו ולזקנים שננטשו, ויום אחד אספה לבית את הלגה, נערה מבית-יתומים שעמד להיסגר (103). התקרבותה זו של רעייתו לקהילה היהודית ולמוסדותיה נתפסה על-ידי אביו של ברונו כהצטרפות בוגדנית שלה למחנה רודפיו ואויביו, אחרי שהיו במשך שנים מאוחדים במעשיהם וחדורי תקווה להשתלב כאזרחים שווי-זכויות בחברה האוסטרית.

ברונו זוכר את המעמד שבו הבין לראשונה, שהפרידה בין הוריו היא בלתי נמנעת. להבנה זו הגיע כאשר אביו החליט בפתאומיות על נסיעה ברכבת לדאובר, לבקר ידיד נעורים שהתגורר בהרי טירול. בשל חסרון-כיס כבר נסעו בשלב הזה במחלקה השלישית, שבה הפגישה עם אוסטרים פשוטים מהכפרים, ובכללם לא-מעט שיכורים, היתה בלתי-נמנעת. אלה לא החמיצו שום הזדמנות לבטא את דעתם על יהודים שזיהו בקרונות. כמנהגו הכחיש אביו שהוא ובני משפחתו הינם יהודים, או שקיימת קירבה ביניהם ובין "הסוחרים היהודים". מתוקפיו דרש בתוקף שיכירו בו כבאוסטרי לכל דבר. כל אותה עת ישבה אמו של ברונו "על הספסל, עיניה פקוחות לרווחה, כמו לא היתה לה עוד שליטה על עיניה, סופגת את הקולות בלא כוח להגיף את הריסים. - - - עיניה הפקוחות של אמא כמו נפקחו יותר. קפואה היתה אל מקומה" (93-92). ברונו קלט ממבטה, שבמעמד הזה נגזר הפירוד בין הוריו: "היא התבוננה באבא ממרחק, כאילו לא היה זה בעלה אלא איש זר" (100).

ואכן היתה זו נסיעתם המשותפת האחרונה ואחריה פנו הוריו לדרכיהם המנוגדות: "אבא עשה את כל ההכנות לצאת לוינה ולחדש את הסלון הספרותי של הבארונית פון דרוק, אמא עמלה קשות כדי להקים מעון חדש למשותקי רגליים ומטבח חינם לנודדים. המריבות לא פסקו בין אבא ואמא. לא היה דבר אחד שהסכימו עליו. השקט הדק, השקט הנדיב, שהיה שורה לפנים בבית, קופח וכלא-היה. - - - כיוון שאיש לא ידע, כי אלה הימים האחרונים בבית זה - - - היה כל אחד מחופר בתוך שלו כמו לא היה שיעור לחיים האלה. אבא ושגיונותיו הספרותיים שלא הירפה מהם גם כשהכל עמד על-פי התהום. הוא לא חדל לתקן ולחזור ולתקן משפטים ופסקאות, כאילו לא היו משפטים כתובים אלא חטאים שאין להניחם תלויים. גם אמא לא ידעה רחמים על עצמה. מן הבוקר עד הערב עבדה ובלילות היתה יושבת עם הלגה על מחברותיה" (108).

ברונו זוכר בבהירות את השיחה שקיים אביו איתו זמן קצר לפני שנטש את הבית כדי לשקם את מעמדו בספרות בוינה: "ובעוד המהומה בעיצומה - - - קרא לי אבא לבוא אל חדרו. משונה היה אבא באותה שעה, מבהיל במראהו. הוא דיבר על כתיבתו ועל הפגמים הבלתי-נסלחים. היה נפעם וקודח וגם אותי ביקש לגרור אל מחילותיו האפלות. הוא דיבר על קפקא ועל אותו גרעין סמוי, שכל אמן מחפש אותו ורק קפקא גילה אותו. מאז כל כתיבתו היא עלבון. ידעתי, הוא מדבר עמי על הנדר שנדר לנעוריו ולאותו שֵד פדנטי שאינו מרפה ממנו. ולפתע חדל לדבר. כמו אבדו לו המילים ואני בתוכן" (105). הסבריו של האב לצעד שעמד לבצע היו מעבר להשגתו של ברונו בן ה-12, אף שהבין כבר אז שאביו איננו ככל האבות וכי "שֵד נורא רודה בו – כתיבתו" (72). אך במעמד הפרידה מאביו, לא הבין מדוע מצדיקים ההערצה של אביו לאיזה קפקא אלמוני והתחייבותו לנדר מסתורי את נטישת המשפחה לצמיתות.

ביום שבו נדחסו הוא ואמו בטמפל של הקהילה המקומית יחד עם שאר יהודי קנוספן, ובכללם גם המתבוללים והמומרים, תירגם ברונו את התמיהה הזו ליחס של חרפה כלפי אביו, כי אז, בשלהי שנת 1938, חשב שמאגואיזם ומפחדנות נטש אביו אותם כדי להציל רק את נפשו. ולעומת זאת הצטיירה לו אמו כאישה הראויה להערצה, כי עד שהועמסו על קרונות המשא שהובילו אותם למחנות, היא התבלטה בתגובותיה השקולות בקהל הנפחד שנכלא בטמפל וניצבה בין האחרים "גאה ובאיזה שקט קר, כמו לא שלט בה הפחד עוד" (113). מנקודה זו, שבה מסתיימת עלילת הנובלה "תור הפלאות", מתחילה עלילת הסיפור "ככלות הכל ולאחר שנים רבות".

שטארק וברום
על סיום חייו של אביו היו לברונו עדויות סותרות: "אמרו שמת בבלבול דעת בטרזיינשטט. אמרו, כי קודם לכן ניסה להמיר את דתו. שמועה אחרת אמרה שלא לטרזיינשטט הוגלה, אלא לסביבות מינסק. שם ראו אותו פעמים אחדות במטבח" (138-137). כל רסיס מידע שהתגלגל אליו במשך השנים היה פותח אצלו מחדש את "פצעו הטמיר", שבעטיו "שום נקודת זכות לא העניק לאביו" (138). אך בנסיעתו כמבוגר לקנוספן לא קיווה ברונו לברר איזו גירסה על סופו של אביו היא המבוססת יותר, אלא לקבל הסבר מפי קשישים שנותרו בחיים, ובעיקר מאלה שפעלו בחוגו הספרותי של אביו, למניעיו באותה שנה לזנוח את משפחתו. בעיקר קיווה לפגוש את הפסל שטארק ואת הסופר ברום – השניים שנוכח המאורעות בשנת 1938 בחרו להתמודד אחרת מאביו עם "הרוחות הרעות" שהשתלטו על אוסטריה.

ברונו זכר שדווקא אז, כאשר גברו גילויי האנטישמיות באוסטריה, החליט הפסל המתבולל והחילוני שטארק להתגייר ולציין את שובו לחיק היהדות בטקס ברית-מילה שאמור היה להתבצע על-ידי רב הקהילה בבית-האבות היהודי. על החלטתו זו של ידידו שטרק הגיב אביו של ברונו בזעם: "ובמר לבו קרא במין התפעמות של רחמים רבים. למה לך, קורט, צרה זו. בן-חורין אתה. כל קומתך אומרת חירות. ירושתך האמנותית אומרת חירות - - - ואתה הולך וממיר חירות זו, בריאות זו, באמונה ישנה וחולה. חוס על חירותך" (80).

האב לא הסתפק בדברי שיכנוע אלה שהשמיע לשטארק, אלא גם הגיע עם משפחתו למוסד היהודי כדי למנוע בכוח משטארק לבצע את המעשה. אך הם איחרו את המועד ושטארק קידם את פניהם אחרי טקס המילה שונה מכפי שהיה, כי "הכיפה והטלית-קטן שיוו לו עתה מראה של סוחר גבה-קומה, שקומתו נכפפה מעומס העבודה" (88). את תיסכולו פרק אביו של ברונו תחילה במקום, כשהתעמת עם הרב שמַל את שטארק, ואחר-כך גם בנסיעתם משם ברכבת, שבמהלכה "לא פסק לחרף את היהודים למיניהם המתרוצצים כעכברים על פני אוסטריה". ועוד ימים רבים לא נרגע מכעסו על שטארק, שעליו אמר: "אדם ההולך אל מאורה כזו, לא טוב הוא מהם" (89).

בגידתו של ברום נחשבה בעיני אביו של ברונו אפילו לבזויה יותר. מלבד שהיתה פתאומית, גם הפתיעה בכך שסתרה את הערכים שברום הטיף להם קודם לכן בכתביו. בדמותו הנזירית, הרזה והשותקת, הצטייר ברום כסופר מיוסר שהגסות והגשמיות זרות לטבעו ולהכרתו. בחוג האמנים והאינטלקטואלים אשר הצטופפו סביב אביו של ברונו, נחשב למסור מאחרים להפצת הרעיונות ההומאניים שגובשו בפגישותיהם. אולם, משהתרבו סימני האסון הקרב בשנת 1938, התנתק ברום בפתאומיות מהחוג בדרך מוזרה ביותר: "בימים המרים ההם – נשא ברום את משרתת ביתו לאשה. תוך שבועות מספר נתרחש נס: ברום הרזה, ברום הסגפן, נתגלגל במין ברום אחר. הוא גבה, כתפיו גרמו ועל פניו צימח שפם עבות; יושב היה עם אשתו החדשה במרתפו של 'הסוס הלבן', שותים בירה. הוא, שמעולם לא הוציא הגה מפיו, היה מדבר עימה בקול רם - - - מי שיער לעצמו, כי דווקא האיש בעל החושים הדקים והחולים - - - יתגלגל בעודו בחייו בדמות אוסטרי מגדל בקר, באופן שכל התווים הרפים והדקים ייעלמו כלא היו" (132).

לכאורה, אימץ ברום את ההצעה שנהג אביו של ברונו להציע לאמנים חסרי כישרון: "שא כפרית, ידידי, או השתמד, והפגמים ייעלמו כהרף-עין. הרגשנות היהודית אינה יפה לאמנות" (39), אלא שהצעה זו נאמרה באירוניה ליוצרים כושלים, אך לא לבעלי כישרון כברום. בעיני אביו של ברונו התפרשו הפתרונות של שטארק ושל ברום לא רק כנסיגה מהנאורות לתקופת בערות פרימיטיבית, אלא גם כבגידה של אינטלקטואלים באידיאלים החילוניים-אוניברסליים שהתחייבו ללחום למענם. הופעת שטארק במראה של "סוחר יהודי" והופעת ברום במראה "אוסטרי מגדל בקר" המחיש באופן חזותי, ששניהם נכנעו ללא מאבק ל"רוחות הרעות". לכן קיווה ברונו לפגוש את שניהם, אם שרדו, ולשמוע מפיהם, אם גם אחרי שנים הם סבורים שצדקו מאביו כאשר החליטו בניגוד לו לזנוח את האידיאלים כדי להציל את חייהם.

השינוי ביחס הבן לאביו
ברונו לא פגש, כמובן, בהגיעו לקנוספן את שטארק, כי כנראה ניספה בשואה, אחרי שחזר לחיק היהדות. לעומת זאת זיהה את ברום, שהתגלה כקשיש חשדן וזהיר. מאמציו של ברונו להתקרב לברום ולגרור אותו לשיחה לא צלחו תחילה (141 ו-163), וגם אחרי שברום הסכים כעבור זמן לשוחח עם ברונו התברר שהוא מאבד מדי פעם את צלילות דעתו. במשפטים הבודדים ששמע ברונו מפיו הצטייר לו ברום כאדם "שהחיים השאירו אותו ריק משאיפות ואמונות" (166). ברום לא ביטא חרטה על שהמיר את דתו בשנת 1938, אך התלונן על כך, שהאישה אשר למענה ביצע את המעשה בגדה בו אחרי שהמלחמה הסתיימה. תוכן בעל-ערך על אביו לא הצליח ברונו לדלות מברום במשך כל ימי שהותו בקנוספן, אך ממש לפני שעמד לעזוב ולחזור לישראל הופתע מפנייה של ברום אליו. בשיחה זו, האחרונה ביניהם, נחשפה שפלותו של ברום במלואה.

תחילה התרעם ברום על התארכות ביקורו של ברונו בקנוספן יתר על המידה. בהמשך האשים ברום את ברונו בהפחת "רוחות רעים" בעיר – צירוף שכזכור נעזר בו אביו של ברונו בשנת 1938 להגדרת הלאומנות והגזענות ששטפו את אוסטריה אחרי ה"אנשלוס". ולבסוף הבהיר ברום, מדוע ייחס לביקורו של ברונו בקנוספן, כחצי יובל שנים אחרי השואה, את החייאת "הרוחות הרעים": "מאז בואך לכאן גבר אי-השקט. שוב יהודים, שוב הסיוט הזה". כאן כבר לא התאפק ברונו, אחז במעילו של ברום והשיב לו: "אנטישמיות מפיך לא ארשה. ממך אני מצפה לפחות למעט חרטה", וכמי שממלא משימה בשם אביו הפיל את ברום ארצה ובידיו ש"טעונות היו כוח זר, התכופף והלם על פרצופו" (175).

השימוש של המספר בביטוי "כוח זר" מצדיק לפרש, כי בשם אביו היכה ברונו את ברום, מאחר שהביטוי מופיע בסצינות דומות בשתי העלילות שכונסו בכרך הזה. הביטוי "כוח זר" מופיע לראשונה במעמד שבו התייצב שטארק אחרי שמלו את בשרו. שם נכתב, שהחזות הגרוטסקית של שטארק בתחפושת סוחר יהודי עם כיפה וטלית-קטן הצמיחה באביו של ברונו "כוח זר" (80), אלא שאביו היפנה אז את זעמו כלפי הרב-המוהל שעולל את השינוי הזה בשטארק. פעם שנייה השתמש אפלפלד בביטוי הזה בתיאור תגובתו של ברונו, אחרי ששמע מפי ברום דברי נאצה כלפי היהודים.

מאחר שבאמצעות השימוש החוזר בביטוי "כוח זר", קשר אפלפלד את תגובתו של ברונו כלפי ברום לתגובת אביו הסופר שזעם לפני שנים על המעשה של שטארק – מוצדק לבאר, שבהכאת ברום ביטא ברונו את השינוי ביחסו אל אביו. כעת, כמבוגר שחזר לאוסטריה כדי ליישב חשבון עם זכר אביו, הוא מסוגל למחול לאביו, אשר גילה אומץ הלב בתגובתו על כניעתם של שטארק וברום ל"רוחות הרעות" שהשתלטו על אוסטריה בשנת 1938. ולכן מוצדק לפרש את המכה שהנחית ברונו על פרצופו של ברום כעדות להתפייסותו עם אביו, שעד כה הרגיש טינה כלפיו וייחס חרפה למעשיו בשנת 1938. ברונו יבטא את ההערכה ואת האהבה לאביו, שהנצו בו במהלך הביקור בקנוספן, בהחלטתו לכתוב את הכרך "תור הפלאות". בכתיבת שתי העלילות של הכרך – עלילה ראשונה כסיפור זיכרון של עצמו בהיותו בן 12, ועלילה שנייה במסווה של מספר כל-יודע – השתחרר ברונו סופית מתחושת החרפה שבה עטה את זכר אביו שנים כה רבות.

עוד באותו לילה ארז ברונו את המזוודה ולמחרת התייצב על הרציף להמתין לרכבת שתסיע אותו מקנוספן כדי שלא לשוב אליה לעולם. בצאתו הפעם מאוסטריה היה כבר ברונו משוכנע, שבשנת 1938 ראוי היה להגדיר כ"חרפה" לא את הפרידה של אביו מהמשפחה, כדי ללחום ב"רוחות הרעות" שאיימו על הערכים הליברליים-הומאניים שהאמין בהם, אלא את האינטלקטואלים מסוגו של ברום, שבקלות כזו היפנו עורף לערכים אלה ואיפשרו בבגידתם זו להכתים לעד בחרפה את ההיסטוריה של האנושות. מסקנה זו על האסונות שממיטים אינטלקטואלים על החברה שבה הם פועלים, כאשר הם בוגדים בתפקידם כאליטה רוחנית האחראית לשמירה על קיומם של הערכים הבסיסיים שלה – היא המעניקה לרומאן הזה של אפלפלד את הרלוונטיות הרעיונית, אשר מצדיקה את הדפסתו במהדורה נוספת אחרי למעלה משלושים שנה.