מעמקים - טעות תועים תהינו
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

טעות תועים תהינו

יעקב עציון

גיליון מס' 39 - אדר א תשע"א * 2/11

"כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לו" (שמות כד ג)

מי שיחפש במרשתת את צמד המילים "ניסוי וטעייה" יוכל למוצאן אלפי פעמים, אך לצידן יימצאו גם ללא קושי הצמדים "ניסוי ותעייה" ואף "ניסוי ותהייה". וכאן מתבקש לתהות: האם טועים כל האומרים "ניסוי ותעייה"?

על פני הדברים, התשובה חיובית. מקובל בעברית של ימינו לחלק בין תעייה, שפירושה אובדן דרך, לבין טעייה, שפירושה שגיאה. המונח "ניסוי וטעייה" הוא תרגום המונח האנגלי "trial and error", ולכן מתאימה כאן טעייה ולא תעייה.

תלמיד שיכתוב כיום "תעיתי" בְּמקום שמתבקשת בו המילה "טעיתי" (למשל: "תעיתי בתשובה לשאלה 4") ייחשב לו הדבר כעוד טעות – אך לאמיתו של דבר אין זה כה פשוט.

ת + ע = ט?
בעברית המקרא מופיע רבות השורש תע"ה. על הָגָר נאמר שתעתה במדבר באר שבע אחר שילוחיה, לגבי יוסף נזכר שתעה בשדה בבקשו את אחיו, ובפרשתנו מצווים אנו להשיב שור או חמור שתעו בדרכם אל בעליהם. בכל המקרים הללו התרגום הארמי לשורש תע"ה משתמש בשורש המקביל טע"ה. נדגים את העניין בפסוק שאנו עוסקים בו - "כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לו" - המיתרגם כך: "ארי תפגע תורא דסנאך או חמריה דטעי – אתבא תתיביניה ליה".

הווה אומר, טעה הוא הפועל הארמי המקביל לתעה העברי. אף בעברית עצמה מופיע פעם יחידה בתנ"ך השורש טע"ה - בפרק יג ביחזקאל מתנבא הנביא נגד הנביאים "החוזים שווא והקוסמים כזב", וחוזה להם פורענות "יַעַן וּבְיַעַן הִטְעוּ אֶת עַמִּי לֵאמֹר שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם". המילה "הטעו" שבכאן אינה אלא חלופה למילה "התעו", כפי שאפשר ללמוד מפסוק דומה בספר מיכה (פרק ג), העוסק גם הוא בהטעיית הנביאים, ומשתמש בשורש תע"ה: "כֹּה אָמַר ה' עַל הַנְּבִיאִים הַמַּתְעִים אֶת עַמִּי, הַנֹּשְׁכִים בְּשִׁנֵּיהֶם וְקָרְאוּ שָׁלוֹם...".

רד"ק על הפסוק ביחזקאל מציין את חריגות השימוש בשורש טע"ה: "הטעו - זה לבדו בטי"ת במקרא, כי במקרא ישתמשו בענין זה בתי"ו, 'תעה לבבי', 'כי רוח זנונים התעה', וכן כולם בתי"ו - אבל במשנה וגמרא נשתמשו בענין הזה בטי"ת... והטי"ת והתי"ו ממוצא אחד הם ויבוא זה במקום זה".
בהגייה המקובלת כיום אצל רוב הדוברים אין הבדל בין תי"ו לטי"ת, עובדה הפותחת פתח לטעויות כתיב רבות, אך הטי"ת במקורה בוטאה באופן עמוק וחזק יותר, כפי שניתן לשמוע עד היום אצל הערבים המבדילים היטב בין הת' לט' בשפתם – וכן אצל חלק מבני עדות המזרח בשפתנו אנו. בהערותיו למילון בן-יהודה משער פרופ' נפתלי הרץ טור סיני כי הצורה העברית המקורית היא תעה, והת' נתחלפה ל-ט' בהשפעת ה-ע' הגרונית והעמוקה (ואמנם, בעברית אנו מכירים הפיכה 'רשמית' של ת' לט' מסיבות פונטיות – בצורות כגון הצטדק או מצטייר. בהשפעת העיצור החזק צד"י הפכה התי"ו לטי"ת בדיבור – והתקבע הדבר אף בכתיב לדורות).

בכתב העברי העתיק סומנה האות תי"ו בצורה X, בעוד הטי"ת זכתה למעין X בתוך עיגול. ניתן אולי להציע שיש בצורה זו כדי לרמז על הגיית הטי"ת כתי"ו יחד עם עי"ן, שהרי העי"ן מסומנת בכתב העתיק בעיגול – כגלגל העין.

טעות בדרך
מכל מקום, ההגייה שהייתה מקובלת בארמית היא זו שקנתה שביתה בלשון חז"ל, והשורש טע"ה הלך ודחק את תע"ה המקראי. עם זאת, נראה שעדיין לא נתפתח בידול משמעים מובהק בין שתי הצורות, והן שימשו בערבוביה.

השורש תע"ה מופיע גם בהקשר של טעות שפירושה שגיאה או שיבוש, ולא דווקא בהקשר של איבוד דרך, כפי שמלמד המקור הבא ממסכת סנהדרין העוסק בשופטים הדנים דיני נפשות:

"המלמד חובה מלמד זכות, אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה. ואם תעו בדבר – סופרי דיינין מזכירין אותן" (משנה, פרק ה). במהדורות המשנה והתלמוד הרגילות שלפנינו 'תוקנה' המילה "תעו" ל"טעו" על פי המקובל – אך כך גורס כתב יד קאופמן של המשנה, הנחשב מדויק ומוסמך.

לצד השני, ישנם גם שימושים בשורש טע"ה בהקשרים שבהם היינו משתמשים כיום בשורש תע"ה. כך למשל במקור הבא, מן התוספתא למסכת בבא מציעא (פרק ב): "חבירו שטעה - תופסו בידו ומפסגו בשדות וכרמים עד שמגיע לעיר או לדרך. וכשם שמצוה על ידי חבירו כך מצוה על ידי עצמו: הוא עצמו שטעה מפסג בשדות וכרמים עד שמגיע לדרך או לעיר, שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ".

מי שתעה בדרכו ומוצא עצמו בין שדות וכרמים של אחרים – מותר לו לפלס לו דרך בתוך שטח חברו, ואפילו אם נאלץ הוא לפגוע בנטיעותיו, על מנת לחזור לדרך המלך – לפי שיסוד הערבוּת בין ישראל הוא מאבני היסוד של נחלת הארץ.

טעות ותעות בידם
איך אפוא נוצר הבידול בין תעה לטעה? דומני שניתן לשרטט את התמונה הבאה: בלשון חז"ל, ככלל, השתמשו בשורש טע"ה, על פי הארמית, בכל ההקשרים. ברם, במקומות שבהם התבססו דברי חז"ל על פסוקי התורה שבהם מופיע השורש תע"ה נקטו גם חכמינו לעתים את הצורה המקראית. כך למשל במדרש ההלכה לפסוקנו: "'כי תפגע שור איבך או חמרו תֹעה' - אין תועה בכל מקום אלא חוץ לתחום. אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר: 'וימצאהו איש והנה תועה בשדה'". כיוון שההקשרים שבהם עוסקות סוגיות אלו הם איבוד דרך ממשי – נוצר לימים בידול בין תעייה לטעייה.

בתקופת הגאונים אנו כבר מוצאים שימוש בתעות ובטעות בסמיכות, עובדה המלמדת כי שתי המילים לא נתפסו כחלופות כתיב אלא כערכים נפרדים. בסדר רב עמרם גאון, אחד מסידורי התפילה הראשונים המוכרים לנו, מותח רב עמרם ביקורת על אותם הנוהגים לעמוד בזמן שהם מגיעים לקריאת שמע בתפילת שחרית – ומכתיר אותם כטועים אף תועים:

"הני דמתחזי דמחמירין אנפשייהו למימרא דמקבלון מלכות שמים בעמידה [= אותם המתראים כמחמירים על עצמם ומקבלים מלכות שמים בעמידה] - טעות ותעות בידם והדיוטות ובורות ושטות זה. למה להו אשתבושי כולי האי, כבר קיימא לן הלכה כבית הלל בכל התורה כולה".

אסור להתעות
עד כה הצענו לתלמיד שיכתוב "בתעות" במקום "בטעות" שני נתיבי מילוט – אחד מלשון המקרא ואחד מלשונם של חכמינו. ומה יעשה תלמיד שייאמר לו על ידי המורה שלשון המקורות לעצמם והעברית החדשה לעצמה? גם לזאת יש תשובה.

בשנת תשי"ח פרסמה האקדמיה ללשון העברית את המילון למונחי משחק הנוצית. כן, יש משחק רשמי ששמו נוצית (כדור נוצה), ואף יש מילון המסדיר את המונחים הקשורים אליו. אחד הערכים במילון זה הוא "התעיה", ופירושו תנועה שבאמצעותה מבקש השחקן להטעות את יריבו (מעשה אסור על פי כללי המשחק). לעומת זאת, ב'מילון למונחי האגרוף' שנתחבר בסמיכות זמנים, נקבע המונח 'הטעיה' לתיאור פעולה דומה.

ובכן, אף המלומדים שישבו על מדוכת מונחי הנוצית לא מצאו לנכון להבדיל באופן נחרץ בין התעיה להטעיה, שהרי בסופו של דבר מקור התעות והטעות אחד: סטייה מן הדרך הישרה - בין אם מדובר בדרך ממשית בין שדות וכרמים, ובין אם מדובר בשדה המחשבות והמעשים.