מעמקים - המטבע והטבעת יוצאים לטבע
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

המטבע והטבעת יוצאים לטבע

יעקב עציון

גיליון מס' 40 - אדר ב תשע"א * 3/11


"וַיַּעֲשׂוּ שְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב" (שמות לט יט)
"המונים יצאו לחיק הטבע"; "האדם עומד נפעם מול איתני הטבע" - מאימתי משמשת בעברית המילה טֶבַע, השגורה על לשוננו באופן טבעי למדי?

במקרא, השורש טב"ע מתייחס אך לטביעה שפירושה שקיעה וצלילה (המופע הראשון של השורש הינו בשירת הים: "מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם סוּף"). מלבד הפועל טב"ע מכירים אנו אף את הטבעת, המופיעה רבות בפרשיות כלי המשכן ובגדי הכהונה (דוגמה מפרשתנו: "וַיַּעֲשׂוּ שְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁנֵי קְצוֹת הַחֹשֶׁן"). האם יש קשר בין הטבעת לבין הטביעה שפירושה שקיעה?

דומה שאכן כן. הטבעות שבפרשתנו הן אמנם טבעות עגולות וחלקות, אך הטבעת הרגילה בעולם העתיק שימשה בעיקר כחותמת אישית שנענדה על אצבעו או על ידו של האדם. הטבעת הראשונה הנזכרת במקראות היא טבעתו המלכותית של פרעה, המועברת ליד יוסף: "וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף". נתינת הטבעת - החותם - על יד יוסף מבטאת את העברת הסמכויות של המלך למשנהו (כך מפרש רמב"ן על אתר: "והנכון שטבעת המלך היא חותמו, כענין 'וחִתְמוּ בטבעת המלך' (אסתר ח ח); והנה נתן לו החותם להיות נגיד ומצווה בכל המלכות, ויחתום בטבעת המלך כל אשר יחפוץ").

תרגום אונקלוס למילה טבעת בכל התורה כולה הוא עִזְקְתָא – ובאותה מילה הוא מתרגם אף את המילה חותם שבמקראות. למשל, במעשה יהודה ותמר (בראשית ל"ח) עונה תמר לחמיה לשאלתו מה ייתן לה כעירבון - "חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ". ומתרגם אונקלוס: "עִזְקְתָךְ ושושיפך וחוטרך". הווה אומר, החותם והטבעת היו כנראה שמות נרדפים בעבר. סביר להניח אפוא שהשם טבעת נגזר מן ההטבעה שמטביע החותָם.

החותם היה נישא בצמידות לגוף, ולכן הפך לסמל לקִרבה. ספר חגי מסתיים בנבואה לזרובבל פחת יהודה: "בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְבָאוֹת אֶקָּחֲךָ זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל עַבְדִּי נְאֻם ה' וְשַמְתִּיךָ כַּחוֹתָם, כִּי בְךָ בָחַרְתִּי נְאֻם ה' צְבָאוֹת". וכך גם לשון הרעיה בסיום שיר השירים: "שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ, כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ" - כחותם הזה הצמוד לאצבע ולא סר הימנה, כך מבקשת הרעיה מדודהּ שישימהּ על לִבו.

בערבית המדוברת נקראת הטבעת עד ימינו בשם ח'אתם - כשם שקוראים הערבים לחותם ולחותמת (לשם הדוגמה, הצורה הנקראת בפינו "מגן דוד" נקראת בפי הערבים גם "ח'אתם סולימאן", היינו "חותם שלמה").

מטבע שטבעו חכמים
כשם שהטבעת נקראה כך בשל פעולת ההטבעה – אף המילה מטבע קיבלה את שמה מן האיור הטבוע ושקוע בה. במקרא אין נזכרת כלל המילה מטבע, והיא מתחדשת בלשון חכמים. במקביל לה, משמשת במקורות חז"ל המילה "טֶבַע". המשנה במסכת שקלים מדווחת על חילופי המטבעות בימי הבית השני: "כשעלו ישראל מן הגולה היו שוקלים דרכונות, חזרו לשקול סלעים, חזרו לשקול טבעין, וביקשו לשקול דינרים". כלומר, אחד המטבעות שנהגו באותו הזמן נקרא בשם "טבע".

ידועה גם האגדה על אביגיל אשת נבל הכרמלי (מסכת מגילה יד ע"ב), שאמרה לדוד: "עדיין לא יצא טִבְעֲךָ בעולם" - והיינו לא התפרסם מַטְבַּעֲךָ, שהיווה סמל לשלטון ולסמכות (וכעין הביטוי הלועזי "יצאו לו מוניטין"; מוניטין הם מטבעות,בדומה ל-money האנגלי).

מלבד המטבע הממשי – השתמשו חכמינו במילה זו גם במובן מופשט, שפירושו דגם חקוק וקבוע. במסכת ברכות (דף מ ע"ב) מובאת מחלוקת חכמים בשאלה האם מי שבחר לברך בסגנון חופשי ולא כנוסח הקבוע יצא ידי חובתו: "ראה פת ואמר 'כמה נאה פת זו ברוך המקום שבראה' - יצא. ראה תאנה ואמר: 'כמה נאה תאנה זו ברוך המקום שבראה' - יצא, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר: כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות - לא יצא ידי חובתו".

מכל מקום, המילה "טבע" בשימושה הרגיל בינינו – בין במשמעות העולם והסביבה (חיק הטבע) ובין במשמעות אופי ותכונה (טבעו של האדם) – כנראה טרם נהגה בלשון חכמים.

טבע זה נתחדש בימי הביניים, בהשפעת הערבית. יש בידינו עדות ממקור ראשון של מי שטבע את המילה והכניסה לאוצר לשוננו – ר' שמואל בן תיבון, שתרגם את 'מורה הנבוכים' לרמב"ם מערבית לעברית עוד בחייו מחברו. בסוף הספר הוסיף ר' שמואל נספח בשם "פירוש המילים הזרות", ובו ביאר את המילים המחודשות והנדירות שהשתמש בהן בפירושו. כך הוא כותב בערך טבע: "שם משותף לעניינים רבים, ששמתיו במקום מילות ערביות שונות חלוקות בעניין: האחת – 'טביעה', והאחת 'טַבְּע'... ייאמר טבע להתחלה לכל שינוי וקיום ועמידה, והרופאים יקראו טבע המזג והחום הטבעי ותכונת האיברים... וכל כוח נמצא בדבר תמיד, לא ישנהו, ייקרא טבע" (מהדורת אבן שמואל).

מטבעות בבל
יש שכתבו כי כבר בתלמוד ניתן למצוא את המילה הארמית "טיבעא" במשמעות תכונה ומזג (כך מובא למשל בהערות במילון בן יהודה, ועוד). במסכת נידה בתלמוד מובא כי חכמים שונים נמנעו מלהורות בשאלות בהלכות טהרה: "אמר רבי יוחנן: חכמתא דרבי חנינא גרמא לי דלא אחזי דמא, מטמינא - מטהר, מטהרנא – מטמא [= חכמתו של ר' חנינא גרמה לי שלא אראה דם. מה שטימאתי – הוא מטהר; מה שטיהרתי – מטמא]... אמר רבי זירא: טבעא דבבל גרמא לי דלא חזאי דמא, דאמינא בטבעא לא ידענא, בדמא ידענא? [=טבעה של בבל גרמה לי שלא אראה דם, שאמרתי – בטבע איני יודע, בדם אדע?]. דומה שרוב הלומדים את הסוגיה מבינים ש"טבעא דבבל" פירושו תכונותיה ומאפייניה של בבל, בדומה למובן העדכני של המילה טבע. כך סבר למשל ר' יעקב עמדין, שכתב בהגהותיו לש"ס: "נראה שהוא עניין טבע העולם, שנשתמשו במילה זו הרבה הטבעיים ומכאן לקחוה, ולא מצינו לה חבר בתלמוד".

ברם, בהחלט ייתכן שהפירוש הפשוט בסוגיה הוא ש"טבעא דבבל" אינו אלא המטבע שנהג בבבל. ר' זירא אומר שכיוון שלא היה בקי בצורת המטבעות שבבבל, ובהבדלים בין מטבע למטבע – סבר שלא ראוי שיורה בעניינים הדורשים הבחנה יתרה כראייה בן דם לדם. כך מוכח לכאורה מדברי בעל העיטור (ר' יצחק ממרסיי, נפטר לפני כ-800 שנה), ששיבץ את המימרא של ר' זירא בהקשר העוסק בהבחנה בין חתימות ובזיוף שטרות (וגרסתו בתלמוד מעט שונה): "לא על כל אדם ראוי לסמוך כשאומר זה דומה לן, שהמזייף טרח לדמות עד שאותו שזייפו דומה בעיניו דהוא כתיבתו... ואמר ר' זירא טיבעא דבבל גרם לי דלא חזינא דמא, בין טיבעא לטיבעא לא ידענא כל שכן בין דמא לדמא. וצריך אדם שידע סודות הזיוף...". ייתכן שהבין בעל העיטור ש"טיבעא" היא חותמת או חתימה כלשהי ולא מטבע, אך מכל מקום נראה ברור שאין מדובר בטבע כמובנו בימינו.

מכל מקום, כטבען של מילים רבות, מאז ימי התיבונים ועד ימינו התפשט הטבע והתרחב לו, עד שהפך ממטבע קטן לביטוי החובק עולם ומלואו (המעוניין בהרחבה בעניין זה יוכל לקרוא את דבריו של גב"ע צרפתי בספרו 'כלשון עמי'. חלק מהאמור כאן נשען על דבריו).