מעמקים - לתפקידו של פתגם בסיפור עגנוני
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

לתפקידו של פתגם בסיפור עגנוני

דר' חבצלת (זלק) לורברבוים

גיליון מס' 40 - אדר ב תשע"א * 3/11

לתפקידו של פתגם בסיפור עגנוני 1

'יום אחד בין פסח לעצרת בא לו אדם אחד לקלויז החדש שלנו, ובידו כיכר לחם אחת גדולה, מאותן שבני הכפרים אופים להם אחת לכל נפש לשישה ימים, ובבגדו מעט פירות מעט ירקות. כיון שנכנס וראה את ארונות הספרים שבארבעת הקירות ידע שזהו המקום שהיה מתחמד ומתאווה לו. אבל היה מתמה, אפשר קלויז זה, שאומרים עליו שאין התורה פוסקת ממנו לא ביום ולא בלילה אפשר ריק מכל אדם. אלא באותו היום כתב גביר אחד תנאים לבתו שנתארסה לבן גדולים מעיר אחרת ויצאה כל העיר להקביל את פני החתן שבא עם אביו הגאון, ולא נשתייר אדם בקלויז.

הניח אותו אדם את מטלטליו ונטל לו גמרא וישב במקום שישב ולא הוציא ראשו מן הגמרא עד שחזרו אנשי הקלויז. באו ואמרו לו זה מקומי וזו גמרא שלי. השיב להם, התורה אינה ירושה. ראו שהוא אדם קשה והניחוהו'.

כך מציג עגנון אותם 'שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו' בסיפור הנושא שם זה.2 בסיפור משובץ פתגם ביידיש, 'א בחור מאכט קידוש אויף א גרויפ', ובתרגום, שאיננו במקור: בחור, כלומר, גבר שאינו נשוי, מקדש על גרגיר של גריסים. לא מעטים כתבו על סיפור זה, כאשר קו משותף להם הוא הדגשת תכונותיו התרומיות של אחד הגיבורים, ר' שלמה, לעומת קשיות אופיו עד כדי הרסנות של הגיבור השני, הוא משה פנחס.

אני מבקשת להציע בדברים שלהלן גישה שונה להערכת הגיבורים, כשהמפתח לכך הוא הפתגם המשובץ בסיפור. אמירת הפתגם מהווה נקודת מפנה בכל מה שסופר עד כה, בשלב ראשון מבחינתו של משה פנחס, שכלפיו נאמר הפתגם, ורק בשלב מאוחר יותר גם מבחינתו של אומר הפתגם, ר' שלמה. השלכות של מפנה זה חלות גם על הקהילות שבקרבן הם יושבים. הפתגם מסווג כסוגה בספרות העממית, אף שהוא משובץ רבות בספרות קאנונית ובקבצים חכמתיים3. אני מוצאת כי הופעת הפתגם בהקשר העממי, כמו גם בספרות הקאנונית, מזמנת את האפשרות להשתמש בכלים שהתפתחו בחקר הספרות העממית גם לניתוח של יצירות ספרות שאינן עממיות, אף שלא תמיד נמצא זאת כדבר המובן מאליו. נקודת מוצא זו מנחה אותי בהתייחסותי אל הפתגם בסיפור זה, כאשר אני משתמשת בכלים שמעמיד לרשותי חקר הספרות העממית, אף שהסיפור שלפנינו בוודאי איננו סיפור עממי.

להגדרת הפתגם בספרות המחקרית מקובלת עלי ההגדרה שמציעה גלית חזן רוקם: 'הפתגם הוא סוג של ספרות עממית שהוא סיכום פואטי ותמציתי בעל תבנית מסוימת המתייחס לניסיון חברתי. הפתגם מאופיין על ידי שימוש חוזר, ונתון לשינוי בפי דוברי אותה קבוצה אתנית'.4

הפתגם שבסיפורנו בולט בשונותו מן הסביבה הסיפורית קודם כל בגלל היותו ביידיש, ללא תרגומו, כאשר הסיפור כולו כתוב עברית. אותו פתגם חוזר לקראת סופו של הסיפור, כמילים שאומר ר' שלמה מחוסר ההכרה לפני מותו. גם בהזכרתו הנוספת נמסר הפתגם ביידיש, ושוב - ללא תרגומו לעברית. חזרה זו מהווה סגירת מעגל, ובכך אף מדגישה את הפתגם הדגשה יתרה. שונותו של הפתגם מהסביבה הסיפורית בולטת גם מצד התמונה שבו: מה כבר יכול להיות הקשר בין בחור המקדש על גרגיר של גריסים לבין הדיון עד כמה הקפידו על מילוי ההלכות הקשורות בבדק הבית שנערך בבית המדרש, שזה היה מוקדו של הדיון באותו רגע ספרותי. גם מיקומו של הפתגם כסוגר פרק אחד וההתייחסות אליו מיד בתחילתו של הפרק שלאחריו, ולא כהמשך ישיר באותו פרק, הוא סוג של הדגשה. יש כאן חיתוך המאותת לקורא כי לפניו נקודה שיש לחפש בה משמעויות מעבר למסופר במפורש.

פרופ' ורסס דן בפתגם הזה במסגרת בחינתו את משקעי היידיש בכתביו העבריים של עגנון.5 לגבי הפתגם הנדון כאן מציין ורסס: 'מתברר כי אותו פתגם ביידיש, אשר עגנון נמנע מלתרגמו למען קוראיו שאינם יודעי יידיש, מתפקד בסיפור כמעין אמירה גורלית בעלת כוח מאגי, שאינה מרפה מן הנעלב ובני סביבתו במשך כל חייהם'.6 ואכן, ניתן לייחס לאמירת הפתגם בהקשר הנתון כאן את המשמעות שייחסו כבר הקדמונים למילה הנהגית, כגון ברכה, קללה, הבטחה, נדר, שבועה, ברית וכו'. יש כאן מימוש של התפיסה, כי למילה הנאמרת יש כוח לפעול כיצור בפני עצמו.7 שכן, מילה שנאמרה, שוב אין כל אפשרות להחזירה. בסיפור שלפנינו היא חורצת גורלות חיים פשוטו כמשמעו, והופכת בכך ל'דמות' נוספת בסיפור.

הפתגם נאמר, כנזכר, תוך כדי דיון הלכתי בעניין בדק הבית שנעשה בבית המדרש. לפני שאומר ר' שלמה את הפתגם, מסופר לנו כי 'ביקש ר' שלמה לשתקו בנעימה ולומר לו, אף אני אמרתי כן, וכבר עשו את שצריכים לעשות'. משמע, יודע הוא כי ראיותיו של משה פנחס אכן ראויות הן. יתר על כן, גם הקורא וגם קהל הנאספים באותו אירוע יודעים כי בוודאי באו לו ראיות אלו מתוך לימודיו, ויש לענות לו בכבוד הראוי. אך לא כך קרה בפועל: 'כיון שהביט על אותו בחור זקן שהוא מקפץ ומגבב ראיות על גבי ראיות ניענע לו בידו דרך ביטול ואמר לו בלשון של הלצה, א בחור מאכ"ט קידוש אוי"ף א גרוי"פ'.

בהמשך מציין הדובר כי אינו יודע מקורו של פתגם זה:

'פתגם זה איני יודע מניין הוא, אבל מקובל היה בעירנו לקנטר בו את הבחורים שדחקו עצמם לעמוד במקום גדולים. משה פנחס, שעברו עליו למעלה משליש שנותיו של אדם ועדין היה רווק מחמת שלא נזדמן לו שידוך, נרתע לאחוריו וחזר למקומו והיה יושב ומתלש בקמצי זקנו מתוך עגמת נפש'.

ללא ספק ידע ר' שלמה את השימוש בפתגם זה בחברה שאליה הוא שייך, ובוודאי ידע מה דינו של המלבין פני חברו ברבים, ובכל זאת נפלט הפתגם מפיו. אין צורך ברגישות מיוחדת כדי לחוש בעלבונו של משה פנחס, מה עוד שנאמרו הדברים קבל עם ועולם, ומפי אדם שמשה פנחס העריך וראה אותו כקרוב אליו, ואף האמין כי גם ר' שלמה מעריך אותו, את משה פנחס. השמעת הפתגם בהקשר הסיפורי הנתון מתקבלת כמכוונת אל הקהל כולו, בבחינת 'ראו אותו ולעומתו ראו אותי, הרי ברור מי מאתנו ראוי יותר לכבוד ולהערכה'.

במפגש הטעון השני שבין שני גיבורי הסיפור, כאשר מנסה משה פנחס להראות את יכולתו כעולה על זו של ר' שלמה בדיון תלמודי, ידו של ר' שלמה אמנם על העליונה, אך לא משום שהוא חריף יותר או למדן גדול יותר, אלא משום שעמדו לרשותו ספרים מוגהים, מה שלא יכול בכלל לבוא בחשבון שיהיו למשה פנחס. ושוב - גם כאן אין ביניהם מחלוקת הנובעת מפרשנות אחרת של ההלכה. ר' שלמה מכיר בכך, והוא זה שאומר זאת במפורש, אך יחד עם זאת לא עלה על דעתו לאפשר למשה פנחס ללמוד בספרים מוגהים, ואולי אף לשבת וללמוד ביחד אתו, כפי שנהגו לעשות לפני פרוץ הפרשה. הוא השאיר את משה פנחס בנחיתותו, בלא שיינתן לו הסולם לעלות ממנה. כאן כשל. משום מעמדו כלל לא קלט את מה שקרה. מיכל ארבל מציינת כי משה פנחס רואה את עצמו כשווה לר' שלמה, וכאן בדיוק הנקודה, כי אכן אין משה פנחס נופל מר' שלמה ביכולת הלימוד שלו, אולי אפילו להיפך, מה שר' שלמה והקהל, ואולי גם המספר, אינם מוכנים לקבל.8 ולעניין הנקמה שמייחסים לו, וכי יכול משה פנחס לנקום? תמהתני. לכל היותר יכול הוא להימנע מכל מגע וקשר אל ר' שלמה. וכפי שהוא חוזר ואומר: 'לא בעולם הזה ולא בעולם הבא', הד לנאמר על המלבין פני חברו ברבים. 9

אמירתו של המספר שאין הוא מכיר את הפתגם מכל מקור נוסף מתגלה כאמירה אירונית או מיתממת, שכן, מהופעתו בקבצים של ברנשטיין ושל איינהורן 10 מסתבר שהיה זה פתגם נפוץ, ובגרסאות אחדות, באותם מקום וזמן המהווים רקע לסיפורנו. יתר על כן, הדובר סותר את עצמו בהוסיפו מיד לאחר אמירה זו כי היה מקובל בקהילתו לומר פתגם זה בהקשר חברתי מסוים, כך שמתמלאת כאן הדרישה מן הפתגם להתייחס 'לניסיון חברתי, ולאפיונו בכך שהוא זוכה בשימוש חוזר, ונתון לשינוי בפי דוברי אותה קבוצה אתנית'. ובמקרה שלנו ברורות גם החוליות האחרונות בשרשרת המסירה שלו, עליהן מעיד המספר עצמו. הסיפור רצוף אמירות אירוניות או הסותרות זו את זו, ומעמידות בכך את המספר בעמדה בעייתית. דוגמה נוספת לכך נמצאת בסופו של הפרק הראשון של הסיפור, שם הוא מציב שני משפטים בזה אחר זה כשהם סותרים באופן אירוני זה את זה: מצד אחד הקלויז שבו מתרחשת עלילת הסיפור נבנה משום ש'כל בית שיש בו מקום קדוש לתורה ולתפילה אינו זז מזרעו ומזרע זרעו עד עולם', ומיד במשפט שלאחריו הוא אומר: 'עתה נניח את הדברים שלא יחזרו עד לביאת הגואל'.

מן הגרסאות של הפתגם מצטיירת דמות עלובה, בודדה, החיה בשפל המדרגה מבחינה חברתית וכלכלית. בחלקן אף הולכת לעולמה כשהיא עדיין בשפל המדרגה, בלא שמצבה ישתפר במהלך חייה. בוודאי עולים בזיכרונו של הקורא אותם פרטים מקורות חייו של משה פנחס, שהבדידות והעוני הם מכנה משותף להם. אלא שהקהל שנכח במקום הרגיש רק כעבור זמן כי נעשתה באירוע הזה הלבנת פנים ברבים. יחד עם זאת ראו את ר' שלמה כמי שמנסה בכל כוחו לפייס ולכפר על אמירתו האומללה, ומראה בכך את אישיותו הדגולה, בעוד משה פנחס נשאר נוקם ונוטר. לכל אורך הסיפור נמשכת הבלטה זו של אותם 'שני תלמידי חכמים', וכך שופטים אותם גם הקהל וגם הדובר בסיפור. האם אין הדבר עולה בקנה אחד עם קבלת הפנים בה זוכה כל אחד משני הגיבורים ביומם הראשון לבואם ל'עירנו', שבדרך מקרה היה זה בדיוק באותו יום?

וכן, האם יש באמת לראות את אופן התנהגותם של הגיבורים כנובעים מהגנים שנטבעו בהם בעת היווצרם, כפי שעולה ממאמרו של אורבך,11 למשל, או שמא תנאי החיים שכל אחד מהם גדל בהם, והתייחסות החברה אליהם, הם שגרמו לשוני בהתנהגותם, והאם דרכם בתורה של שני חכמים אלה נתונה בכלל להשוואה?

מאפיון הדמויות עולה פער שקשה להעלות על הדעת גדול ממנו. כל הנתונים ה'גבוהים' קשורים בר' שלמה, וכל ה'נחותים' קשורים במשה פנחס. יתר על כן, לא נמצא ולו נתון 'נמוך' אחד בתיאורו של ר' שלמה, ולעומת זאת לא נמצא ולו נתון 'גבוה' אחד בתיאורו של משה פנחס. אך קריאה ביקורתית יותר של הסיפור תצביע על אפשרות נוספת. כבר בפגישה הראשונה בה פוגש הקורא במשה פנחס, ניתן למצוא את המאפיינים העיקריים שלו, ודמותו הולכת ומתעבה לאחר מכן בפרטים רבים המאשרים הנחת יסוד זאת. בדברים אלה יש כבר רמזים גם לגבי ר' שלמה, וליחסים שבין כל אחד מהם לבין הציבור. הנקודה הבולטת ביותר בתיאורו של משה פנחס היא - אהבתו ותשוקתו ללימוד, והקשיים הנערמים בדרכו על כל צעד ושעל להשגת הלימוד. מפי השמועות העוברות מדור לדור באמצעות האימהות, עולה דמות של בן כפר, שאביו הכיר בכשרונותיו ועשה ככל שיכול באמצעיו הדלים ובהתחשב במקום הנידח בו חיה המשפחה, כדי שבנו יספוג תורה. זוהי משפחה ובה זוג הורים ובן בלבד. אין גם כל אזכור של בני משפחה מדורות קודמים או כאלה שאינם שייכים למשפחה הגרעינית. וכך שאיפתו של האב שבנו ילמד מקבלת חידוד נוסף. אין הוא נוהג כבעלי הכפר, שעם התבגרות בניו הפסיק את לימודיהם והעסיקם בענייני פרנסה, אף שמצבו הכלכלי בוודאי היה נמוך יותר מזה של בעלי הכפר. תחילה למד הבן עם אותם בנים, אך משהפסיקו אלה את לימודם, לא פנה לעבוד גם הוא, אלא המשיך ללמוד ביחידות. ניתן להניח כי דבר זה השפיע לא רק על קידומו בלימודים אלא תרם לבדידותו, להתכנסות בתוך עצמו, והשפיע מן הסתם גם על דרכי התנהגותו כלפי בני אדם אחרים. מותו של האב בעוד הנער צעיר לימים וההידרדרות במצב הכלכלי של האם והבן, שממילא היה קשה מלכתחילה, רק הוסיפו על כל אלה. לרוע מזלו גם הופעתו החיצונית אינה מלבבת.

מכל הפרטים המצטברים על דמותו של משה פנחס עולה, כי מכל בחינה שהיא נקודת המוצא שלו במסלול חייו נחותה ביותר. הדבר היחידי שנותר לו ושעליו יכלה אישיותו להתקיים בכבוד היה חריפותו וכושר התמדתו בלימוד התורה. ואכן, אף שכבר לא היה לו אצל מי ללמוד, ישב ולמד בעצמו. כך עוד בהיותו בבית אמו שבכפר, וכך לאחר שהרב שאליו נשלח ללמוד עבר לעיר אחרת, מה שגרם לו שוב לשקוע אל תוך בדידות. מובלטת באפיונו הסתפקותו במועט עד כדי סגפנות, והתבודדותו והסתגרותו מפני בני אדם, מתחילה מאונס, ולאחר מכן, ניתן להניח, מהרגל שהפך לחלק מאישיותו. וכך הסתגר אף מפני אלה שביקשו את קרבתו והכירו בייחודו. פרט לר' שלמה. אל ביתו נכנס ועימו התפלפל בדברי תורה, והאמין בכנות הקשר שביניהם.

דמותו של ר' שלמה מתוארת כהיפוך מוחלט לזו של משה פנחס. הוא הוא אותו אדם שבשבילו פסקו כל יושבי הקלויז ללמוד, ובשבילו יצאו כל בני העיר לקבל את פניו, אף שכלל לא הכירוהו, שהרי לא בן עירם היה, אך ידעו שהוא 'בן גדולים מעיר אחרת', וכי הוא 'בא עם אביו הגאון', וכן - כי הוא מי שהשתדך עם בתו של גביר מן העיר. הדברים מסופרים במאמר מוסגר, כבדרך אגב, כדי להסביר הכיצד זה קרה שהמקום שעליו אמרו שלא פסקה בו תורה לא ביום ולא בלילה נמצא ריק מאדם דווקא ביום בו נכנס אליו גיבור סיפורנו. האין כאן רמז לכך, שלא רק התורה שוכנת באותו מקום, אלא גם הרצון להתחכך ברובד חברתי מסוים? יתר על כן, אין הם שופטים את החתן המיועד על פי אישיותו שלו, לכל היותר הם עושים זאת על פי צורתו החיצונית, ובעיקר - על פי ייחוסו מצד אביו ועל פי המשפחה שאליה הוא אמור להיכנס. ומה לעשות, וגם צורתו החיצונית ונימוסיו נאים עד כדי כך שהצעירים מנסים לחקותו. כן מובלטת בהמשך הסיפור הנהגתו את קהילתו בצדק ובמאור פנים. הייחוס הרבני והמעמד הכלכלי הוציאו את העיר כולה לקבל את פניו, ולהפסיק לשם כך את לימוד התורה. ובאשר למשה פנחס? לגביו הסיקו מיד 'שהוא אדם קשה'.

נראה לי כי העוסקים בסיפור זה נתפסו לפרשנותם בניסוח כותרתו של הסיפור, המושכת לסוף מסכת מגילה, שם נאמר: 'שני תלמידי חכמים היושבין בעיר אחת ואין נוחין זה לזה בהלכה, עליהם הכתוב אומר: וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם'. מה עוד שסופם של הגיבורים מזכיר את המשכה של המשנה. ובסוף מסכת סוטה נאמר, 'שני תלמידי חכמים הדרין בעיר אחת ואין נוחין זה לזה בהלכה אחד מת ואחד גולה'. אך כפי שראינו, אין כאן חוסר הסכמה בעניין הלכתי, וכן - אמנם בשלב מסוים אחד מת ואחד גולה, אך אין הסיפור מסתיים בכך, אלא במותם של שני הגיבורים.

למה, אם כן, פלט ר' שלמה את הפתגם, אף שמאוחר יותר קלט את טעותו ואף ניסה לכפר עליה? תיאוריות העוסקות בפונקציות החברתיות של השימוש בפתגם מציגות אותו ככלי לציון פערים מסוגים שונים, כנשק בידי החלש אל מול תקיפים ממנו. במאמרן 'אין יום שלישי בלי גשם' מסכמות תמר אלכסנדר וגלית חזן-רוקם: 'במחקרנו זה אנו חוזרות ומדגישות, שפתגמים עשויים לא רק למלא תפקיד מאזן ומרגיע, אלא, מצד שני, לעורר מתחים ולשמש מעין נשק לפגיעה ישירה ומוסווית, מעין הוכחות לצדקתו של מי שמשתמש בו ולשמירת דימויו העצמי כמממש את התדמית האידיאלית של התפקוד בזהות המבוטאת'.12 לפי זה, היינו מצפים כאן, כי אם כבר יש מי מן הגיבורים שבסיפור המתאים לומר פתגם הוא משה פנחס, כדי להעמיד לצדו יותר כוח. והנה, מי שמשתמש בפתגם הוא דווקא מי שמצטייר מכל בחינה שהיא כצד החזק.

אני מעלה כאן את האפשרות, כי שלא מדעת חש ר' שלמה את עצמו נחות כלפי חריפותו ויכולת הלימוד של משה פנחס. הוא נדהם כאשר נוכח ביכולת זו בעת הוויכוח, ואפשר שניצנים לכך נבטו בו בימים שבהם ישב משה פנחס בביתו של ר' שלמה, כאשר שניהם מתפלפלים בדברי תורה. אפשר שתרמו לכך תגובותיה של אשת ר' שלמה, שבעיניה לא מצא חן שהנה יכול בנו חסר הנימוסים ובעל 'קול מנסר' של טוחן מכפר נידח לשבת עם בעלה, צאצא של שושלת גאונים, כשווים בלימודם. מה עוד שבגלל פגישות אלו ר' שלמה ואשתו 'נטרדו מתלמודם', כשהמדובר בשיעורי הגרמנית שהאישה לימדה את אישה... המספר מפנה את הקורא בנקודה זו אל סיפור מיכל ודוד, אשר בנם שלמה, כשם גיבור סיפורנו, הוכתר כחכם שבאדם, אך בהפניה אליה הוא מפנה בספר שמואל ישנו הסיפור על יציאתו של דוד מירושלים בזמן מרד אבשלום וסקילתו באבנים בידי בן למשפחת שאול. נקודת שפל במצבו של דוד. גם המספר משתמש מדי פעם במילה 'חכם' על נגזרותיה בהקשר לר' שלמה. אלא ששלמה המקראי זוכה גם בביקורת קשה, גם במפורש בפרשת הנשים הנוכריות שהיטו את ליבו מן התורה, ובשל כך נקרעה הממלכה, וגם בעקיפין, מהשוואת הסיפורים עליו בספר מלכים (מל"א יא) לחוק המלך שבספר דברים (יז). מהשוואה זו עולה, כי המלך שלמה עבר במדויק על סעיף אחר סעיף מאלה הנדרשים ממלך בישראל. הביקורת מחריפה עוד במדרשים המאוחרים יותר.13

נראה לי כי ר' שלמה לא יכול היה להראות את עליונותו בתחום זה, שהוא בעצם התחום החשוב בסולם העדיפויות בחברה שמציג הסיפור. במצוקתו משתמש ר' שלמה בפתגם הפוגע במשה פנחס בנקודה רגישה ביותר, וכלל אינו עונה לעניין. והרי נאמר במפורש כי ביקש ר' שלמה לענות לעניין שבו דנים, ואף 'בנעימה', ואף פעלו כבר באותה רוח. כך שהדברים שאמר בפועל קבל עם ועדה מרום מעמדו נבעו כנראה ממקור עמוק בתוככי נפשו. דווקא בשעת חולשתו צפה ועלתה על פני השטח התחושה האמיתית שקיננה בו, ושחינוכו לא אפשר לו להודות בקיומה. אפשר גם כי בהשתמשו בפתגם הרחיק ר' שלמה בלא יודעין את תחושותיו אל גורם חיצוני לסיטואציה הפתגמית שבסיפור, וכן אל זמנים אחרים, כביכול אינו אומר את הדברים מעצמו אלא נתלה בקודמים לו, באלה שחכמתם אינה מוטלת בספק. שהרי אם לפנינו פתגם, בוודאי חכמת דורות משוקעת בו. חוסר הרגישות לעומק העלבון וחוסר היכולת להעלות בעיה זו אל מישור המודעות, הם המנוע לכל עלילת הסיפור. כל התגלגלות העניינים שבסיפור לאחר מכן היא תולדה של אותו הרף עין של חולשה אליה נקלע ר' שלמה.

עגנון פותח את הסיפור במשפט: 'לפני שלושה ארבעה דורות שהיתה התורה חביבה על ישראל וכל תפארתו של אדם היא התורה, זכתה עירנו להימנות עם הערים המצוינות שבמדינה על ידי תלמידי חכמים שבה, שמשכו עליה חוט של חסד על ידי תורה שלמדו'. וזאת לעומת המשפט המסיים את הסיפור: 'סיפרתי מעשיהם של שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו לפני שניים שלושה דורות בזמן שהיתה התורה תפארתם של ישראל וכל ישראל היו הולכים בדרכי התורה'. חוט החסד נעלם.

אני מחריפה כאן את ניסוחו של פרופ' ורסס כי העימות בין השניים הוא 'דרמה אנושית', שכן, כל צד יוצא מפסיד במאבק האיתנים. לכן נראה לי כי בנקודה זו מתאים מרכיב המצוי בטרגדיה, בו המעשה המביש גורר עימות בין שתי עמדות שלכל אחת בצד חולשתה יש גם כוח. רק עימות בין שתי עמדות חזקות, כל אחת מנקודת ראייתה, יוצר בקורא את תחושת הטרגדיה. כאותו משולם איגרא, שסיפורו בא כבדרך אגב בסיפורנו, גם ר' שלמה לא עשה את שדרוש היה לעשות כדי לשפר את מצבו של משה פנחס וצאצאיו. צום ותפילות אינם מכפרים על חטא שבין אדם לאדם. לא הוא ולא מי מן הדמויות שבסיפור, או אף המספר עצמו, לא הגיעו גם הם להבנה זו.

שני הגיבורים אינם מגיעים למודעות המשגה ששגו, וכך נשאר הסיפור רק סיפורם של שני חכמים שהיו באותה עיר, ללא תיקון העוולות שבתוכה, אלא להפך, ובקורא נוצרת תחושה של החמצה שלא תוכל לבוא על תיקונה אלא, אולי, רק עם בוא הגואל.

1 אני מודה לפרופ' ורסס מירושלים על שבשיחה עמו הפנה אותי אל הסיפור הזה, ואל ספרו בו הוא דן בסיפור זה ובפתגם שבו (ראו להלן הערה מס' 5). לצערי פרופ' ורסס הלך לעולמו לפני שזכיתי להראות לו את הדברים הכתובים, אך הספקתי לספר לו כי הם אמורים להיות הרצאה בקונגרס העולמי למדעי היהדות החמישה עשר, מה שאכן היה. פרופ' ורסס היה המנחה שלי לעבודת הגמר לתואר שני בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, ואת הנחייתו הברוכה אני זוכרת תמיד. יהי זכרו ברוך.
2 בתוך: סמוך ונראה, ירושלים תשט"ו, עמ' 5-53.
3 על כך בהרחבה: תמר אלכסנדר-פריזר, מילים משביעות מלחם, ירושלים ובאר שבע תשס"ד, עמ' 11-26.
4 ג' חזן-רוקם, 'הפסוק המקראי כפתגם וכציטט', מחקרי ירושלים בספרות עברית א, ירושלים תשמ"א, עמ' 156, הערה 3.
5 ש' ורסס, ש"י עגנון כפשוטו, ירושלים תש"ס, עמ' 106-119. הציטוט מעמ' 116. כדוגמה להתעלמות זו הוא מזכיר את שכתבו אורבך, ויס, ביאלובלוצקי ובלוך, שם, עמ' 386 הערה 64.
6 אם כי ישנן שתי התבטאויות נוספות ביידיש, שדווקא אותן הוא מתרגם עבור אלה שאינם דוברי יידיש.
7 וגם על זה ישנם פתגמים, כולל ביידיש.
8 מ' ארבל, דילמות חברתיות ואסטרטגיות של סיום - 'שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו' לש"י עגנון, בתוך: י' בראל, י' שוורץ (עורכים), ספרות וחברה בתרבות העברית החדשה, מאמרים מוגשים לגרשון שקד, תל אביב 2000, עמ' 137-154. את הקרע ביניהם היא רואה כ'ויכוח הלכתי על רקע אישי, מתגלגל והופך לקרע, המטיל את צילו ההרסני על חיי שני הגיבורים', שם, עמ' 138.
9 א' ליפסקר במאמרו 'טרנסגרסיה ומאגיה רדומה בסיפורו של ש"י עגנון "שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו" אכן מציין, כי בעניין מיעוט חללו של בית המדרש אין מחלוקת בין השניים. עם זאת הוא רואה חוסר פרופורציה בין העניין הפעוט מבחינה הלכתית לבין ה'שנאה מסדר גודל קלייסטי', אותה הוא מייחס למשה פנחס, והוא מפרש אותה על בסיס התמונה המתוארת בפתגם. בתוך: אלפיים, קובץ 32, תשס"ח, עמ' 133-148.
10 א' בערנשטיין, יידישע שפריכטווערטער און רעדענסארטען, געזאמעלט און דערקלערט, ניו-יארק, נ.י. צילום של המהדורה השנייה משנת 1908, וורשה, עמ' 29.
10 ש' איינהורן, משלי עם ביידיש, תל אביב תשי"ט, עמ' 80 משל 346.
11 א'א' אורבך, 'שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו, מקורות ופירוש', בתוך: לעגנון שי, דברים על הסופר וספריו, ירושלים תשכ"ו, עמ' 9-25

12 ת' אלכסנדר וג' חזן-רוקם, 'אין יום שלישי בלי גשם', בתוך: י' שטרית, עורך, מקדם ומים ד מסורת ותמורות בתרבותם של יהודי מרוקו ויהודי המזרח, הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת חיפה, חיפה תשנ"א - 1991 , עמ' 275-286.

13 י' זקוביץ, אביע חידות מני קדם, חידות וחלומות - חידות בסיפורת המקראית, תל אביב תשס"ו, עמ' 14-18.