מעמקים - העברית חיה כל יום מחדש
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

העברית חיה כל יום מחדש

הרצל ובלפור חקק

גיליון מס' 40 - אדר ב תשע"א * 3/11

השנה היא שנת הלשון העברית במערכת החינוך. הרצל ובלפור חקק מצרפתים לברכותיהם – שני שירים חדשים שלהם, שירים שמצדיעים לתחיית הלשון העברית.

התהליך, שעברה העברית בדורנו עם ההתעוררות הלאומית במאה התשע עשרה, מכונה בפי כול "תחיית הלשון העברית", אף כי אין זה מדויק להגדיר את הלשון העברית כלשון מתה לאורך הדורות.

בתהליכי היצירה בעברית במשך הדורות חלה התפתחות בשפה, ובכך היא גילתה חיוניות גם בתקופת היותה לא מדוברת. אך, מקובל על הכול, שתהליך הפיכתה ללשון מדוברת הוא ללא תקדים, ולא היה עוד כזאת, שלשון שלא דוברה בפי דוברים ילידיים הייתה ללשון לאומית מדוברת בפי כול, וזאת בפרק זמן של עשרות שנים. עמים אחרים, שביקשו להחיות את שפתם, משפת תרבות לשפת דיבור, עומדים משתאים נוכח הפלא של תחיית העברית.

במאה התשע עשרה החל תהליך, שבמהלכו הפכה העברית מלשון ליטורגית (תפילה וטקסים) וכתובה (יצירות ספרות ומחשבה) ללשון מדוברת. התהליך השתלב במהפכה הציונית, בהתעוררות הלאומית היהודית ובהתפתחות של היישוב העברי החדש בארץ ישראל.

תנועת ההשכלה (1881-1780) עוררה את הלאומיות היהודית ואת הצורך של היהודים כעם להשתלב בחברת העמים סביבם, ולפתח בשפתם שלהם לא רק את לימודי הקודש, אלא גם את הלימודים הכלליים. החלה פריחה של יצירה ספרותית עברית, בעיקר תוך השפעה מלשון המקרא. המקרא נתפס כיסוד מרכזי בתרבות היהודית, ובמידה מסוימת רבים ראו בו תחליף ללימודי המשנה והתלמוד. עם הזמן, נוצרו יצירות גם בלשון חז"ל ובלשון ימי הביניים, והכותבים גם עוררו את תהליך חידוש המילים בעברית. נוצרה אז בתקופה זו עיתונות עברית מודרנית באירופה ובארץ ישראל, שכללה דיווחים מחיי היהודים ויצירות ספרות שביטאו את ההוויה היהודית.

תחיית הדיבור העברי
להבדיל מהעברית הספרותית שהתפתחה גם בגולה וגם בארץ ישראל, העברית המדוברת קמה לתחייה בארץ ישראל. המחקר מראה שהיו גם ניסיונות לקיים דיבור עברי גם באירופה ובקהילות אחרות, אך אלה היו ניסיונות זניחים, כחלק מן התנועות הרעיוניות שקמו ביהדות אירופה, וגם פה ושם בקהילות ישראל במזרח.
תחיית הדיבור העברי נקשרת תמיד בדמותו של אליעזר בן יהודה, והוא מסמל יותר מכולם את המהפכה הזאת בחיים היהודיים בארץ ישראל. ירון לונדון היטיב להבין את נפש מחייה הלשון, כאשר כתב:

כמו הנביאים הקנאים לשם,
הוא קינא לתואר, לפועל ולשם.
הנביאים הקנאים לשם

ואכן, בן יהודה היה לסמל, כיוון שנאבק למען חידוש העברית המדוברת במאמרים שכתב - וגם בעריכת עיתון עברי. ומעבר לכל זאת: בן יהודה כתב מילון עברי רב היקף.

אבל, החייאת השפה בפועל נזקפת לאנשים נוספים וגם לגופים, שפעלו ללא לאות למען התחדשות הלשון המדוברת. היו אישים נוספים שפעלו למען הנחלת השפה בשיטת "עברית בעברית" ( ועל כתב החוקר פרופ' שלמה הרמתי).

העברית הפכה לחגיגה תרבותית: הייתה פעילות גדולה בהתחדשות זו של העברית הן במושבות העלייה הראשונה והעלייה השנייה, הן בהסתדרות המורים וגם בבתי הספר העבריים. בתוך כל ההתרחשות הגדולה של תחיית הלשון המדוברת מפעלו של אליעזר בן יהודה היה לסמל.

המלים שחידש בן יהודה הן חלק מסדר היום, הן אבני תשתית לכל מה שנוצר מאז. האם נוכל לשכוח מלים כמו: מִלּוֹן; דִּגְדּוּג; פַּרְוָה ? האם נוכל לחיות בלי נַזֶּלֶת? האם נוכל לצאת לגינה בלי מַעְדֵּר?

האם נוכל לנעול נעלינו בלי גַּרְבַּיִם? ומי יכול שלא להיות שמח, כאשר אשתו מפתיעה אותו עם וִילוֹן חדש? עם מַפָּה מהממת? וכמובן, לא שכחנו את המַגֶּבֶת... ואיך יכולנו לכתוב על פוליטיקה בלי להשתמש במלים כמו : גְּמִישׁוּת, רִשְׁמִי, זֶהוּת, נוֹאֵם, שִׁעֲמוּם, מִנְשָׁר?

וכל מגוון המלים שיצר בן יהודה – כל זה נשאר כמנגינה לעד, כעדות למפעלו, וכמובן למלה... תִּזְמֹרֶת.

תרבות עברית, מהפכה ציונית
הקמת תל אביב ב-1909 חיזקה גם היא את המהפכה העברית. ניהול העיר נעשה בעברית, כולל כל המוסדות והגופים שקמו, וגם החנויות ובתי הקפה. ב-1921 קמה בתל אביב אגודת הספרות העברית, וב1925 היא קמה מחדש תחת השם אגודת הסופרים העברים, והמייסד היה המשורר חיים נחמן ביאליק (שעלה לארץ ב-1924).
גופים ציבוריים ויחידים חברו יחד ליצור את המהפכה העברית: התפיסה הציונית שהניעה את כולם לתרום להחייאת העברית נבעה מהערך של "שלילת הגולה". השיבה לארץ הייתה לא רק שיבה לארץ קדומה, אלא רצון ליצור זהות שונה מן המציאות היהודית בגולה. העברית הייתה לצופן של הזהות החדשה שלנו כאן.
התואר "עברי" מאפיין גופים שונים שקמו בתקופה שקדמה להקמת מדינה. לאופרה קראו "האופרה העברית", לתיאטרון "התיאטרון העברי", וכך קמו גם "אגודת הסופרים העברים", "אגודת האמנים העברים", "האוניברסיטה העברית", "הטכניון העברי בחיפה" ( שהיום נקרא: טכניון ), "ההסתדרות הכללית של העובדים העברים" ( שנקראת היום: ההסתדרות הכללית ), "הגמנסיה העברית הרצליה" ביפו, "הגמנסיה העברית" בירושלים, וגם במנשרים ובעיתונות של אז, היישוב נקרא "היישוב העברי בארץ ישראל".

לאחר הקמת המדינה ( ה' באייר תש"ח ), חוקקה הכנסת את "חוק המוסד העליון ללשון העברית, תשי"ג-1953", וכך קמה 'האקדמיה ללשון העברית', שיש לה תפקיד חשוב בהתפתחות העברית בדורנו.

העברית מתנהלת באמצעות הַכְוונה של מוסד עליון, אך גם באמצעות חיוניות ותסיסה של השפה עצמה: השפה רוחשת ומתרחשת יום יום, השפה העברית נוצרת תוך מקבילית כוחות של כוחות מכוונים מלמעלה וכוחות, שצומחים מלמטה ויוצרים יום יום את העברית החדשה- ישנה, את העברית שלנו.

כשהיינו ילדים, חשנו את תחיית הלשון יום יום. כילדים להורים, שהגיעו מן הגולה, היינו שומעים את ההורים דוברים בשפה שנשאו עמם בצקלונם, ואנו כילדים ענינו בעברית. כחלוף שנים, הבינונו, שהיינו חלק מדור שלימד את הוריו לדבר עברית. עברית בעברית.

התרגשנו מכל שיעור בעברית, ונפעמנו משירי הזמרה של חשרה אלדובי. שם גם רכשנו מלים חדשות – וחשנו, שאנו חוזים בפלא התחייה של הלשון.
מצורפים שני שירים שכתבנו:

הרצל מנסה בשירו להעיר לחיים את איתמר בן אב"י הילד העברי הראשון, משרטט את מלחמתו של הילד הקט למען לשון עברית נולדת. בלפור מוקסם מן המזיגה המיוחדת שיש בלשון העברית בין רבדים ובין דורות.

שירו של הרצל:
ראיתי את העברית

הרצל חקק

מתוך ספר השירים "אנא בכוח אנא בשיר", צור אות, 2010.

הִנֵּה הָעִבְרִית,
עֵינֵיהֶן, רַגְלֵי אוֹתִיּוֹת
חֲדָשׁוֹת זוֹרְחוֹת,
טוֹפְפוֹת עֶדְנָה.
יֵשׁ הֲוָיָה. שִׂמְלָתָהּ אוּלַי יְשָׁנָה
דְּהוּיָה, אֲבָל זוֹ עִבְרִית
שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הַכֹּל: בָּתֵּי עֵינַיִם,
מוֹרֶה שָׁעוֹת, בּוֹרִית לְנִקּוּי יָדַיִם,
וְגַם אָדָם עִתִּי; הוּא לֹא נָבִיא
כְּלַבְלָר קָדוּם
בְּיָדוֹ מַפּוּחִית וּמַעֲטָפָה,
וְהוּא רוֹאֶה עָמֹק, כָּל נִיד מִלָּה.
עוֹמֵד לְאִטּוֹ וְשָׂח רָחוֹק.

אַל תִּבְכִּי דְּבוֹרָה
עַל בְּנֵךְ אִיתָמָר.
אַתְּ תְּדַבְּרִי אֵלָיו
עִבְרִית בִּלְבַד,
הוּא יֵצֵא לַמִּלְחָמָה וּלְגוּפוֹ
רַק אֵפוֹד קָטָן.
יַלְדֵּךְ הַקָּטָן יָגֵן עַל הַמּוֹלֶדֶת,
עַל שָׂפָה נוֹלֶדֶת.

בִּרְחוֹב הַחַבָּשִׁים
חָשׁ אוֹתוֹ צוֹעֵד, מִתְלַבֵּט, מְיַבֵּב,
וּבְכָל שִׁיר שֶׁאֲנִי כּוֹתֵב
הוּא מְהַלֵּךְ עִם תִּיק הַגַּן.
אֵיזוֹ מִלְחָמָה
וְהוּא יֶלֶד קָט,
יֶלֶד אֶחָד,
בְּכֹחוֹ לְבַד.

תִּיק הָאֹכֶל אֱמוּנָה וְהַכָּרִיךְ בִּגְבִינָה,
מָלֵא בִּכְרוּבִית, וְגַם חֲבִיתָה
עִם יְרָקוֹת. לוֹמֵד כָּל מִלָּה
וְהַזִּכָּרוֹן נִצְרָב.
יֶלֶד נִלְחַם לְבַדּוֹ בַּקְּרָב, וְחָרֵד בַּלַּיְלָה, וְדִמְעָתוֹ
יְחִידָה, נְמַסָּה כִּגְלִידָה עַל הַכָּרִית.

בְּבֵית הַסֵּפֶר אַלְיַאנְס כִּי"חַ לְבָנִים נָגְעָה בִּי
רוּחוֹ שֶׁל אִיתָמָר בֶּן אָבִ"י
לְיַד לְבָבִי.
בְּעֵינַי רְאִיתִיהָ פּוֹסַעַת
לְיַד הַשַּׁעַר. וּמֵעֵבֶר לַחַלּוֹן
בְּשִׁעוּר זִמְרָה שָׁמַעְנוּ מִלִּים חֲדָשׁוֹת, נוֹצְצוֹת,
וְשָׁמַעְתִּי לִבּוֹ. פְּעִימוֹת.
מִלִּים יוֹצְאוֹת מִגִּדְרָן, מִתְפּוֹצְצוֹת.

וְהַמּוֹרֶה אָדוֹן סֶגַל
בַּחֲלִיפָה, נוֹבֵעַ וּבְיָדוֹ זָהָב עֵט:
"זֹאת עִבְרִית בְּעִבְרִית, עִבְרִית
נוֹשֶׁמֶת בֶּאֱמֶת".

וְהָיִיתִי יֶלֶד, וְהָיְתָה
שְׁעַת צָהֳרַיִם כְּקִיטוֹר, מְשַׁקְשֶׁקֶת, מְלַבֶּבֶת
כִּפְעִימוֹת רַכֶּבֶת, וְרָאִיתִי אוֹתָהּ עֲזוּבָה,
יְפֵהפִיָּה לְבוּשָׁה שִׂמְלָה,
וְעָלֶיהָ תְּמוּנַת נֶפֶשׁ:
צִיּוּרֵי אוֹתִיּוֹת, בְּשָׁחוֹר לָבָן,
מִלִּים וּמַחְלָצוֹת, כְּאִלּוּ
מְחַכָּה לַצַּלָּם,
לְצַּיָּר הָאוֹר,
וּשְׂפָתַי אָמְרוּ בְּקוֹל:

"הִנֵּה הָעִבְרִית מְטַיֶּלֶת בַּחוּצוֹת".



שירו של בלפור:
עברית יקרה שלי

בלפור חקק

רַק בִּירוּשָׁלַיִם הָעַתִּיקָה
הַשַּׁחַר עוֹלֶה קִמְעָא קִמְעָא
צוֹפֵן הַפְתָּעוֹת.
אִישׁ "בֵּית אֵל" אוֹמֵר שָׁם צְלִיל מְבֹרָךְ:
יְהֵא רַעֲוָא קַמָּךְ
(יְהִי רָצוֹן לְפָנֶיךָ, אֵל).
וְכוֹתֵב שֵׁם מְפֹרָשׁ לְפָנָיו כְּאוֹת.

בְּחוֹף יָפוֹ בַּיָּם
שָׁכַח הַמִּתְבּוֹנֵן בָּשֶּׁמֶשׁ
אֶת הַנָּבִיא מִשָּׁם וְאָמַר הַמִּסְתַּכֵּל:
מַמָּש בָּא לִי שֶׁמֶשׁ וְחַם
וְלִפְעָמִים לָחַשׁ: בָּא לִי לְהִתְפַּלֵּל.

בִּצְפַת אָמַר חָסִיד בְּטַלִּית מְקֻפָּל:
לְאַמְטוּיֵי לָנָא מִטּוּב נְהוֹרָךְ
וְזֶה נִשְׁמַע כְּמוֹ שִׁיר.
וְיֶלֶד בַּר מִצְוָה לָחַשׁ בְּקֶבֶר הַמְּקֻבָּל:
לְעוֹלָם בְּעִקְבוֹת הַשֶּׁמֶשׁ
סוֹף הַדֶּרֶךְ כְּשֶׁהַזֹּהַר מֵאִיר.

וּבְאוֹתָה שְׁעַת הִתְעוֹרְרוּת שֶׁל חֹל
בְּתֵל אָבִיב בְּגַג גַּן הָעִיר
שָׁתוּ צְעִירוֹת וּצְעִירִים אֶת הַשִּׁיר
שָׁתוּ אַיְיס קָפֶה
וְאָמְרוּ בְּקוֹל:
חֲבָל עַל הַזְּמָן
אֵיזֶה בֹּקֶר יָפֶה.