מעמקים - נביעה, בעבוע ומבוע
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

נביעה, בעבוע ומבוע

יעקב עציון

גיליון מס' 41 - ניסן תשע"א * 4/11

"אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים" (ויקרא יד, ה)

"אל בורות המים, אל המעין אשר פועם בהר – שם אהבָתי תמצא עדיין מי מבוע, מי תהום ומי נהר".

הצירוף "מי מבוע" שבו השתמשה נעמי שמר ז"ל אינו מופיע בעברית שבמקרא, אך הוא נזכר כצורתו פעמים הרבה בתרגום אונקלוס לתורה, תמורת הצירוף "מים חיים".

המים החיים נזכרים בתנ"ך לראשונה בפרשת הבארות שמצא יצחק בארץ גרר: "וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים". מים חיים הם מים שנביעתם מתחדשת ותמידית – כחיותו של בעל החי - שלא כמי הגשמים המכונסים בבור.

הניגוד בין המים החיים למים האסופים בבור בא לביטוי חד בדברי התוכחה שבנבואת ירמיהו: "כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי, אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם" (פרק ב פסוק יג). הנביא מוכיח את ישראל על עזבם את ה' ועל הליכתם אחר האלילים ואחר מעצמות האזור, המשולים לבורות סדוקים שאינם מחזיקים את מימיהם (שם פסוק יח: "וְעַתָּה מַה לָּךְ לְדֶרֶךְ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מֵי שִׁחוֹר, וּמַה לָּךְ לְדֶרֶךְ אַשּׁוּר לִשְׁתּוֹת מֵי נָהָר". השיחור הוא נהר הנילוס, והנהר הוא הפרת).

המילה "מבוע" מופיעה אמנם בעברית המקרא, אך היא נפוצה יותר בתרגום הארמי שבו היא מחליפה כמעט בקביעות את המילה "מעיין". כך למשל, דברי אחאב אל עובדיהו עבדו בעת הרעב - "לֵךְ בָּאָרֶץ אֶל כָּל מַעְיְנֵי הַמַּיִם וְאֶל כָּל הַנְּחָלִים, אוּלַי נִמְצָא חָצִיר וּנְחַיֶּה סוּס וָפֶרֶד" – מתורגמים: "הליך בארעא על כל מבועי מיא ועל כל נחליא".

המעיין המבעבע
חובבי מקורות המים באזור ירושלים מכירים היטב את המעיין "עין מבוע" שבנחל פרת (ואדי קלט), "עין פואר" בערבית, שבו מתקיימת תופעה ייחודית – מפלס המים שבבריכה הסמוכה לנביעה עולה ויורד חליפות, כך שלעתים יכולים המטיילים לראות מול עיניהם את פעימות הנביעה של המעיין.

באתר רשות שמורות הטבע שבמִרשתת נכתב כך בהקשר למעיין זה: "שמו של המעיין בעברית נגזר מהמילה 'בעבוע', והוא ידוע כמעיין המבעבע".

שמו הערבי של המעיין, עין פואר, אכן בא לו מתכונת הבעבוע הייחודית האופיינית לו (פוארה בערבית היא מזרקה). ברם, המילה מַבּוּעַ לא נגזרה מן הבעבוע אלא מן השורש נב"ע – שעניינו יציאת המים והימשכותם מן האדמה (ובהרחבה: יציאת הדיבור מן השפתיים; כך בתהילים קי"ט – "תבענה שפתי תהילה כי תלמדני חקיך", וכמוהו רבים, ומכאן שם הפעולה הבעה).

אמנם, כנראה נכון הוא שמי שנתן למעיין את שמו העברי עשה זאת בהשראת קרבת הצליל לבעבוע, וכתרגום ל"פואר" הערבי (ועדת השמות הממשלתית אישרה את השם בשנת תשמ"ב, 1982).

גם המילה בעבוע עצמה נולדה כנראה בשל קרבת צליל – אך לא למילה אחרת אלא לקול המים המבעבעים עצמם.

אונומטופאה – כך נקראת התופעה המתארת מילים שצלילן נולד מן התוכן שהן מבקשות להביע. תופעה זו נגלית לעינינו, בעברית כמו בשפות אחרות, בעיקר במילים שעניינן השמעת קול, ובפרט קולות מן הטבע. כיוון שהקולות הטבעיים הינם לרוב חוזרים על עצמם, מילים אונומטופאיות רבות הן מרובעות שורשים, מן הדגם "זִמזם", "רִשרש", "צִפצף" – ואם נתקדם על סרגל הזמן ונכיר גם מכשירים יצירי אדם, נוכל להוסיף גם את "תִקתק" (שנגזר מצליל השעון), "טִרטר" ועוד.

דוגמה שמקובל להביאה בהקשר זה היא המילה המקראית בקבוק. כבר בספר השרשים של ר' דוד קמחי נכתב שמקור המילה הוא בַּקול שמשמיעים המים בעת יציאתם מן הבקבוק: "ולפיכך נקרא בקבוק, כי כאשר שותה בו האדם או שופך ממנו עושה בקבוק. ובלשון לע"ז ויוון וישמעאלים שמו בוקאלי". הערה אחרונה זו מסִבה את תשומת לבנו לעובדה המעניינת שאף מילים שנולדו כחיקוי לצלילים הן לעתים שונות מאוד משפה לשפה. ה"בוקאלי" שמזכיר רד"ק קרוב ל-botlle האנגלי של ימינו, שנתפס אף הוא כחיקוי לקול המים הנמזגים מצוואר הבקבוק.

אפילו הצלילים המקובלים לקולותיהם של בעלי החיים הינם רחוקים למדי זה מזה בשפות שונות. כך למשל, תינוק ישראלי עונה לשאלה "איך עושה ברווז" בצלילים "גע גע גע", בעוד באנגלית אומרים quack quack. ואיך נובח כלב ביפנית? kyan kyan (המעוניין בעוד דוגמאות מעין אלו יוכל למצוא מבוקשו בדף האינטרנט שכותרתו: "animal sounds in foreign languages").

כאמור, אף השורש בעב"ע שייך כנראה למשפחת הצלילים שמבקשים לחקות קולות טבעיים. דוגמה מעניינת לכך מופיעה במדרש ויקרא רבה: "רב אמר: אל תכנס לעיר פתאום ואל תכנוס לבית פתאום... ר' יוחנן כד הוה סליק למשאל שלמיה דרבי חנינא הוה מבעבע על שום 'ונשמע קולו'".

המדרש משמיענו שר' יוחנן היה דואג להשמיע קול כשהיה נכנס לשאול בשלומו של ר' חנינא, והדבר מתואר בַּפועל "מבעבע" (גרסה אחרת מוסרת כאן "מכעכע", וכך רגילים לומר בעברית כיום). כשם שאומרים "הִמהם" במובן השמיע קול מעין "הם-הם", כך "בעבע" התפרש כהשמעת קול גרידא.

אבעבועה של בורית
כיום משתמשים בעברית רבות במילה בועה – החל מבועות סבון ועד לבועות נדל"ן. המילה בועה נזכרת בארמית שבתלמוד בהקשר לכשרות בהמות שנמצאה נפיחות בריאותיהן. בתנ"ך אין בועות, אך יש אבעבועות – כפי שחוו המצרים על בשרם במכת השחין.

במסכת חולין (דף מ"ז) מובא: "הני תרתי בועי דסמיכי להדדי - לית להו בדיקותא". פירוש הדברים: שתי בועות הסמוכות זו לזו – אין להן בדיקה והן אוסרות את הבהמה. ניתן לראות שהרמב"ם, שפסק את דברי הגמרא להלכה, התייחס למילה בועה כמילה ארמית, ונקט במקומה "אבעבועה": "ריאה שנמצאו בה שתי אבעבועות סמוכות זו לזו – טרפה" (הלכות שחיטה פרק ז).

מכל מקום, רש"י וראשונים אחרים השתמשו בפירושיהם בצורה "בועה", וכך הפכה זו לבת בית בעברית.

והיאך הגיעה הבועה אל שדה הכלכלה? מקור הדברים באנגליה של תחילת המאה ה-18, אז נחשפה תרמית גדולה של חברת "הים הדרומי" שגרמה להגדלה מלאכותית של שווי מניותיה – ולבסוף להתרסקות ולמשבר. האירוע זכה לשם "South Sea Bubble", "בועת הים הדרומי" - ומאז הפכה הבועה לבת בית קבועה במדורי הכלכלה, שאחת לכמה חודשים מפרסמים כתבה שכותרתה "האם שוב מתפתחת בועה?".

כיום המילה אבעבועות מתקשרת בתודעתנו למחלות ולתופעות שליליות, אך בעבר השתמשו בה כתחליף למילה בועה. אף בדורות תחיית העברית עדיין רווח השימוש בה, וכך ניתן לפגוש לא אחת בביטוי "אבעבועה של בורית" במקום "בועת הסבון" הרגילה אצלנו.

כך למשל כתב נחום סוקולוב לפני מאה שנה בדיוק, בהקשר להצעה לקנות אחוזות בארץ: "אם אותן עשרים שלושים אחוזות גדולות לא תהיינה אחוזות עבריות... אלא סתם נאות-שאננים בעד בעלי כיס... הרי זו אבעבועה של בורית נפקעת ונידפת!".

***

לאילו בורות כיוונה נעמי שמר כשחיברה את השיר "אל בורות המים" בשנת תשמ"ב? קשה לדעת אל נכון, אך ייתכן שהדברים קשורים, ולו ברמז, אל בורות המים הזכורים משירה "ירושלים של זהב", אלו שבתחילה נאמר עליהם "איכה יבשו", ולבסוף – בבית שנוסף לאחר שחרור העיר וההר - "חזרנו אל בורות המים".

כך או כך, עומדים לפנינו פסוקי הנבואה החוזים שמעיין עוד יפעם בהר, ועוד יֵצאו ממנו מים חיים להרוות עולם ומלואו:
"וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַה' לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה, וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר. וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלִַם..." (זכריה יד).