מעמקים - מי קרא לספרדים שפנים?
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

מי קרא לספרדים שפנים?

יעקב עציון

גיליון מס' 41 - ניסן תשע"א * 4/11

"אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ... וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה לֹא יַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם. וְאֶת הָאַרְנֶבֶת" (ויקרא יא, ד-ו)

"השפנים מזמרים הללויה". במילים אלה נפתחת ידיעה במדור "דברי ימי השבוע" בעיתון 'הצבי' בעריכת אליעזר בן יהודה, שיצא לאור ביום שישי כ' בטבת תרנ"ז (1896).

מיהם השפנים המזמרים? הקורא את המשך הידיעה מבין כי לא מדובר כאן בבעלי חיים כלשהם, אלא בבני העם הספרדי: "מציאו גיבור המורדים בקוּבה נפל חלל, ולששון העם במדריד בהגיע השמועה הזאת שמה לא היה גבול... העיתונים פרסמו מהדורות מיוחדות, והעם בלעו אותן באמת כביכורה בטרם קיץ... אחרי מפלתו של גיבורם זה, קשה יהיה לבני קובה הנלחמים בעד חרותם לעמוד בפני הספרדים".

כשלוש שנים קודם לכן, בגיליון החג של סוכות תרנ"ג, בישר בן יהודה לקהל קוראיו שמעתה יביא העיתון בהמשכים את תרגום הספר 'דון קישוט', "המפורסם והמהולל בהספרות הכללית". ואכן, בעמוד השני של 'הצבי' מופיע החלק הראשון של תרגום הספר, הנקרא "החיים והמפעלים של האציל החריף דון קישוט מן לה מנשה". התרגום נעשה בידי דוד יודילוביץ, איש ביל"ו שהיה אחד המורים הראשונים בארץ שלימד את תלמידיו בעברית.

כך נפתח סיפור ההרפתקאות: "באחד מכפרי לה מנשה, שמו אינני זוכר, חי מזה זמן אציל אחד ולו כידון וצינה עתיקה, סוס רזה וכלב ציד. ויהי מאכלו אולה אחת, אם מבשר בקר אם מבשר כבש ביום...". ליד המילה "אולה", שפירושה המילולי בספרדית הוא "סיר", מופיעה הערת ביאור: "הוא מאכל שפני לעם השפנים, מבשר שלוק מבושל בכבישות שונות".

מאכל שפני אין פירושו בשר שפן, שהרי בבשר כבש או בקר עסקינן, אלא מאכל ספרדי לעם הספרדים.

חלומות באספמיא
נראה שבבחירתו של בן יהודה במילה "שפנים" אין רק התחכמות בשל הדמיון לשם הלועזי של ספרד – spain בפי האנגלים, espana בפי הספרדים עצמם. ייתכן שבן יהודה ראה בכך השבת עטרה ליושנה. הנה, בהקדמתו לפרסום 'דון קישוט' בעיתונו כתב: "הסופר המפורסם מיגואל די סירואנטיס, יוצר הסיפור הנפלא הזה, נולד בספרד בשנת 1547. בהיותו כבן עשרים פרסם שירי קינה על מות המלכה אלישבע...". בן יהודה כאן מלביש מחלצות עבריות לשמה של המלכה אליזבת – שהרי "אליזבת" הוא תעתיק שמה של אלישבע בתרגום השבעים.

כפי שהפך את אליזבת לאלישבע, כך כנראה ביקש בן יהודה לקרב את השם אישפניה למקורו, ולקשר אותו לשפן העברי. הסבר רווח גורס כי מקור השם "אישפניה" שנתנו הרומים לספרד נעוץ בשפנים המרובים שהתרוצצו בה. על פי תיאוריה זו, יורדי הים הפניקים שהגיעו לספרד קראו לארץ זו על שם השפן – ששמו בפניקית קרוב לשמו בעברית – וכך התגלגל לו השם אספניה בצורות קרובות עד ימינו אנו (במקורות חז"ל נתכנה חבל הארץ שבקצה המערב בשם אספמיא, כידוע מהביטוי "חלומות באספמיא", שמקורו בתלמוד: "ואל תתמה, שהרי אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיא"; נדה ל ע"ב).

ברם, לאמיתו של דבר בספרד כלל אין שפנים, אלא ארנבונים לרוב. כיום מקובל כמעט על דעת הכול שהשפן הוא בעל החיים הנקרא בניב מניבי הערבית ת'פן – שפן הסלעים המוכר לנו ממדבר יהודה, ולא הארנב, ששמו בערבית ארנבּ (ברשימה זו איננו מבדילים בין הארנב לארנבון, אף שבמדע מתייחסים אליהם כמינים שונים). כך לכאורה ניתן ללמוד משתי ההתייחסויות במקרא לשפן מלבד בפרשות איסורי האכילה, המקשרות אותו ישירות לסלעים: "הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים, סְלָעִים מַחְסֶה לַשְפַנִּים" (תהלים קד); "שְפַנִּים עַם לֹא עָצוּם וַיָּשִׂימוּ בַסֶּלַע בֵּיתָם" (משלי ל).

לאחרונה גוברת המודעות לזהותם השונה של השפן והארנב, אך עדיין משתמשים בביטוי "שפן ניסיונות" כשהכוונה לארנבון, הקוסמים עודם "שולפים שפן מהכובע", והילדים שרים על השפן הקטן ששכח לסגור הדלת, כשבאיורים נראית לה ארנבת מצוננת. גם הכינוי 'שפן' למי שנוהג בפחדנות מקורו ככל הנראה ביכולת הבריחה הזריזה של הארנב.

מקור הבלבול בין שני בעלי החיים נעוץ בתפוצתם הגיאוגרפית. שפני הסלע נפוצים למדי באפריקה, אך גבול המחיה הצפוני שלהם הוא אזור לבנון. הארנבים לעומתם מסתדרים היטב עם האקלים האירופי. חלק ממתרגמי המקרא לשפות אירופה המירו את השפן בארנבת (או במין קרוב לה) כיוון שלא הכירו את שפני הסלע, וכך נזדהו זה לזה השפן והארנבת הנזכרים בסמיכות מקום בפסוקנו.

מיני גמלים?
כיום נחשב כאמור זיהוים של השפנים והארנבים למקובל על דעת הכול, אך עד לפני זמן לא רב שררה מבוכה בעניינם. בעיתון 'הצפירה' מיום י"ג בסיון תרצ"א (ורשה, 1931) פורסמה "הערה פילולוגית על תרגומן של הארנבת והשפן", ובה הובאה דעת חוקרים הסבורים שכלל אין מדובר בַּחיות המוכרות לנו, אלא במיני גמלים (קשורה לכך גם סוגיית העלאת הגרה של השפנים והארנבות, אך לא נעסוק בכך).

על הערה זו הגיב כעבור כחודש וחצי ד"ר מ"ז (משה זיידל?), וכך כתב: "בארץ ישראל אין שום מבוכה במובן השמות ארנבת ושפן. השם ארנב נשאר גם בשפת הערבית בארץ ישראל, בסוריה ובמצרים... טעות נפלה באירופה בתרגום המילה שפן. בארץ ישראל ידוע השפן הנקרא בערבית טפזה... הוא באמת קטן ושוכן ספון בחגווי סלעים ומטפס על הצורים ומוצא לו מחסה בסלעים בסביבות ים המלח... מחוסר בעל חי דומה לשפן, היו מוכרחים המתרגמים לעקם את הכתובים...".

השם הערבי שמזכיר ד"ר מ"ז לשפן, טַפְזה, מתאים לתרגום אונקלוס לשפן אצלנו: "טַבְזָא" (בפרשייה המקבילה בספר דברים הגרסה היא: "טפזא"). השורש טפ"ז בארמית קרוב לשורש העברי טפ"ס, ומתאים לתכונת הטיפוס שבה מצטיינים השפנים. בסיום הערתו מציע ד"ר מ"ז לתקן את השגגה הרווחת בדיבור על ידי הוספת שם התואר "צפוני" לשפן, כך שיהיה ברור שכוונת הדובר לארנב המצוי בארצות אירופה, ולא לשפני הסלע שבמדבריות ארצנו.

לאור כל זאת, לתיאוריה הקושרת את אישפניא לשפנים ניתן להתייחס בשני אופנים – אפשר לומר שהחילוף בין הארנב לשפן התרחש כבר לפני שנות דור, ואף יורדי הים הפניקים שגו בכך; ואפשר לומר, ולכאורה כך נראה, שמדובר בסיפור מפוקפק-מה, העומד על כרעי ארנבת...

ציידי ארנבות בהגדה
בחלק מהגדות הפסח שנכתבו באירופה בימי הביניים, מעוטרים הדפים שבהם נכתב סדר הקידוש בציורים של ציידי ארנבות בפעולה. היאך הגיעו הארנבות להגדה? העניין טמון בראשי התיבות יקנה"ז, המפרטים את סדר הברכות במקרה שבו חל ליל הסדר במוצאי שבת - יין, קידוש, נר, הבדלה, זמן. המילה יקנה"ז הזכירה לדוברי היידיש או הגרמנית את המילים "יאגן האזע", שפירושן 'לצוד ארנבון', וכך נמצא להם למאיירים במה לעטר את דפי ההגדה.

ד"ר יום טוב לוינסקי מציין עניין זה ב'ספר המועדים' שערך, ואף מדגימו באיור מהגדה שנכתבה בגרמניה במאה ה-ט"ו. במקום אחר כתב כך: "הארנבת, אשר טמאה היא לנו, נכנסה ליום חגנו זה לבית היהודי. ודורשי רשומות כבר פירשו שהארנבות הן שונאינו והצייד הוא משיח או אליהו הנביא, וכשאומרים 'שפוך חמתך' רודף אליהו אחרי הארנבות ומשמידם. כן יאבדו" (דבר, ערב פסח, תש"ח).