מעמקים - ארבע אמהות
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

ארבע אמהות

נחום שניצר

גיליון מס' 41 - ניסן תשע"א * 4/11

זוהר של אחרי הצהריים נישק את האבן הירושלמית. התארכו הצללים ונתנו לצמחייה גוון כהה. התבונן יונתן המוהל בבנין המגורים שממנו התקשרה הסבתא החדשה להזמין את שירותיו. הוא ספר את הדקות עד שקיעת השמש המתקרבת ובאה.

הראשון לצאת מן הבית היה בחור חסון כבן עשרים ומשהו. כולו בורח, כולו נאה, נס על נפשו הערלה. מבוהל כצבי הנלכד בפנסי רכב דוהר. ראה אותו המוהל בכניסה לבנין, עדיין רוכס את חולצתו שלבש רק בחדר המדרגות תוך כדי ריצה. אחריו יצא מתון מתון, גבר כבן ארבעים וחמש, סמוק חוטם וחכלילי פנים, כאדם ההולך למלאכתו. ובהגיע יונתן לדלת הדירה, יצא השלישי: אדם כבד וגדול מידות, ולו ערמת שער שיבה פרועה, לבוש בחולצת כתפיות בנימה צבאית. הלה עבר ליד המוהל ובפניו לא הביט ומילה לא אמר.

"לא יהיו גברים בבית," אמרה הסבתא הטריה בטלפון, אשה מטופחת כבת ארבעים. "רק התינוק, כמובן."

וכך היה. יש דברים הגורמים לגברים אי נוחיות – ובמיוחד לגברים הללו. עד עצם היום ההוא היו כביום היוולדם, ושירותיו של המוהל לא ביקשו. בני ברית לא היו, ומילה למה להם? החוצה, החוצה!

אבל החליטה הסבתא, סווטה שמה, שנכדה יהיה ככל הבנים בארץ. שלא יסבול מ"קומפלקס", זה או אחר. ואף אמה של סווטה חשבה כן, וסבתה שלה (שגם היא התגוררה באותה דירה צפופה) רצתה מאד שהרך נימול יהיה. ואמו של הילד? עם שלושה דורות של אמהות לא מתווכחים, במיוחד לא בגיל תשע-עשרה ולאחר לידה קשה. התינוק הזה לא בדיוק נכלל בתכניות שלה – כאילו צץ לה יש מאין. לא בדיוק אין, אבל לא מתוכנן. תכניות חילופיות גם לא היו, ובחורות הרות לא מתגייסות לצה"ל. והנה היא, אלנה, שמוטה על מיטתה, רומן רומנטי בידה, ובנה הפעוט שוכב לו בעריסה לידה.

"מזל טוב, אמא," חייך לה יונתן. היא החזירה למוהל חיוך מנומס וחיוור. כל כולה חיוור היה: שערה, קלסתר פניה ונכונותה לעשות ברית לבנה. בינתיים, גם יחסה לתינוקה די חיוור היה.

"לניצ'קה, תאכילי כבר את הילד! צריכים להתחיל!" פקדה עליה סבתה, וורה שמה. קולה הצווחני צרם לאוזניו של יונתן.

"הוא לא רעב," אמרה אלנה באדישות מה, בלי להרים את עיניה מהספר.

"אם הוא לא רעב, עדיף שתאכילי אותו אחר כך," הציע יונתן מפייס. מנוסה היה בתינוקות, וידע שמוטב שהאם תרגיע את בנה לאחר המילה.

הוציא המוהל את כלי מלאכתו, בדק את התינוק ומצא שהכול כרגיל. לפתע זכר שחסר סנדק! אמנם חסרונו של כזה אינו מעכב את הברית להלכה, אבל גם המנהג מחייב. אבל אם יתמהמה יותר מדי, ספק אם האם החיוורת תחליט שעריכת הברית לא לרוחה. ובכל אופן, בעוד דקות ספורות יפנה יום השמיני.

קטע קול דממה דקה את הרהוריו. "אני מוכנה להיות הסנדק."דברה הסבתא רבה של האם, קשישה רזה ועדינה כציפור דרור. וכן שמה: ציפורה.

"ברוך הבא.." שר המוהל בעוז, אבל באו רק הנשים. מל המוהל ובירך, וענו הנשים לברכתו. בשעת המילה, החזיקה הסבתא את לניצ'קא, ספק בחיבה, ספק למנוע ממנה להתקרב לרך הנימול.

"ויקרא שמו בישראל.....?"

לא היתה תגובה. "איך תקראו לו?" לחש יונתן.

"קונסטנטין," השיבה אמו של הרך הנימול. "כמו האבא שלו."

"אבל שם עברי?" לחש יונתן.

"ינקב ישרואל," קבעה ה"סנדק" הקשישה.

"קונסטנטין יעקב ישראל בן אלנה, זה הקטן גדול יהיה...." המשיך המוהל כאילו בתוך שלו טרם תובע

כל התנגדות.

לאחר שחבש את הנימול והחזיר את כליו לאמתחתו, הסביר יונתן לאם כיצד לטפל בבנה בימים הקרובים. לא שכח לאחל לסבתות מזל טוב ולהפרד מהן. מעטפה לא הוגשה לו, וגם לא ביקש.

כאשר ניגש יונתן אל הישישה לברכה, הלה משכה אותו אל המושב הסמוך. "איך וויל דיר דערציילין א מעשה," פתחה. הבין יונתן יידיש, וכרה אוזן לשמוע את המעשה שהיא רצתה לספר. היידיש העסיסית בפיה הזכירה את זאת ששמע מסבו וסבתו בילדותו, אפילו היה המבטא דומה. יתר על כן, אהב יונתן סיפורים ומעשיות.

"יודע אתה, סבי היה מוהל. הוא היה המוהל היחיד בכל הסביבה, אבל את צאצאיו שלו הוא לא מל.

היו לזיידע, כך קראנו לסבא, רק בנות – וגם הבנות ילדו רק בנות! אלע שוסטערס קינדער גייען בורוויס. ואנחנו היינו הילדים היחפים של הסנדלר!

בזמן השלטון הסובייטי אסור היה למול. בזמנו של סטלין – גזר דין מוות. אבל זיידע תמיד היה מוכן לערוך ברית מילה. את כליו החביא בתיק מיוחד ליד התנור בבית. הוא לא פחד מכלום.

אוי! אהבנו את זיידע. הוא היה מכין לנו סוכריות על חוט שטבל במי סוכר. הוא גם לימד אותנו לברך 'שהכול נהיה בדברו' לפני שהיינו מכניסים את הסוכריה לפה. גם 'שמע ישראל ו'מודה אני' לימד אותנו. "גם סטלין הוא רק בן אדם," היה אומר לנו. "היום פה, מחר – אין דר'ערד אריין - בקבר. רק ממלך מלכי המלכים צריכים לפחד!" אבל אנחנו פחדנו.

לילה אחד, בשעה שלוש בבוקר, שמענו נקישות בדלת. כולנו התעוררנו מבוהלים. בשנות השלושים, היה ברור מה קורה כאשר מעירים אותך באמצע הלילה.

פתחה אמא את הדלת. היא ציפתה לראות שוטרים, אנשי בולשת. אבל במקומם עמד קומיסר בכבודו ובעצמו, חובש כובע פרווה ולובש מעיל ארוך. "יעקב ישראל דיכטר – בא אתי! ואל תשכח את כלי המילה."

פחדנו נורא. בימים ההם, מי שנלקח באמצע הלילה לא חזר. היינו בטוחים שלא נראה אותו עוד, ובכינו כל הלילה.

אבל למחרת, לקראת ערב, זיידע חזר אלינו. עייף וחיוור, אבל בריא ושלם.

הוא ספר לנו שהקומיסר לא אמר לו מילה, אלא הכניס אותו למכונית השרד שהמתין לו. יחד הם נסעו בדממה עד שהאיר היום.

לקראת בוקר הגיעו לכפר קטן ליד אגם גדול. הקור היה נורא, סיפר זיידע, והיה האגם כולו קרח. הם נכנסו לדאשא – בית קיט – והקומיסר הגיש לזיידע חתיכת הרינג וכוסית וודקא. 'לחיים,' אמר הקומיסר. ובאותו רגע הבין זיידע שלא יירו בו, לפחות בינתיים.

הקומיסר הכניס את זיידע לחדר צדדי, ושם שכב תינוק כבן שבוע בעריסה.

'אמו בת ישראל?' שאל זיידע. עד כה הוא לא דבר.

'א יידישע טאכטער,' אישר הקומיסר. 'ועדיף שלא תדע דבר נוסף.'

זיידע מל את התינוק והקומיסר החזיר אותו לתחנת הרכבת הקרובה לבית. הוא אפילו נתן לזיידע מעט כסף לקנות מתנה לנו, ל-אייניקלאך. אבל הזהיר אותו לא לספר לאיש.

עכשיו אתה מבין למה היה כל כך חשוב לי לעשות ברית מילה," סיימה הזקנה את הסיפור.

אבל רצה יונתן לדעת עוד. "באיזו עיר גרתם שם?"

"עיר? מי גר בעיר? עיירה קטנה היתה, מקום נידח."

"ובכל זאת, איך נקראה?" אהב יונתן סיפורים כאמור, וגם את הפרטים אהב לשמוע.

"רוז'אן, קראו למקום. אבל איש לא שמע עליו."

"בין מינסק לדווינסק? על הנהר דווינה?" שאל יונתן בהתרגשות.

"בוודאי! אבל איך ידעת?"
"הסבא רבה שלי היה הרב ברוז'אן. אני זוכר את הסיפורים שסיפר לי סבי זכרונו לברכה על המקום."

בשעה שהקשישה התפלאה, עשה יונתן חשבון פשוט.

הרי סבה היה מוהל היחיד בכל הסביבה. סבו של יונתן נולד באותה עיירה קטנה. יוצא מזה שסבה מל את סבו! והנה הוא מל את צאצאו, הנקרא על שמו.

מיהר יונתן לספר לה. "גלגל חוזר בעולם, דור הולך ודור בא – אבל לא אלמן ישראל." הוא הסיק.

"אפשר," אמרה בקול ספקני. "אבל מה יהיה עם הקטן הזה? ראית את האבא. א שיינער שקץ – אבער א שקץ. מה יהיה עם הילד?"

לא נעמה המילה 'שקץ' לאזניו של יונתן. לא יהודי- אפילו גוי, מילא, אבל לכנות אותו 'שקץ' – זה יותר מדי. אבל הזקנה גדלה במקום אחר, בזמן אחר, וכך אפוא שמרה על גחלת יהודית.

"הנין שלך הוא יהודי כשר שנולד בארץ ישראל."

"יהודי כשר שנולד בארץ ישראל," חזרה הקשישה על המילים, מהורהרת.

נפרד יונתן ממנה לשלום. בדרכו אל פתח הבית זרק מבט לחדר שבו שכב התינוק. ישבו אמו ואביו יחד על המיטה בחדר ובהו בבנם החדש. מלאו עיניהם התפעלות ותקוות.

בראותו את המוהל, קפץ קונסטנטין האב מהמיטה וניגש ליונתן. מלבין שיניים צחורות, תחב לו מעטפה ביד.

"תודה," אמר הבחור יפה התואר בהתרגשות. "עשית את הבן שלי יהודי. תגיד לי, בבקשה – יש לך נסיון עם מבוגרים?"