אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

על שירי רנה לי – 'והים אנה ילך?'

מלכה שקד

גיליון מס' 41 - ניסן תשע"א * 4/11

בספר השירים של רנה לי והים אנה ילך?, שיצא לא מכבר בהוצאת כרמל בצורה נאה ומוקפדת, מתוארים מצבים שונים בחיי המחברת, החיה לה בין תל-אביב לניו יורק, כשלבה במזרח וגופה חצוי בין מזרח לסוף מערב (אם ננקוט לשונו של משורר גדול כריה"ל). על דבקותה בלשון העברית היא כותבת: "עברית בראשי / לא אצא לחפשי" (עמ' 104), והניסוח הזה מזכיר את דברי אותו עבד עברי מהמקרא, שאינו רוצה לצאת לחפשי מפני שהוא אוהב את אדונו ודבק בו, ובשיר אחר, שבו היא מתארת את התמסרותה לכתיבה וגם את אכזבתה מהכתיבה, היא כותבת: "אני - / שגלגלתי תבות תחת לשוני / למען לא תדבק לחכי" (עמ' 109), מהדהד פסוק מקראי אחר, שבו משורר תהלים נשבע אמונים לירושלים ("תדבק לשוני לחכי אם לא אזכְּרֵכי"- תהל' קלז 6). אך דבקותה בלשון העברית ובמקורותיה ויכולתה "ללוש לשון" (עמ' 189) ניכרות למעשה בכל שיריה והן מעניקות לחוויותיה האישיות עָצמה רבה, שהופכת לרווח נקי שלנו, הקוראים העבריים.

הספר הזה פותח בקובץ על קוֹצר, הרואה כאן אור לראשונה, פונה בהדרגה לאחור אל מבחר מתוך ששת ספריה הקודמים של המחברת ומסיים בספרה הראשון, שפורסם לפני חמשים שנה. מי שרוצה לעמוד על צמיחתה, התפתחותה והתבגרותה של רנה לי כמשוררת - יצטרך לקרא את הספר מהסוף להתחלה ולקרא את ששת הספרים במילואם, אבל לא כאן המקום והזמן לעשות זאת.

כאמור, הספר עוסק ברובו במצבים שונים בחיי המשוררת, אך אין אלה מצבים פרטיים בלבד אלא מצבי קיום אנושיים בהם נתון כל אדם רגיש וחושב. תיאורי העולם שבחוץ (כגון מראות הטבע ומראות העיר) ותיאורי העולם שבתוכה (רגשותיה כלפי הזמן החולף, ההזדקנות, התלישות, או האנשים הקרובים אליה) – אמנם משקפים תמיד התבוננות אישית ופרטית, אבל שלא כשירים מודרניים רבים אין הם נותרים סגורים כבמין בועה שיש לה איזו לשון אישית סודית שצריך לפצח אותה כדי להבין מה היא אומרת. הפרישה הרחבה, האמירה המפורשת, הלשון הקומוניקטיבית, הבלתי מסתתרת, וגם השימוש הנהנתני באמצעים פיוטיים מסורתיים מוכרים (כגון השימוש במקורות לשוניים קדומים, המשחק האמנותי במלים ובמצלולים, שיוצר לעתים רושם של קַלילות מכוונת, ולא אחת אפילו החריזה, שמופיעה לא רק בשירים שנכתבו בתקופה שבה החריזה היתה מקובלת) – כל אלה עושים את הדברים האישיים ביותר לשירה שאנו יכולים להתחבר אליה ולא אחת להזדהות אתה.

כדי להדגים את דבריי אני מבקשת לעיין מעט מקרוב בשירים אחדים העוסקים בנושא הזמן והחלוף, שהוא נושא בו עוסקת רנה לי בצורות שונות מאז שיריה המוקדמים ומעמיקה בו במיוחד בשיריה המאוחרים.

נושא זה מופיע כבר בפתיחת הספר, בשיר "הזמן שלי" (עמ' 7), שבו נאמר:"יש לי קרוב רחוק ושמו זמן / והוא כאחד רחוק וקרוב מחוץ לי ובתוכי", והוא נמשך לאורך הספר.

השיר "זמני ואני" ( עמ'41) עוסק ביחס האני אל מושג הזמן ובמוות העתיד לשים קץ לשניהם, וזאת מתוך נקודת מבט סמי-פילוסופית, שחוזרת בשיריה בהקשרים שונים.

רק ביום מותה, אומרת הדוברת בבית הראשון והחמישי, היא תתאחד עם זמנה ל"ישות אחת". בעוד שבמהלך חייה הזמן נפרד ממנה אעפ"י שהוא קרוב אליה קרבה מוחשית כמו בן זוג ("אנחנו שנַים, זמני ואני, / כמין זוג בנִשואים"( ב ), שעמו משחקים בתופסת (ג), הרי במותה היא וזמנה יבלעו זה בזה ויהפכו לישות אחת, אלא שישות זו תהיה כטיפה שנמהלת "במימי האַין", כלומר ישות אבודה, ו"אותו המקום" שבו תשקע ישות זו, הוא למעשה עולם המוות, ה"עולם שמעבר לכל צער ושמחות" (ו).

מושג המקום, שבדרך כלל אנו קושרים אותו אל מושג הזמן, מופרד כאן מאותה "ישות אחת" של האני והזמן, והוא הופך לשליט יחיד בעולם שהוא מעבר לחיים, מעבר לצער ולשמחה, מעבר לזמן ומעבר לאני (ו). השליטה המוחלטת של "המקום", מקום המוות, אמנם מוארת כאן באור אירוני, שהרי זוהי שליטה על עולם שלא נותר בו דבר חי, אך אעפי"כ היא מצמררת.

אמנם, הודות לקונוטציות לשוניות מסוימות נדמה לנו לרגע, ששליטתו המוחלטת של המקום בעולם הופכת כאן למשהו נעלה, אלהי, שהרי "המקום" הוא גם כינוי לאלהים, מה גם שהגדרת המקום כ "אחד ואין לו שני", שאובה מתיאורו של אלהים בתפילת "אדון עולם". ואם נחזור אל הבית הראשון לאור זה, נגלה שכבר בניסוח שבפתיחה מוצגת תפיסת מוות שונה מהמקובל. לפי תפיסה זו, בהתאחדות האדם וזמנו במוות ל"ישות אחת" מתממש מעין חזון של אחרית הימים (החזון של "ויהי ביום ההוא"), ומתממשת איזו היקראות אל "המקום" שאליו "ישוב כל חי" , כלומר, שבמוות מתגלה שליטתו של כוח אלהי גדול והיקראות לאיזה צו עליון. אלא שגם תפיסה זאת מבטאת אירוניה כלפי הנהגת העולם... אנו נזכרים באברהם שהלך אל "המקום" שאליו נקרא מתוך היענות גמורה, ואנו חושבים שבניגוד לו – האני שבשיר חש שהוא נקרא אל "מקום" שבו לא יהיה כל ערך להיענותו ולעצם קיומו. המקום שבשיר הוא מקום ריק, "בלא זמן ובלא אני".

גם בשיר "בשלהי סתָוִי" (עמ' 76) מתוארת התחושה של סוף החיים הפרטיים (שם: "זמני" וכאן: סתוי", בגוף ראשון), אך כאן הציוריות גוברת על הפילוסופיה. נמצא כאן תיאור ציורי רחב של הטבע: של "היום היפה" אשר "תם לגווע", של הצללים המתרבים בשביל, של "עלים נופלים" ש"מתעופפים" מן "האילן התקוע", של האילן שלבו יוצא אל העלים הנפרדים ממנו, של הלילה ה"מתקדם לאט אך לבטח", של "השמש הנוסעת" – וכל גורמי הטבע האלה מתפקדים כמטונימיה לצעידת הדוברת אל סוף חייה. אגב, השימוש בציור של שקיעה ושל סתו כמטונימיה לסוף החיים ולמוות הוא שימוש מקובל בספרות (ודי אם אזכיר את השיר הנודע "ראה שמש" של רשב"ג, שמתאר שקיעה כדי לתאר בעקיפין אבל על מותו של אדם קרוב). אלא שבשיר הזה של רנה לי יש חידוש מרענן, ששובר את ההקבלה בין הסתו שבטבע לסתו האנושי: חרף התפקוד המטונימי המובהק של הטבע, כשהדוברת חוזרת בבית האחרון אל עצמה היא כמו שוכחת לרגע את נושא המוות, שכן היא אינה חוזרת ואומרת כבבית הראשון "יומי האפל תם לגווע", אלא מסתפקת ב"יומי היפה התם" , כאילו לא מדובר בצעידה לקראת מוות (כאן המלה "תם" יכולה להיות לא רק הפועל 'מסתיים' אלא גם שם התואר 'תמים'). במשפט האחרון הדוברת אף מפתיעה יותר, שכן היא אומרת: "אני הולכת לי / מעדנות", כאילו מדובר בהליכה שהיא נינוחה, למרות הסתו.

המיתון הזה של התחושה הכבדה, מוחרף באמצעות גורמים נוספים שמשרים קלילות מסוימת, כגון משחקי מצלול וחריזה צמודה, מתרוננת, כמעט פזמונאית, ומשחקי מלים. דוגמא למשחק חריזה נמצא בבית א: "היום היפה לגוע תם. / גורלו נחתם. אין עוד ספק שהוא מֻכרח ללכת. / הנה הוא כבר מֻשלך לארכיון שלכת. / רק מעט דברים נותרו עליהם אני סומכת", ודוגמא למשחק במלים הוא המשפט "בַּשביל המנֻמר הולך וגדל מספר הצללים, בקרוב יזכו ברֹב", שמעורר קונוטציה של בחירות, שיוצרת אפקט משעשע דווקא משום שאינה לעניין, או המשפט "אכן יש דברים שהם נכונים כנכון הלילה", שבו חל היפוך מכוון ומשעשע של הצירוף הלשוני האידיומטי "נכון כנכון היום".

השיר "מדי בקר בקומה" (עמ' 46) נוגע אף הוא בנושא הזמן. מדובר כאן בקשיים הגוברים ככל שחולפות השנים, ככל שנוקף הזמן. הדוברת נאחזת כאן במלת הזמן המאיימת "שָנִים", אך זאת בלא מעט הומור ובהשתעשעות במלים הנגזרות מהשורש ש'נ'ה ומשורשים קרובים: "כל שנותיה קמות עמה, / שבע השנים הטובות, / ושבע השנים הרעות / וכל שאר השנים שהן ככה-ככה / ואותן שהן יותר ככה / מאשר ככה- / בשנתה היו כל שנותיה ישנות אתה---- שנים שבקשו לשנות / ואחרות שהוסיפו לשנן ולשנות /---- אפלו אותן שנים שכל השנים היו שנויות במחלקת -----צללו כאחת במצולות השנת / ולא נודע בן כי ישנן".

המוטיב של הכמישה וההליכה לקראת סוף החיים בולט בקובץ על קוצר, אבל הוא אינו חדש בשירי רנה לי. בספרה שירי ערער (2000) למשל מופיע השיר "מעללים" (עמ' 108), שאף הוא מתאר כמישה, אלא שכאן התפקוד המטונימי של הטבע ממוקד כולו במילה האחת החוזרת "ראיתי", ונראה שהמשוררת מתרחקת מהתיאור של מצב אנושי ומסתפקת בתיאור של מה שמעולל הסתו לעלים ומה שמעוללים העלים הנובלים לעץ. גם כאן המשחק הלשוני המשעשע בולט ביותר, והוא כמו בא לאזן את התמונה הקשה על ידי כך שהוא מושך תשומת לב אל עצמו. על הכוונה הזאת מעיד השימוש במערכת שלמה של מלים הקרובות זו לזו בשורשן: "ראיתי מה שעולל הסתו לעלים" או "עולל---לעץ"; העץ "נעזב מכל אשר עליו" והוא "נצב מול מעל-עלעליו" והרוח נושאת את "זכר כל מעלליו".

נראה שהמתח שנוצר בין התוכן הכבד והמאיים ובין המבע הלשוני והריתמי הקליל, שהוא לעתים אף הומוריסטי – הוא מתח המאפיין שירים רבים בספר. מתח זה, לא זו בלבד שהוא מבטא את הצורך להתגבר על מצבים אנושיים קשים אלא שהוא שופך על הספר חן מיוחד במינו.

מצאתי לנכון להבליט את אמנות המשחק במלים ובצלילים כדי לומר, שחרף העיסוק בנושאים כבדים, המשוררת מודעת מאד לכך, ששיר הוא בראש וראשונה מעשה אמנות, וככזה חייבים להתקיים בו מרכיבים שהופכים את הדבר הקשה ביותר לדבר יפה ומענג.

נגעתי רק בשירים אחדים מהספר, אך הוא כולל שירים רבים ומגוונים, שנכתבו בתקופות שונות. ברבים מהשירים האלה אין הרחקה לפילוסופיה ואף לא הפלגה במשחקי לשון, אך יש בהם ליריקה טהורה וישירה. כאלה הם, למשל, השירים "אהבה אחרת" (עמ' 20),"פטה-מורגנה" (עמ' 135) ו"בחלומי" (עמ' 138), שהופיעו בספר הרחק מכף התקוה הטובה (1995).