מעמקים - מן הרופא
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

מן הרופא
פורסם ב"הדור" – השנתון העברי של אמריקה

רנה לי

גיליון מס' 41 - ניסן תשע"א * 4/11

לך דע במה עוד עלול גופך להפתיע אותך! היה מהרהר בחצותו את הכביש בדרכו הביתה. מרוב שהיה שקוע בהגיגים לא שם לב לאופניים שעברו לידו וכמעט פגעו בו. כבר שמע על כמה וכמה תאונות שאירעו בגלל השליחים הללו שזה אך מגיעים הנה מארצות המזרח הרחוק ומיד הם רוכבים ברחובות מנהטן מבלי שיהיה להם אף צל של מושג על חוקי התנועה. ולית דין ולית דיין. אבל אותה אשה שנפגעה בדרכה לשוק עתה אין חייה חיים והיא ֹשתוּלה באיזה מוסד כמין צמח שבקושי משקים אותו... ממש מסמר שיער! אבל את השיער שלו כבר אי אפשר לסמר שזה שנים שהוא קירח... והוא תוהה שאילו היו אלו רק השערות שאיבד היה מרוצה, אך למרבה הצער אבדו לו כל-כך הרבה דברים אחרים. אבדו לבלי שוב. ולא זו בלבד אלא שהוא מוסיף ומאבד עוד ועוד ואין עוצר. שוב אור אדום, מוטב ישים לב הפעם לתנועה הזורמת. בבניין אשר ברחוב ממול שוב עושים תיקונים וכבר הקימו פיגומים וסככה על המדרכה להגן על עוברי-האורח. העיר הזאת נמצאת תדיר במצב של בניה, אין לך רגע שלא צריך לתקן משהו, ממש כמו הגוף שלך שאין בו מתום. הו הגוף! כבר צריך להתאמץ כדי לזכור כיצד היה פעם מקור של גאוה ועונג.

"אינני מרוצה מתוצאות הרנטגן", אמר הרופא, "הנקודות החדשות בצד שמאל מעוררות דאגה. אתה רואה אותן?" כדרכו יצביע הרופא על כתמים לבנים בתצלום, ואילו הוא, כדרכו, יושב ומאזין להסברים שאינו תופס, מסתכל מתוסכל. "אני סבור שהפעם לא יהיה מנוס מניתוח." דוקטור שגיא יושב בכורסתו. משקפיו מתנוצצים ואצבעותיו השמנמנות לופתות את המקל הקטן בו הוא מנופף להכא ולהתם משל היה שרביט ניצוח. בקצה המקל תבנית כף-יד קטנה שאצבעה פשוטה, דוגמת המוֹרֶה על מקום בספר התורה, אלא שבמקרה זה נתחלף ספר-התורה בתצלום הרנגן של החולה. כבר זמן רב ששגיא הוא רופא הריאות שלו, והוא סומך עליו. מה פירוש סומך? פחות או יותר, הלוא הכל רק יחסי. פעם או פעמיים הלך לדרוש בעצת רופאים אחרים אבל הם לא נראו לו כעולים על רופאו וגם מהם לא נושע. הדוקטור שלו חביב למדי אם כי תמיד נחפז במקצת. סוף-סוף אינו בן-יחיד, כפי שנוהגת אשתו להזכיר לו בהזדמנויות שונות, וחדר ההמתנה מלא ברגיל מפה לפה. "בעצם אני דוקא כן בן יחיד,'' נהג להשיב לה, ואילו היא בתגובה, "רק של המָמָלֶה שלך, שחשבה שאף אשה לא מספיק טובה בשביל האוצֶרֶל שלה." והוא נזכר כיצד, בכל אותם חילופי-דברים היה מהרהר בחרדה שאולי גם בשביל אשתו אינו בן יחיד... זה היה אז כאשר חזרו מאותה חופשה...

למרות היותם מיודעים ותיקים לא יצאו יחסיו עם רופאו מגדר רשמיות כלשהי הנוהגת בין רופא וחולהו. כאילו תמיד איזה שולחן-כתיבה גדול חוצץ בין היושבים משני גדותיו. משום מה תמיד נדמה לו בנסיבות אלו שמצבו נחות מן האדם היושב מולו, שהוא כתלמיד נוכח רבו, או לפעמים, כפקיד קטן הנתון לחסדי המנהל הגדול. בכל אופן לפני שנים אחדות כאשר איבדה אשת הרופא את עצמב לדעת, השתפך הרופא בפניו, "אינני מבין,'' אמר, ''אני חש כאילו הונחתה עלי מכת גרזן." שמועות שונות פשטו עקב התאבדות זאת, היו שסברו כי חולה היתה במחלה ללא מרפא, והיתה גם רכילות בכיוון אחר. מקץ חודשים ספורים אחרי האסון שב ד"ר שגיא לחיוכיו ולהלצותיו וריננו שמצא לו איזו אשה. היו גם המלחשים שאת האשה הזו מצא כבר מזמן, עוד כאשר היתה אשתו בחיים. כמו בביקורים אחרים אף הפעם קָבַל הדוקטור באזני חוליו על הניירת והטפסים הרבים הגוזלים מזמנו היקר. ואילו זה ישב שם מנהנהן... אכן באמת יקר! זה היה תיכף לאחר שלמד על התוצאות המאכזבות של המיפוי האחרון והוא חשב בלבו עם שמץ טרוניה, מה רוצה ממני השגיא הזה שאשתתף בצערו? סוף-סוף זאת העבודה שלו. אבל אלה החיים שלי. הו, החיים הנמהרים שלי...

לפנים, כשהיה צעיר ומלא שאיפות האמין שבכוחו לתרום לאנושות, לחולל איזה שינוי בר-משמעות. עובד מעבדה וסטודנט בדרכו לתואר שני בכימיה, המציא איזה דבק מיוחד ללוחות-עץ. אפילו רשם פטנט וזכה למשהו תהילה. אמנם כסף לא זכה לעשות, כי מקץ זמן לא רב שיכלל מישהו את הפטנט הרשום שלו בשינוי קל שהכניס ברעיון המקורי, וכפי שנהוג לומר, גנב את ההצגה. בכל-זאת, היו לאמו (אביו מת כשהיה תינוק) ולכל ידידיו ומקורביו ציפיות רבות ממנו, ראו בו מי שנועד לגדולות. אולם למרות שרעיונות רבים התרוצצו במוחו והיה מבלה שעות רבות במעבדה ומתפתל בנוסחאות, תמיד היה נתקע ונעצר באיזשהו מקום, לא הצליח לפרוץ ולעלות... סוף-סוף מכל גרעיני הזרע הנשפכים רק אחד זוכה להיקלט, רק אחד נבחר להיוולד ולצאת לאוויר העולם, ואילו כל האחרים אובדים באלמוניותם וכמו לא היו... שאלה של השגחה עליונה ,או של מזל? כך, פוסע לאיטו בדרכו הביתה היו המחשבות מתרוצצות בקרבו -

כבר בעבר, כשנתגלתה המחלה הועלתה האפשרות של ניתוח, אבל הוא דחה אותה לאלתר, וכך הוסיף ודחה משנה לשנה. הצרה שלאחרונה הוא חש ברע ביותר, קוצר הנשימה והשיעולים מציקים לו מאד. הוא ממשיך להפסיד ממשקלו ואין לו כוח לבצע את הצעדה היומית שלו סביב כיכר וושינגטון, מנהגו מימים ימימה. פה ושם עליו לעצור כדי לנוח, להתנשם, ללגום מן המים ולקוות שלא יפול פתע ויתעלף. עמוקה היתה חרדתו מפני ההתעלפות. מפני אובדן ההכרה. "זה מפני שאתה ירא להשמיט מידיך את המושכות. אתה חושב שתמיד אתה צריך להיות בשלטון," נאום האשה.

בדרך כלל אהב מאד ללכת. לכן בכל עת שמזג האוויר איפשר זאת היה הולך ברגל אל רופאיו השונים במנהטן, כגון, הרופאת הפנימית שהיתה גם רופאתה של אשתו, ד"ר אליזבט לוי, שיחסהּ האנושי אל חוליה היה לפעמים ממש מרגש. תמיד העניקה להם מזמנה, ואף נהגה לטלפן לשאול לשלומם בעת חוליים, או, כאשר הוחל בטיפול חדש. או, ד"ר אלפרד ג'יימס הקרדיאולוג אליו היה בא להיבדק אחת לשנה, שהיה חמור סבר ענייני וקצר, והיה צריך להמתין לו עת ארוכה עד שיתפנה. פעם, נמאס לו לחכות ועזב באומרו לפקידת הקבלה "כבר חלפה שעה מזמן הראיון שנקבע לי, בבקשה אימרי לד"ר ג'יימס שגם זמני שווה כסף ואני אשלח לו חשבון." הוא חשב לא לשוב לאותו הרופא, אך בו בערב קיבל ממנו טלפון מתנצל המבטיחו שבעתיד יקויים זמן הראיון ביתר דיוק, וכך הוסיף לבקר אצלו משנה לשנה. למען האמת ייאמר שגם הוסיף לשבת ולחכות בחדר ההמתנה, כי נקל להבטיח אך קשה למלא אחר הבטחות. רופא השיניים, ד"ר לדיסלב בְּזֶ'זִ'ינסקי - אשר "היגוי שמו בלבד גורם כאב שיניים," כדיברי אשתו שהיתה אף היא הולכת אליו - הצריך כמה וכמה ביקורים, כיון שנוסף על המקרים בם נזקקו לטיפול מיוחד היו באים אליו מעת לעת לניקוי שיניים. הוא היה נעים הליכות והדייקן שבכל הרופאים. חסרונו היחיד שמשרדו מרוחק ולא פעם נבצר מהם לגשת אליו ברגל. בייחוד קשה היה הדבר לאשתו. לפיכך לפעמים הלכו רק בכיוון אחד ולקחו מונית בדרך חזרה. "אם יש איזשהו אלמנט מְרַפֵּא בכל הרופאים הוא נעוץ קודם כל בצעידה אל משרדם," נהג להתלוצץ. למרות שהיה עכשיו די מותש מביקורו אצל דוקטור שגיא החליט לא לנסוע אלא ללכת. מאמין גדול היה גם בתרומת ההליכה לחשיבה, ועתה היה מוטרד ביותר וכל מחשבותיו מסוכסכות. קהל רב צבא סביבו. עוברים ושבים אצו רצו כל אחד ממהר להגיע אל איזושהי תכלית פרטית שאולי, בעצם, היא חסרת תכלית. רעש ומהומה מילאו את החלל, קולות קידוחים מעבר לרחוב התערבבו בקולות רכב ואדם. היה מהלך בתוך עשן וערפל ולבו כבד כגלגל עופרת. ראשו ורובו בעולמו הפנימי לא שם לב למתרחש בחוץ וכך אירע שנתקל בעגלת-תינוק הבאה מולו. האשה שהובילה את העגלה התנפלה עליו בחירופים ובשפה שיש בה יותר משמץ של ניבול פה. היתה זו צעירה שחורה מפורכסת שעיגולי עגילים גדולים בגון הזהב משתלשלים מאזניה. לא היה ספק שאינה אמו של התינוק הבלונדיני היושב בעגלה בנחת מוצץ סוכריה על מקל. ניכר בזעמה הרב שהוא נובע ביסודו ממקורות אחרים לגמרי ורק מחכה לתירוץ כלשהו כדי להתפרץ. כל מילות הסליחה שגמגם לא היה בם להועיל, אף כי שום נזק לא נגרם לא לתינוק ולא לעגלתו. הוא המשיך בדרכו כשמאחוריו נכרך שובל של גידופים.

אילו היתה אשתו מסכימה היה שמח לעזוב את הכרך הזה על כל המונו ושאונו ולעבור לגור אי-שם באיזו פינה שקטה בבית קט עם גינה ואולי אפילו לא הרחק מן הים... לגדל בשלוה איזה עץ... לקטוף פרי...לנשום בושם פרחים ולא עשן אוטובוסים מסריח.... בלבו ידע שאלה חלומות באספמיא ואין לעניין זה ולאשתו ולא כלום. הרי היטב זכר אותם מקומות קטנים ויפים שנזדמן לו להכירם, עם האוכלוסיה שלהם שבמירבה קורצה מעור אחד, עם הכנסיה המתנוססת ברחוב הראשי דוקרת את השמים בצריחהּ הרם, ועם בתי-הקברות הקטנים בם קברי משפחות שחיו שם מדורי-דורות. משפחות-משפחות מקובצות כעדרי רחלים, מציבה גדולה לראש המשפחה, ומציבות קטנות יותר לכל שאר בני המשפחה... הוא יודע היטב שמקומו לא יכירנו בעיירות מעין אלו, זר, מוזר, ובודד מאד יהיה שם, עוד יותר מאשר כאן בלב הכרך ההומה המלא זרים שכמותו. ואם יהרהר על איזה מקום נידח בחיק הטבע היכן שיצטרך לחיות כמין רובינזון קרוזו, מיד יעלה על דעתו שבמקום כזה לא יהיו שירותי רפואה נאותים, שלא לדבר על בית-חולים.

משרך רגליו חלף על פני חנות פירות וירקות. אשתו ביקשה שלא ישכח להביא חסה. מאז חדלה לבוא אל בית-הכנסת נתחזקה בה האמונה בשני דברים: ברפואה הומאופטית ובחסה. צהרים וערב היתה כל ארוחה מארוחותיהם מלווה בסלט חסה. ואמנם בהשפעתה פנה לכל מיני אמצעים ותכשירים של הרפואה האלטרנטיבית, לקח ויטמינים מלוא החופן ושאף אדים האמורים לרפא, אך, כמסתבר, מחלתו ניצחה את כולם. עתה אין עוד ברירה אלא לחשוב על ניתוח. היום סיכויי ההצלחה של הניתוח בשבילו הם חמישים אחוז, או כפי שהתבטא הרופא "fifty-fifty''. אז, בתחילת המחלה היו הסיכויים שמונים אחוז... אבל אל לו להתלונן הרי ידע בינתים זמנים טובים, לא כן? אכן, אין לו ברירה... הוא הולך ומדרדר בקצב מואץ, כמי שרפתה אחיזתו בצוק בראש ההר ואין עוד מה שימנע את התגלגלותו למטה.

פתע, כמה בלתי צפויה, נינחתה עליו עייפות כבדה והוא הרגיש שהוא מוכרח לנוח רגע. תפס לו עמדה כשהוא נשען על עמוד שהוצב בפינה ועצם עיניו. כשפקחן הבחין במודעה שהודבקה אל העמוד: "פרס של 100.000 דולרים יוענק למי שיעזור למצוא את בננו שיצא את הבית לפני כמחצית השנה ומאז לא נודעו עקבותיו." תצלום של נער נאה כבן שש-עשרה התנוסס בראש המודעה וכן צורפו פרטי טלפון וכתובת א-מייל למבקש להתקשר. לבו נחמץ, הורים מסכנים, אינם יודעים מה אירע לבנם ואם עודנו חי. לרגע נדמה לך שהעולם הגשמי אינו כלל בר-ממש, שכל מה שנתפס אינו אלא אשלייה. חפץ-הלב הוא הדוחק באדם להשתקע בחפץ. הצורך לאהוב הוא המביאך להיאחז בבשר ודם... כלום אין החיים אלא בלון נפוח מלא רוח שלאחר היפקעו הוא משאיר אחריו רק אפס? מהו המרחק בין יש לאין? הנה, טול אדם, מי שניתן היה לגעת בו, לחוש את חומו, לראות את דמותו, לשמוע את קולו, ופתע אינו. נעלם. לאן הלך? אומרים הלך לעולמו, היכן עולמו? מת אדם ובאחת יהפוך להיות הבהוב-זיכרון בחיי מישהו אחר, וכשאותו אחר הולך מה נשאר? ומה ערכה של כתובת מחוקה על מציבה?

הילד הנעלם מראה פניו בתצלום במודעה. יש לו תלתלים שחורים ועיניים חומות. כמו לאסנתי שלו. בתו היחידה והאהובה. כבר לא ראה אותה למעלה מעשור שנים. גם היא נעלמה להם יום אחד כשעזבה עם אהובהּ לאוסטרליה. אכן, היא לא כאן וחסרונה כואב יום-יום, אבל תודה לאל היא קיימת שם, תודה לאל היא בחיים וכתובתה באוסטרליה רשומה על כל מכתביה היפים. גם ללא כל מידע נוסף יכיר מיד את פניני כתב ידה. אור נוגֵהַ מדבריה. לפחות טוב לדעת ששפר גורלה. איש טוב אישהּ ושתי בנותיה צמד-חמד, ביתם נאה ונוח, ועסקי חוות-הסוסים שלהם מכניסים רווחים הגונים. כאשר נסעה הבת לקתה אשתו בדיכאון. גם הוא סבל מהלם, אלא שהיה באותה תקופה כל-כך עסוק במהפך שחל בחברת הרפואות שבאחת ממעבדותיה הועסק כמנהל, והוא כה חשש פן יפסיד את משרתו, שנאלץ להדחיק את כל ענייניו הפרטיים. ואילו אשתו, שלא היתה כפופה כמוהו ללחצו ולדרישותיו של העולם החיצון, קראה דרור לרגשותיה וצללה פנימה עמוק במחשכיהם. אכן, גם להשתגע לא כל אחד יכול להרשות לעצמו, כפי שאמרה אותה משוגעת בספר "מעולם לא הבטחתי לך גן ורדים", בהדגישה שיש רגע, לפני שתופס השיגעון שליטה, בו יש לאדם בחירה אם לאחוז במושכות הצלילות או להרפות מאחיזתו. הוא זוכר שהיה מהרהר אז שאף השיגעון הוא לעתים בגדר לוקסוס. היו אלה זמנים קשים. האשה סירבה לאכול ולשתות והיתה שוכבת במיטה וממאנת לקום. מי יודע להיכן היו הדברים מגיעים אלמלא שעו לעצתיו של הפסיכאטר דוקטור פריד. עקרונית היתה נגד סמי מרפא למיניהם, אבל רק בעזרת תרופותיו של פריד הצליחה להתנער מהדכדוך. נכון שבגין אותם סמי-מרפא קפצה עליה לפעמים מן התרוממות-רוח והצטהלות בלתי טבעית שהסבו לו דאגה לא פחות מדיכאונה, אך סוף דבר קוצצו הקצוות, הוחלקו, ומעין שוויון נפש ירד עליה. היא, כפי שאומרים, חזרה לאיתנה, אלא שמשהו נתערער בדרך, אינו יכול להגדיר בדיוק מה נשתנה אך שוב לא היתה זו אותה האשה. צורבים הזכרונות כשהוא מעלה נגד עיניו את דיוקנהּ של פעם... מה יפה היתה אז, ממש מהממת, כשנתגלתה לו אז בסיפריה ישובה שקועה בספר ואשד תלתליה הערמוניים נופל כמסך מכל העברים. פתע הרימה את ראשה וראה לראשונה את פניה, עינֶיהָ פגשו את עיניו, המבט נתלקח כזיק הנולד מחיכוך שתי אבנים... וכמה מאושר היה כשהסכימה להיפגש אתו בערב... הו, אותה אהבה גדולה שלעולם לא תצליח למצותהּ הממלאת את הלב בגעגועים הנמשכים לאינסוף. ואחר-כך, אחר כך הפשרה המפוכחת המונעת אפילו מחוש לעומקו את הכאב הנורא שבעצם ההתפשרות -

כאשר מגיעים מאוסטרליה תצלומים של שתי הנכדות, מתיישבים הוא ואשתו ליד פינת האוכל במטבח, מביאים את הזכוכית המגדלת, הנדרשת עכשו בנוסף למשקפיים, וסוקרים ומתבוננים, תמיד נחפזת האשה לשלוף אף את התצלומים הקודמים כדי לראות כמה גדלו הילדות מאז, במה נשתנו. כך יֵישבו שעות משננים את הפנים היקרות ומתאמצים ללמוד כל קמט בהבעות הפנים כמפענחי איזה כתב עתיק. אכן, היה חלום להגיע ביום מן הימים לאוסטרליה. לביקור. הבת, וגם החתן הפצירו. ובאמת החלו מתכננים טיול שכזה בשנה הקרובה, וכבר היה לרשותם די כסף מכל מה שקיבצו וחסכו פרוטה לפרוטה. אבל עתה פתע נתקע הניתוח... הו, לך דע במה עוד עלול גופך להפתיע אותך! והניתוח שאחוז הצלחתו " “fifty-fiftyכפי שהתבטא הרופא, תוצאותיו מי ישערן? באיזה חלק מן ה- fifty עשוי הוא לנפול? ואם ימות מה יהא על האשה? נישואיהם ידעו עליות וירידות. פעם חשב אפילו על גירושים, אז כאשר נמשכה אשתו לאותו גבר שהכירו בחופשתם. זה היה חודשים אחדים לאחר שהחלימה מן הדיכאון והם נסעו באניה לאיים הקָריבִּיים וישבו כשבועיים במלון מפואר בבַּרבֵּידוס. "הכרתי על הסיפון בן אדם אחד. מאד סימפטי," בישרה לו בכניסתה לחדרם שבאניה. מאז היה לו לצנינים הסימפטי הזה במשך כל החופשה, שכן גם הוא התגורר עמם באותו מלון בברבידוס. גבוה, שזוף, בעל מבנה אתלטי וחיוך, שיש בו יותר משמינית של בוז, משתלשל מקצה שפתיו כמין סיגריה. אחד שכל כך מחניף לאשה שהוא בכלל שם לב אליה עד שאינה יכולה לעמוד בפניו. ואף לאחר שחזרו הביתה הגיעו ממנו טלפונים וכשהיא משוחחת אתו קולה רך והוא מתחיל להבין מה פירוש דיברי חכמינו קול באשה ערוה... יש והיה אותו "אביר" סר לבקר בביתם, "עברתי במקרה ליד ביתכם ולא יכולתי לפסוח..." והיא היתה ממהרת להזמינו לשבת ופניה קורנות. כך נמשך הדבר חודשים אחדים עד שמסיבה לא ברורה נפסק לחלוטין. עודו זוכר מה תמה על אשתו, שרבה הערכתו לה, שאף היא נפלה בפח היקוש. יתכן שבגלל זאת חל משהו שינוי ביחסו אליה, דומה, ירדה בעיניו במקצת. מכל מקום החיים חזרו למסלולם, כמעט כפי שהיו, וכמו מחלת-ילדות חלפה הפרשה בלי להשאיר סימנים.

דוקא עכשו, בשנות זקנתם הם קרובים ביותר זה לזו. האומנם כל אשר עבר עליהם יחד הפך להיות כמלט המהדק את שניהם לבשר אחד? או שפשוט לא נותרו להם אנשים קרובים זולתם, ולכן הם כה דְבֵקים זה בזו? כלום אפשר לציין כאן בדיוק את קו הגבול שבין תלות ואהבה? ביתם מבצרם בתוך עולם שנעשה מיום ליום יותר גדול עליהם ויותר זר. חיים את חייהם הקטנים יתבצרו באי-מטבחם הקטן, היכן שעל אש התמיד מתבשל המרק. מה יהיה? אין לדעת. אך מה שהיה לא רק היה, מה שהיה שריר וקיים עדיין, ססגוני ורענן, אי-שם באחד מתאי המוח האפורים. "כאילו רק אתמול נתרחש" כפי שאשתו נוהגת לומר. "לא צריך לחכות לתחיית המתים, בתוכי לא מתו מעולם, הם מוסיפים להתהלך ולשוחח אתי כמו תמיד," אמרה לו כאשר התאבל מרה על מות ידידו הטוב. אכן, מה שהיה הוא גם מה שישנו, זאת אומרת, כל עוד הם בחיים, ככה, הוא והיא במטבחם הקטן.

הוא מדמה לעיניו את פני אשתו בדווחו לה את תוצאות ביקורו אצל הרופא. יותר מכאבו וצערו קשים לו כאבהּ וצערהּ. את אלה לא יוכל לשאת. מה גם שבוודאי תרגיש אשמה על שבשעתו הניאה אותו מניתוח. הוא כמעט שומע את קולה, "הייתי צריכה להמריצך לעשות זאת לפני שנים. הו איזו טפשה הייתי!" לאחרונה נרגעה מן הרפואה ההומאופטית. איזשהו ויטמין שלקחה הביא עליה צרות צרורות.... אבל בחסה לא פגה אמונתה. בינתיים התרחק מחנות הפירות והירקות, אבל ידע שיש לפחות עוד שתי חנויות דוגמתה בדרכו הביתה, אלו צצו כפטריות ברחבי מנהטן והן מנוהלות על-פי-רוב על-ידי סינים או קורֵיאָנים. בדרך כלל מוכרים שם גם את העיתון היומי ושאר מצרכי-מזון, כגון, לחם לחמניות, חמאה, גבינות וכיו"ב,. הכל-הכל במנות קטנות שכך ניתן להפיק את מירב הרווח. וכן, גם פרחים שברגיל עומדים בתוך כדי-מים לפתח החנות ומקשטים בשלל צבעים את הרחוב. כיון שנוהגות חנויות כאלו להישאר פתוחות עד לשעות מאוחרות בלילה זכו לכינוי convenient stores כלומר חנויות לנוחיותך. ואכן היתה מרכולתן מבוססת על מבחר דברים שעשוי אדם להיזקק להם מיידית כשכל הסופרמרקטים כבר סגורים. אילו נתבקש הוא לתת להן שם היה קורא להן חנויות לשעת חירום. הרי מובן שבשעת חירום ולמען הנוחיות נכון אדם לשלם קצת יותר.

הצעידה עלתה לו במאמץ וכבר ביקש בלבו להגיע לחנות ולנוח מעט. יקנה בקבוקון מים חדש, שכבר רוקן את הבקבוק שלקח עמו בצאתו את הבית. פתע הבחין בספסל ברחוב על-ידי בית-קפה קטן המספק גם שירותים במחשב. בעד חלון הראוה ראה צעירים שונים שקועים איש-איש במחשב שלפניו. לרובם חוברו אוזניות לאוזניהם ושיפתֵי כמה מהם היו ממללות. לא פעם תהה כיצד אט-אט הולכים בני-אדם והופכים למעין חרקים גדולים שֶחוּטים משתלשלים להם מן האוזניים, על עיניהם משקפיים כהים, ובידם מוכן ומזומן לכל שעת כושר המקשר הגדול, הוא הטלפון הסולולרי. בקצה הספסל ישב זוג צעירים לוגמים קפה מכוסות קרטון. מבטי עיניהם חמים כאדים המהבילים מן הקפה. כל זה אינו מפריע לצעיר לנהל שיג ושיח סוער בצלולרי הקטן שהוא מצמיד לאוזנו. פרט להם היה הספסל ריק והוא צנח עליו באנחת רווחה. כך ישב לו מתנשם עמוקות בעיניים עצומות. אולי אפילו נתנמנם. על כל פנים כשפקח את עיניו לא ישב עוד זוג הצעירים בקצה הספסל ואת מקומם תפס איזה הוֹמְלֶס ששקי פלסטיק כיתרו את רגליו סביב-סביב. קם ממקומו ונכנס לחנות. עתה הרגיש קצת יותר טוב. אחרי שבירר לו אחת בין החסות החליט לקנות ירקות נוספים, שתמיד נזקקת אשתו לירקות למרק. אסף לו קישואים וגזר ופטרוזיליה ובצל, ועוד כהנה וכהנה, וניגש לקופה.

מכאן לביתו מרחק קצר. אך מרחק קצר הוא ארוך כשעייפים. כבֵדוּת פסיעותיו פסעה בד בבד עם כבֵדוּת הרהוריו. כל-כך רצה להיות כבר בכורסתו, או במיטתו, אבל חרד מאד מפני העימות עם האשה. כיצד ובמה יוכל להמתיק לה את החדשות הרעות. למען האמת נתיירא מאד מן הניתוח, וביותר מן ההרדמה ההכרחית לניתוח שכזה, כפי שהסביר לו ד"ר שגיא. ידידו הטוב – שזה שנתיים אינו עוד בין החיים – היה חריף ובקיא ועורך-דין שנון ומבוקש, נזקק לניתוח לב פתוח. הוא אמנם עבר את הניתוח בהצלחה אבל בגלל ההרדמה נזוק מוחו ללא תקנה. זכורים לו אותם ביקורים מרים במוסד היכן שידידו הטוב אושפז במשך תקופה ממושכת, ואיך היה ישוב כבוי ועיניו בוהות. נו, אז מה אתה מעדיף לשאת כאבים, או גופנית לחוש בטוב אך לא להיות מודע כלל למה שאתה חש, הה?

הרעב החל מציק לו. הרי עזב את הבית ללא ארוחת בוקר של ממש, וכבר עברו מאז כמה שעות. לפנים לא היו לו בעיות להימנע מאוכל או לצום. אבל בעידן זה של חייו, ואולי גם בהשפעת מחלתו, הוא מרגיש חולשה כאשר לא ניתן לו מזונו בזמן המיועד. אבל איזה מרק טוב מחכה לי, הרהר, הן אשתי אלופת-המרקים והיא הבטיחה להפתיעני היום במרק חדש מיוחד... וכבר לא נותרו יותר משני רחובות עד לבית. כך אט-אט המשיך לשרך את דרכו, ואף הגיגיו הוסיפו נוּעַ במסלולם בלתי מופרעים על-ידי הרכב וההמון השועטים ברחוב. מבקש היה לדמיין לו את טעם המרק הצפוי, ואינו יכול. מועקת הניתוח לא חדלה לרגע וכבר השתדל לחוות כיצד זה יהיה כאשר לא יהיה, מן-הסתם כמו שהיה טרם היותי, ולדק כמו עלה בו טעם טרם-היותו. כן, כל החיים אינם אלא הקטע בין הזמן שבטרם הֱיות לזמן שלאחר מכן, מין סוגריים של בינתיים. ובקטע הזה כמה טרחות יטרח בשר-ודם לחולל מעללים, ירעיש עולמות, כוכבים יבקש לקטוף, עד השמיים להגיע, אל הירח... הו, השאיפות הללו אז בימי עלומיו, ואיך הפך הירח לפרוטה, איך כבשו הפרטים הקטנים את הרעיונות המרקיעים!

הנה הוא מבחין כבר ברוֹי, ההומלס "המאומץ" שלהם, הרובץ למרגלות דירתם דבוק לבניין כמין יבלת. נבון ואינטיליגנטי, לא פעם הוצע לו מקום עבודה נאות עם משכורת וכל מיני הטבות, אבל הוא עמד בסירובו. נראה שהעדיף להישאר הומלס. כוחו של הרגל? או אולי חשש לחזור לעוּלָהּ של החברה, להיכנס שוב אל אותה מסגרת שנפרצה לפני שנים, אותה מסגרת הסוגרת. מכל מקום, עכשיו היה יושב לו בנחת וקורא עיתון: הכלכלה בצרות, אנשים מאבדים את משרתם, נזרקים מבתיהם משום שאין לאל ידם לשלם את תשלומי המשכנתא. ואילו רוֹי יושב ומחייך בשמש: אין לו משרה, אין לו בית או משכנתא, ואין לו מה לדאוג. מושבו למרגלות ביתנו מובטח לו ואיש לא יגע בהכנסתו. רוי מחייך אליו והוא משיב לו חיוך ומשליך דולר לקופסתו. זאת כבר לא נדבה, חשב, זה כבר הפך להיות מעין מס מעבר, כבר אי אפשר לו לחלוף על פני רוי ולא לשלם. עכשו היה ההומלֶס מביט בעיניים טובות "מזג אוויר נהדר היום," אמר קורן כולו.

לראשונה נתן דעתו היום שבאמת מזג האוויר יפה והשמש רכה ומלטפת. נשא עיניו לרחוב והתבונן באנשים ההולכים, צעירים וקשישים שאץ להם הזמן וקיבתם הומה אל ארוחת צהריים מאוחרת. רבים הסטודנטים בג'ינס ומגפיים המפטפטים בחדוה וצוחקים. פתאם נמלא חמלה רבה על כל בני-האדם באשר הם, שבעיקרון אינם כל-כך רעים או כל-כך טובים, אלא פשוט חלשים, בני-אנוש אנוּשים. לרגע גאה בו לבו הטביע את חרדותיו. מה שיהיה – יהיה, אמר לעצמו תוך שהוא דוחק הצידה זכרונות וחלומות רחוקים. כמו במקרים אחרים, הכריעו כוחו של המיידי, של מה שיש. עכשו לא יבקש אלא להגיע הביתה, אל אשתו ואל המרק.