מעמקים - המעריב ערבים
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

המעריב ערבים

אבישי מזרחי

גיליון מס' 3 - תשס"ז * 2006

עלטה עוטפת את כפרי חברון, חשוך ושקט כאן, אפילו הלבנה אינה מסבירה לנו פנים ומכנסת עצמה, מסתתרת מאתנו בצניעות מופלאה. הלילה יפשטו שלוש חוליות צנחנים על כפרים מרכזיים בגזרה. סגן גיא, קצין צעיר ומוכשר, עומד בראש החוליה שלנו המונה עשרה, אלנתן הקלע, שהתארס לא מכבר, מתמקם לשמאלו, מתצפת במעבה הלילה בעזרת מכשיר ייעודי המורכב לנשקו המיוחד. מאחור משתרכים בטור מסודר גדי ואבי המקלענים המצטיינים וחמישה לוחמים נוספים, שלומי, המ"כ החדש, ואברהם הקשר סוגרים את הכוח. אותי מיקם גיא בחוד, לימינו, מצויד באמר"ל (אמצעי לראיית לילה) מקשר בין הקבוצה הפרוסה היטב. מאובזרים ומצוידים יוצאים בחשכת ליל אל גבעה נידחת שנקטם ראשה והפך מישור סמוך לישוב פני חבר שביהודה, שם, מצפה לנו מסוק - ינשוף שמו, שיביאנו למחוז חפצנו. רעש המנועים מפר את הדממה השוררת באזור וכאילו ניתן לאחוז בגלי המתח המרצדים באוויר, רגליו מתחככות בקרקע וכמו האדמה מרקדת תחת כפות רגלנו המיובלות מן המסע האחרון. אני מסמן לטייס בפנס חיוור משהו היכן לנחות, והוא, במיומנות ראויה לשבח, נוחת כמה סנטימטרים ממני וכמעט ערף את ראשי הצעיר.

שעת ערב מאוחרת, עוד מעט ינהרו לבתי הכנסת מתפללים רבים לאמירת סליחות. שלהי אלול עכשיו, קול השופר העמוק מהדהד ברקע, רחמים ובקשות, קרבה, ערגה, אהבה, ימים מיוחדים הם ימים נוראים, צועדים לקראת… מתרגשים, ריח עדין של פחד מהול בתקווה מלווה ימים טרופים אלו. בזריזות ובמתינות, פורקים מן המסוק, מוודאים שכולם נמצאים ויוצאים לדרך העקלקלה, עוד קילומטרים בודדים נגיע לכפר סוּבָּא, אליו מועדות פנינו, 'שקט זו מילת המפתח' מסביר גיא בתדרוך, מקמט את מצחו, עינו שופעות רצינות ועל פניו מבצבצים אגלי זיעה המסגירים את המתחולל בקרבו, 'עלינו להסתנן לבית בשיא גובהו של הכפר, לערוך חיפושים ולדלות פרטים מן המתגוררים בלי לעורר מהומות שעשויות להמיט אסון לחוליה מצומצמת יחסית כשלנו, וכך גם להעלם אל תוך הלילה מבלי שירגישו בנו'. רוח קרירה נושבת בעורפנו, מצננת את הזיעה הניגרת מן הלוחמים. הכפר סוּבָּא שוכן על צלע הר, סביבו אדמת טרשים, אזור מסולע ומצוקי, גיא מאט, בוחן את השטח בקפידה, מפלס דרכו בין הסלעים המזדקרים המהווים מכשול, אין הסתודדויות או צחקוקים בין החבר'ה, כולם דרוכים ומוכנים אלי קרב, סוקרים בעיניהם החוששות את השטח, העניים מתרוצצות אנה ואנה מנסות לאתר תצפיתן ערבי או אולי מארב יזום, אלה, יכולים להוות אבן נגף למשימתנו הטרייה. הרוח מכה בגבעולי החצב הנראים למרחוק, וכמו מתכנסים הם לתפילת הערב כורעים… ומשתחווים… ללא הרף, בדבקות עצומה. כבר ניתן להבחין בשיפולי הכפר, במטעי הזיתים, בכרמים המעטרים את הערוץ, בטרסות המעוצבות היטב בתוואי הנתון, אט אט נחשפים גם הבתים והמשעולים הצרים, מרחוק מתרומם צריח המסגד שוטף באור ירוק את הסביבה, ניצב כמאיים ומשליט חיתו על הכפר. גיא נעצר. נשמעים רחשים מוזרים מן הסבך ממול, ההתקדמות נעשית איטית יותר ויותר, אנו מטפסים לכפר, גדי דורך על טרסה רעועה ומועד, אף אני בטעותו, שוב נעצרים, מביטים לכל רוח מוודאים שלא נחשפנו חלילה. כמה צפרי שיר ניעורו משנתם בבהלה ובלי לחשוב פעמיים זונחות בחפזה את העץ בו קיננו, משק כנפיהם חותך את האוויר שנעמד לפתע. בין עצי הזית, מוסווים היטב, נעמדים, צופים אל הבית. כוח אבטחה נשלח לכתר את הבית מארבע פינותיו, 'שני קנים לכל רוח', אני מגביה ראשי מעל לכרם העוטף אותי, צופה אל החוליה המתמקמת ונותן את האות לגיא לקדם את הכוח הפורץ. הכפר סוּבָּא אינו כפר אוהד במיוחד תושביו נושאים תעודות פלשתינאיות ומשתייכים בחלקם לארגונים עוינים. כעת, שקט בכפר, מרבית הדרים בו כבר מכורבלים במיטותיהם. גיא ואני נעמדים בפתח הבית, דלת ברזל כבדה בצבעי כחול מתקלף חוסמת בעדנו, במרכז הדלת זגוגית משוריינת הניתנת לפתיחה, ציריה חלודים וחורגת היא במעט ממסגרתה, דומה, כי זהו פרי עמלו של בעל הבית ולא של זגג מיומן. גיא, קופץ אצבעותיו לאגרוף ודופק בחזקה על הדלת העבה 'אִיפתַח אֵל-בָּאבּ גִ'יאש' (פתחו את הדלת – צבא) קורא בקול ולא מרפה, מן הזגוגית המשוריינת ניבטת צללית הפוסעת במהירות לפתח. אצבעותיי לופתות בחזקה את ידית הנשק, יד שניה אוחזת במתפסים, מוכן, דרוך, חריקה מצמררת נשמעת עם פתיחת הזגוגית ומן הפתח מציצה אישה רעולה חלקית מוכה תימהון ובהלה. הצצה חטופה ומיד נועלת חזרה את החלון ונעלמת… שני נשקים מופנים מיידית אל המרפסת התכולה המסוככת עלינו, קנה נוסף מכוון לחלון, אַן הלכה? איננו יודעים, אולי יצאה את הבית? אולי הזעיקה עזרה או תגבור? השניות הללו מורטות עצבים הן, מתח… חשש… מן הדלת מגיח לפתע ערבי צנום, נמוך קומה, עוטה ספק בגדים ספק סמרטוטים, שערו מקורזל ומאובק משהו, זיפים ממלאים את לחייו השסועות, מפוחד, מביט בנו בעיניו השחורות שטרם נפקחו לגמרי, גיא לא מרבה בדברים ונכנס לבית מלווה בבעליו המבוהל, פוקד בנימוסיות מינימלית לכנוס את דרי הבית. החוליה מתפזרת בין החדרים מחטטת ונוברת היכן שצריך אך מאומה לא העלו בחכתם, הבית, אף כי נראה מרשים מן החוץ, דל הוא בתכולתו. ריח מצחין ממלא את הבית, בפינת המטבח פזורים שקי תבלינים גדולים וכמה מיני קטנית, אריחים וחומרי בנין מונחים באחד מצלעי הסלון צבורים חֹמרים חּמרים, מיטה רחבה אך בלויה נמצאת במרכז חדר ההורים, כמה פרטי לבוש זרוקים שם מימין ומשמאל, "גִ'יבּ אֵל עַוֵויָיה" (תגיש את התעודות\מסמכים) פונה גיא לאיש הצנום בנימה מרגיעה יותר מקודמתה. לעומתו, ניצבת אשתו תחת משקוף המטבח, חיוורת, תוקעת מבטה במרצפות הרעועות, יחפה, מעוברת הייתה האישה, כמו ימים אחדים לקראת שבתה על האבניים, במשבר… גיא בודק בקפידה את התעודות, רושם וכותב ומונה, "היכן הילדים?" מתפרץ גיא לפתע כאילו פיצח איזו תעלומה בלשית, הלה, מפנה אצבעו לעבר חדר קטן בין המטבח ל'סלון' שם שוכבים צפופים חמישה ילדים רכים, כבני שלוש כבני ארבע, מכוסים שמיכות בלויות וקרעי בגדים, נמים את שנתם, שום סימן או עווית לא ניכר על ארשת פניהם התמימות, לא הרעש ואף לא החרדה השוררת בבית הפרו את מנוחתם, נחים בשלום על משכבם, גיא מחמיץ פניו במין מבוכה כזו האופפת אותו וגם אותנו. חשתי צורך עז, באותה שעה, לחלק איזה צ'ופר ניחומים או לשורר בקול "זה לא נורא זה לא זה לא זה לא נורא…" כפי שנוהגים היינו לפזז בסניף לשבטים שכשלו בפעילות זו או אחרת.

ענני נוצה כיסו את השמיים וכיבו מעט מן האור שהפיצו הכוכבים. בפנים נוגות עזבנו את הכפר לעבר נקודת האיסוף. מקפיד היה גיא לסכם כל פעילות שעשינו, פעמים, שהיה מרבה בדברים, פעמים שהיה טופח על שכמנו בגאווה, לעיתים כשהיה גיא מאוכזב מאתנו ידע להקהות שיניו ולהוכיחנו נמרצות ולעיתים כשכעס נורא אף השחיל משפט כמו "המסע הזה לא-היה-טוב ויותר מזה אין ראוי להתייחס" אך הפעם מאומה לא שמענו מגיא, לבוש היה אצטלת אי נעימות ומבוכה. הבנו אותו.