מעמקים - "נפרדנו כך" מאת לאה גולדברג - עיון בשיר
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

"נפרדנו כך" מאת לאה גולדברג - עיון בשיר

דבורה סילברסטון-סיון

גיליון מס' 3 - תשס"ז * 2006

הדמעה כמוטיב מפתח בשיר
הגדרת השיר כסונטה
מהלך החוויה בשיר תואם את הגדרת הסונטה:
אמצעים אומנותיים בשיר ותפקידם
ביבליוגרפיה

כותרת השיר "נפרדנו כך" מכניסה אותנו בבת אחת לסיטואציה אישית מאוד ממוקדת, פרידה.
"נִפְרַדְנוּ כָּךְ, הֵיטֵב הֵיטֵב חָרָה לִי"
פתיחת השיר מתארת את הפרידה כשמתלווה אליה רגש מאוד דומיננטי: כעס. "הֵיטֵב הֵיטֵב חָרָה לִי". החרון הזה נותן כיוון ברור לפרידה. אין זו פרידה שלווה. אין זו פרידה מתוך הסכמה. מלווה אותה כעס חריף, שמודגש בחזרה "הֵיטֵב הֵיטֵב חָרָה לי". יחד עם זאת, משהו הקשור בפרידה לוט בערפל, אינו ברור לשניהם (ובודאי שלא לנו, הקוראים).
"הָעֲרָפֶל בֵּינֵינוּ כְּחוֹמָה"
הערפל הזה מציין מצב לא ברור, לא בטוח. הערפל הזה הוא סימן היכר לפרידה שכן הוא נמצא
"בינינו". שני בני הזוג אינם רואים עין בעין את המציאות. משהו עכור ומאיים עומד ביניהם. יתרה מזאת: הערפל, שיכול להתפוגג ושוב תבוא בהירות, מתעַבּה לחומה. הדימוי לחומה מעניק לערפל, שהוא בטבעו רך, כוח חוסם ובלתי עביר.

הדמעה כמוטיב מפתח בשיר

וכאן נכנס מוטיב חשוב, מוטיב המפתח בשיר: הדמעה. יחד עם הכעס ותחושת האין-מוצא, מופיעה דִמעה, שהיא ביטוי פנימי, הרבה יותר עמוק מהכעס, משהו שעשוי להמיס אפילו חומה..
אבל בשלב זה, בחסותה של החימה, בטוחה הדוברת ש "..הַטִּפָּה ֹשֶעַל יָדִי נוֹתְרָה לִי / טִפַּת סַגְרִיר וַדַּאי הִיא, לֹא דִּמְעָה". כלומר, בבית א' מופיעה הדמעה, אבל היא מוכחשת.
כבר בשלב זה ישנה תחושה שאם "הטיפה שעל ידי" הייתה מוכרת כדמעה, אולי הנחרצות של הכעס והחומה, הייתה מתרככת משהו..
של מי הייתה הדמעה (שלא הייתה): של הדוברת? של החבר שממנו נפרדה? אין זה ברור, וזה גם לא משנה: בשלב זה ישנה פרידה, יש חֵימָה ויש חומה.
"לַדּוֹר הַזֶּה הַבֶּכִי הוּא כְּלִימָה"
הדיון על הדמעה הופך לכללי יותר בבית השני. דיון זה אמנם מדבר על "הדור הזה", אבל הוא מקרין על הדוברת ובן זוגה המתוארים בבית הראשון.

ובכן, הדמעה בעיני הדור הזה היא כלימה. ולכן אין לה מקום בשום סיטואציה, בודאי שלא במצב של "אַהֲבָה גּוֹסֶסֶת". אדרבא: במקום רַכּוּת של דמעה ישנה חומה, ישנה אדישות וגאוה.
"בְּיוֹם הַדִּין וּבְלֵילוֹת הַחֶסֶד
אָדִיֹש וְגֵא הוּא לֹא יוֹרִיד דִּמְעָה"
ניתן לזהות כאן ביקורת של לאה גולדברג על הדור שמוותר, בשמה של נורמה מסוימת, על רגש עדין ואנושי'. ואולי הביקורת הזאת מופנית גם כלפי עצמה, כחלק מאותו דור?

כלומר, אל תאור הפרידה בבית הראשון נוספת לנו כאן נורמה שמסבירה מדוע הטיפה שעל היד
"טִפַּת סַגְרִיר וַדַּאי הִיא, לֹא דִּמְעָה".

בשני הבתים הראשונים מופיעה הדמעה בשלילתה. אין לה מקום לא בסיטואציה פרטית (שאולי מתבקשת ממנה הֲזלת דמעה), ולא בנורמה החברתית של הדור הזה.
"נִפְרַדְנוּ כָּךְ הָרְחוֹב הָמָה, הָמָה"
הביטוי "נפרדנו כך" מעביר אותנו לחלק השני של השיר, לבית השלישי.

בבית השלישי הדמעה אינה מופיעה, אך ההתרחשות המתוארת בו קשורה אליה עד מאוד. סצינת הפרידה של בית א' מתרחבת להמולת הרחוב. והנה:
"דְּחָפַנִי אֵיזֶה הֵלֶךְ, וּמִנֶּגֶד / הָעֲרָפֶל תָּלוּי כְּהִינוּמָה"
דווקא סצינה המונית, מנוכרת ומעט תוקפנית ("דְּחָפַנִי אֵיזֶה הֵלֶךְ") מנערת את הדוברת, וכמו "נופל לה האסימון", וראה איזה פלא: הערפל שקודם חצץ ביניהם כחומה (בבית א'), כעת הוא "תָּלוּי כְּהִינוּמָה": המילה "תלוי" הפוכה לנחרצוּת ולודאוּת שפגשנו בבית הראשון והשני. יש בה סיכוי. יש בה נכונוּת ורצון טוב. ועוד: מַסִיבִיוּת הבטון של הערפל מתפוגגת, ודימוי החומה מתחלף בהינומה. מעֵבר לרַכּוּת של ההינומה, שהיא צעיף דק ושקוף (כבר לא כל כך ערפילי, כי ניתן לראות בעדו), היא מובילה אותנו לסצינה הפוכה מתיאור הפרידה, ממש בדרך אל החופה.. השינוי בתיאור (ובדימוי) של הערפל יוצר את המהֲפך בשיר.

הבית האחרון, שמנוגד באווירתו לבית הראשון, מתאר התרחשות אחרת: במקום חימה ("הֵיטֵב הֵיטֵב חָרָה לִי") - " בְּלִבִּי חֶדְוָה חוֹגֶגֶת". החדווה היא לא רק רגש שהתהפך אצל הדוברת, אלא היא מקבלת חיים משלה מכוח ההאֲנשה.

וכל זאת למה? מהי סיבתה של החדווה החוגגת? - כאן אנחנו חוזרים אל מוטיב המפתח:
"אוּלַי, בְּכָל זֹאת, זוֹ הייתה דִּמְעָה"
הנה כי כן הודאות העקשנית בבית א' ("טִפַּת סַגְרִיר וַדַּאי הִיא, לֹא דִּמְעָה") מְפנה מקום לספק ואולי גם לתקווה: "אולי, בכל זאת, זו הייתה דמעה". (ההדגשות שלי - ד.ס)

ואם ישנה אפשרות שטיפת הסגריר שהופיעה על כף היד היא אכן דמעה, כל החימה והאדישות מתפרקות מנשקן, ויש סיכוי להינומה, לחדווה חוגגת. ואז כותרת השיר "נפרדנו כך" הופכת לפרק אחד במערכת יחסים, פרק קשה שיש לו המשך אופטימי.

מוטיב הדמעה הוא מרכזי בשיר, כי הדמעה היא ביטוי לצד הפנימי, הרך של האדם. היא עשויה לפתור קונפליקטים ולפרק כעסים, והעדרה יכול להעיד על אטימות ריגשית וציניות.. אדם שחווה דמעות פותח בתוכו דלת לפיוס, כפי שנאמר בספר הזוהר: "אין שערים שדמעות אינן יכולות לפרוץ אותם".


הגדרת השיר כסונטה

הסונטה היא שיר לירי בעל מבנה מורכב ומוקפד במיוחד. ראשיתה של הסונטה במאה ה-14 באיטליה, ואחד מראשוני כותביה היה פטררקה.
משוררים עבריים רבים התמודדו עם האתגר של כתיבת סונטה ובהם: טשרניחובסקי, שלונסקי, לאה גולדברג, עמיחי.

הסונטה בנויה מ-14 טורים. בעברית היא מכונה "שיר זה"ב" (זה"ב = 14).
הטורים נחלקים לארבעה בתים: שני הבתים הראשונים הם בני ארבעה טורים כל אחד, ונקראים "אוקטט" (או "אוקטבה"), ושני הבתים האחרונים הם בני שלושה טורים כל אחד, ונקראים "ססטט".

נושא הסונטה, החווייה, הבעייה - נמצא בחלק הראשון, באוקטט
המיפנה בשיר, הפתרון, המסקנה או ההפתעה - נמצא בחלק השני שלו, בססטט.

בשיר "נפרדנו כך" שינתה לאה גולדברג מעט את תבנית הסונטה. השיר בנוי מ-13 טורים, כשהבית האחרון הוא בן 2 טורים במקום שלושה, לכן הוא נקרא "סוניטת אהב"ה" (אהב"ה = 13)

חריזת השיר אופיינית לסונטה: בית א: א-ב-א-ב
בית ב': ב-ג-ג-ב
בית ג': ב-ד-ב
בית ד': ד-ב


מהלך החוויה בשיר תואם את הגדרת הסונטה:
באוקטט מובעת תחושת הודאות של הדוברת לגבי הפרידה הקשה. מודגשים בו החרון, הניתוק ("הָעֲרָפֶל בֵּינֵינוּ כְּחוֹמָה") והגישה השוללת אפשרות של דימעה ("טִפַּת סַגְרִיר וַדַּאי הִיא, לֹא דִּמְעָה"; "לַדּוֹר הַזֶּה הַבֶּכִי הוּא כְּלִימָה .. אָדִיֹש וְגֵא הוּא לֹא יוֹרִיד דִּמְעָה").
ואילו בססטט – חל מיפנה. הדוברת משנה את תחושתה לגבי יחסו של האהוב שעזב אותה (ואולי כלפי יחסהּ שלה, הקשוח?). הערפל שהיה "בֵּינֵינוּ כְּחוֹמָה", הוא כעת "תָּלוּי כְּהִינוּמָה"
תחושת הזעם שלה באוקטט ("הֵיטֵב הֵיטֵב חָרָה לִי") מתהפכת בססטט ל"חֶדְוָה חוֹגֶגֶת".

השיר שנפתח בחוויית פרידה מסתיים בסיכוי לתיקון היחסים.

אמצעים אומנותיים בשיר ותפקידם
1. חזרה ("הֵיטֵב הֵיטֵב חָרָה לִי"; "הַרְחוֹב הָמָה, הָמָה"). תפקיד החזרה הוא הדגשה. הדגשת הכעס בדוגמא הראשונה, ותחושת הסחרור ברחוב, בדוגמא השניה.
2. איזכור מספר יונה ("הַהֵיטֵב חָרָה לְךָ .. וַיֹּאמֶר הֵיטֵב חָרָה לִי עַד מָוֶת") - ממחיש את עוצמת הכעס
3. דימוי ("הָעֲרָפֶל בֵּינֵינוּ כְּחוֹמָה"; "הָעֲרָפֶל תָּלוּי כְּהִינוּמָה") מעֵבר לתפקיד ההמחשה, מדגיש
הדימוי את המהֲפך שמתחולל בדוברת.
4. האֲנשה של הרגשות - ("חֶדְוָה חוֹגֶגֶת") לחדוָה יישות מִֹשֶּלָהּ, והיא מאֲפילה על כל רגש אחר שמתואר בשיר.
5. ניגוד ("בְּיוֹם הַדִּין וּבְלֵילוֹת הַחֶסֶד") – כאן (בבית ב') הניגוד מצביע על הנחרצות של
ההחלטה שלא לבכות, ואין זה משנה מהו המצב.
הניגוד המרכזי בשיר: "הֵיטֵב הֵיטֵב חָרָה לִי" מול "חדוָה חוֹגֶגֶת". תפקידו של ניגוד זה
להדגיש את המהֲפך שמתחולל בשיר. גם הדימוי ההפוך של הערפל ("חוֹמָה" - "הִינוּמָה")
הוא ניגוד שמבליט את אותו מהֲפך.

ביבליוגרפיה
מונחון לספרות / אשר א' ריבלין, הוצאת ספריית פועלים.
ספר הציטטות הגדול / אדיר כהן, הוצאת כינרת.