מעמקים - הביצה
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

הביצה

פנינה פרנקל

גיליון מס' 42 - סיון תשע"א * 6/11

הרבה שעות נסענו. המשאית קיפצה כל הדרך מהאנייה עד המקום הזה. כשהנהג עצר סוף סוף צעק הבנתי שהגענו ממש לארץ ישראל. אבא הוריד אותי מהמשאית בשתי ידיו ואני ראיתי הרבה אהלים מסודרים בשורות וכמה בתים ארוכים. מזל שלאימא שלי הייתה בטן גדולה של הריון. במקום לאוהל הובילו אותנו לאותו חדר ענק עם גג מעוגל מפח כמו "טונל" מנהרה ארוכה. החדר היה מלא במיטות צפופות בשני הצדדים. "זה יהיה הבית החדש שלנו" אמרה לי אימא בקול יבש, ותוך כדי כך היא משכה אותי פנימה, כנראה שהרגישה בחוסר הרצון שלי להיכנס. רק שנים אחר כך, כשעזבנו את המקום למדתי לומר שגרנו ב 'מעברת בית-ליד'.
דקות ארוכות עצרנו בפתח. אני הקטנה עם שתי צמות קלעות מעיל צרפתי ובובה נטולת ראש בין אבא ואימא השמנה שבקושי מרימה את הבטן המזדקרת. כך עמדתנו שם, ומאותו רגע נוצר הריחוק. שם זה התחיל, שם התחלתי לספר לעצמי סיפורים על עצמי:

"תשע משפחות גרו באותו החדר, לכל משפחה מספר מיטות שראשיהן צמודים לקיר ומחיצות שאורגנו מכל הבא ליד. בדרך כלל היו אלה ערמות של מזוודות מסודרות זו על גבי זו. האיש מהסוכנות הוביל אותנו אל המיטות שלנו. אימא כרסה לשבת ואבא סידר לה כרית משען מהמעילים החמים ששניהם מהרו להסיר בשל החום הנורא שהיה בחדר. אחר כך פנה אבא לסדר את המחיצות. הוא הניח משני צידי המיטות שלנו זו על גבי זו כמה מזוודות וארגזים שהיו שייכים לנו, מאלה שהגיעו מהאנייה לחדר לפני בואנו. פתח את אחד הארגזים והמחיצה האמיתית שלנו הייתה עכשיו מכונת התפירה של אימא אותה הציבו מעל ארגז משא ישן. כך שבסיבובי יד הצליחה אימא, אפילו לתפור ולתקן כמה מהבגדים שנקרעו במסע שלנו בים ואפילו לעשות תיקונים לאחרים.

"שום דבר כאן לא שלי." רשמתי לעצמי מיד. "לא מיטת הברזל המכוסה סדין זר. לא הכיסא המתקפל שלצידה. אין ארון, ואין שולחן. החלונות הצרים ממלאים את החדר באור מסנוור גם הוא לא שלי ואני לא שייכת לכאן בכלל. במיטות של המשפחה שישנה ממול ילד חיוור שנראה בגילי. אימא מזהירה אותי שלא אתקרב אליו. "הוא חולה" היא לוחשת לי שלא ישמע. אבל יש דברים שאני יודעת גם בלי שאומרים לי. השיעולים שלו לא פוסקים גם ביום וגם בלילה. גם כשאמו מסתובבת איתו הלוך וחזור בשביל הצר שבין המיטות כדי שיירגע הוא ממשיך להיחנק ולהשתעל עד שהוא מתעייף ונירדם.

אימא ישנה במיטה לצידי, מתהפכת מצד לצד והבטן הגדולה שלה נעה כמו הר שמתמוטט כל רגע. אימא הבטיחה לי אחות ואבא הבטיח שזה יהיה אח. ואני כבר חולמת על העיניים שלו כחולות כאלה כמו העיניים של הילד החולה ממול שתופסות אצלו מקום של רוב חלקי הפנים. עכשיו קשה כבר לחבק את אימא ואני רוצה שהתינוק או התינוקת יצאו כבר. רוצה שאימא תחזור להיות רזה ויפה תחבק אותי אליה, תצמיד אותי אל גופה ותנועה איתי יחד בתנועה של ריקוד.

בקושי נרדמתי וכבר בהתחלה של הלילה התעוררתי לקול של לחישות. אבא חיבק את אימא וניסה לעזור לה ללכת. אני שכבתי במיטה ערה, אך מבינה שעכשיו לא זמן לשאול שאלות. כיווצתי את העיניים כדי שיחשבו שאני ישנה והצצתי לכל צד. שני גברים הגיעו עם בגד לבן והושיבו את אימא על כיסא עם גלגלים כמו העגלה שהייתה לי כשהייתי תינוקת ויצאו איתה מהחדר. אבא אסף דברים בתיק גדול נשק לי ואמר דברים לשכנה עם הילד החולה. כשהוא מצביע עלי והיא מניעה ראשה בהסכמה.

אחר כך גם אבא נעלם ואני נשארתי במיטה לבדי. לאחר שהם עזבו והאנשים בחדר נרגעו. האור כבא וגם אני נרדמתי. כשהתעוררתי היה חשוך רק אור הירח האיר את פינת המיטה. לאורו ראיתי את אבא שוב עומד לצידי. "איפה אימא?" שאלתי. "אימא בבית חולים" ענה בלחש. "נו מה עם התינוקת היא כבר נולדה?" שאלתי שוב. פניו של אבא התכווצו וקרני האור צבעו את שפתיו שנראו ירוקות וקרות. "כנראה שלא, תהיה לנו הפעם תינוקת" אמר וכל העצב התיישב אצלו בנקודה שבין העיניים. "התינוקת נולדה חלשה וחולה מידיי" ניסה להסביר. "אבל אל תדאגי עוד יהיו לנו הרבה תינוקות חמודה שלי" הוסיף כשהוא מחבק אותי.

תחילה חשבתי שזו זעה שנוזלת על פניו, אבל הקילוח שטף וזרם מתוך עיניו בלי מעצור. הושטתי זרועותיי חיבקתי את הראש הרטוב מול ליבי ולחשתי לו: "זה יעבור אבא'לה, זה יעבור, אתה צריך להיות חזק, כי אתה האבא הגיבור שלי. בבקשה אבא תירגע..." ואבא נרגע וקינח את אפו בממחטת בד מקומטת ששלף מהכיס.

לאחר רגע חזר אליו המבט של איש גדול והוא אמר: "בבוקר תלכי לגן עם זושה האימא של אדק. היא גם תחזיר אותך. עכשיו תמשיכי לישון, אני חייב לנסוע לבית החולים להיות ליד אימא." הוא ארז בתוך שקית תחתונים חולצה ומכנסיים לאימא. הוסיף את המברשת והסבון הריחני שאהבה ונפרד ממני: "שלום ילדה גדולה שלי." אמר לי תוך חיבוק ועזב את החדר.

בבוקר, פקחתי עיניים. לצידי היו שתי מיטות ריקות. ותרנגולת לבנה צעדה לה על הסדינים מתרוצצת ומקרקרת סביבי, הנה היא מקפצת ומתיישבת בסל החוטים שעל גבי מכונת התפירה שלנו, פורשת את נוצות הזנב מגרדת ברגליה ודוחפת לצדדים את סלילי החוטים המפוזרים בתוכו. לאחר מספר קרקורי קוד, קוד, קוקו, קוד היא עוזבת את מקומה, בהרמת ראש זקופה ומנצחת, פורשת כנפיים ועפה בקפיצה קלה מבעד החלון הפתוח החוצה. "מאיפה היא נכנסה? איך היא עושה את זה? איך היא הגיעה לכאן בכלל?"חשבתי לעצמי.

בסל נותרה הביצה. אני מתיישבת, אוחזת בביצה בין כפות ידיי – היא שברירית, לבנה וחמה. תופסת במחט התקועה בסליל החוטים האדום, וכמו שאימא לימדה אותי כשטיילנו בכפר, נוקבת בזריזות חור לפנים וחור מאחור, מצמידה את החור לפי, מרימה את הראש ויונקת אט אט, שלא יגמר – הפה שלי מתמלא בנוזל החמים והסמיך הזורם בעונג לתוך גרוני, עד שאני שומעת את קולות החרחור של בועות האוויר החודרות במיכל הריק. עוד אני מלקקת שפתיים ואני מתבוננת מול האור בקליפת הביצה הריקה - הנה ארמון הקסמים: "וכאן בפנים יושבת הנסיכה שנלכדה, אולי תבוא עוד רגע פייה טובה להציל אותה? ואולי, הבָּבּיִיָגה מיערות הצפון, תחדור מבעד לחור, וכל הקירות יתמוטטו?" בלחיצת אגרוף אחת אני שוברת את קליפת הביצה. היא מתפרקת ומתפוררת בתוך כף ידי מתמלאה בשברי קליפה לבנה והכול קרס - הארמון התמוטט, הבית חרב, והחלום נעלם ונמוג עד לבלי שוב".