מעמקים - דסק – גינת החלום והתקווה
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

דסק – גינת החלום והתקווה

דב לנדאו

גיליון מס' 42 - סיון תשע"א * 6/11

אולי תכסיסי ההשהיה של קסטנר גרמו, ואולי היו סיבות אחרות, כגון הרס קווי הרכבות וחסרונם של קרונות, או האיטיות של מצעדי המוות, שהצילו חלק מיהודי בודפשט. מכל מקום ידוע שבעיר זו שרדו כמאה אלף יהודים, רובם בגטו, חלקם בבתים מוגנים וחלקם מפוזרים בעיר עם ניירות אריים. פרט למגורשים לאוסטריה ופרט למעט המסתתרים אצל גויים, היה בודפשט המקום היחיד ברחבי אירופה, שבו נותרו לפליטה עשרות אלפי יהודים, וביניהם ילדים ובני נוער צעירים לאלפים. אחרי השחרור הסתובבו ברחובות בודפשט מאות ילדים, מהם יתומים, וחיפשו מזון ומחסה. עם השחרור החלו הקהילות והתנועות הציוניות החלוציות לאסוף את הילדים ואת הצעירים הללו וסדרו אותם במוסדות, שבהם טרחו מדריכים צעירים בדרך כלל, חסרי כל הכשרה חינוכית, וטפלו בילדים במסירות עד אין קץ ובהצלחה רבה. אין צריך לומר שהמוסדות היו מועטים מדי ולא יכלו להכיל את כל הנזקקים להם, ולכן התחילו ראשי בני עקיבא ושאר התנועות לחפש בנינים מתאימים בערים הרחוקות, ושכרו אותם כדי לייסד בהם בתי ילדים.

דבר זה היה נחוץ ביותר, כי עד מהרה החלו לחזור להונגריה יוצאי מחנות העבודה ומחנות הריכוז, שבהם נותרו לפליטה צעירים בני ארבע עשרה או חמש עשרה, ומאוסטריה חזרו גם ילדים ממש. כאב הראש הגדול היה היכן למצוא מקום לכל אלה. המוסד שהתקיים ב – Kisdiofa utca בראשות ירמי לבל, היה בבחינת קומץ שאינו משביע את הארי. במהלך החיפושים גילו פעילי בני עקיבא, שיש בנין של בית חולים העומד ריק ב"דסק", עשרה ק"מ דרומית מזרחית לסגד. אחר הסידורים הטכניים של ההשכרה שנערכו ע"י לאצי וייס (לבן), ירדו מספר מדריכים ומדריכות למקום, והתקינוהו לשימושם של הצעירים.

אחד הדברים הראשונים שהשתקמו בבודפשט אחר סיום המלחמה היה סניף בני עקיבא שברחוב לאודון (היום רחוב קלדי ג'ולה Kaldy Gyula utca). בשביל השבים מן המחנות, לצעירים וגם לנוער המבוגר יותר – הפך הסניף למרכז. כל מי שביקש מקום לפגוש בו חברים, בא תחילה לסניף ושם קבל תדרוך לאן ולמי לפנות. כמחצית השנה לאחר סיום המלחמה היו החיים בסניף תוססים למדי. חוגים, שיעורים, לימוד עברית, שיחות וריקודים היו שם כמעט יום יום. אני הכרתי את הסניף אך מעט, כי בקרתי שם רק בהזדמנויות שבהן עליתי לבודפשט. מכל מקום רבים מן החברים שבאו לדסק עשו זאת דרך הסניף. אגב, בימים ההם היה וויז'ו (חיים דוד דב וויזל) אחד הקולטים שאסף ילדים ונוער כדי לצרפם לבני עקיבא בכלל, ולמוסדות כמו דסק בפרט. לאחר תקופה קצרה נשלח וויז'ו כמדריך לדסק והצטרף שם לצוות.

חמישה נערים, לשעבר תלמידי בית הספר האורתודוקסי בשם תאיראס אעמעס (תורת אמת), ושלש נערות, נשלחו עם הקבוצה הראשונה לדסק. ברובם היו אלה ילדים שהוריהם נשארו בבודפשט, והם שלחו את ילדיהם לדסק בתקווה שבכפר יימצא להם מזון יותר מאשר בבירה. עם העברת המוסד מ - utca Kisdiofa לדסק, יחד עם ירמי שהתמנה כמנהל המוסד החדש, נוצר במקום גרעין ממשי של חברת נוער. סביב גרעין זה התלקטו שבוע אחר שבוע נערים ונערות שנותרו ללא הורים, והיו יתומים מאב או מאם או משניהם. אחריהם הגיעו סנוניות ראשונות ממקו הקרובה שהייתה ברובה חרדית, וההורים אם היו כאלה, חששו לשלוח את הילדים למוסד של המזרחי, שמא יסורו מן הדרך החרדית הקפדנית. "מגייסי" הילדים נאלצו לנהל מאבק על כל ילד וילד. בין הראשונים הגיעו האחים והאחיות של משפחת ליכטנשטיין שנותרו ללא הורים, ואחותם הגדולה אהובה (בת 14) טיפלה בהם ומלאה את תפקיד האימא והאבא. ההצטרפות לקבוצות הגיל השונות, כשלכל קבוצה מטפלות ומדריכות משלה – אפשרו לילדים אלה ולאחות הגדולה להשתלב בחברת בני גילם ולחזור לחיי ילדים שלווים, ולהתרפא לאט לאט מן הטראומות של העבר הלא רחוק. לאחר משפחה זו, ולאחר שהורים אחדים באו ובדקו את טיב המקום, החלו לבוא צעירים נוספים ממקו כגון פרחה רוזנברג והאחים ברוך וגבריאל בלאו ואחרים.

יחד עם בני מקו הגיעו שרידים מסלובקיה כבתיה הכט ואחיה יעקב, ושרידים מקרפטו רוס כחיה שלומוביץ'. מהונגריה הגיעו האחיות חנה, לאה, ושטפי לנדאו עם שמחה ודב הקטנים בני סרווש, שחזרו ממחנות העבודה באוסטריה. אחריהם הגיע דב בן דודם של חנה ולאה שחזר מברגן בלזן, והאחים ישראל וחיה סקס מארד שברומניה, ועוד אחרים. בני הארבע עשרה מבין בני הקבוצה צורפו ל – "מיטל הכשרה" (ובקיצור של ראשי תבות - מיה"ה), שהיא כשמה "הכשרת ביניים" עבור הגילאים שלמטה משמונה עשרה. כך התלקטו לדסק חניכים מכל איזורי הונגריה, מטרנסילווניה, מערי השדה של הונגריה: מקרפטו רוס, מסלובקיה, ומבודפשט. לרבגוניות זו של החניכים הייתה השפעה טובה על חינוכם. הם פשוט למדו זה מזה והעשירו זה את זה וכל אחד הרגיש שהוא לא רק מקבל, אלא שיש לו גם מה לתת.

עוד יש לציין שהיו בדסק מספר כשרונות שידעו להחיות את חיי החברה ואת חיי התרבות של הקבוצה. אם ספורט הרי ספורט, אם עיתון קיר הרי עיתון קיר, עם ערבי שירה – הרי ערבי שירה. בעיקר בשירה היו מצטיינים ומצטיינות רבים, כגון שלום לנטוש, משה נוטוביץ', חנה קדרי, בתיה הכט, ניחה ורחל לנדאו ועוד.

הלימודים בדסק היו מסודרים למדי. רוב המורים היו מבין המדריכים (לרוב חסרי הכשרה וחסרי ניסיון). אליהם הצטרפו אחדים שהיו מורים מקצועיים, כמו המורה רכמן שלימד עברית בעברית, וכן הרב ד"ר יוסף שוורצברט שהיה בוגר הסמינר לרבנים בבודפשט, וד"ר שרגא ישורון, המורה לכימיה ולמתמטיקה – ששימש גם כמנהל בית הספר. אחד המורים הצעירים, צבי לוינגר, סיים סמינר למורים והיה מורה מוסמך. גם שאר המדריכים, היו אמנם חסרי השכלה ספציפית להוראה, אבל היו משכילים ואף מעורים ביהדות, עד שבית הספר קיבל הכרה רשמית כבית ספר תיכון הונגרי. הטיפול בילדים הקטנים נפל בחלקן של חמש בחורות בעלות השכלה יהודית שרשית עוד מבית אבא (קרפטו רוס), והן גם היו אינטליגנטיות למעלה מן המקובל, ובנוסף לכך הן היו מיוצאי אושביץ ומחנות העבודה, ועל כן היו בוגרות בנפשן. אדמיניסטרטיבית השתייכו אלינו למיה"ה, אבל במקום לימודים מסודרים, הוטל עליהן לעסוק בעבודה חינוכית מסודרת וקבועה. הן המשיכו בעבודה זו גם בלייפהיים וגם בקפריסין. לעניות דעתי נעשה עוול לבחורות אלו. אף על פי שחלקן היו בגילי ובגיל מספר חברים שלי בקבוצה, כגון מאיר גוטסמן ז"ל ויבדלו לחטו"א חיים קראוס, ישעיהו זידנפלד, שמואל גרובר, ואף האחרות היו מבוגרות מאיתנו כשנה בלבד, הן הפסידו את רוב היתרונות של הלימודים שאנו למדנו בדרך. כפועל יוצא, הן הגיעו לארץ עם ידיעות מועטות בעברית, אך בגלל גילן כבר לא התקבלו למוסדות עלית הנוער, וחלקן לפחות נשלח לעבודה בקיבוץ. מסיבה זו הן גם לא הגיעו לסמינר למדריכים בבית וגן, בניגוד לשמואל גרובר, מרדכי ברקוביץ ועוד אחדים מן הבנים, שלאחר מכן עשו חיל כמורים. רק אחת מהן – חוה – הצליחה אולי בעזרת בעלה יצחק שטיינברגר, ובעזרת שאיפותיהם ומרצם המשותפים, להגיע לאוניברסיטת ירושלים ולהתקדם לדרגת פרופסור למדעים.

כל המדריכים עבדו אצלנו עבודת פרך מתישה, אבל הם היו מבוגרים יותר וחלקם כבר סיימו שלב מסוים בלימודיהם, ואף ידעו עברית ברמה מתקבלת על הדעת. לכן הם הצליחו בבואם לארץ להשתלב במוסדות אקדמיים או בהוראה יסודית או תיכונית.

ואולם הרבה מעל ללימודים הרשמיים היו חשובות השיחות על ארץ ישראל, השירה העברית בקבוצות ולפעמים אף בשיתוף כל חניכי הכפר. עיתוני הקיר ההומוריסטיים מתוצרת אהובה נוטוביץ, חוה ג'ורג' וברוך בלאו, אף הם התמקדו בארץ ישראל, וכן הריקודים הנלהבים מריקודי החלוצים בארץ, ואף השירה הנלהבת סביב המדורות – יצרו אווירה מיוחדת שעליה מדברים במקומות רבים עד היום, ואשר היא נקראת "האווירה של כפר הנוער הדתי בדסק". אין פלא שבאווירה זו צמחו נערים ונערות שהיו מוכנים לכל, כדי להגיע לארץ ישראל הנכספת. כדאי אולי שנביא כאן תיאור נאמן כפי יכלתנו לאוירה הרוחנית – חינוכית הזאת ששררה במקום.

"דעסק, מיין שטעטעלה דעסק, מיין היים וו איך האב מיינע קינדערישע יארען פארברכט.......". בסך הכל חמישה שישה חודשים עשיתי באותה הכשרה חלוצית למחצה לצעירים, ואף על פי כן, זכרונה שמור עמדי לאורך שישים שנה עד היום הזה. שער הכניסה, הבנין הראשי, המבנים הנלווים, המטבח וחדר האוכל, הגן, האגם, ובית הברבורים המיסתורי, שיחי המימוזה והשיחים דמויי האשוח – כולם מתיצבים לנגד עיני שוב ושוב, ומעוררים זכרונות של רוגע. יוצאי הגיטאות ושבי המחנות קלטו בתדהמה את השקט ואת השלוה המרפאה ששררה במקום הקסום הזה. רוב החברים באו מן הגטו בבודפשט, אחרים באו מאושויץ, ואחרים וביניהם אני, באנו ממחנות עבודה, מברגן בלזן ומטרזיענשטאדט ודומיהם. איש איש וסיפורו המיוחד והמצמרר. אף על פי כן, איש לא עסק שם בסיפור קורותיו הפרטי. רוב הסיפורים התרכזו במה שקרה לפני המלחמה, ורק מעט שמענו על תקופת המלחמה עצמה. סיפורים אלה טרם הגיע תורם. רק לאחר שנתיים שלוש החלו לבצבץ מן השכחה, ורק אז החלו מעט מעט לעלות על פני השטח תולדות האימה והסבל ירושת המחנות. בדסק היינו עדיין עסוקים בחלום הקסם של נופי ארץ ישראל שהשתקפו בין שיחי הפארק ובין דשאיו. הכל היו עסוקים בעתיד, ולייסורי העבר, ואפילו לרעב שבהווה – נותר שם תפקיד משני בלבד.

ואולי זה הנס הגדול והמיוחד שהתרחש בדסק. על אף העבר העגום, על אף שרבו היתומים אומרי הקדיש, על אף האבל על המשפחה שאבדה, על אף שהחורף עמד בפתח, ואנו היינו ללא בגד חם, ללא נעלים, ללא חימום וללא מזון מספיק, הצליח צוות של מדריכים ליצור אווירה חמה, ליצור הרגשה של בית ושל שייכות, אווירה קסומה של עולם הילדות, ומעל לכל – הצליח להפנות את המבט קדימה אל העתיד. כל שיחה, כל פעילות, כל שיעור וכל טיול – כולם התרכזו בעתיד. הכל הצטמצם במילה קטנה אחת שכל כולה בטאה את העתיד, ב - "עליה", כפי שנהגנו לשיר בחרוז האומר: "עתיד יפה מזהיר לנו מן השחור יאיר".

עבודתם של המדריכים לא הייתה קלה כלל. מבוגרים מאיתנו בשנתיים שלוש בלבד, בלי הכנה פדגוגית ובלי סמכות של בעלי ידע ושל בעלי תפקיד רשמי, היה עליהם לרסן, לארגן ולעדן עדר של "פראים" שפרצו רבים מגבולות המותר, לא ידעו לחשוש מאיש ושאפו לחרות כציפורי הדרור. על המדריכים הוטל לרסן את הרעבים כדי שלא יאכלו את מנת הזולת ושלא יפגעו ברכושו, ויחד עם זה לעודד ולכוון אותם לקראת העתיד בארץ ישראל. נראה שדווקא חלק זה של טיפוח העתיד היה קל למדי. הייתה בנו מין נכונות אובססיבית להתכחש לעבר ולהווה, ובמקומם לחלום על העתיד שהתוותה לפנינו הציונות לסוגיה. הכוונת כל הפעילות לאפיקי העתיד יצרה זרימה חזקה שהשקתה במים חיים את שורשי הגעגועים לעתיד שבארץ ישראל.

כל מערכת הלימודים שנבנתה על מנת למלא את זמנם ואת רוחם של החניכים השרתה את העתיד הזה. בית הספר נבנה על מודל העשוי לשרת את הצרכים המדומים של ארץ ישראל. בלימודי העברית ובלימודי הקודש היה דבר זה ברור למדי, אבל הוא היה בולט גם בשיעורי האנגלית של ד"ר שרגא סבו. הלא האנגלית תהיה נחוצה לנו – כך היינו מאמינים מרוב תמימות – בארץ ישראל, הלא היא פלסטינה. סבורים היינו שבארץ הכל דוברים אנגלית נוסף לעברית, ולא עלה על דעתנו שבאמת אין הדבר כן. אנו בכל אופן ראינו בשיעורי האנגלית הכנה פר אכסלנס לחיים בארץ ישראל. המרשימים ביותר היו כמובן שיעורי העברית של המורה רכמן. מורה נועז זה, נתן לנו להבין כבר בשיעור הראשון, שהוא בא מארץ ישראל ואינו יודע כל שפה פרט לעברית. למדנו באמצעות מימיקה וגסטיקולציה שאפשרו לנו לנחש את פרושי המילים. דרך זו של לימוד "עברית בעברית" הפכה אותנו שותפים מלאים להוראה וללימוד כאחד. לימדנו עצמנו לשמוע ולהשמיע את לשון הקודש ולימודנו היה פעיל ומרגש. כל מילה וכל משפט נתפסו אצלנו כמשהו נחוץ ביותר, שעוד מעט ונזדקק לו בארץ ישראל. מומחים גדולים לעברית לא נעשינו בפרק הזמן הקצר שלמדנו בדסק, אך הגרעין נזרע ואף נבט. חכל חשו שלא רחוק מאיתנו הדבר ונוכל לו. מבחינה רגשית ומבחינה מסויימת אף מבחינה לשונית מעשית היינו מוכנים לדבר עברית בארץ ישראל, וכבר ניסינו את כוחנו עוד בדסק במקצת דיבור עברי עילג ודל. למזלה של העברית לא היה שם אדם שילעג לגמגום העברי שבפינו, ועל המבטא ההונגרי המיוחד טרם ידענו אז דבר, ועל כן לא היו לנו כל חששות ונכונותנו הייתה שלמה.

מה שהפנה את מבטנו ואת התמקדותנו יותר מכל אל המזרח ואל ארץ ישראל הייתה השירה. יום ולילה שרנו שירים עבריים ישראליים לאין ספור. שרנו אותם משובשים ביותר, במילים ללא מילים, הכל לפי השמיעה שלא הצטיינה בדיוק יתר, אבל המנגינות והדמיון חברו יחדיו. את תכני השירים ידענו פחות או יותר, ידענו את המנגינות ובעזרת אלה למדנו להבין מעט מעט את פירושיהן של המילים המסורסות שבפינו. למעלה מן המילים ולמעלה מן האוזן פעל הדמיון. ראינו לפנינו את פסגת הר הצופים, את נמל תל אביב, את הכינרת, את דן ואת באר שבע, את החולה ואת הנגב. עמק יזרעאל היה מונח לפנינו כעל כף היד, וראינו את הסוס הדוהר מצל אל צל בין בית אלפא לנהלל, וכך ראינו גם את השרון על פרדסיו ועל כרמיו. מולדת שמעולם לא ראינוה הייתה מצוייה בתוכנו על שומריה ועל חלוציה, על הזורעים בדמעה ועל החוצבים בהר, "הך פטיש עלה וצנח, כבישי בטון בחול נמתח, עורי שממה דינך נחתך". כך עשינו בבנין תל-אביב, וכך הלכנו בלילות בשבילי ה"שדות שבעמק". פסוקי השירים שגורים היו על פינו, ואין כל ספק שבזכותם השתלטנו בבוא העת לא רק על כבישי הארץ ועל שביליה, אלא גם על הלשון העברית המושרת והמדוברת בפי ותיקי ארץ ישראל.

בערבים ובכל הזדמנות אחרת נתווספו לשירה הריקודים. הלהט הרגשי הרב שהיה אגור בלבבות מצא לו פורקן בקצב המהיר של ריקוד ההורה שהכל השתלבו בה ונסחפו בה ונסחפו על-ידה בחינת "הורה עלי עלי, אש הדליקי בליבי", והאש התלקחה לא רק בלב, אלא גם בממשותה של המדורה המלהטת לגובה של מטרים אחדים. עולם רגשי רומנטי זה, המלא געגועים אל עולם העבר שהיה זכור לנו רק במעורפל, היה נוהה בגעגועים עזים במיוחד לעולם העתיד הממריא על עולם הדמיון בכיוון ארץ ישראל. הלהט החסידי המוכר מבית אבא שנמחק, הועתק כאן אל המגמות החדשות הציוניות של ילדים אלה. לחלק מן הילדים היו הגעגועים הצומחים מן התפילות על ירושלים זרות ורחוקות לחלוטין, כי הם לא הבינו כראוי אפילו את פרוש המילות. לילדים אחרים, לעומת זה, היו התפילות על ציון התגשמות של מציאות ריאלית. כך פעלו התפילות ביחוד אצל אלה שהיו מעורים יותר בעולם היהודי של בית אבא. תפילת "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים" מעולם לא לבשה אותה ממשות שאנו ייחסנו באמצעותה לארץ ישראל החקלאית. אך לעומתה תמונת "איש תחת גפנו ותחת תאנתו" נשארה עדיין כמיהה רחוקה רחוקה שבנפש; משהו שקשור לבית הכנסת בלבד. לעומת זה ראינו ממש לנגד עינינו כיצד "מעל ההרים גולשים עדרים, רועה מחלל שירים עליזים", וכיצד "טרקטור חורש חורש וזורע", וכיצד "כל הארץ דגלים דגלים" וכל החדש הזה מתלהט בלהט חסידי חדש, ומתלכד במסכת אחת של חלום שהתגשם בנפשנו עוד שם בדסק. מי שכל זה היה חדש בשבילו, מפני שמעולם לא שמע על ארץ ישראל ממשית כזאת, לא בבית הספר, לא בחדר, ולא בבית, דומה היה לחולם חלום שממשות ודמיון משמשים בו בערבוביה. מי שלא היה רגיל מקודם לאוירה של ה – "סניף", מי שביישן היה, מסוייג ומופתע, השתלב רק לאט הן בגופו והן ברוחו במעגל הריקודים הנלהבים.

ואולם הסחרחורת המתלהטת של הריקוד סחפה לבסוף את כולם. המעגלים שהתעגלו בכל הזדמנות שלבו יחד את הכל, בלי להותיר איש מחוצה להם. במוקדם או במאוחר נסחף גם הדמיון עם הרגליים, ופתע הרגשת כי בשעה ש"בין הרים ובין סלעים טסה הרכבת" לא על רכבת בודפשט מישקולץ מדובר, אלא ברכבת של פלסטינה הדוהרת בין סלעיה ובין הריה של ארץ ישראל. המציאות של חוץ-לארץ לא רק נתגמדה, אלא נעלמה לחלוטין. הפרטיזנים לשעבר מבין הסרבים שבאו בערבים אל המדורה חדלו מהיות פרטיזנים, והפכו בני ברית נאמנים נגד הפורעים הרבים המתנכלים לקיבוצי העמק, והביצה עם קני הסוף שליד האגם הפכה לביצה מביצות ארץ ישראל. בלהט הסחרחורת נעלמה כל הסביבה הריאלית. סגד, העיר הגדולה הסמוכה הייתה כלא הייתה, ובודפשט הרחוקה נעלמה כליל. האיכרים שבסביבה נעלמו, ולא ידענו כמעט דבר על המשטר או על השלטון של הרוסים. כל אלה היו קיימים רק באותה מידה שבה הם הפריעו לנו לקיים את עולם החלומות הקטן שלנו ש – "מאחורי הפרגוד" שבדסק. כך הפכה דסק אקסטריטוריאלית לגבי הונגריה של שנת 1945, והפכה טריטוריה של ארץ ישראל.

הדבר שאבד במקצת בין גלי הלהט של הכמיהה הגדולה לארץ ישראל הייתה המסורת היהודית השרשית תוצרת בית אבא, תוצרת החדר ותוצרת הישיבה. אף אנו, אך גם המדריכים שלנו, כולנו שקענו לחלוטין במימיה הצלולים, הקרירים והעמוקים של הציונות הדתית החלוצית הארץ ישראלית. תמימים היינו, ולא הרגשנו בחיסרון של המנהגים השרשיים, ושל הדבקות שנהגו בבית אבא, והמה הוחלפו בנהיה אחרי החלוצים החוצבים בסלע, מייבשים ביצות, וצועדים אחרי המחרשה, או בנהיה אחרי הבונים את נמלה של תל אביב. ועם כל זה, על אף שלבסיס רגשי עמוק של מנהגי היהדות לא זכינו, הורגלנו לקיום מצוות היום יום של היהודי הפשוט, ומשהו מן הלהט החסידי דבק אף בפעילויות החברתיות ציוניות שהונהגו בדסק, והייתה לנו הרגשה של מי שבונה עולם יהודי שלם. עם הזמן, אחר שהלהט הציוני הפך הרגל, ושוב לא שימש אטרקציה קיצונית ומיוחדת, זכו אף דרכיה של היהדות האורתודוקסית להדגשות משלהן, במיוחד באווירה שנוצרה בעקבות ההתלהבות החסידית של פוצ'י והדתיות העמוקה של חיה קליין, שנים שהגיעו אלינו בשלבים מאוחרים יותר, והפכו לשני המדריכים העיקריים של קבוצתנו.

מכשול פיזי קשה, שהפריע ביותר הן לחיי היום יום והן ללימודים, ובמקצת אף לתקוות שתלינו בעתיד, היו הרעב, החוסר בבגדים הולמים, בחימום החדרים ובאטימת החלונות. רבים מאד מחלונות הבנין של דסק היו מנופצים, ולא את כולם הצליחה ההנהלה לתקן. אמנם הקיץ בהונגריה הינו חם למדי, אבל הסתיו הינו קריר בדרך כלל, עד שלרוב בחג הסוכות נהגנו לחמם בסוכה, כמו בחורף. והנה כאן נאלצנו לישון בחדרים שחלונותיהם פרוצים, בלילות הארוכים של חדשי הסתיו הקרים. מה שהפריע יום יום – היה הרעב. ילדים בגיל ההתבגרות, שבאו מן הרעב הקשה שבבודפשט, ומן הרעב הלא אנושי שבמחנות, נאלצו להסתפק כאן במזון דל, עם מעט לחם ועוד הרבה פחות בשר, שבגין מיעוטם לא השביעו לא את הקיבה ולא את הנשמה. ידוע לי שהמדריכים וההנהלה זעקו עד לב השמיים, ולא היה מי שישמע להם. מכל מקום יותר מלזעוק הם לא יכלו לעשות דבר. מה שברור הוא שזוהי תעודת עניות ליהדות העולם, לג'וינט ואף ליהדות ארץ ישראל ולסוכנות היהודית, שכולם ידעו על מצב הילדים, ועל חוסר האונים של מדריכיהם, ובכל זאת איש מהם לא עשה די, וכתוצאה מכך המדריכים המקומיים לא הצליחו למלא את צרכי הילדים הפליטים בצורה מכובדת. זו לא רק בושה, אלא מעוות לא יוכל לתקון, כתם מכוער, שהמוסדות המוזכרים לא יוכלו לנקות עצמם ממנו לעולם. דברים שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו. האם אפשר עוד למצוא דרך לרצות את הילדים שסבלו חרפת רעב משך חדשים ארוכים לאחר השחרור מעול הנאצים?

מי שעמד בגבורה בכל המכשולים הפיזיים הללו, והטביע את כאבו באפיקים הרוחנים של האידיאל היו הילדים. הם, בעזרת המדריכים שהיו אך מעט מבוגרים מהם, הצליחו לגבור על הקשיים. "למרות כל המכשולים" ותוך לבטים סבוכים על חינוך ציוני דתי ראוי, הפך דסק למקום מרפא לרוב תחלואיהם של הילדים פליטי השואה. מקום מרפא בלי חימום, בלי לבוש מספיק, בלא מזון מספיק ומשביע, ואף בלא רופאים ובלא פסיכולוגים. היינו לעצמנו לרופאים ולפסיכולוגים, ורפאנו את חליי העבר באמצעות חלום העתיד ששתלו בנו ההנהלה והמדריכים. ניסינו לשקם את האמון באדם שנהרס בתוכנו כלפי עולם הגויים המתנכר בכלל, וכלפי עולם הגויים של אירופה בפרט. בטוחים היינו שעתה אחרי שהכל עבר, כל הגויים או שנתנו את הדין, או שחזרו ב"תשובה". אף לא העלינו על הדעת את האפשרות ש"באמת" לא נשתנה דבר, ועולם הגויים רווי השנאה כמנהגו נוהג. אפשר שהחלום הגדול והתמים היה צורך השעה, וצורך של רפואה היה. אפשר שאף ההתפקחות, שבאה בעקבות החלום התמים, לאחר שנים מספר – נחוצה הייתה, הן מעשית והן נפשית, כדי להגיע לאיזון חדש ביחסינו כלפי עולמם של הגויים.

חדשים אחדים אחר בואנו לארץ ישראל עדיין היינו כחולמים. אני זוכר שכבר למחרת בואנו לכפר הרואה, עמדתי שעות על שעות ליד הגדר של גן הילדים בניהולה של מזל משט התימניה בעלת המרץ, שזכיתי להכיר אותה שנים לאחר מכן כקולגה בפיקוח, והתבוננתי פעור פה ופעור אוזן בזאטוטים הקטנים בגן הילדים, שדברו עברית שוטפת של צברים. יום אחר יום לאחר מכן למדנו כולנו מתוך הקשבה לפטפוטיהם שטף של דיבור עברי. בדסק, על אף שידענו להתבטא בעברית מגומגמת, לא העזנו אפילו לחלום על שטף דיבור כזה.

ואולם ההתפכחות לא אחרה לבוא. יום אחד ראינו את המדריך הישראלי החדש שלנו בעליית הנוער מקבל את תלוש המשכורת שלו. לכאורה, ולא רק לכאורה – עניין לגיטימי לחלוטין. היה זה שכרו שזכה בו תמורת עבודה קשה שנעשתה ביושר ובהגינות, מה גם שבעל משפחה היה ומחוייב בפרנסת משפחתו. ואולם לנו, שרגילים היינו למדריכים המתנדבים שלנו, ותלויים היינו בין שמים וארץ, בין מציאות וחלום, גרם אותו תלוש הלם של ממש. מדריך המחנך אותנו לאידיאלים עושה מלאכתו תמורת שכר? לדבר מעין זה לא הורגלנו לא בדסק, ולא בליפהיים מחנה הפליטים שבגרמניה, ואף לא במחנות קפריסין. הייתה לנו כאן פגישה של התפכחות – פגישה של חולמי חלומות עם המציאות הממשית והאפורה של ארץ ישראל.

בדסק היינו עדיין תמימים. חשבנו שבארץ ישראל עובדים הכל בצוותא, והכל עושים מלאכתם בשירה ובין ריקוד לריקוד, ו"אחרי העבודה עוד הם רוקדים עד כלות כוחותיהם". חשבנו שבארץ ישראל כל ערב הוא ל"ג בעומר, והכל רוקדים סביב המדורה "ושרים שירי תורה ועבודה". בדסק לא ידענו עדיין שעוד נכונו לנו שנים של מחנות, מהם בגרמניה במחנות של האונר"א, ומהם בקפריסין, במחנות שהקימו לנו הבריטים, שבתחילה ראינו אותם כמי שהצילו אותנו מן ההשמדה הטוטאלית. תמימים היינו ושרויים בחלום, ולא ידענו שעתידה להתנסח אמנה שתשלול זכותם של פליטי המשרפות לשבת בארץ ישראל. בטוחים היינו שדבר זה לא יוכל לקרות, מפני שהפעם העולם מנוסה יותר ושוב הוא לא ישתוק. בטוחים היינו ששיטת צ'מברליין חלפה מן העולם, ואף לא עלה בדעתנו שאפילו מדינת ישראל שעתידה לקום בעזרת השם תשלול מאסירי קפריסין את הזכות להקרא אסירי ציון.

תמימים היינו והאמנו בעתיד מאושר. בימים ההם איש מאיתנו לא העלה על הדעת שגיבורי חלומותינו, ילידי ארץ ישראל, הדור החדש והאמיץ של היהודים, שראו בנו במידה לא מעטה של זלזול בני גלות פחדנים, פתיים המאמינים להבטחותיהם של הגויים, מין "צאן לטבח יובל", המאמין שהגוים ישנו את טעמם ואת דעותיהם ויהפכו את עורם, הם עצמם יכשלו בחטא שיחסו לנו. אז לא העלינו על הדעת שצברי ארץ ישראל, ילידי החופש האמיצים והגאים יתחילו להאמין בהבטחותיהם של גויי העולם. אפילו היום קשה להאמין, שדור חדש זה של יהודים חפשיים יכוונו את כל מעשיהם ויתאימו את דעותיהם על פי קני המידה של אירופה ושל אמריקה, ויהיו תלויים תלות מוחלטת במוצא פיהם של גויי העולם. התהפכו היוצרות: ה"גלותיים" השתחררו מתלותם באומות, ולעומתם רבים כל כך מן הצברים נעשו גלותיים, ופוזלים כל חייהם כלפי גויי עולם.

מתברר שדסק של 1945 או של 1946 מקרינה את השפעתה עד ימינו אלה. היא פוקחת עיניים לכל מי ששהה שם, להם ולבניהם אחריהם. נראה שהתמימות של דסק מפוקחת הייתה, והיא הייתה מבוססת על ניסיון חיים מר, אבל עשיר וריאליסטי. מי ייתן שתמימי ה"עכשיו" לא יבזבזו את ניסיון החיים שנרכש בימים ההם.