מעמקים - הפתקים הכחולים של מר יהודה
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

הפתקים הכחולים של מר יהודה

פנינה פרנקל

גיליון מס' 43 - אב תשע"א * 8/11

רק שתינו, שרה ואני הצלחנו באותה השנה במבחנים הפסיכוטכניים. שמונים תלמידים הגיעו לכתה ח´ במחזור הראשון של בית הספר "מכלל" שהוקם בשכונת העולים החדשה ליד רמת-גן. רק שתינו הוגדרנו כמועמדות להתקבל לבית הספר התיכון המצטיין בעיר. כל השכונה סערה. ואנחנו הפכנו פתאום, לנסיכות של בית הספר.
*
השמועה הגיעה כמובן, גם אל השכנות שלנו ברחוב מבצע עין, בלוק מספר 4. מאז שהגענו לשכונה הן כמעט התעלמו מאיתנו, דוברי היידיש בסגנון ארגון ה"בונדס" של פולין. הייחוס והפולניות לא היה וורשאית מספיק. לא פעם עיקמו אפן בזלזול כששמעו את אימי מקללת בפולנית עילגת. אבל, אפילו הן הפעם מחלו על כבודן ופנו אליה, כל אחת מהן בנפרד, לבקש את עצתה: "תשאלי אותה את פולה שלך איך היא עשתה את זה? גם הילדה שלי צריכה בשנה הבאה לגשת למבחן הפסיכוטכני אולי יש לה כמה עצות טובות בשבילה".

אפילו מנהל בית הספר, מר גבריאלי, הזמין את שתינו אל חדרו. "אני גאה ושמח לברך אתכן!" הכריז בקול חגיגי. "אתן התלמידות הראשונות של בית ספרינו שהצליחו גם בסקר וגם במבחנים הפסיכוטכניים. הנציגות הראשונות שלנו בתיכון היוקרתי "רמות". כך הודיע לנו ברשמיות. ואחר כך שאל בלחש "אולי אתן זוכרות מה שאלו שם, הבן שלי ייגש בעוד שנתיים לבחינות?".
*
החופש תם והימים הראשונים בבית הספר התיכון היו מרגשים ומלאי הפתעות. המהומה של מאות תלמידים מתרוצצים במסדרונות ובחצר בהפסקות לא הייתה קשה עלי כמו ההשכמה המוקדמת לצורך נסיעה באוטובוס לבית הספר.
הזיכרון המוחשי ביותר מאותם הימים קשור דווקא לריח. ריח הזיעה של הבנים שהיה חריף ודוחה נשאר חרוט בזיכרוני ימים רבים. וכשפגשתי את חבריי לכיתה לאחר שנים יכולתי לזהות אותם לפי ריחות הזעה שלהם שנחרתו בזיכרוני. חולצת הכותנה העבה שחויבנו לקנות בחנות "אתא" אצל אבא של נורית, בשל הקשרים הטובים שהיו לאביה העורך-דין עם מנהל בית הספר, גרמה לכולנו להזעת יתר. מתחת לבית השחי הייתי רטובה תמיד מזעה עד המותן ונאלצתי להצמיד ידי על גופי רוב הזמן ולהימנע מהרמתן, כדי שלא יתגלו השוליים הצהבהבים שהקיפו את גבולות הכתם הרטוב. כך עברו עלי רוב ימי הקיץ במבוכה מתמדת ובניסיונות של הימלטות. שמא יבחינו בריח ובשלוליות הזעה שנטפו ממני ללא הרף.
*
כמות שעורי הבית שקיבלנו בשבוע הראשון גרמה לכולנו להלם. די מהר, גיליתי שיש לי קושי ופיגור ממשי כמעט בכל המקצועות. המורים דיברו שפה שונה לגמרי מזו שהורגלתי אליה בבית-הספר העממי השכונתי שלנו. הם פנו בעיקר אל התלמידים שהגיעו מבתי ספר של שיכון הוותיקים, שרמתם הייתה גבוהה ובנוסף לכך הם נעזרו במורים פרטיים. האחרים, ובעיקר תלמידי השכונות, כמוני, נאלצו להתמודד עם הכמות הבלתי אפשרית של החומר פשוט על ידי העתקות: במהלך כל אחת מההפסקות ניתן היה למצוא בכיתות את רוב תלמידי הכיתה רכונים על מחברותיהם ומעתיקים זה מזה את שעורי הבית. לימים בלי חלוקת תפקידים מיותרת ידע כל אחד מה עליו להביא להעתקה כדי שיקבל כהחזר אפשרות להעתיק מאחרים שעורים בנושאים שהם לא הכינו.
*
אני הייתי אמורה להביא להפסקות ההעתקה את שיעורי הבית בתנ"ך. אבל, לשיעורי ספרות של מר יהודה הקפדתי תמיד להכין את שעורי הבית בעצמי. הופנטתי מקולו הרועם כשקרא מתוך הספר "צור וירושלים". בוהה הייתי במהלך השיעור ורואה עצמי כאיזבל הפראית ומיכאל שכני שהיה מציץ מחלונו שממול ובוחן את תנועותיי בחדרי הבית, הופיע בהזיותיי כאחאב המלך. בדמיוני הסתיימו המפגשים בין השניים בחיבוקים ובנשיקות לוהטות כמו אלה של ריטה הייוורת´ וגלן פורד בסרט החדש שהוקרן בקולנוע "לילי".

את הסבריו נהג מר יהודה לקרוא מתוך פתקים כחולים קטנים שהיו מוחבאים בין דפי הספר שבידיו. ואנחנו ישבנו דרוכים לרשום מפיו כל מילה במחברת. מר יהודה חזר על אותם נוסחים מידי שנה, בלי להחמיץ אפילו סיפורים וזיכרונות אישיים שלו הקשורים להדגמה של כל פרק ספרותי. שיעורי הבית של מר יהודה תאמו תמיד את הנאמר בפתקים הכחולים שלו. למחרת היה עלינו לקרוא לפניו את התשובות לשאלות ששאל בהתאם למה שקרא ביום הקודם מתוך אותם פתקים כחולים.
*
למרות המרוץ אחר הכתוב בפתקים הכחולים היו לי שיעורי הספרות לעונג של ממש. פגשתי בהם לראשונה ספרי שירה, וקראתי בהם מידי ערב לפני השינה. כשלמדנו על "המתמיד" הוא הצטייר בעיניי כיוסף האח של אימא, שהיה מתבונן יום יום בשעת האוכל מתמונתו הצהבהבה, מציץ בין התמונות המשפחתיות של אלה שלא חזרו מ"שם". התמונות נדחקו מתחת לזכוכית שכיסתה את שולחן ה"לכל" שבחדר היחיד. באי סדר או זו על גבי זו. תמונתו של יוסף עם פאותיו הארוכות והכיפה השחורה המכסה את ראשו, הונחה ממש בנפרד, בדיוק פינה שהייתה מקום מושבי הקבוע.

אך יותר מכל, אהבתי את היצירות של טשרניחובסקי. המקצבים של "שלשה חמורים יצאו לדרכם, שלשה חמורים מבאר שבע עד דן" התנגנו בי ימים רבים. גם הדמויות שביצירות של טשרניחובסקי היו מוקד לקנאתי. יום אחד הייתי "אילאיל" הגיבורה המסתורית ואהובת המשורר, ולמחרת "בת הרב" האמיצה המקריבה עצמה למען עמה. השתהתי איתו מפסל אפולו למרות העובדה שלא היה לי מושג במה מדובר. ואת ההיגד: "והאדם אינו אלא פיסת נוף מולדלתו" ציטטתי ושילבתי בכל הזדמנות בוויכוח או בחיזוק האיכויות הלאומיות שיש בי".
*
בוקר אחד נכנס מר יהודה לכיתה, רשם על הלוח והסביר: "בעוד שבועיים יהיה עליכם לסכם את החומר ולהגיש לי - עבודה אישית בשם – "יצירותיו של טשרניחובסקי בראי הציונות המתחדשת". ברור היה לי, שהפעם זו תהיה עבודה שונה מהקודמות. סיכומי הפתקים של המורה יהודה שוב לא סיפקו אותי ופניתי לספריות לחפש חומר חדש. במשך שבועיים ישבתי בספריה מרגע שובי מבית הספר עד רגע הנעילה. קראתי, מיינתי וכתבתי בלהט עבודה שהתייחסה לכל יצירותיו של טשרניחובסקי גם אלה שלא נלמדו בכתה. הספרנית בספרייה העירונית של השכונה באה לעזרי ואספה מדי יום בין הספרים של מפרשי הספרות העברית ובין כתבי-עת ספרותיים. כל קטע שעסק ביצירה של טשרניחובסקי. היא הכינה בשבילי ערמות של ספרים שהיו שמורים עבורי עם סימוני דפים, על מדף מיוחד. ואני שקעתי בהם ימים ולילות, סיכמתי פרקים רבים כדי להפגין את ידיעותי ולהוכיח את גדולתו של המשורר האהוב עלי.
*
הגיע יום ההגשה.
במהלך השיעור שאל מר יהודה בחיוך מתעמר: "ובכן, מי מוכן לקרוא בפנינו את עבודתו?". הצבעתי ביד רועדת. מר יהודה התעלם מהצבעתי ובקש מרחל, שהייתה כוכבת הספרות שלו, החרוצה בין ילדי שכונת הוותיקים, לקרוא את עבודתה.
רחל קראה, חזרה על אוסף מקטעי הדפים הכחולים של יהודה וזכתה ממנו למחיאות כפיים: "בראוו! אכן סופרת של ממש נולדה כאן!" הכריז מתמוגג מיצירתה. אחר כך, פנה יהודה בהבעת ביטול לכתה, חזר ושאל: "נו, ומי עוד מוכן לקרוא?" רחש עבר בין הספסלים. איש לא העז להרים ידו. רק אני הרמתיד מהססת והרגשתי איך טיפות של זעה נגרות בזרימה מבית השחי ונוזלות לאורך עמוד השדרה שעל גבי. אפילו כפות ידי נטפו והזיעו מרוב התרגשות.
"פנינה, את בטוחה שאת רוצה לקרוא?" שמעתי את קולו הספקני של מר יהודה.
"כן" עניתי בלחש ובנענוע ראש.
"אין כאן אף אחד אחר?" חזר ושאל מר יהודה את הכתה.
מחוסר בררה, פנה אלי מר יהודה ואמר: "בסדר, תקראי, אבל מהר בבקשה, אין לנו זמן ולכתה אין כבר סבלנות".
*
בקול רועד ונרגש התחלתי בקריאה. לאחר מספר משפטים. הושלך הס בכתה. לא היה בעבודה שלי זכר לפתקים הכחולים של יהודה. קראתי בהדגשה מילה אחר מילה. אמנם התבוננתי בדפי המחברת, אבל לא היה לי צורך בהם. כל משפט היה נטוע בי ואי אפשר היה לי לטעות או לקרוא משפט אחר. כשסיימתי הייתה דממה. מר יהודה היה חיוור כסיד. גבותיו מכווצות ומתחברות מאחורי משקפיו, וזוויות פיו רעדו. "את, תיגשי אלי אחרי הצלצול" אמר. ואני, שהייתי עייפה ותשושה ממתח הקריאה שמעתי בקושי את דבריו.
הצלצול הגיע. התלמידים רצו אלי וחיבקו אותי מכל צד " פנינה, איך עשית את זה?" שאלו. "עבודה מדהימה! כל הכבוד!" נשמעו קריאות מכל עבר. "אל תשכחי לגשת אל יהודה" הזכירה לי חברתי לספסל שהייתה גאה בי, בעיקר בשל העובדה שהעבודה שלי עלתה על זו של רחל, שנואת נפשה.
*
התקרבתי לחדר המורים בחיוך. מצפה לכל המחמאות שבעולם. מר יהודה יצא לקראתי והבעה חמורה על פניו. ביקש שנכנס לחדר האחות. הלכתי בעקבותיו. ביקש שאשב. ישבתי. מר יהודה ישב מולי, הזדקף ופתח: "ראי פנינה, הקשבתי לעבודה שהקראת בכתה" אמר קצרות.
"עבודה מצוינת" פסק.
"אבל אני הרי מכיר אותך, עכשיו, כשאנחנו שנינו כאן, לבד בחדר..."
כאן הפסיק לרגע מתבונן בי כשמבטו מתרכז לתוך עיניי, מצפה לתגובתי כאילו היה עלי להבין את כוונותיו.
שתקתי מחשבות על אפשרות נוראות החלו למלא את ראשי.
"אני מבקש ממך" פניה אלי. "אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה, את חייבת לגלות לי מהיכן העתקת את העבודה?"
זעה קרה כיסתה את גופי. ודמעות חנקו את גרוני. עולמי חרב עלי.
הוא, דווקא הוא, המורה לספרות שהערצתי. דווקא הוא, בגד בי כל כך.
היה זה רגע אַל-חזור, בו הוסרו מעל עיניי משקפי התום.
*
לאחר הפסקה קלה. ניכרה המבוכה בעיניו והוא המשיך במשפטים מקטועים ובחיוך סלחני כביכול: "כן, אני מבין, אינך רוצה לגלות לי את הסוד... חשדתי, אבל אני בטוח... אי אפשר להערים עלי... אני גיליתי זאת מיד... את מצאת את המאמר שלי שאשתי שלחה כנראה לפרסום לפני שנים". הצהיר בביטחון.
"כי ממש כך כתבתי אני כסטודנט באוניברסיטה. עד היום אין לי מושג מה אשתי, עשתה ברשימות המצויינות שלי על טשרניחובסקי". אמר בהבעה נואשת.
אני רק לא מבין איך הצלחת למצוא ולהגיע אל אותן הרשימות שלי. אני מחפש אחריהן שנים. אסלח לך על הכל, אבל אולי את מוכנה לגלות לי איפה, באיזה כתב עת הן פורסמו?"
הוא דיבר אל עצמו והתבונן בחלון כאילו חיפש את עבודות שלו שהוסתרו אי שם במרחק לפני שנים בקו האופק.
הוא אפילו לא הרגיש כשעזבתי את החדר.
ואני, גוש הכאב והעלבון שהתמקם בגרוני לא הרפה, טרקתי בזעם את הדלת ולא ידעתי עם לכעוס או לרחם על מורי הנערץ שהתגלה לי פתאום עלוב, מושפל ונואש גם יחד.