מעמקים - זמן עלה מאת אמוץ דפני
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

זמן עלה מאת אמוץ דפני

אסתר ויתקון זילבר

גיליון מס' 43 - אב תשע"א * 8/11

זמן עלה, הוא ספר שירים ליריים, שמקורם במגע בלתי אמצעי עם הטבע ובהתבוננות הגותית בו, של פרופ' לביולוגיה פרופ' אמוץ דפני, שמחקריו בנושא הטבע בשדה, ובאקולוגיה של ההאבקה, פולקלור צמחי א"י ובעצים המקודשים בה, מהווים מקור השראה לשיריו.

הספר מתעד במילים בגובה הלב והנפש, רשמים, הרהורים, רגשות מוסווים וגלויים, בשפה עשירה, בניסוח בהיר.

בספר תמצאו רשמי נוף ואדם מארצות רחוקות בהם חקר אמוץ וטייל. בשרטוט דק וקצר הוא מנכיח את היופי, הצער המרומז והכמיהה האנושית לשייכות ומשמעות. מספר שירים בספר זה ובקודמיו מוקדשים לגורל היהודים באירופה.

בשורות הקצרות העומדות לרשותי, ברצוני להתעכב מעט על תופעה שהבחנתי בה, העוברת כחוט השני בשיריו בספר "זמן עלה". תופעה שהמחבר , בשיחה עמי, אמר שלא היה מודע לה.תופעה שאקרא לה – מועקה וחרדת אשמה, ובקשת מחילה ופיוס המלופפות בתודעה אמונית.

כך בשיר שעל שמו נקרא הספר- "זמן עלה"
לַחֲזֹר הַבַּיְתָה
לַחֲזֹר הַבַּיְתָה
מִמַּסָּע אָרֹךְ -
קֵן מְרֻפָּד,
פְּלוּמָה רַכָּה
מְעוּף הַחוֹל.
עָלֵי שַׁלֶּכֶת
מְשַׁמְּרִים
חֹם קַיִץ
מְבַקְּשִׁים לִמְחֹל,
זְמַן עָלֶה
בְּקוֹרוֹת עֵץ הַחַיִּים
וְגִשְׁמֵי הַכֹּל יָכֹל.
זהו שיר של חשבון נפש, הכרה בחלופיות הזמן, געגועים לבית חם ומרופד ובקשה למחילה, כדי שהעלים יוכלו להתחדש בעץ.

ההזדקקות לטבע כסמל וכמטאפורה לתהליכים נפשיים רגשיים של המשורר, חוזרת ונישנת בשיריו של אמוץ דפני גם בספרי שירה קודמים שלו "היום הארוך ביותר" ו"לדבר אביב".
בְּשֹׂמֶת הַשּׁוֹשָׁן
מָתְקָה בְּשֹׂמֶת הַשּׁוֹשָׁן
מִכָּל שֵׁכָר,
לֵילוֹת תַּסְעִיר
גַּם מָחָר
לֹא אִישַׁן.
זַכָּה כּוֹתֶרֶת
צַדֶּקֶת קְדוֹשָׁה,
עַל כָּל חֵטְא
וְחֻלְשָׁה
תִּמְחַל בְּיוֹם עֲצֶרֶת.
בְּיוֹם נִחַר
מָתְקָה פְּרִיחַת הַשּׁוֹשָׁן
מִכֹּל טִפַּת שֵׁכָר
נוֹתֶרֶת.
בשיר זה, ריחו של השושן המשכר ויפי כותרתו משמשים כנציגיו של האל ביום עצרת (אולי יום כיפור ממשי או מטאפורי) המוחלים לכל חטא.
כותב השיר מדגיש עד כמה הטבע יכול לנחם ולמחול על תחושות חטא וחרדה יותר מן השיכר, המנחם, המשכיח הגדול, הידוע מני קדם.

בשיר "הזמן שנעצר" נמצא חווית ראיה רגעית משולבת בתודעת חלופיות הזמן.
הַזְּמַן שֶׁנֶּעֱצַר
בְּבַרְצֶלוֹנָה
בִּרְחוֹב אָפֵל וְצַר
שְׁעוֹן שֶׁמֶשׁ
נְטוּל צֵל
בְּצַד שְׁעוֹן חוֹל.
כָּל גַּרְגֵּר
הוֹלֵךְ וְנֶאֱצָר
מְצָוֶה לִמְחֹל,
זְמַן נֶּעֱצַר
מוֹדִיעַ -
הַיּוֹם קָצָר.
סיום השיר מתכתב עם המשפט הידוע מן המשנה –
"הזמן קצר, המלאכה מרובה, הפועלים עצלים ובעל-הבית דוחק".
צריך לפעול למען תיקון המציאות הפגומה, החיים הולכים ואוזלים, כי לבסוף נאלץ לתת דין וחשבון. ועל כן, המשורר קובע שכל גרגר הנאצר כאוצר בשעון החול מצווה למחול. כי בלי מחילה איך יעז להגיע לסופו של היום, לעמוד מול הדין.

עקבות לתופעה נפשית זו אפשר למצוא בלא מעט שירים. כמו בשירים-"ענני ספק" עמ' 116, "פקוחי עין" עמ' 104, "עלוה" עמ' 97, "עוף החול" עמ' 93 ועוד רבים.

התחלתי רשימה זו ב'עלה' וכמעט אסיים בעלים. נתבונן בשיר החותם את הספר העדין והיפה הזה: "ריגשת העלים".
רִגְּשַׁת הֶעָלִים
לַחַשׁ רוּחַ קָדִים
בְּתִפְרְחוֹת הַסּוּף,
תְּפִלָּה
בְּצַמֶּרֶת הָאַלּוֹן,
רַחַשׁ צְעָדִים
בְּרָאשֵׁי בְּכָאִים.
הִנֵּה יָמִים בָּאִים
שְׁלַל אוֹתוֹת
נְכוֹנִים לִקְרַאת -
רַק הֶעָלִים יוֹדְעִים
מָה אוֹרֵב הַמָּחֳרָת.
יש בשיר אוירה של לקראת יום הדין. אי-שקט ותפילה בראש האלון. גם בעץ-האדם החזק והמרשים הזה, מתערער הביטחון ויש צורך בתפילה לקראת הצעדים בראשי בכאים (נשמע כמו בכי. בכאים הן ערבות בוכיות) שלל אותות מרמזים על התרחשות גורלית המתקרבת, הם נכונים לקראתה, אך רק העלים יודעים מה אורב המחרת. המילה 'אורב' אינה מבשרת טובה.

מאסופת שירים זו ציפיתי לסיום אופטימי כפי שחלק ניכר מן השירים בה מסתיים.
בניצחון של יפי הטבע, בכוח הנחמה והפיוס הטמון בפרחיו, בעציו. לו ניתן לי להחליט הייתי בוחרת בשיר ארס-פואטי היפיפה "כמוסת הזמן" - לסיים בו את הספר.
כְּמוּסַת הַזְּמַן
מַה לְּהַטְמִין
בִּכְמֻסַּת הַזְּמַן
עַד בֹּא סוֹפִים?
חֵיקָהּ הָרַחוּם
שֶׁל אִמִּי,
שָׁרָשָׁיו הַחֲשׂוּפִים
שֶׁל אָבִי,
עֵץ שֶׁהֶאֱמַנְתִּי
כִּי יַאֲרִיךְ יָמִים,
פְּרָחִים עַל קֶבֶר
עוֹדָם מְצִיפִים.
כָּל שׁוּרָה
שֶׁנִּכְתְּבָה
רוּחַ מְנַגֶּנֶת
בְּעַרְבֵי הַנַּחַל
וּבְמֵיתָרַי הָרְדוּפִים

שיר זה, לדעתי ולהרגשתי, מייצג את אופי שירת אמוץ דפני יותר מן השיר שנבחר לסיים את האסופה. השירים הם כמוסת זמן בהם נשמרת יותר מן הביוגרפי, מעבר לאהבה לאם ולאב , בה שמור הביטוי הנצחי למה שהטבע מחולל וימשיך לחולל בנפש בני-האדם הבאים עמו במגע. לכוח המנחם והמפייס של הטבע.