מעמקים - מי משתייך לספרות העברית?
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

מי משתייך לספרות העברית?

יוסף אורן

גיליון מס' 43 - אב תשע"א * 8/11

סייד קשוע איננו הסופר הישראלי הראשון ממוצא ערבי שבחר לכתוב את יצירותיו בשפה העברית. לפניו נודע בכך הסופר הפלסטיני מחמוד דרוויש, מחבר "ערבסקות". אם כן, התופעה איננה חדשה, ועדיין לא הפכה לנפוצה ביותר עד כה, אך היא תיהפך לכזו בעוד שנים אחדות, כאשר יותר ויותר אזרחים ישראליים ממוצא ערבי יגיעו לשליטה מספקת בשפה העברית כדי לכתוב בה את יצירותיהם. ולכן כעת הוא המועד הנכון לברר, אם יצירותיהם הכתובות בעברית גם ישייכו אותם לספרות הלאומית של עם ישראל לדורותיו – "הספרות העברית"?

"גוף שני יחיד", הרומאן השלישי של סייד קשוע (הוצאת "כתר" 2010, 318 עמ'), מספר על שני צעירים מכפרי הערבים במשולש, אשר תוכנו התמים של פתק קושר ביניהם. לפני עשור, בעודה רווקה ואחרי שהוצבה לעבוד במרכז לגמילה מסמים במזרח ירושלים, בסיום הכשרתה כעובדת סוציאלית, כתבה ליילא פתק לחונך שקלט אותה בעבודה. אך אחרי שנים התגלגל הפתק לידי בעלה ואבי שני ילדיה – שהוא עורך-דין מצליח. אחרי שזיהה את כתב-היד של אשתו על הפתק, הניח עורך-הדין שהיא כתבה אותו בהווה וחשד שבגדה בו עם גבר אחר. אך אחרי בילוש ופגישה עם החונך, שאליו היפנתה ליילא את הפתק כעשור שנים קודם לכן, התבררו לו העובדות לאשורן ובכך הסתיימה המהומה שעורר קודם לכן בביתו.

אחרי שמתברר, כי הדרמה שהפתק הוליד היתה מדומה, ורק פרי שרשרת של הנחות מוטעות של גבר הקנאי לכבודו, נחשף קלונו של סיפור-המעשה הזה, אשר טיפח מתח וקונפליקט מדומים, ואלה התבררו לבסוף כמופרכים. ולכן, יצדק הקורא אשר ישאל בסיום קריאה של 300 עמודים, מדוע נדרשו לקשוע מספר עמודים רב כזה כדי להשלים סיפור-מעשה אפשרי, אך גם כה בנאלי, על חשד חסר-שחר של עורך-הדין בנאמנות אשתו. לסיפור הפתק סיפח קשוע סיפור-מעשה נוסף, אך מופרך מיסודו, על מעשה הונאה של אמיר להבּ, הגבר שאליו כיוונה ליילא את הפתק בעבר, אשר אימץ לעצמו את זהותו של יונתן פורשמידט – צעיר יהודי, פגוע תאונה קשה, שבו טיפל עד פטירתו – ועוד בהסכמת אמו של הנפטר, כדי לקדם את עתידו כאמן צילום בחברה הישראלית.

מידע סוציולוגי

סיפור המעשה הדו-ראשי והדל הזה נושא על רגליו הצנומות מטען כבד למדי של מידע סוציולוגי-ריאליסטי וכנראה גם מהימן למדי, אשר מעיד כי הספר אכן נועד בעיקר לקורא היהודי. מהפרקים המוקדשים לעורך-הדין מתברר, כי מבין הצעירים שעזבו את הכפרים במשולש ובגליל ועברו לערים המעורבות במדינה צמחה שכבת "יאפּים" מקבילה לזו שהתעבתה גם בין היהודים. כמו המקבילים להם בקרב היהודים, הקיפו את עצמם גם היאפים מערביי הכפרים במשולש בסמלי סטאטוס חומריים (מכוניות יקרות, משרדים מפוארים, בגדים ממותגים ומוצרי יוקרה אחרים), אף בניגוד למקביליהם היהודים חִיפָּה אצלם הקרום היאפי החיצוני על שכבות עמוקות של התרבות המסורתית עם נימוסיה (בחיזור אחרי נערה) ועם הדעות הקדומות שהשתרשו בה במשך דורות (חשיבות הבתולים אצל הרווקה ומושגי הכבוד העצמי אצל הגבר והנאמנות המלאה לחמולה בכפר).

מידע סוציולוגי נוסף מפרט את המעמדות במיגזר הערבי. בין ערביי מדינת ישראל עדיין איתן החייץ אשר מבדיל בין הערבים הנוצרים לערבים המוסלמים (36). הנוצרים העדיפו להתגורר בירושלים בשכונת בית חנינא הצפונית, בעוד שהמוסלמים העדיפו להתגורר בבית-צפאפא, השכונה הדרומית בעיר. אך בשם אחוות היאפים, מתעלמים המתעשרים החדשים משתי השכונות מהחייץ הזה ומתאחדים במיפגש החודשי שלהם לדון בטיפוח הנראטיב על שורשיו העמוקים של העם הפלסטיני בארץ הזו, מתוך קנאה ביהודים אשר שוקדים בהתמדה על הגשמת המפעל הציוני בארץ-ישראל (45).

המידע הזה על מצבם של היאפים, אשר צמחו מבין הערבים המשכילים בישראל, אחרי שיצאו מהכפרים במשולש ובגליל, מעלה בזיכרון את מצבו של "התלוש" היהודי ממזרח-אירופה בשלהי המאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים. אחרי שהתנתק מהעיירה של אבותיו והשכיל במרכזי הדעת במדינות מערב-היבשת, גילה שגם בהן הוא נחשב לזר, ורק אז חדרה לתודעתו התחושה שהוא תלוש משני עולמות, הן מהעולם היהודי והן מהעולם הכללי. ממש כך הרגיש עורך-הדין, כאשר חזר לכפרים במשולש, במהלך חיפושיו אחרי החונך שאליו היפנתה ליילא אשתו את הפתק לפני נישואיה לו. כמשכיל הוא מרגיש שאיננו מעורה ממש בחברת היהודים, אך בה-בעת הוא גם מרגיש ניכור כלפי הפלאחים חסרי ההשכלה בכפרים (43), ומבטו מבחין בנחשלות ובהזנחה השוררים בכפרים שבהם גדל (235).

הרומאן של קשוע מבליט הבדל נוסף – זה אשר חוצץ בין ערביי הכפרים בגליל לערביי הכפרים במשולש: "אנשי הגליל נטו לייחס לעצמם מעמד רם יותר מזה של בני המשולש". ולכן, התבייש עורך-הדין, שמוצאו מהכפרים במשולש, "במבטאו הכפרי הכבד, ועם הגעתו לאוניברסיטה בירושלים אימץ את מבטאם העדין יותר, הפחות מאיים, של הגליליים. הם נתפסו בעיניו כנאורים יותר, משכילים יותר, הם התלבשו טוב יותר, מעמדם הכלכלי היה טוב יתר והם הגיעו מבתי-ספר איכותיים יותר" (135).

בתחתית הסולם החברתי ניצבים המקומיים – ערביי השטחים. הם נחשבים כנחותים בעיני ערביי המדינה, אשר מעסיקים אותם, מתפרנסים מהם וגם מקיימים עסקים איתם, אך "עובדת היותם תושבי מזרח העיר פסלה אותם". הישראלים אינם מצרפים את המקומיים לחוגם החברתי "אמידים ומשכילים ככל שיהיו" (28). בכפרי המשולש והגליל מזהים את המקומיים מהשטחים כ"זבלה" ומאשימים אותם בהחרבת הכפרים של ערביי ישראל, אחרי שהחדירו לתוכם נשק, סמים וזונות והפכו את חייהם בכפרים לגיהינום (246).

קשוע משלים את המידע הסוציולוגי בהצבעה על גילויי אפליה שונים מצד המדינה כלפי הערבים. כגון: ריבוי הבדיקות הביטחוניות שעורכים בירושלים לבעלי מראה ערבי במעברים הקבועים מהעיר העתיקה להר הצופים (25), שעליהם נוספות בדיקות גם במחסומי פתע (65). במרכז הגמילה בליפתא הוקצתה רק מיטה אחת למכור לסמים ערבי, ולכן טופלו הממתינים לה בינתיים במתדון (67). המדיניות של האוניברסיטה היא לקיים הפרדה בין סטודנטים יהודים לסטודנטים ערבים, ולכן דחסו את הערבים במעונות "אלף" המרוחקים והפחות טובים, בעוד שאת הסטודנטים היהודים היפנו למעונות הטובים יותר במתחם הקמפוס בהר הצופים (277).

ואף-על-פי-כן, מגלה קשוע, כי קיים מכנה המשותף לכל המדורגים בסולם המעמדות הזה בקרב ערביי ארץ-ישראל, והוא המאמץ לחקות את אורחות החיים ואת הישגיהם של היהודים במדינת-ישראל. אמיר להבּ מוכן לוותר אפילו את זהותו העצמית כדי להבטיח לעצמו הצלחה בחברתם. בסיוע רוחלה פורשמידט, הוא מאמץ את הזהות היהודית של בנה, יונתן, וגם זוכה בתמיכתו של עורך-הדין, אשר גונן בשתיקתו על מעשה התרמית הזה – אחרי שהתרמית התבררה לו.

אמיר מגשים את מטרתו, אף שבסיוע הזהות השאולה מיונתן גילה את צביעותם של השמאלנים ב"בצלאל". ב"מעוז השמאלניות" בירושלים, מתחרות המחלקות זו בזו וממש מתאמצות שיהיה להן במחלקה לפחות סטודנט ערבי מדי שנה (189), אך בה-בעת אוחזים השמאלנים שם בדעות קדומות כלפי הערבים. ומאחר שאמיר הזדהה שם כסטודנט יהודי בשם יונתן, השמיעו בנוכחותו בחופשיות אבחנות גזעניות שונות על הערבים, כגון: "שהערבים הם חרמנים - - - הכבוד חשוב להם מאוד - - - הם יותר יצריים, אין מה לעשות, הם יותר חייתיים, השפה היחידה שהם מכבדים היא כוח, וכשהם מזהים חולשה הם תוקפים" (263).

"כתר" הגזימה בשבחים

הוצאת "כתר" שילבה סיפור-מעשה שדוף ובנאלי זה, שהינו יותר מקור למידע סוציולוגי מאשר מקור לעונג ספרותי, בתוך סדרת הדגל שלה לפרוזה עברית ומתורגמת המוגדרת כ"סדרה לספרות יפה". עד כאן לא שגתה. סייד קשוע הוא ערבי ישראלי, השולט מספיק בשפה העברית כדי לכתוב בה ספר קריא, ולכן היה ראוי ספרו להיכלל בסקציה של ספרות מקור בסדרה זו. אך מישהו בהוצאת "כתר" הגזים מאוד כאשר כתב על דש הספר את המשפט הבא: "גוף שני יחיד, ספרו השלישי של סייד קשוע, מביא את כישרונו הספרותי לשיא בשלותו ומציג אותו כאחד מגדולי המספרים בספרות העברית כיום".

מאחר שזה מכבר הורגלנו להפרזות של "תעשיית הספר" שלנו, הנוהגת לפאר על הדש האחורי של הספרים את מוצריה, ניתן היה לפטור במנוד-ראש גם את הרישא של המשפט, שבחרה הוצאת "כתר" לפתות בעזרתו את הקוראים לקנות את "גוף שני יחיד" – שם הרומז על עיסוקו של הרומאן במצבו של ה"אחר" בחברה הישראלית. אם כי, במקום לגזור על קשוע כבר בספרו השלישי את המסקנה ש"הביא את כישרונו לשיא בשלותו" – שהיא קביעה ממש מאיימת על סופר הנמצא בעצם בתחילת דרכו ושטרם כתב יצירה אחת ממש בשלה וממש בעלת-ערך – היתה יכולה ההוצאה להסתפק באחת מהמילים הבאות, שהיא ושאר ההוצאות מפזרות בנדיבות בעמודים האחוריים של עטיפות הספרים שהן מוציאות: חדש, רענן, מטלטל, מעורר מחשבה, מפתיע, חשוב וגילוי אמיתי.

הבעייה מתרכזת, אם כן, בסיפא של המשפט, והיא זו שאילצה אותי להגיב על ספר פרוזה שמחברו אמנם כותב בעברית, אך איננו בשום אופן סופר עברי, ובכך לסטות לראשונה מהעיקרון שאני צמוד אליו בעיסוקי המחקרי והביקורתי בספרות כל השנים – להיות חוקר ומבקר רק של הספרות העברית. בסיפא של המשפט, האומר כי הספר הנוכחי מציג את קשוע "כאחד מגדולי המספרים בספרות העברית" ישנן שתי קביעות מוטעות. הראשונה – שבזכות הספר הזה ראוי קשוע להיחשב "כאחד "מגדולי המספרים" הפועלים במדינת-ישראל כיום. והשנייה – שבזכותו הוא נמנה עם "המספרים בספרות העברית כיום".

על ההפרזה בהערכת קשוע "כאחד מגדולי המספרים" הפועלים כיום בסיפורת הישראלית, אין צורך להגיב. כל עמוד בספר מכחיש קביעה בלתי-אחראית זו. גם במצבה הנוכחי של הסיפורת הישראלית, אשר איננו מזהיר ביותר, רחוק הכרך "גוף שני יחיד" מהיכולת להשתוות לכרכי הסיפורת של סופרים אחרים. מוכיחים זאת אפילו כרכי סיפורת המקור האחרים שהוציאה הוצאת "כתר" עצמה במסגרת סדרת הפרוזה שלה בעלת השם המחייב – "סדרה לספרות יפה". ולכן, עליה להתנצל בפני סופרי הבית האחרים שלה וגם להכפיל את התנצלותה בפני סופרי הבית של ההוצאות האחרות.

מיהו סופר עברי?

לעומת זאת חובה להגיב על הקביעה הנוספת של ההוצאה, כי עקב העובדה שקשוע כותב את ספריו בעברית, הוא גם נמנה עם סופרי "הספרות העברית". קשוע אמנם כותב את ספריו בשפה העברית, אך עובדה זו אינה מקנה לו שייכות לספרות העברית, שהיא הספרות הלאומית של העם היהודי, אשר כינסה את נכסי הרוח הספרותיים של דורות סופרים עברים מאז התנ"ך, במשך קרוב לארבעת אלפים שנה. כלומר: לספרות העברית משתייכים לא רק בזכות הכתיבה בשפה העברית, אלא בעיקר בזכות ההזדהות עם גורלו של העם היהודי, עם כיסופיו, עם ערכיו ועם חזונו*.

במשך הדורות היו, כמובן, סופרים יהודים ששיקפו וביטאו את ההזדהות הזו גם בשפות אחרות, אך משום שלא שלטו בשפה העברית וגם לא כתבו בה, אין משייכים גם אותם לספרות העברית, אלא מזהים אותם כמשתייכים לספרות של העם היהודי בשפות אחרות. ומוכיח זאת היטב המקרה של פרנץ קפקא. לעומת זאת, נמצאו בין סופרי העולם כאלה ששלטו היטב בשפה העברית, ובוודאי טוב יותר מהרבה סופרים יהודים, ואף על פי כן גם הם לא הוגדרו כשייכים לספרות העברית, אלא רק כסופרים שכתבו בשפה העברית. ויוכיח זאת המקרה של מחברת הרומאן "סמטאות" – אלישבע ביחובסקי. היא סופחה לספרות העברית רק בדור הנוכחי ורק על-ידי חוקרות המיגדר, שלמטרותיהן הפמיניסטיות התקשו למצוא מספר מספיק של מועמדות לתואר "האימא של ספרות הנשים העברית".

אף שלא על כל היצירות שהסופרים העברים כותבים ומפרסמים כיום ניתן לומר שהן מפארות את הספרות העברית לדורותיה, אין לשלול מהן את זכותן להיכלל בספרות העברית ולצפות שגורלן ייחרץ במסגרת הספרות הלאומית של העם היהודי. קשוע לא עולל שום רע לספרות העברית וגם לא חילל במשהו את השפה העברית בשלושת הספרים שכתב בעברית. אך מהסיבות שמניתי קודם קשוע איננו סופר עברי, אלא סופר ישראלי הכותב בעברית**. אבחנה זו משווה אותו לסופרים ישראלים אחרים הכותבים במדינת-ישראל בשפות אחרות. ובכללם גם יהודים אשר כותבים בשפות הללו. אף הם סופרים ישראלים, אך לא סופרים עברים.

מאליו מובן, כי לכל סופר עברי (כלומר: סופר יהודי הכותב בעברית) שמורה הזכות לוותר על השתייכותו הטבעית לספרות העברית ולזהות את עצמו רק כסופר ישראלי. מדובר באלה שהזהות היהודית, שהיא זהות לאומית, איננה נחשבת בעיניהם, ואחרים שהזהות הישראלית, שהיא זהות אזרחית, נחשבת בעיניהם יותר. ואכן, בתקופת כהונתה של שולמית אלוני כשרת החינוך והתרבות פרשו מאגודת הסופרים העברים הרבה סופרים עברים שקצה נפשם מייחודה הספרותי-תרבותי של האגודה הזו ומזיקתה לספרות העברית לדורותיה, והקימו לעצמם בתמיכתה הפוליטית והתקציבית התאגדות סופרים נפרדת בשם "האיגוד הכללי של סופרים בישראל".

לכן, אם הוצאת "כתר" רוצה לשייך את קשוע לאגודת סופרים, כדי שיהיה אחד מ"גדוליה" או אחד מ"חשוביה", אל תפנה אותו להצטרף ל"אגודת הסופרים העברים", כי אם ל"איגוד הכללי של סופרים בישראל". בהכירי את הנפשות הפועלות באיגוד הזה ואת השקפתן בנושאי העם היהודי, הזהות היהודית והתרבות העברית, אני בטוח כי שם יתייחסו אל קשוע בהגינות רבה יותר מכפי שלדבריו מתייחסים אל סטודנט הערבי במעוז השמאלנים הירושלמי "בצלאל" – יקלטו אותו לחברתם כ"סופר ישראלי", ולא ילעגו לערביותו מאחורי גבו.

בה-בעת אני משוכנע, כי גם באגודת הסופרים העברים לא יתנהגו כלפיו בצביעות. אך כאן יבהירו לו, כי בעיני אגודת הסופרים העברים לא יוכל להיחשב לעולם "כאחד המספרים בספרות העברית כיום", אלא רק כמספר ישראלי ממוצא ערבי הכותב כיום סיפורת בעברית.

- - - - - - - -

* ראה מסת המבוא "התקופה הישראלית בתולדות הספרות העברית" בכרך "ספרות וריבונות", שהוא הכרך ה-16 מכרכי הסדרה בת 20 הכרכים "תולדות הסיפורת הישראלית".

** ראה המסה "מיפוי חדש – הגדרה חדשה" בכרך "הצדעה לספרות הישראלית". אף הוא מכרכי הסדרה "תולדות הסיפורת הישראלית". פרטים על הסדרה יחד עם הצעת רכישה במחיר הנחה מיוחד, לקניית כל הכרכים או לקניית כרכים בודדים מתוכה, יועברו לפונים לאימייל .yoseforen@bezeqint.net