מעמקים - המשיח בסיפור 'הגמון' לאנטון צ'כוב
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

המשיח בסיפור 'הגמון' לאנטון צ'כוב

ד"ר גתית שמעון

גיליון מס' 44 - תשרי תשע"ב * 10/11

בהתייחסות אל מושג ה"משיחיות" קיימת נטייה להתמקד באדם "המשיחי" , באהדה - סלידה ממנו או ממהלך העניינים שדמותו יוצרת סביבה.

על פי רוב, אדם שכזה בטוח בעצמו ובשליחותו המנהיגותית, בטחון המעביר את המושג "משיח" לזירת ההתמודדות בין המאמינים המקבלים אותו למתנגדים היוצאים נגדו.

לאור זאת, מעניין יהיה לחרוג מראייה שגרתית ושכיחה זו כדי לבחון מצב ענייניים שבו אדם זוכה ליחס של משיח בעל כורחו וכנגדו רצונו. דווקא מתוך אילוץ זה מתאפשרת בחינה וביקורת כנה על התנהגות החברה וסגידתה, סגידה שאינה אלא דבקות פנאטית סרת טעם.

ההגמון פיוטר הוא גיבורו המשיחי של אנטון צ'כוב1. דמות הכלואה בין תדמית התפקיד (והיחס הנגזר ממנה) לאישיות בשר דם. היצירה הנושאת את תואר משרתו, "ההגמון"2, היא סיפורו הנוגע ללב של מי שנולד לתוך עוני ופילס את דרכו לאחת העמדות המכובדות והמשפיעות בעולם הכנסייה. הזמן הוא חג הפסחא הנוצרי, והטקסים הדתיים מהווים תפאורה צורנית לחוויותיו הרגשיות של ההגמון. אלה מתחילות עם הופעתה הפתאומית של אמו בערב יום ראשון של ערבות, ומסתיימות בערב החג, עם הערכתו המחודשת את חייו ומותו הטרגי בטרם עת.

פיוטר3 מתגלה כדמות מורכבת, המגלמת בתוכה מצב קוטבי של שני מעמדות הדרים בכפיפה אחת; הגמון רם מעלה ואדם פשוט וטוב לב, שמתוקף תפקידו הדתי, מבקש להגיע אל ציבור המאמינים ולסייע לו כמיטב יכולתו.

צ'כוב מרחיב בתיאור קורותיו של פיוטר במסגרת האקספוזיציה המפוזרת, ומשתמש בזיכרונותיו ככלי פסיכולוגי, המסייע בהבנת מורכבות המאבק המתחולל בו4. הנסיגה הפנימית אל העבר הסיפורי מאפשרת לו לבחון את ההיסטוריה הפרטית של פיוטר כאדם ולהקבילה עם ההווה הייצוגי של תפקידו כהגמון; בשלוות הכפר הפסטורלית של ילדותו היה פיוטר - פאוולושה נער עני מאוד, אך גם עליז ומאושר, שנהנה רבות מהשתתפות בטקסים ותהלוכות דתיות5. תקופה ססגונית ומלאת חיים זו הסתיימה מרגע שנכנס פיוטר לעולם הכנסייה, שם בילה תדיר בחדרים אפלים, בכיתות לימוד מחניקות ובמנזרים דוממים. בריאותו החלה להתדרדר וראייתו נחלשה מחמת התאורה המוגבלת. אף מן הבחינה הרגשית, העכירה הקדרות הסגפנית את שלוותו והפכה את פיוטר לאדם מהורהר ומופנם, השואב עידוד מזיכרונותיו המוקדמים ובעל תחושת סלידה גוברת נוכח מציאות חייו הרדופה מסכות ויראה מזויפת6.

פיוטר ההגמון אינו אדם מאושר; הוא שונא את האופן המנומס והמנוכר שבו פונים אליו הכול, את השקרים שהם מספרים, את הצביעות שבהתנהלותם, את הצטעצעותם המיותרת והתבטלותם המוחלטת בפניו7: נשות הכנסייה נראות בעיניו מרגיזות בטיפשותן, האיכרים גסים בהתנהגותם והסטודנטים לתיאולוגיה מחוסרי השכלה.

קהל המאמינים מתייחס אליו כאל משיח, רואה בו אישיות קדושה ונשגבת, שבפניה אין לדבר בכנות אלא לנהוג בריחוק ובהתאם לכללים. התנהגות זו הופכת את חייו של ההגמון למשוללים כל אלמנט אנושי, ייצוג של תפקיד ותו לאו. הניתוק בין עולם הרגש לעולם המעשה כואב לפיוטר, המכיר בערכה החיוני של האנושיות כשהיא לעצמה; כאדם רגיש וסובלני הוא מבקש לקשור קשרים בינאישיים ולדבר בגילוי לב עם הסובבים אותו, להתנער מתארי הכבוד ולחלוק מעט מן הנטל הרובץ עליו. אך איש אינו מאפשר לו לעשות כן. סלידתו מגיעה לשיאה כשנאה המאיימת לחנוק אותו ותיעוב עמוק לעיוות ההתנהגותי שקהילתו נגועה בו. המחנק שהוא חש באולם הכנסייה ובעולם הכנסייתי הולך וגובר, מעצים את המתח שבין כמיהתו לחיים של אמת לבין ההתייחסות השקרית אל מעמדו8. היטב יודע פיוטר כי תפקידו (לרבות תפילותיו, שיחותיו ומפגשיו עם קהל המאמינים) ריק מתוכן והאופן שבו הוא נדון להמשיכו, מחליש את נפשו ומביא עליו את מותו בטרם עת9.

הפער בין עולם הרגש לחובות המקצוע מתגלם אף בייצוגן של דמויות המשנה בסיפור - מאריה טימופייבנה10, אמו של פיוטר, והאב סיסוי, מנהל משק הבית של המנזר; מאריה מהווה נדבך משמעותי בחיי בנה: היא מייצגת את הילדות, את הרגש והחופש, היעדר המחויבות והעמדת הפנים. במהותה היא אם מסורה ואוהבת, אולם אפילו מאריה עצמה מתקשה להתעלם ממעמדו הרם של בנה ופונה אליו ביראה ובריחוק, כאל אדם זר:

" "כמה זמן לא התראינו!" אמר הוד קדושתו וליטף ברוך את כתפה של אמו ואת זרועה.
"כמה התגעגעתי אליך בחוץ לארץ, אמי שלי. מאוד התגעגעתי".
"רוב תודות לך".
"יש שהייתי יושב לי עם ערב אצל החלון הפתוח, בודד, גלמוד... קולות נגינה עולים אי משם, ופתאום נצבט הלב מגעגועים למולדת, ואז, כמדומה, הייתי נותן כל מה שיש לי ובלבד שאשוב הביתה, אראה אותך...".
האם התחייכה, זרחה כולה, אך מיד עטתה כובד ראש על פניה ואמרה:
"רוב תודות לך".
הלך רוחו השתנה באחת. הוא הביט על אמו ולא יכול להבין מניין לה הקול הזה וארשת הפנים הזאת האומרים מורך לב ויראת כבוד, ולשם מה היא נזקקת להם פתאום; הרי אין להכירה כלל. עצבות ומפח נפש ירדו עליו"11.

פעמיים מודה מאריה לפיוטר ברוב רושם ("רוב תודות לך"), מרצינה את הילוכה ומהדרת את גינוניה - כמו אינה ניצבת בפני בנה שלה. היראה שהיא חשה כלפי מעמדו, מרחיקה אותה ממנו וממהותה כאם.

מאריה אינה משכילה לראות עד כמה ראוי וערכי בנה, לא בגין היותו בישוף, אלא משום היותו אדם. עדות לכך הוא מהות ביקורה זה, שלא נערך מתוך רצון למפגש מחודש אלא כמסע בקשה אל ההגמון לשם תמיכה כלכלית: "אף על פי שדיברה אליו בחיבה וברוך ניכר בה שהיא נבוכה, כאילו לא ידעה אם לפנות אליו בגוף נוכח או נסתר ואם רשאית היא לצחוק אם לאו, וכאילו הייתה בעיניה דיאקונית יותר משהייתה אמו הוראתו... ומפני מה, נשאלת השאלה, ומפני מה עם סיסוי היא מלהגת בלי הרף וצוחקת בקול, ואילו עמו, עם בנה, היא לובשת ארשת מרצינה, שותקת רוב העת, נבוכה ואובדת עצות, שלא כדרכה כלל?"12.

האווירה האביבית והנעימה המלווה את ביקורה המשפחתי של מאריה13, מתנגשת עם תסכולו של פיוטר מהתנהלות העניינים. רוחו נעכרת עליו שעה שהוא מבחין בנתק ביניהם, בריחוק שהביא עמו המעמד - קליפה ריקה, נטולת משמעות - מצידה ומצד יתר הסובבים. רק בסיום הסיפור, עם התפרצות מחלתו, תשוב מאריה להיות אמו והוא ישוב להיות (רק) בנה. אך כעת נטל החובה והאחריות מכבידים עליו כשם שהם מכבידים עליה ומבליטים את העיוות שבהתייחסות אל התואר והתפקיד ולא אל האדם הנושא בהם.

שונה מכולם היה האב סיסוי, "האדם היחיד שנהג (עם פיוטר) דרך חירות ואמר כל מה שעם לבו... ומשום כך נוח היה (לפיוטר) במחיצתו, אף על פי שהיה (סיסוי) בלא ספק אדם קשה ונרגן"14. כמי שהורגל בשירות הגמונים ובישופים, מתנהל האב סיסוי בחופשיות ובגילוי לב עם פיוטר ואינו חושש לשתפו בהשקפותיו ובדעותיו, על אף שלעתים אין הן עולות בקנה אחד עם תפקידו הממלכתי. אף פיוטר משוחח בכנות עם סיסוי ומתוודה בפניו על צערו וכאביו. סיסוי אינו מתרגש ואינו נבהל מהיחלשותו של ההגמון, אלא נכון להגיש את העזרה והתמיכה הנדרשות ממנו במסגרת תפקידו, לשם תועלתו ורווחתו של פיוטר האדם ובעל המשרה כאחד.

השרת המבוגר מייצג את המעגליות חסרת השינוי בעולם הכנסייתי15; במרוצת שנותיו, כבר האריך סיסוי חיים אחרי הגמונים ואנשי כמורה אשר בשירותם עבד. עובדה זו מחדדת את התחושה כי תפקיד ההגמון הוא נצחי ומשולל כל משמעות כלפי האנשים שכיהנו בו במרוצת השנים. ואכן, מבחינת הקהילה, הקתדראלה, הטקסים ופולחני הדת, הבישוף פיוטר אינו אלא חולייה בשרשרת, חלק ממסורת הנמשכת מאינסוף וללא סוף16. אך היכן הוא - כאינדיבידואל - מוצא את עצמו במערך רב בשנים זה17?

בשום מקום.
לאדם הפרטי אין קיום מאחורי תדמית המשיח.

לא לחינם מוצא ההגמון את מותו דווקא בערב חג הפסחא הנוצרי; חידלון הגוף של הבישוף הוא הקימה לתחייה של פיוטר האדם18. התיאור הלירי של חג הפסחא נושא תקווה כי זכרו של פיוטר יישמר גם לאחר מותו, ביטוי להמשך החיים שהובטחו. ואולם בניגוד לכך מתאר המספר כי מרגע שהוכתר בישוף חדש, איש אינו זוכר עוד את פיוטר, למעט אמו, החיה במחוז מרחוק. מאריה מספרת אודות בנה לחברותיה בזהירות, מפחד שמא לא תאמנה לדבריה ("ואכן, לא כולן האמינו לה"19).

פיוטר האדם הוא דמות ראויה, ערכית, צנועה וענוותנית. אך איש אינו רואה את האדם המוסרי שהינו אלא את התפקיד ואת מקומו בחברה. ראייה מסולפת זו היא שקובעת את הטון בהתייחסות קהל המאמינים אל פיוטר כקדוש והופכת אותו לבן אנוש מתוסכל, כלוא בין השיגעון הציבורי לטירופו הפנימי.

כפי שקורה לעתים קרובות עם חולים, גם פיוטר (שמחלה סופנית מקננת בו) הופך לנרגן ועצבני הרואה את הסובבים אותו כטיפוסים עלובים, אנוכיים ובלתי מחונכים: "והוא, שבדרשותיו מלאו ליבו מעולם לדבר סרה בבריות, הוא, שמעולם לא גער ולא הטיף כיוון שחס על כולם - במחיצת בעלי הבקשות היה יוצא מגדרו, מתקצף, משליך ארצה את דפי הבקשה. מיום שבא לכאן לא דיבר עמו איש דברים פשוטים, כנים, היוצאים מן הלב"20.

ואולם, בהתנהגותו של פיוטר יש יותר מרוגזו של אדם חולה: יש בה חוסר שביעות רצון עמוק ומודחק, אשר מתגלה ועולה אל פני השטח, עם התקרבותו הבלתי מודעת של פיוטר אל מותו. המגע הקרוב עם החידלון מעניק להגמון פרספקטיבה חדשה על כל מה שחיוני ונכון בחיים בכלל ובעולמו בפרט. בזכות הופעתה של אמו ותחילתו של התהליך הרגשי, המעמיד את הווה חייו אל מול זיכרונות עברו, תופס פיוטר את עומק הפער שבין זהותו העצמית לתדמיתו המשיחית: על אף שהגיע להישגיות הגבוהה ביותר, ההגמון הנערץ הוא האדם הבודד ביותר בכל סביבתו21.

הפער בין האדם לתפקיד, בין פיוטר להגמון, בין תדמית המשיח לבן אנוש בשר ודם מעולם לא היה חד כל כך, ברור כל כך, כואב כל כך.

במציאות היומיומית מכתירים אנשים לעצמם מנהיגים משיחיים, על מנת שיתוו להם דרך ויעניקו משמעות לחייהם. הבעייתיות בהכתרה שכזו היא הסרת כל חוש ביקורת והתמסרות מוחלטת להגדרת התפקיד המלכותי.

אלה שסגדו לפיוטר האמינו בו שיגאל אותם מצרותיהם ומכאבם, הטילו את כובד האחריות והשליטה בחייהם בידיו של גורם אחר והמירו התבטלות בפני צורך ממשי לחולל שינוי בכוח רצונם ומעשיהם.

הבישוף פיוטר לא היה יכול לגאול את האנשים ממצוקותיהם, אך להם היה קל יותר להאמין בו כמשיח מאשר לגאול עצמם בעצמם. כך דרדרו כולם לשאול תחתיות שאין ממנו חזרה: מעגליות מסואבת ללא סוף של חיים טפלים, כואבים ושגויים בתכלית.

פיוטר הבין את העיוות המוסרי שבקטנוניות האנשים, בהתנהגותם האנוכית ובחטאי התעלמותם הנעשים בשם הדת, והבנה זו הביאה עליו את סופו. פיוטר קורס תחת נטל התדמית, מעוצם הקרע שבין "הבישוף" ל"אני" הפרטי, אך בה בעת גם מתחבר בכך שוב אל פיוטר, האדם שהושאר מאחור22.

הייצוג החיצוני של ההגמון המכובד התפוגג עם כניסתו לתפקיד של ההגמון הבא,

כיאה לתפיסת שווא שאין בה ממש. אך באישיותו של פיוטר מתקיימת המוסריות הכנה והאמיתית ביותר23, אמת שרואה מעבר לתפיסת השווא ומוסיפה להדהד ולחיות עוד זמן רב אחריה.


1 א. פ. צ'כוב, "ההגמון", סיפורים מן הפרובינציה, תרגום: נילי מירסקי, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1990
2 ????????. הסיפור ראה אור לראשונה בעיתון Zhurnal dlia vsekh בשנת 1902.
3 הבחירה בשם פיוטר באה בזיקה לקדוש פטרוס (Saint Peter), אחד מתריסר שליחי ישו ומי שנחשב לאפיפיור הראשון; פטרוס הוא שהכריז לראשונה כי ישו הוא המשיח ובן האלוהים וקיבל לידיו את "מפתחות מלכות השמיים". גישה זו נתמכת אף בשם המנזר, סטרו - פטרובסקי (?????-?????????? שפירושו "פיטר הזקן"), בו מתנהלות תפילות המיסה הפותחות ונועלות את הסיפור. לדמותו של פטרוס יש גם סימוכין בדמותו ההיסטורית של הבישוף מיכאל גריבנסקי:
"Walking through Yalta one day Chekhov was impressed by a photograph in a bookshop window, showing a certain Bishop Michael Gribanovsky, together with an old woman. He bought the picture and made some inquiries into Graibanovsky's life, the result of his investigations was The Bishop" Ronald Hingley, A Life of Anton Chekhov, Oxford University Press, Oxford, 1976, p. 201.
4 הפעלים הנגזרים מן השורש ז.כ.ר הם השכיחים ביצירה כולה; " הוד קדושתו זכר... הזיכרונות שבערו בליבו" (א. פ. צ'כוב, "ההגמון", סיפורים מן הפרובינציה, תרגום: נילי מירסקי, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1990, עמ' 47), "מה מתוק להיזכר בכל אלה" (שם), "נזכר עתה... נזכר והצטחק (שם, עמ' 48), "ההגמון הקשיב לדברי אמו ונזכר איך בעבר, לפני שנים הרבה..." (שם, עמ' 50), "צפו ועליו בזיכרונו של ההגמון" (שם, עמ' 52), "ההגמון נזכר..." (שם), "הוא נזכר איך לפנים, לפנים ימים רבים מאוד, בעודו ילד" (שם, עמ' 56).
5 "בכל קיץ יצאה מאובנינו תהלוכת הקודש ובראשה איקונין פלאי... והיה דומה אז על הוד קדושתו שהחדווה רוטטת באוויר; מהלך היה... אחרי האיקונין בגילוי ראש, ברגל יחפה, אמונה תמימה בלבו, חיוך תמים על שפתיו, וכולו נפעם מאושר אין קץ" שם, עמ' 48.
6 הסיפור משלב רגשות אמוציונאליים לצד תיאורים הנמסרים כדיווח עיתונאי. ניגודים אלה יוצרים את המבנה הנרטיבי של היצירה: מעשי הבישוף בימיו האחרונים נמסרים במהירות ובתמציתיות בעוד זיכרונותיו מובאים באריכות ובתיאורים מלאי רגש.
7 "... (פיוטר) היה נדהם שוב ושוב נוכח העליבות והקטנוניות של כל מי שבאו לבקש עליו, כל מה שבכו בעטיו; הוא כעס על הטמטום, על מורך הלב; וכל העליבות, כל התפלות הזאת העיקו עליו במעמסתן... אף נבצר ממנו להסכין עם הפחד שעורר על כורחו בלב הבריות, ולמרות הליכותיו הצנועות, החרישות. כל בני המחוז, שעה שהביט בהם, נראו לו קטנים, מבוהלים ורדופי אשמה. הכול נתקפו מורך לב במחציתו, אפילו הכמרים הזקנים, הכול "השתטחו" לרגליו, ולא מכבר אירע שכמרית זקנה אחת, שבאה אליו באיזו בקשה, לא יכלה להוציא הגה מפיה מעוצם היראה ויצאה מעל פניו בידיים ריקות" א. פ. צ'כוב, "ההגמון", סיפורים מן הפרובינציה, תרגום: נילי מירסקי, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1990, עמ' 53.
8 החוקר סימון קרלינסקי מתייחס למהלך זה כחלק מתמונה רחבה יותר, בנוגע לעמדתו של צ'כוב בענייני דת, נצרות וכנסייה; לדידו, אצל צ'כוב נבדלים מושגים אלו באופן תכליתי מן המהות אותה ביקשו לקדם בתרבות המערב: מוסריות, טוב לב והתייחסות ערכית בין איש לרעהו. קרלינסקי מחדד את הטענה כי סיפוריו של צ'כוב מציגים דמויות ראויות מעצם טבען, שטוב לבן אינו מושפע מהליכתן או מאי הליכתן לכנסייה ואימוץ הדוגמה הנוצרית. ראו:
Simon Karlinsky, "The Critics", Anton Chekhov - A Study of the Short Fiction, Ronald. L. Johnson (ed), Twayne Publishers, New York, 1993, p. 132.
9 גם המספר המשתמע שופט לגנאי את שגרת יומו של ההגמון, כשהוא מאמץ את נקודת השקפתו ומתאר את מצוקתו נוכח סתמיות חייו.
10 ששמה מובא בזיקה למריה אם ישו. ראו הערת שוליים מס' 3.
11 א. פ. צ'כוב, "ההגמון", סיפורים מן הפרובינציה, תרגום: נילי מירסקי, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1990, עמ' 51.
12 שם, עמ' 50 - 54.
13 "כל שעת הסעודה הייתה שמש האביב מציצה דרך החלונות הנשקפים אל החצר, ונגוהותיה השתעשעו בעליצות על מפת השולחן הצחורה.... מבעד לזגוגיות הכפולות נשמע קול העורבנים והזרזירים המצייצים בגן" שם, עמ' 49.
14 שם, עמ' 54. "פיו מלא טרוניה תמיד ועיניו זעופות" (שם), "לא מוצא חן בעיני!" (שם, וכן בעמ' 52 ועמ' 58).
15 מבקר הספרות לקסין מצביע על חזרתו התכופה של סיסוי - "איני אוהב זאת" כתכונה אופיינית המשקפת חיים חדגוניים ומחוסרי תנועה. ראו:
V. Laksin, "An Incomparable Artist", Anton Cexov as a Master of Story-Writing: Essays in modern Soviet Literary Criticism, Leo Hulanicki and David Saviganc (ed), The Hague, Mouton, 1976, p. 102.
16 גם במשפחתו של פיוטר עצמו נמצא תמיד כומר או איש דת כזה או אחר: "אביו היה דיאקון, סבו - כומר, אבי סבו - דיאקון, וכל אבות אבותיו, אולי מיום שקיבלה עליה רוס את הנצרות, נמנו עם מעמד הכוהנים; אהבתו אל טקסי הפולחן, אל הכהונה, אל צלצול פעמוני בית היראה - אהבה זו הייתה נטועה בו מלידה ומבטן, עמוקה ושורשית" א. פ. צ'כוב, "ההגמון", סיפורים מן הפרובינציה, תרגום: נילי מירסקי, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1990, עמ' 57.
17 הנסיבות בהן מנהל פיוטר את חייו, על ביקורי הקהל המשמימים, הסיבוב התובעני והמכביד, הטקסים המייגעים ותפילות הלילה הארוכות - כבלים אלו מונעים ממנו את החירות להיות הוא עצמו:
"What happens to the bishop before he dies is that responsibility and duty are lifted from him, the pressure that prevented him from being simple and human, prevented him from achieving personal contact with his congregation, is released. In his way he too was one of those "men in a case" whom Chekhov depicted in several stories... contrary to those, the bishop realizes what has been wrong, even if it is too late", Nils Ake Nilsson, "The Bishop: Its Theme", Anton Chekhov's Short Stories, Ralph E. Matlaw, W. W. Norton & Company, New York, 1979, p. 365.
18 גם החוקר נילס נילסון מסכים כי לפני פטירתו של הבישוף הוא משתחרר מן האחריות, החובה והלחץ אשר מנעו ממנו מלהיות פשוט ואנושי ולהשיג קשר אישי עם בני קהילתו. ראו:
Nils Ake Nilsson, "The Bishop: Its Theme", Anton Chekhov's Short stories: Texts of the Stories, Backgrounds Criticism, Ralph E. Matlaw (ed), W. W. Norton, New York, 1979, p. 366.
19 א. פ. צ'כוב, "ההגמון", סיפורים מן הפרובינציה, תרגום: נילי מירסקי, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1990, עמ' 60.
20 שם, עמ' 53.
21 אדם אחד אילו היה לו בעולם, שעמו יכול היה להסיח, לשפוך את ליבו" שם, עמ' 58.
22 פיוטר משתוקק להימלט מעול המציאות ולהיעשות (שוב) "איש פשוט, רגיל... (ה)מהלך לו בשדה בצעד מהיר, שמח, מנקש קלות במקלו בקרקע, ומעליו פרושים להם שמים רחבים, שטופי שמש, והריהו חופשי כציפור, בן חורין ללכת לכל מקום שיחפוץ!" שם, עמ' 59.
23 "It has a character of a moral. The whole story has endeavored to evoke our sympathy for the aged bishop, but death is brought to him, and, instead of words of consolation, all we are told is that he was quickly forgotten" Nils Ake Nilsson, "The Bishop: Its Theme", Anton Chekhov's Short stories: Texts of the Stories, Backgrounds Criticism, Ralph E. Matlaw (ed), W. W. Norton, New York, 1979, p. 366.