מעמקים - התזמורת הקמרית הישראלית בגרמניה
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

התזמורת הקמרית הישראלית בגרמניה
רשמים מנסיעת התזמורת לביירוית גרמניה, יולי 2011

חיה לבני

גיליון מס' 44 - תשרי תשע"ב * 10/11

כשנודע לי על נסיעתה הקרובה של התזמורת לעיר הסוגדת למלחין ריכרד וגנר, בעקבות הזמנת ראש העיר שלה, שקלתי להגיב בהתנגדות לנסיעה זו. במרוצת הזמן התעניין ערוץ התרבות של הטלוויזיה היפנית בנושא זה ונתבקשתי לייצג את התזמורת בערוץ זה וכך התחלתי לקרוא ולהתעמק בנושא על צדדיו השונים. השתכנעתי בסופו של דבר לנסוע כדי להעביר את המסר "שאנחנו כאן". לא יכולתם לנו, חשבת אתה וגנר שעל היהדות להעלם אבל לא הצלחתם בכך. חשבת אתה וגנר שמנדלסון אינו מלחין והנה אנו מנגנים בעירך את הסימפוניה האיטלקית שלו. הייתי גאה כשפתחנו בנגינת "התקוה". אגב למנצח שלנו, רוברטו פטרנוסטרו, היה רעיון שננגן גם את ההימנון הגרמני מטעמים פורמליים ועל כך הגבתי בסירוב מוחלט. לשמחתי שינה המנצח את דעתו וניגנו רק את "התקוה". אחד הרגעים המרגשים ביותר שלי היה כשענדו על דש הבגד שלי את הסמל של יד ושם לפני העלייה לבמה, ואז תוך כדי שאני מסבירה למראייני הטלוויזיה את משמעות המונח יד-זכרון ושם- תן שם לכל אדם, כשבני משפחתי מונצחים כך, ואז פרצתי בבכי מול מצלמות הטלוויזיה.

בשורה הראשונה באולם ישבו ראש העיר ופמליתו, חברי ממשלה ונינתו של וגנר - קתרינה, שמנהלת כיום את הפסטיבל על שמו באותו אולם אופרה שהוא הקים.
היא לא טרחה להגיע לקבלת הפנים שערך ראש העיר לאחר הקונצרט וגם לא למסיבת העיתונאים שקדמה לקונצרט. האם לא ברור שאינה אוהדת ישראל?

בזמן הקונצרט דמינתי את כל בני המשפחה של אבי ואימי שניספו כמלאכים המתעופפים מעלי, כמו בציורים של שאגאל. הדמעות לא פסקו לזלוג.

אחרי "התפילה" של צבי אבני ניגנו "שירים על מות ילדים" מאת גוסטב מהלר ואז עלה לבמה מתוך הקהל יהודי חובש כיפה ומסר למנצח נר. הרגשתי כאילו הנר נמסר לי אישית.

כשניגנו את "אידלית זיגפריד" של וגנר פרצו האנשים בקהל בבכי. היה ברור שהקונצרט הזה היה אירוע היסטורי.

בין השאר התראיינתי על ידי כתב של "ידעות אחרונות" ששאל אותי אם אהיה מוכנה להצטלם על יד קיברו של וגנר. עניתי בשלילה והצעתי במקום זה להצטלם בכניסה לבית הכנסת שם. בדרך נס לא נהרס בית הכנסת בשל מיקומו מול בנין האופרה. היות והטיסים קיבלו הוראה לא להפציץ את האופרה ניצל בית הכנסת.

הביקור בביירוית השאיר אותי עם שאלות רבות: לא ברור לי איך יכולים יהודים להמשיך ולגור שם. לא ברור לי איך יכולים צעירים מבין נגני התזמורת להתבטא במילים כמו:"אני מאושרת להיות בביירוית, היה לי טוב פה" או "הסוגיה של כן או לא לנגן וגנר היא אך ורק של ניצולי שואה או לחשוף התקפות מילוליות מצד ישראלים על נסיעת התזמורת לשם, וכל זאת לשאלות כתבים מהטלוויזיה הגרמנית. .

לא היה בכתבה הנ"ל אף איזכור של המטרה האמיתית של נסיעתנו והיא: לזכור ודבר לא לשכוח, ובמותם ציוו לנו את החיים.

אני שואלת בתהיה כואבת איך יתיחסו בעוד מאה שנה לנושא השואה?!