מעמקים - מי מחרים את החרמון?
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

מי מחרים את החרמון?

יעקב עציון

גיליון מס' 45 - כסליו תשע"ב * 12/11

צִידֹנִים יִקְרְאוּ לְחֶרְמוֹן שִׂרְיֹן, וְהָאֱמֹרִי יִקְרְאוּ לוֹ שְׂנִיר (דברים ג ט)

לאחר כיבוש החרמון במלחמת יום הכיפורים ניתן להר הכינוי "העיניים של המדינה", אך יש להניח שכבר בימים קדמונים זכה ההר הנישא למקום של כבוד. ייתכן שחשיבותו האסטרטגית של ההר היא שעומדת ביסוד העובדה שהתורה טורחת לאזכר את שמותיו של ההר בשפות בני הארץ שקדמו לבני ישראל.

משה מתאר באוזני העם את מהלך הכיבושים בעבר הירדן, ואומר: "וַנִּקַּח בָּעֵת הַהִוא אֶת הָאָרֶץ מִיַּד שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִנַּחַל אַרְנֹן עַד הַר חֶרְמוֹן", ומוסיפה התורה: "צִידֹנִים יִקְרְאוּ לְחֶרְמוֹן שִׂרְיֹן, וְהָאֱמֹרִי יִקְרְאוּ לוֹ שְׂנִיר". להערת ה'בלשנות המשווה' הזו מצטרף בפרק הבא, עם סיום נאומו הראשון של משה, שם נוסף: "וַיִּירְשׁוּ אֶת אַרְצוֹ וְאֶת אֶרֶץ עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן... מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל שְׂפַת נַחַל אַרְנֹן וְעַד הַר שִׂיאֹן הוּא חֶרְמוֹן". הנה כי כן, ארבעה שמות לו לחרמון: שיאון, שריון, שניר וחרמון – וכמו שמביא רש"י על אתר: "הרי לו ארבעה שמות. למה הוצרכו ליכתב, להגיד שבח ארץ ישראל, שהיו ארבעה מלכויות מתפארות בכך - זו אומרת על שמי ייקרא, וזו אומרת על שמי ייקרא".

מה עושה מתרגם כשהוא נתקל בשמות מקומות והוא נדרש למוסרם בשפה אחרת? שתי דרכים לפניו – למסור תעתיק של השם בשפת היעד, או לנסות לתרגם את משמעות המילה ולהציע שם חדש. בבואו לתרגם ארמית את שמות החרמון, נוקט אונקלוס את שתי הדרכים: את השמות חרמון, שריון ושיאון הוא משאיר כצורתם, ואילו במקום השם שניר הוא מוסר: טור תלגא, היינו הר השלג.

בתרגום המיוחס ליונתן בן עוזיאל אף מובאים דברי הסבר לשם טור תלגא – "דלא פסיק מיניה תלגא לא בקייטא ולא בסתווא" (= שלא פוסק ממנו השלג לא בקיץ ולא בחורף; יש להניח שמפעילי אתר החרמון היו שמחים לאמץ את ההגדרה הזו בשתי ידיים).

כלומר, בניגוד לשריון ושיאון, הבין אונקלוס כנראה ששניר פירושו שלג. כך מפרש גם רש"י: "שניר - הוא שלג בלשון אשכנז ובלשון כנען". בלשון אשכנז דהיום השלג נקרא schnee (בדומה ל-snow האנגלי), ועל פי רש"י יש לכך קשר לשם שניר שנהג בין האמוריים (אין לתמוה על נשילת העיצור רי"ש בסוף מילה. כדוגמה רחוקה, המילה הארמית הרגילה בתלמוד "תימא" מקורה ב"תימר", היינו 'תאמר').

חרמון הסבא
עד היום בפי הערבים אחד משמותיו של החרמון הוא ג'בל א-ת'לג', הר השלג (השם הרגיל יותר להר הוא ג'בל א-שייח' – הר הזָּקֵן, על שום לובן השלג המזכיר את שיבתו של הזקן, וכפי שכתבה רחל המשוררת: "בבדידות קורנת נם חרמון הסבא, וצינה נושבת מפסגת הצחור").

ומהי משמעות השם חרמון? הנחה מקובלת היא כי שם זה קשור לעובדה שההר היה מקודש על ידי תושביה הקדמונים של הארץ. בערבית המילה חראם פירושה שטח מקודש. כך, הר הבית, מקום מקדשנו, נקרא בלשונם אל חראם א-שריף, 'המקדש המכובד', ומערת המכפלה היא אל חראם אל איברהים.

העובדה שהחרמון נחשב כמקום מקודש באה לביטוי גם בשם "בעל חרמון" המופיע במקראות (למשל בשופטים ג ג: "מֵהַר בַּעַל חֶרְמוֹן עַד לְבוֹא חֲמָת"), ומרמז על היותו של המקום מוקדש לעבודת הבעל. כפי שמופיע רבות בדברי הנביאים, עבודת האלילים התבצעה פעמים הרבה על ראשי ההרים הגבוהים והגבעות הרמות, ואך טבעי הוא שאף פסגות החרמון ישמשו לכך.

לא רק בערבית השורש חר"ם עניינו קידוש והקדשה, אלא גם בעברית. בסוף ספר ויקרא למדנו: "אַךְ כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִם אִישׁ לה' מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מֵאָדָם וּבְהֵמָה וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ לֹא יִמָּכֵר וְלֹא יִגָּאֵל, כָּל חֵרֶם קֹדֶש קָדָשִים הוּא לַה'".

מלבד החרם שמובנו קידוש, ישנה גם משמעות של השמדה וכילוי. כך למשל מובא בפרשתנו, לגבי סיחון: "וַנִּלְכֹּד אֶת כָּל עָרָיו בָּעֵת הַהִוא, וַנַּחֲרֵם אֶת כָּל עִיר מְתִם וְהַנָּשִים וְהַטָּף לֹא הִשְׁאַרְנוּ שָׂרִיד" (המתים האמורים כאן פירושם גברים, אנשים – כבצירוף 'מתי מעט' או 'מתי מספר'). מה הקשר בין ההחרמה שפירושה קידוש לבין החרמה של כילוי והרג? נראה שהקידוש האמור כאן הוא הפקעה של החפץ מרשות האדם ומסירתו לגבוה, ואותה פעולה נחרצת נעשית גם בשעת המלחמה. חפץ דומם שנמסר לשמים הריהו מוחרם, בעוד בעל חיים שהופך לחרם כבר לא נשאר בין החיים (וכך נאמר במפורש בפסוק העוקב את זה שצוטט בסוף הפסקה הקודמת: "כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה מוֹת יוּמָת").

שעת חירום בוואדי חראמיה
ילדים בבית הספר השומעים את המילה החרמה, חושבים מיד לא על מלחמה ולא על הקדשת חפץ, אלא על לקיחתו על ידי המורה כעונש. ואכן, בלשון חז"ל ישנה החרמה שפירושה נטילה בחוזקה. המשנה במסכת נדרים מלמדת:

נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין שהיא תרומה אף על פי שאינה תרומה, שהן של בית המלך אף על פי שאינן של בית המלך.

כלומר, אם אדם מהלך בדרך ותפסוהו ליסטים המבקשים לגזול את פירותיו – מותר לו לנדור נדר שהפירות שבידו הינם תרומה אף שאין הדבר כן, כדי להימלט מתגרת ידם של הגזלנים המבקשים להחרים את פירותיו (כמובן, יש לשאול – וכי איכפת להם לגזלנים אם מדובר בתרומה או בחולין, והרי עבריינים הם? עונים המפרשים כי אכן, יש איסורים ויש איסורים. מתברר שישנם כאלו שלא יכניסו לפיהם דבר איסור, אך אינם נמנעים מלגזול את הבריות ולעתים אף ליטול נפשות. כך מפרש למשל הרא"ש על אתר: "אף על גב דקטלי וגזלי – לא אכלי איסורא". אמנם, לצד פירוש זה מובא הסבר שלפיו הטענה שמדובר בתרומה אין תכליתה להרתיע את הגזלנים בשל האיסור, אלא לשכנעם שהסחורה אינה שווה הרבה, שכן התרומה נמכרת בזול ביחס לפירות חולין).

כיום רגילים אנו לדבר על מקרה חירום או על שעת חירום, במובן דבר מה חריג ומסוכן. לאחרונה אף הוקמה בישראל רשות חירום לאומית, או בשמה המקוצר - רח"ל (רחמנא ליצלן).

מקור הביטוי שעת חירום הינו בתלמוד, בסוגיות העוסקות בדיני ממונות. כך למשל, במסכת כתובות מובא שמי שמוחה על כך שמאן דהוא נכנס לרשותו - נחשבת מחאתו מחאה אף אם עשה זאת בריחוק מקום, אלא אם כן מדובר ב"שעת חירום" - תקופה שבה אין שיירות ותנועה סדירה ממקום למקום. מהו חירום זה? נראה שמדובר בחרמין שנזכרו לעיל, העומדים בצידי הדרכים ומבקשים להחרים מהם את רכושם. שעה שבה החרמין מצויים היא שעת חירום, ובה אכן אין השיירות מצויות.

בין עפרה לשילה בארץ בנימין עובר הכביש בערוץ ואדי חראמיה, שפירוש שמו בעברית הוא נחל החָרָמים – היינו השודדים. בערבית כבעברית – אותם גלגולי משמע עברו על החרם, ופירושו הן הקדשה והן גזילה (האישה הנשואה נקראת בערבית חֻרְמַה, היינו מי שמקודשת לבעלה ואסורה כחרם על כל העולם. ממילה זו, אגב, הגיע לשפות העולם המונח 'הרמון', harem באנגלית, שפירושו חדר הנשים בארמונות המלוכה).

בפרשתנו חוזר משה על חטא המרגלים ועל ניסיון התשובה של ישראל שלא צלח, ובסוף הדברים מובא: "...וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים וַיַּכְּתוּ אֶתְכֶם בְּשֵׂעִיר עַד חָרְמָה". מה פירוש עד חרמה? נחלקו בכך התרגומים העתיקים. אונקלוס מותיר את צמד המילים כצורתן בעברית, ומכאן שהבין שחרמה הוא שם מקום. לעומת זאת, התרגום הארצישראלי (ניאופיטי) מוסר: "עד שיציו", היינו 'עד כַּלֵּה'. אמנם, אף אם נפרש שמדובר בשם מקום, התורה עצמה מבארת שהשם חרמה ניתן למקום על שם ההחרמה שנעשתה בו, אמנם על ידי ישראל ולא כלפיהם: "וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם, וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה" (במדבר כא ג; אמנם, ייתכן שבחרמה אחרת מדובר כאן). כך או כך, בעברית המאוחרת יותר השתמשו בביטוי במובנו הפועלי – עד גמירא.

אם אכן מדובר בשם מקום במקרא, הריהו מצטרף לרשימת מקומות תנ"כיים שיצאו מן המפה והפכו למושגים כללים בשפה. כזהו למשל הר הגעש – שבתנ"ך הינו שם הר מסוים ("וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ [= את יהושע] בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ בְּתִמְנַת סֶרַח אֲשֶׁר בְּהַר אֶפְרָיִם מִצְּפוֹן לְהַר גָּעַשׁ"; יהושע כד), ובעברית שלנו כיום הוא שם כללי להר שגעש ורעש והוריק מתוכו סלעים ואש – כמצוי לרוב בסביבות החרמון.

צ'ארלס בויקוטו
התייחסנו בקצרה בסיום הרשימה לשם מקום שחרג ממקורו והפך למילה כללית. תופעה דומה בלשון היא שם פרטי של אדם מסוים שהופך למושג כללי. כזו היא המילה האנגלית לחרם כלכלי – שהפך לאחרונה לעניין רווח במקומותינו. המילה הרגילה היא boycott, על שמו של צ'ארלס בויקוט, סוחר קרקעות שהוחרם באנגליה בשנת 1880 על ידי פעילים אירים, לאחר שסירב להפחית את דמי השכירות של האריסים שעיבדו את קרקעותיו.

עיתוני התקופה החלו להשתמש בשמו של בויקוט ככינוי לחרם – והמילה קנתה לה שביתה בשפות רבות בעולם, מהפרסית ועד היפנית (בויקוטו).