מעמקים - פני הדור כפני הכלב
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

פני הדור כפני הכלב

ד"ר גתית שמעון

גיליון מס' 45 - כסליו תשע"ב * 12/11

במאמרה – The Creature Connection""1 סוקרת נטלי אנגר את היסטוריית ההתייחסות האנושית לבעלי חיים. אנגר פותחת את דבריה עם הכלב, "חברו הטוב של האדם" וממשיכה לתאר את הפרדוכס המתקיים בין האהדה הגדולה כלפי מושג "חיית מחמד" לבין המציאות בפועל; האדם שכה אוהב חיות ממית בהמתות חסד חמישה מיליון חתולים וכלבים נטושים מדי שנה, מוציא למעלה מארבעים ושמונה ביליון דולר על צרכיהן, אך בה בעת גם מבזבז 300 ביליון על בשר וציד, ומקדיש שני ביליון נוספים להגנה על חיות אהובות תוך שהוא מפנה מאות מיליונים לצורכי השמדת חרקים וטפילים.

בחלל שנפער בין שתי ההגדרות הסותרות לכאורה, מתמקם מיכאיל בן פטר זוטוב, גיבור "אוכלי לחם חסד" לאנטון צ'כוב2: שונא חיות המגדל בביתו סוס וכלב ששמו חברבר. ההגדרה "חיות מחמד", המזמנת דימוי מפנק ומתפנק של חיה אהובה ומטופחת, אינה התיאור ההולם את מצבו של חברבר, "כלב חצר גדול, נקוד כתמים שחורים, מקורח, פגר למחצה, שעין ימינו עצומה"3 והסוס ה"תשוש... חרד ומדוכדך, דק רגלים, שָׂב, (שבטנו) מכווצת פנימה (וגבו) גרום"4.

להגנתו של מיכאל ייאמר, כי הוא אינו מרעיב את חיותיו מתוך אכזריות והתעללות מכוונת: הוא עצמו זקן ערירי, חלש וצנום. גם לו אין מה לאכול וגם עליו קשים החיים; מחלת הפרקים מייסרת את גופו, מונעת ממנו שינה ומוסיפה תשישות על תשישותו החולנית. בבדידותו הגלמודה אין מי שיסעד אותו או יארח לו לחברה, למעט החיות שבחצר ביתו. אפילו זיכרונותיו נטולים אנשים והתפילה לפני האיקונין, הטקס הקבוע הפותח את שגרת יומו המנוונת, נאמרת מתוך הרגל נטול מחשבה. זוטוב אינו זוכר בעבור מי הוא מתפלל; זהות הנפטרים פרחה מדעתו זה מכבר ואזכורם שווה בעינו לטאטא הפרוזדור והעמדת מים במיחם.
במסכת העלובה והכאובה של קיומו שזורה גם מסכת חייהם של בעלי החיים; חברבר והסוס מגיבים בחיבה לנוכחותו, וכשהוא יוצא מפתח ביתו הם כמו מתעוררים לחיים, וניגשים אליו מיד, בדרכם המגומגמת והמהוססת, לבקש את קרבתו. תגובתם השמחה נבלמת אל מול יחסו העוין והמגדף, אך אינה נמחית כליל. לכן, גם כאשר פותח זוטוב את השער ומסלקם מעליו, יוצאים חברבר והסוס באי רצון אך נעצרים במרחק של עשרים פסיעות, מביטים "בתוגה אל השער"5 – מבקשים שוב להיכנס אל המקום שהוא להם מפלט ובית.

מארק איוואניטש, שהוא גם סנדקו ושכנו של מיכאל, מוכיח אותו על דאגתו לחיות; בעיניו חברבר והסוס אינם אלא פגרים מהלכים. יצורים שעבר זמנם והוא ממליץ לבן סנדקותו להובילם אל בית המטבחיים וחסל.
זוטוב מקשיב ומחליט לציית. בריאותו רופפת ובדידותו קשה עליו. בחווה כלשהי נמצאת נכדתו החורגת. היא, שעתידה לרשת את ביתו לאחר מותו, חייבת וודאי לפרנסו כעת, בערוב ימיו. הוא שם פעמיו חזרה אל ביתו, לארוז את חפציו, להתפלל ולצאת לדרך. את השער הוא משאיר פתוח, מאפשר לחיות ללכת להיכן שיחפצו, למצוא להן גורל חדש כשם שהוא מבקש לעשות. אך "לא עבר אף כדי ורסטה אחת בשדה, והנה נשמע קול צעדים מרחוק. הפך (זוטוב) פניו ופסק כפיים בזעף: מאחוריו צעדו חרש, בראשים מושפלים ובזנבות מכונסים – הסוס וחברבר"6.

זוטוב יכול אולי לעזוב את החיות מאחור, אך החיות אינן יכולות לעזוב אותו. בנאמנות נוגעת ללב משום שאין בה דבר – אפילו לא הבטחה – משתרכים חברבר והסוס בעקבותיו. על אף קללותיו וגערותיו, על אף היחס המשפיל, על אף שאין לו דבר להציע להם.

אך כאשר מוביל זוטוב את חברבר והסוס אל בית המטבחים כדי לסיים את חייהם האומללים, נדמה כי לא רק את חייהם בלבד הוא נוטל, אלא גם את חייו שלו: "הסוס הועמד בתוך כַּנָה. אחרי כן נשמעו שתי מהלומות עמומות: אחת על פי הגולגולת, ואחת מנפילת גוף גדול. משראה חברבר את מות ידידו, התנפל בצווחה על איגנאט. אז נשמעה מהלומה שלישית, שהפסיקה בבת אחת את הצווחה. ושוב זוכר זוטוב, כיצד הוא עצמו, משראה את שתי הגוויות, ניגש, מחמת שכרות ובלבול, אל הכַּנָה, והקריב את מצחו שלו... אחרי כן, כל אותו היום עד הערב, היה קרום עכור פרוש על עיניו, והוא לא יכול להבחין אפילו באצבעותיו"7.

במאמרה מביאה אנגר את טענתה של ד"ר אלכסנדרה הורביץ'8, כי בני האדם בררנים מאוד בנוגע לחיות שהם אוהבים. אפילו החיות הזוכות לאהדה וליחס חם נתונות עדיין לגחמנות ולסוגים רבים ומגוונים של אכזריות. "איני בטוחה" גורסת הורביץ', "כי זו אהבה שניתן ואפשר להתגאות בה"9.

האם לזוטוב כיוונה הורוביץ' בדבריה?
האם סיפורו הוא ביקורת חריפה על האופן שבו נוהגים אנשים בחיות המחמד שלהם ובחיות בכלל?
האם זו דוגמה לאהבה חייתית שלא ניתן ואף אסור להתגאות בה?

שמו של זוטוב – מיכאיל בן פטר – נושא בזיקה אל שניים מהאבות המייסדים בדת הנצרות: המלאך מיכאל10 ופטרוס11.
פטרוס, אחד משניים עשר שליחיו של ישו, נחשב לאפיפיור הראשון ומי שקיבל לידיו את מפתחות מלכות השמים. ב"אוכלי לחם חסד" הוא אביו של מיכאל, המלאך המוזכר בחזון יוחנן12, הלוא הוא חזון אחרית הימים, יום הדין, בו תפרוץ מלחמה עקובה מדם בין המאמינים לכופרים בדת הנוצרית. עם סופה הברור מאליו של המלחמה, בניצחונו של ישו, תתרחש תחיית המתים, אז ישפטו ישו ומיכאל את כל בני האדם על פי מעשיהם ואמונתם, ידונו את הצדיקים לגן העדן ויגלו את הרשעים לאש הגיהינום.

צ'כוב הפשיט את הדמויות ממקורותיהם הנוצריים, אך שמר על האפיון השיפוטי – מוסרי שבאזכורם: מיכאל בן פטר זוטוב הוא אדם בערוב ימיו, הגוזר את דינם של שני (למעשה שלושה) יצורים אומללים במשפט שדה נטול הוכחות או נימוקים הגיוניים. להפך: הגיחוך שבמותם13 מבליט את העובדה כי לא אמונה או אי אמונה הם השיקולים העומדים על הפרק, אלא דווקא חוסר מחשבה מעמיק והיסחפות נגררת אחרי דעתו של אחד, חנווני פשוט והחלטתו הגחמנית של זוטוב להסכים עמה.

מוות מיותר זה של הסוס והכלב מתכתב עם שתי יצירות מאת הסופר הידוע איוון טורגנייב14, שהשפיע רבות על צ'כוב ויצירתו.
הראשונה היא "מוּמוּ"15 – סיפורה של מוּמוּ הכלבה שאדונה מטביעה למוות בגין גחמה שרירותית של גברתו.
השנייה היא "הכלב"16 - אודות התרחשות על טבעית ביחס לכלב רפאים ושני כלבים מוחשיים עד כאב.

מוּמוּ היא כלבתו האהובה מאוד והמטופחת מאוד של גרסים, ענק חירש – אילם, ששימש כחצרן בביתה של גבירה אלמנה, עשירה וקפריזית. יום אחד הוא מוצא כלבלבה נטושה ומבוהלת ומתחיל לדאוג לה במסירות ובדאגה: "שום אֵם בעולם לא טיפלה בילדהָ כדרך שגרסים טיפל בבת חסותו... בתחילה היא עוד הייתה חלשה, רפה ולא יפה, אבל עד מהרה התחזקה והזדקפה, ואחרי כשמונה חודשים, בשל מאמציו הבלתי נלאים של מצילהּ, הפכה לכלבה חמודה מגזע ספרדי עם אוזניים ארוכות, זנב צמרירי בצורת קרן ועיניים גדולות וחכמות. היא דבקה בגרסים ולא הניחה לו לעשות שום צעד בלעדיה, כל הזמן הלכה אחריו וכשכשה בזנבה. הוא אף העניק לה כינוי... הוא קרא לה מוּמוּ. כל האנשים בבית התאהבו בה וקראו לה מוּמוּנְיָה. היא הייתה חכמה מאוד, ואף שליקקה את כולם, אהבה רק את גרסים. ואילו גרסים עצמו אהב אותה באופן טוטאלי..."17.

סיפור אהבתם של גרסים ומוּמוּ מובלט ומועצם על רקע גורלו האומלל של גרסים, טיפוס טוב לב, שהתקשה להשתלב בחיים העירונים, אליהם נלקח שלא מרצונו על ידי גברתו המשועממת. לפני שפגש במוּמוּ התאהב גרסים בנערה כובסת, שהאירה מעט את חיי הדממה של בדידותו, אך התערבותה הלא אחראית של גברתו שוב חרצה גורלות בחייו והגלתה את הנערה להינשא לסנדלר שיכור, מרחיקה אותה מביתה ומגרסים עצמו. ברם הייתה זו התערבותה השלישית של הזקנה שעלתה לגרסים במחיר הכבד ביותר: "אח, כמה מוזרה את! אמרה הגבירה, התקרבה אליה, התכופפה וניסתה ללטפה, אבל מוּמוּ הסבה את פניה בקדחתנות וחשפה שיניים. הגבירה משכה את ידה בזריזות. היה רגע של שקט. מוּמוּ יללה חלושות כמתנצלת... הגבירה פנתה ממנה והקדירה את פניה. תנועתה הפתאומית של הכלבה הבהילה אותה... תעיפו אותה לעזאזל! אמרה הזקנה בזעף – כלבה רעה. איזו מרשעת!"18.
בזאת נחרץ גורלה של מוּמוּ. הגבירה לא נחה ולא שקטה עד שהביאה לסילוקה הסופי של הכלבה מהבית; פעם ופעמיים מנסים המשרתים לסלקה בשקט, להסתיר את הדבר מפני מגינה הנאמן, אך סופו של דבר גרסים מבין כי אין מנוס מפני רצונה הקפריזי של הגבירה והוא מטביע את מוּמוּ בנהר. מרגע זה מסתיימים גם חייו של גרסים עצמו; הוא חוזר אל הכפר, אל עבודתו כמקודם, כאיכר חורש. גברתו מנסה להשיבו חזרה אל מוסקבה אבל "אחר כך הצהירה שאינה צריכה אדם כל כך כפוי טובה. בכלל, לאחר זמן קצר היא מתה, וליורשיה לא היה פנאי לטפל בעניין גרסים, גם את האנשים האחרים של אימם, הם שלחו לרחוב. וגרסים חי עד עצם היום הזה לבדו בבקתתו הבודדת, בריא ואדיר כמקודם, וכמו לפנים הוא עובד כארבעה, וכמו קודם הוא מאופק ורציני. אבל השכנים הבחינו שמאז ששב ממוסקבה חדל לגמרי להתראות עם נשים, אפילו אינו מסתכל עליהן, ולא מחזיק אצלו אף לא כלב אחד..."19.

ההתייחסות השנייה לסיפורו של טורגנייב – "הכלב", נרמזת כבר בפתיחת "אוכלי לחם חסד": "אגב ריטון ושיחה עם עצמו לבש זוטוב את אדרתו הדומה לקרינולינה, תקע רגליו בערדלי העור העצומים, המסורבלים (נתפרו בידי הסנדלר פרוחוריטש בשנת 1867) ויצא לחצר"20. אזכורו האגבי משהו של פרוחוריטש זה אינו אגבי כלל ועיקר, אלא מופיע בשלושה מסיפוריו של טורגנייב "טוק – טוק", "עשן" (1867) ו"כלב" (1870): פורפירי קפיטוניץ', גיבור המעשייה, מספר כיצד מתחיל כלב רפאים לרדוף את לילותיו, מתגרד ומרעיש מתחת למיטתו מדי ערב. זקן אחד שולח אותו אל העיר בֶּלֶב ולבקש שם אדם בשם פרוחוריץ'. ופורפירי נוסע ומגיע אל ביתו של פרוחוריץ' זה. "ליתר דיוק, זה לא היה בית אלא מין בקתה עלובה. ראיתי בגינה אדם לבוש באדרת כחולה ומטולאת ובכובע קרוע, עומד וגבו אליי ומתעסק עם הכרובים. ניגשתי אליו. "אתה הוא פרוחוריץ'?" הוא הסתובב לעברי – ואני יכול לומר לכם שעיניים חודרות כשלו לא ראיתי מימי. ובכלל, כל פניו היו בגודל אגרוף, זקנו חד והשפתיים נכנסו לתוך פיו: איש זקן. "כן, אני פרוחוריץ' – הוא אמר – מה לבך חפץ?" "21. פורפירי מספר לו על צרתו, צרת כלב הרפאים, ופרוחוריץ' חושב עמוקות, חוקר עוד ועוד בזהותו של פורפירי וקובע לבסוף "זה לא נשלח לך בתור עונש, זה אומר שיש מי שדואג לך. כנראה שמישהו מתפלל למענך. לך עכשיו אל השוק וקנה לך גור כלבים והחזק אותו לצידך כל הזמן – יום וליל. החזיונות שלך יפסקו, ומלבד זאת הכלב יועיל לך מאוד" "22.

פורפירי מציית, יוצא מיד אל העיר ורוכש את הכלב הראשון שנקרה בדרכו - "גור בן חודשיים, חום פרווה, לבן שפתיים, שכפות רגליו הקדמיות לבנות כשל ציד"23. מאותו רגע מפסיקים מיד כל רעשי כלב הרפאים לרדוף את לילותיו. אך בזאת לא תם סיפור המעשה; הכלב, טרזור, גדל להיות כלב ציד גדול וחסון, שנקשר אל אדונו במסירות ולא מש מקרבתו. והנה יום אחד, תוקף כלב תועה ונשוך כלבת את פורפירי, אך טרזור הנאמן מתנפל עליו, לא פעם אחד אלא פעמיים ואף מאבד את חייו בקרב על הצלת פורפירי אדונו.

שני סיפוריו של טורגנייב מבטאים מסירות יוצאת דופן המתקיימת בין האדם לכלבו, יחסים המסתיימים פעמיים במות הכלב בטרגדיה מצטערת, הממחישה את עומק הקרבה ואת והקשר העוצמתי בין האדם לחיית המחמד שלו.

אולם, כדי לחדד את הזיקה ולהבהיר כי "אוכלי לחם חסד" אינו נגוע בשנאת חיות, משתמש צ'כוב באזכור ספרותי נוסף, הפעם אל סיפור פרי עטו שלו: שמו של בעל המטבחיים, אליו מוביל זוטוב את חברבר והסוס, הוא איגנאט. שם זה מופיע גם בסיפור נוסף מאת צ'כוב – "לבן מצח"24, כשם השומר, בן גילו של זוטוב. אך ענינו של "לבן מצח" אינו באיגנאט השומר ומעלליו כי אם בקורותיה של זאבה רעבה, אם לשלושה גורים, היוצאת לחפש אוכל עבור משפחתה וסופה שחוטפת בטעות כלב צעיר וטיפש למדי, "לבן מצח" שמו.

באם ב"אוכלי חסד" מאפשר המספר הבנה על המתרחש בנפשן או בתודעתן של החיות הודות לאופן הילוכן25 או התנהגותן26, הרי שב"לבן מצח" הוא מתאר את ההתרחשות כולה מבעד לעיניה של הזאבה האם; כיצד היא מנסה לצוד ארוחת טלה או כבש, כיצד הצליחה לעשות זאת בעבר וכמה כחושה ועייפה היא כעת, כיצד אינה יודעת "לאכול" את הכלב הרואה בה חברה וכיצד היא שבה, בידיים ריקות, מיואשת, אל חייה העלובים והרעבים.

הבחירה בשם איגנאט27 אינה מקרית: זהו שמו של "חג שחיטת החזיר", חג המולד הרומני של הצוענים, אשר קיבל את שמו ממנהג שחיטת החזיר המתקיים בו, על שלביו ומלאכותיו המרובות. מובן אפוא כי ביחס ל"לבן מצח" ובעיקר ל"אוכלי לחם חסד" נושא השם במובן אירוני כשהוא משויך לשוחט ולשומר בעל רובה. אך השימוש הכפול שנעשה בו בשני הסיפורים מחייבת לבחון "אוכלי לחם חסד" לא רק כעומד בפני עצמו, אלא גם ביחס ל"לבן המצח", שהינו סיפור אוהד חיות מובהק;
באם ב"אוכלי לחם חסד" הכניע ושחט איגנאט את הכלב והסוס כדרך ששוחטים חזיר, הרי ש"בלבן מצח" לועג המספר לטיפשותו המגושמת של איגנאט, אשר הניחה לזאבה לחמוק לחופשי והצילה בכך את חייה.

על אף שהמציאות ב"לבן המצח" אינה אוהדת או מרככת את הנסיבות הקשות, הרעבות, של העולם שבו חיים גיבוריו של צ'כוב – אנושיים וחייתים כאחד, הרי שעצם ההסתכלות עצמה, הרגישות והתובנות שהיא מעניקה, בהעמידה זאבה כגיבורה כמו אנושית, קוראת להסתכלות דומה גם ב"אוכלי לחם חסד" ובהתנהגותו של זוטוב בפרט, אשר העניק לחברבר ולסוסו מעט מאוד אוכל והרבה מאוד גערות.

זוטוב הוא זקן כועס; לא תמיד היה חסר כל. עירוני הוא, בעל בית28, כך מעיד עליו המספר וכך מעיד הוא על עצמו. אך כעת אין לו דבר למעט הרגלי התפילה, הניקיון והזעם על כלבו וסוסו. זעם שאינו רגש חמה סתמי אלא סוג של עשייה. חיות המחמד שלו אינן דרושות לו לצורך שעשוע אלא כדי למלא את חייו והאופן הנורא שבו הוא מתייחס אליהן הוא הדרך היחידה שזוטוב מכיר כדי לשרוד.

מארק איוואניטש, החנווני המציע לזוטוב להרוג את חברבר והסוס, אינו מבין את מידת חשיבותם עבורו, את הצורך הרגשי שיש לו בהם. וכיצד יבין, כשאפילו זוטוב עצמו אינו מבין זאת בעצמו?

זוטוב עיוור לטבע החמקמק אך החשוב של רגעי הנוחם הבודדים בשגרת יומו האפורה: הזמן ומרחב המחיה שהם מספקים לו – על אף הצמצום והעוני – הם הזדמנות יקרה מפז לדבר עם מישהו, להתרגז ואפילו לסלוח. זו ההזדמנות עבור זוטוב להיות אנושי שוב, כשם שהשהות במחיצתה של מוּמוּ אפשרה לגרסים להיות בן אדם וכשם שהשהות במחיצתו של טרזור הכלב העניקה לפוריפירי את חייו במתנה.

אך זוטוב אינו רך ורחמן כגרסים ופוריפירי; תלאות החיים המכאיבות נתנו בו את אותותיהן ולא רק שהוא אינו מפגין חמלה ורוך כלפי החיות, הכרוכות אחריו במסירות, אלא שהוא אף מפליא בהן את מילותיו הקשות: " לא חייב אני לפרנס אתכם, אוכלי חינם! לא בעל מילונים הנני, כי תהיו זוללים וסובאים את עמלי! אני עצמי אין לי מאום לאכול, נבלות מטונפות, שתיקח המגיפה אתכם! לא שמחה לי מכם, לא טובת הנאה, ורק ייסורים והרס בלבד! מדוע אינכם נופחים נפשכם? מה אתם, נשואי פנים שכאלה, שאין המוות לוקח אתכם? ובכן, חיו לעזאזל, ורק לפרנס אתכם אין אני רוצה! רב לי! אין אני רוצה! ... נסו אפוא לחיות בלעדי!..."29

אך לאחר שהוא מתרכך ונרגע, פונה זוטוב אל הסוס וחברבר בטון קצת אחר, שקט ומפויס - " "עכשיו יהא אפוא מישהו אחר מטפל בכם! אני גם קמצן, גם כעסן... קשה לגור איתי, ובכן בקשו את מישהו אחר לגור איתו..."30 וניגש אל בעל חנות המכולת, מארק איוואניטש, מבקש ממנו "שמינית המידה שיבולת שועל... מילא, תה, יהי כן, אפוא, אל תיתן היום, אבל שיבולת שועל, הבה נא... לא ניחא לי לבקש, כבר הכבדתי עליך מאוד בעניות שלי, אבל... הסוס רעב"31.

לא ניתן לומר כי זוטוב אוהב את "חיות המחמד" שלו, המגיבות כלפיו בפחד ובחשש. אך הוא קשור אליהן, דואג להן בדרכו הנרגנית וזקוק להן בחייו, כשם שזקוקות הן לו.

חברבר והסוס, מלוויו הנאמנים, הם הייצוג החייתי למיכאל עצמו, אדם עלוב וחלש, חולה בערוב ימיו. שלושה יצורים תשושים, מדוכדכים, הגוררים עצמם בקושי ממקום למקום, מהבית לחצר ובחזרה.
כשזוטוב בוחר להיפטר מהם, הוא עושה זאת משום שהם עומדים בדרכו אל אפשרות של מגורים טובים (אולי) אצל נכדתו החורגת, אך גם משום שיש בכך פתרון מוצלח יותר עבורם; מה להם להוסיף ולהיאחז עוד בחיים האלה? מי ידאג להם מלבדו וכעת, משהוא רוצה לקום וללכת, מי ידאג להם בכלל?

זוטוב וחברבר, זוטוב וסוסו – אחד הם. האופן שבו מתייחס זוטוב אל חיותיו מעיד על מידת החייתיות המצויה בו בדיוק כפי שהיראה והמסירות שבה מתייחסות החיות אל זוטוב מעידות על מידת האנושיות המעודנת המצויה בהן.
חברבר והסוס אינם מבקשים הרבה: רק מעט מזון ומישהו לחיות איתו. מישהו שיאהב אותם, גם אם הוא עושה זאת בדרך מלאה תוכחה ורוגז. מישהו לאהוב.

בעלי החיים, כפי שממחישים מוּמוּ, טרזור,חברבר והסוס, הינם, לעיתים קרובות, אנושיים יותר מבני האדם הקרים והגסים. הקשר עימם, על אף שאינו חף מבעיות, הוא המקום השלו והבטוח בחייהם העצובים של גרסים, פוריפירי וזוטוב והשהות במחיצתם מספקים להם את כל הקרבה והחום שנעדרו מכל מפגש ושהות אחרים עם אנשים בני בשר ודם.

בהמשך מאמרה טוענת אנגר כי מדענים רואים באהבתנו לחיות אחרות ובסקרנותנו אודות חייהן, תחושותיהן, רגשותיהן ודחפיהן מפתח להיבטים המשמעותיים ביותר באנושיותנו כבני אדם. משמע, דרך החיות אנו מגלים את עצמנו.

נדמה שיותר מכל "אוכלי לחם חסד" הינו משל על האופן שבו אין החברה מסוגלת להכיל את קיומו האומלל של מי שחי את חייו בעליבות ובצער, הרחק מעין רואים.
מישהו שהטורח שהוא מסב לאנושות בעצם נוכחותו מסמא את האנושיות והרגש הגלומים בו, עדיין ובעוצמה רבה.
מישהו שיכול למצוא אוזן קשבת וחום אנושי רק אצל ההולכים על ארבע, יצורים מלאי חמלה ואהבה שזר קר וגס לב לא יוכל לזהות בהם לעולם.


1 Natalie Angier, The Creature Connection, The New York Times, 14.3.2011,
http://www.nytimes.com/2011/03/15/science/15why.html?pagewanted=all
2 אנטון צ'כוב, "אוכלי לחם חסד", א.פ. צ'כוב – הגברת עם הכלבלב ועוד סיפורים, תרגום: מ.ז. וולפובסקי, הוצאת הקיבוץ מאוחד, תשמ"ב. הסיפור פורסם בשנת 1886.
3 שם, עמ' 47.
4 שם, עמ' 48.
5 שם, עמ' 49.
6 שם, עמ' 51.
7 שם, עמ' 51.
8 מחברת הספר "Inside of a Dog: What Dogs See, Smell, and Know", 2009.
9 ראו: http://www.nytimes.com/2011/03/15/science/15why.html?pagewanted=all.
10 המלאך מיכאל הוא דמות יהודית ידועה, אחד מארבעת המלאכים המשרתים לפני כיסא הכבוד ושומרים על ארבע קצוות הארץ. ציון הופעתו במסורת הנוצרית אינו גורע או מערער על עובדה זו, כי אם מתייחס לרקע הדתי – תיאולוגי – פרבוסלאבי שממנו ובתוכו צמח צ'כוב ועל פיו ובהשראתו עיצב (גם) חלק מיצירותיו, לרבות יצירה זו.
11 במקור: שמעון בר יונה, דייג יהודי.
12 מכונה גם "ספר ההתגלות" ו "ההתגלות של יוחנן".
13 "איני יודע" אומר המספר, "אם שני אוכלי לחם חסד אלה הבינו שמוכיחים אותם כאן על פת הלחם שהם אוכלים, אולם בטניהם נתכווצו עוד יותר, וכל דמותם נצטמצמה, האפירה ונדכדכה שבעתיים" אנטון צ'כוב, "אוכלי לחם חסד", א.פ. צ'כוב – הגברת עם הכלבלב ועוד סיפורים, תרגום: מ.ז. וולפובסקי, הוצאת הקיבוץ מאוחד, תשמ"ב, עמ' 48.
14 איוואן סרגייביץ' טורגנב (1818 – 1883): סופר ומחזאי רוסי בולט. היווה גורם השראה ליצירותיו של צ'כוב ואף מופיע בשניים מסיפוריו – "קונטרבס וחליל" ו "אריאדנה". "רשימותיו של צייד" שפרסם טורגנב בשנת 1852 תרם רבות לשינוי במצב הצמיתים הקשה באותה תקופה והיווה גורם השפעה לא מבוטל שאף הוביל לשחרורם בשנת 1861 (ביניהם גם סבו הצמית של צ'כוב עצמו, שנולד אך שנה קודם לכן).
15 איוון טורגנייב, "מומו", הפודל הלבן וסיפורי כלבים אחרים, תרגום: אלכס בנדרסקי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2005.
16 איוון טורגנייב, "הכלב", הפודל הלבן וסיפורי כלבים אחרים, תרגום: אלכס בנדרסקי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2005.
17 איוון טורגנייב, "מומו", הפודל הלבן וסיפורי כלבים אחרים, תרגום: אלכס בנדרסקי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2005, עמ' 46.
18 שם, עמ' 49.
19 שם, עמ' 59 – 60.
20 אנטון צ'כוב, "אוכלי לחם חסד", א.פ. צ'כוב – הגברת עם הכלבלב ועוד סיפורים, תרגום: מ.ז. וולפובסקי, הוצאת הקיבוץ מאוחד, תשמ"ב, עמ' 47.
21 איוון טורגנייב, "הכלב", הפודל הלבן וסיפורי כלבים אחרים, תרגום: אלכס בנדרסקי, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2005, עמ' 68.
22 שם, עמ' 69.
23 שם.
24 א. צ'חוב, "לבן מצח", סיפורי ילדים, תרגום: מ. טמקין, הוצאת יבנה, תל אביב, 1957.
25 "רתת התקרב חברבר, מתפתל במוך לב, דומה שאין כפותיו נוגעות בקרקע, אלא בריקוע של פח מלובן, וכל גופו התשוש מביע דכדוך גמור... מניע ברפיון את זנבו ומתפתל כקודם, ולקלק את ערדלו של זוטוב... (הסוס) יצא מן הדיר ונעצר בהיסוס, כאילו נבוך" אנטון צ'כוב, "אוכלי לחם חסד", א.פ. צ'כוב – הגברת עם הכלבלב ועוד סיפורים, תרגום: מ.ז. וולפובסקי, הוצאת הקיבוץ מאוחד, תשמ"ב, עמ' 48 – 49.
26 "הסוס והכלב הורידו ראשיהם ופנו לשער בארשת אשמה. חברבר הרגיש, כנראה, כי אין הוא ראוי לסליחה, והתחיל מייבב תחנונים" שם, עמ' 49.
27 Ignat.
28 בתרגום האנגלי לסיפור מוצג מיכאל כאֻּמן המשתייך למעמד הבורגני של בעלי המלאכה:
"Mihail Petrovitch Zotov, a decrepit and solitary old man of seventy, belonging to the artisan class"
ראו: http://www.readbookonline.net/readOnLine/5237/
29 אנטון צ'כוב, "אוכלי לחם חסד", א.פ. צ'כוב – הגברת עם הכלבלב ועוד סיפורים, תרגום: מ.ז. וולפובסקי, הוצאת הקיבוץ מאוחד, תשמ"ב, עמ' 48 – 49
30 שם, עמ' 49.
31 שם, עמ' 49 – 50.