מעמקים - עשר שנים
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

עשר שנים

שרה אהרונוביץ קרפנוס' ויוסי כהן אלרן

גיליון מס' 45 - כסליו תשע"ב * 12/11


ואיירה: שרה אהרונוביץ קרפנוס


עוד שנתיים נותרו להם. למען הדיוק שנה, עשרה חודשים ושבועיים. ואז יבואו אל סיומן עשר השנים עליהן חתמו, והם ילכו, כל אחד מהם לדרכו, ויצטרכו להחליט מה לעשות עם הילדים, או לחלוק בהם, או אולי לסירוגין, או אולי יישלחו מוקדם מאוד לאחד המוסדות הממשלתיים. יהיה קשה להחליט. ומה הוא חושב, הרי הוא כמעט לא מדבר. מה משתק אותו? מה מרחיק אותו? האם זו צורת החיים השוממת למדי של השנה הזאת, 2073, עידן של נוף הבטון המטורף הזה שבקושי משאיר מקום לקרני שמש עייפות וחיוורות להגיע? אבל אולי מוטב לא לחשוב על כך בשלב הזה. כמעט שנתיים עוד.

אבל נועה. מה יהיה עם נועה.

יעל הביטה בשעונה ונאנחה. עוד מעט תצא מכאן, תשב או תעמוד ברכבת הפרברים החשמלית שתזדחל בכביש הפקוק, בעוד מגדלי המגורים והמשרדים העשויים בטון וברזל מתנשאים גבוה מעליהם ותהיה בדרכה אל ביתה. על הכנת ארוחת הערב היא בדרך כלל אמונה, כי זמנה יהיה בידה, והמזון הסינטטי למחצה קל להכנה – ואילו עודד חוזר בדרך כלל מאוחר מאד ממשרד עורכי הדין שלו, שהתמחה בפלילים והיה בעל שם בתחומו. אנשים נענשו בחומרה והיו זקוקים למי שיחלץ אותם. והוא, לקוחותיו נמנו על העשירון העליון, שועי הארץ, שולטיה ומנהליה בדרך זו או אחרת של המדינה הקטנה מוקפת החומות, שיש אומרים כי כיפה בלתי נראית כלשהי מגנה על עריה. שועים אלה שעשו כבשלהם נהגו להודות לו ברוחב יד ובמתנות, שאותן נהג לחלק ברוחב יד בין עורכי הדין הזוטרים, שהיו סובבים אותו כעדת מעריצים המחכים בציפייה מלאת הערצה למוצא פיו.

היא הציצה בשעון הקיר הגדול והמיושן, זכר לדור שחלף, איזה הד של הוריה ושל ביתם שכמו היו כבר מעידן קודם. הוא כבר לא דייק ופעם גם היה מצלצל בכל שעה עגולה בצליל עדין ורך, אך לא יכלה להיפרד ממנו, הוא הביא לה את הזיכרון ואיזה משב חם שכבר רחק ממנה. הוא היה תלוי ומושך תשומת לבו של כל הבא אל לשכתה, על קיר משרדה השקוף למחצה אל החוץ, שבו הייתה כמעט מרחפת בקומה השלושים וחמש. וליד אותו שעון, על הקיר הלבן, מקום שהזכוכית נקטעה, נתלו תמונות רישום יקרות מציאות ונדירות, שלפעמים תהתה על היותן שם, שאת חלקן קיבלה מהאיש שלה מתוך המתנות שקיבל. אנחה בלתי רצונית שוב נפלטה מפיה והיא מיששה את בטנה ואת מותניה ואת צלעותיה בכף ידה ועצמה לרגע את עיניה. איך יגיב על מצבה, על הבדיקות שעברה? האם התוצאות ירתיעו אותו? האם לספר לו, או שמא להמתין עד שהדבר יהיה ללא חזרה? באיזו מידה יכולה ההסתרה שלה ליצור משבר? עוגמת נפש? הפרת אמון? דחייה? היא חשה קור בשעה ההיא בהיותה לבדה במשרדה. צמרמורת קלה ודאגה סמויה חלפו בה, בעוד היא צופה ממקומה אל מגדלי הבטון האחרים שניבטו אליה מעבר לזגוגיות הענקיות. היא תהתה על הדברים ועל עצמה, ותהתה גם עליו, רואה איך אלומה עזה ומנוכרת של אור חולפת בין המגדלים ונעלמת כלעומת שבאה.

"די, נמאס," היא הרהרה, והתפלאה לשמוע את עצמה. "אין לי כבר כוח לשגרה המעלפת הזאת. גם לא לכל הנהלים והחוקים שחוקקו אנשי שררה מוזרים. מי קובע מה טוב ומה רע לאנשים?"

היא התחילה לאסוף את חפציה המועטים מעל שולחן העבודה הרחב, המתכתי למחצה, נעלה אביזרים חיוניים לעבודתה במגירה הפנימית במנעול בעל קוד סודי, ענתה לשיחת טלפון אחרונה באי רצון ומבלי לקחתו לידה, אך בנימוס שהיה מובנה בה ושהסתיר את התשישות שלא התאימה לגילה הצעיר. כשנתיים מתחת לגיל ארבעים היא הייתה, והיא חשה עייפות כאשר התרוממה מכיסא המנהלים המהודר והנוח שלה ויצאה ממשרדה. לא לפני שכיבתה את אורות הניאון הבהירים שגרמו לעור פניה להראות חיוור ובלה מכפי גילה. היא חשה לרגע, משעמדה במשרד המואפל, כי היא צפה פתאום בתוך המרחב השקוף שמולה. לאחר מכן נעלה את הדלת בקוד האישי שלה ופסעה משם.

רק למנהלים בכירים בחברה הוענקו קודים אישיים. לא פעם שאלה את עצמה מה יקרה אם מישהו יישאר במשרדה בשגגה או מכול סיבה אחרת אחריה. האם יוכל לצאת משם, או שמא ייאלץ לבלות כך את הלילה? היא קודמה לפני מספר חודשים למשרה הרמה הזו, של יועצת נישואין לבני חמישים ומעלה המבוגרים ממנה. והם היו יושבים ומקשיבים לה בתוקף תפקידה ובתוקף סמכויות נלוות שניתנו לה, כמו המלצה שלה לתקופת חיים משותפת נוספת של שנים אחדות בפני רשויות החוק. היא חשה באחריות שהונחה על כתפיה, לצד הכבוד והאמון שבהם זכתה. עם זאת שגרת הדברים יכלה להתיש ולעתים לשעמם, ולרגעים חשה שאין בה הרבה לתרום לאלה שישבו מולה. גם לא הייתה בטוחה שחייה הפרטיים היו הצלחה גדולה כל כך, שמהם יכלה להסיק מסקנות ולייעץ לאחרים, והיא קיוותה שהיא עושה מלאכתה על הצד הטוב של התפקיד ושל הסמכות הכבדה שהופקדו בידיה.

היא נשאלה לא לפני זמן רב על ידי מראיין טלוויזיה צעיר וכריזמטי, מדוע בחרה להיות יועצת לשכבת הגילאים הזו והיא, לאחר הרהור קל ענתה בתחושת ביטחון בדבריה:

"אם זוג כזה עדיין ביחד לאחר כל כך הרבה שנים והוא מבקש עזרה כדי להמשיך ולהיות ביחד, אשמח להיות שם ולבוא לעזרתו. המדינה צריכה לאפשר את זה ולא להקשות. אני עצמי עם האיש שלי כבר שמונה שנים ומעט, והייתי רוצה לקוות שגם לי תהיה האפשרות להיות עם האיש שלי כשאגיע לגילם, ואולי יהיה מי שימליץ עלינו ויקצר עבורנו את הדרך." והמראיין הצעיר כאילו נבוך קמעה, הנהן וחייך אליה.

***


היא הכירה את עודד באמצעות אתר ההיכרויות הרשמי שהציעה המדינה, באינטרנט הקוסמי שהחל לפעול בדיוק באותו חודש. לאחר מספר שבועות של החלפת מסרונים הם החלו נפגשים בקביעות, וכשנה וחצי לאחר מכן הגיעה ממנו ההצעה לחיות יחד והם פנו אל משרדי הנישואין והתחייבו על עשר שנים משותפות.

הם חגגו בנסיעה לסופשבוע רומנטי ביוון - כך קיוותה יעל שיהיה - שם נתן לה עודד טבעת אירוסין מזהב לבן משובץ בטופז כחול. "כעינייך", הוא הסביר וחייך במבוכה, וסביב הטופז, בריבוע מושלם שובצו יהלומים קטנטנים שזהרו לאור השמש השוקעת והבהבו כלשונות בהירות של אש. יעל התאהבה בה באותה מהירות שהתאהבה בעודד, ממבט ראשון. הוא שאל את שאלתו בכל הרומנטיות המתבקשת, וההרים המאפילים וכתם הפז המרצד שהותירה השמש השוקעת במי הים האגאי השקט, שימשו להם כתפאורה.

היה ברור לשניהם שיעל תשיב בחיוב.

האהבה פרחה ולבלבה ביניהם. ההבנה ששררה הייתה כמעט מושלמת והם התאימו, כפי שחבריהם הגדירו, ככפפה ליד וכגרב לכף הרגל. הם גם החליטו שתוך השנים ראשונות יהיו להם בן ובת, כי רצו שפער הגילים בין ילדיהם יהיה כזה שיוכלו לשחק אחד עם השני, גם יהיה גילם סביר כדי לחיות בעצמאות מסוימת בפנימיות של המדינה בתום עשר השנים.

תוכניותיהם חפפו למציאות. אך רק כמעט. הדברים לא התרחשו בדיוק כפי שרצו.

בתחילה נולדה פזית, בלידה שהתארכה, אך הייתה רגילה לחלוטין, והיא צמחה להיות ילדה חייכנית ומתולתלת עם עיניים צוחקות. קפלי שומן מלבבים היו לה בפרקי ידיה ורגליה, תחת סנטרה ובישבנה המושלם. היא גרמה להם אושר ולאחר שנתיים נולדה מור, בלידה רגילה שארכה פחות מהראשונה. גם היא הייתה חייכנית ושערה מעט כהה מזה של אחותה, בדומה לשערו של עודד. אבל עודד רצה מאוד בבן, לאזן משוואה, ולמען המשך השושלת של משפחתו, אמר, אולם כך או כך קיבלו אותה באהבה.

אם רצו או לא, אם תכננו או לא, אם הייתה זו טעות או לא הם התקשו לקבוע, או אולי השאיפה על אף הכול לבן - יעל הרתה בפעם השלישית ושוב אובחן ברחמה עובר ממין נקבה. שניהם חשו מבולבלים וחסרי אונים, לא ידעו כיצד לנהוג והאם לנקוט בצעדים כלשהם כנגד הבריאה. עודד התכנס בתוך עצמו ועל יעל עברו שבועות ארוכים של מבוכה ותהייה. היא לא יכלה לקחת את חיי הילדה המתהווה בבטנה.

בסופו של דבר יצאה נועה לעולם בניתוח קיסרי: היא שכבה במהופך והיו חייבים לנתח. היא באה לעולם עם שיער בהיר, חלק ורך למגע ועיניים ירוקות גדולות ושקדיות, ועד מהרה, על אף תשוקתו ששוב לא נתמלאה והותירה אותו בתסכולו, נשבה עודד בקסמה. חיוכה היה תדיר, כמעט שלא בכתה, רק אכלה וישנה. תינוקת מושלמת, כינו אותה חבריהם, וקצת קינאו במזלם.

"יש לכם שלוש ילדות יפות," אמרו להם.

"ואנחנו גאים בהן," אמרה יעל, ועודד חייך והניד את ראשו.

אבל בלילה אחד, בעודם חבוקים, ראתה אותו בהרהוריו ותהתה עליו.

"על מה אתה חושב, עודד?"

"אני חושב שהחיים פעם היו יותר פשוטים. אולי גם יותר נעימים."

"טוב לנו. יש לנו ילדות נהדרות."

"עוד כמה שנים נשארו לנו?" שאל והיא ניסתה להבין.

"נמאס לך להיות אתנו?"

"אני אוהב אותך," השיב לה.

"אלא מה, עודד? מה העניין שעובר בראש שלך?"

נאנח ואמר, "לא נמאס לי. אני רוצה להיות אתכם את כל השנים האלה. ואם היה לנו בן הייתי אפילו מבקש בבוא היום להאריך את התוקף שלנו. אולי היו מאשרים. הייתי רוצה לגדל אותן עוד כמה שנים ביחד. זה לא שאני לא אוהב את הבנות, את יודעת שאני אוהב אותן. ואת חשובה לי מאוד. אבל השם של משפחתי נגדע. את מבינה? השם של משפחתי לא יהיה קיים יותר."

"אז מה, אתה רוצה להתרחק? להיחלץ מההתחייבות? לנצל את הכישורים שלך כעורך דין ולסגת? להיכנס להסכם אחר? שאולי עם מישהי אחרת ייוולד לך בן?"

"למה את מדברת ככה?"

"כי ככה זה נשמע לי. ככה אני מרגישה מההתרחקות שלך ממני ומהבית ומהבנות."

והיא שאלה את עצמה אם הבחין במצבה ורק מעדיף להדחיק. אך בוודאי לא נתן מספיק את דעתו, יוצא עם בוקר ושב בחשכה כשהיא כבר עייפה והבנות כמעט רדומות. אך היא שמה לב כבר בהתחלה, כי נועה הייתה מעט שונה מאחיותיה, ושתקה. חששה לבטא את המילה. עיניה השקדיות של נועה היו למעשה מלוכסנות. היא התחילה לזחול בגיל מאוחר יחסית, וגם עודד כבר נתן דעתו לכך והתחיל מזהה את השוני של עיניה ואת ההבעה והתווים המיוחדים שהתחילו לקבל פניה. ולאחר בדיקות מעמיקות שיעל דרשה שיערכו לה, אובחנה אצלה תסמונת האוטיזם, כפי שכבר הבינו וכפי שלא רצו להאמין.

עודד נשבר לרסיסים, דברים השתנו בהליכותיו, בצאתו ובבואו ובקשר שלו עם יעל ועם בנותיו.

"למה היינו צריכים את זה?" מלמל באחד הימים.

"זאת הילדה שלנו," לחשה יעל.

כל כך רצה ילדים מושלמים, ושלפחות אחד מהם יהיה בן. והנה נולדו לו שלוש, ואף לא בן אחד ביניהן כדי שימשיך את השושלת. וכאילו לא די בכך, הנה הייתה השלישית כהגדרתו לא רגילה, לא נורמאלית, וכבר התחיל להתרחק ממנה ולפתח קרירות ואדישות אליה.

"אם הייתה לפחות נורמאלית," אמר והתרחק ביום ההוא, מותיר אותה חסרת מענה.

היא הביטה בו מתרחק ממנה ונאנחה. עיניה דמעו. בכל פעם שהיה פולט מילה זו, הייתה נתקפת בצביטות מצמיתות בבטנה וזיעה קרה הייתה שוטפת אותה. איזה מלכוד הוא זה, חשבה. היא ניסתה לדבר איתו על נועה, להסביר לו מה משמעות האוטיזם, אך הוא נחרד ואטם את אוזניו מלשמוע. כל כך כועס הפך להיות, נרגן, קפוא ומריר. היא כמעט לא יכלה להכיר בו עוד את עודד האוהב והעדין. האיש האוהב שהיה לה.

פעם היה כל כך עדין שכאשר ראה את אחת הבנות ה"נורמאליות" נשרטת או פוצעת אצבע, היה מיד אץ להביא אגד מידבק ומדי כמה דקות היה בוחן את האבר הנפגע, אולי התנפח, שמא הזדהם. והנה נסגר בתוך עצמו. ואילו יעל, הרכה, הוותרנית, הנכנעת, דווקא היא זו שמצאה בתוכה כוחות נפש עילאיים ותעצומות להתמודד עם הבעיה. היא עשתה לילות כימים כדי שנועה תטופל במוסדות המתאימים, אף שכרה מטפלת מיוחדת שהפעילה את נועה בביתה מספר פעמים בשבוע.

אך השיפור כמעט ולא ניכר בנועה. מדי פעם יעל ראתה שינויים קלים בתגובות של התינוקת, פחות התפרצויות, אולי יותר שקט, אך כשגדלה וכבר הייתה אמורה לומר "אימא", ידעה יעל שההמתנה אולי לא תסתיים לעולם. לכן לא עוד השקיעה אנרגיה בציפיות, אלא התמקדה בהווה, במילוי מטלותיה.

למרות היותה אם עובדת במשרה מלאה, מסירותה לבנותיה הייתה מדהימה. הבנות הבוגרות יותר נתנו ידן לטיפול בנועה, הן אהבו לשחק ולהתגלגל אתה על השטיח כשהן משמשות לה חמור, סוס או כלב לרכוב עליו. כשיעל הסתכלה בשלושתן משחקות כך, היה לבה נמלא באושר חמים ומספק, על אף היותו כוזב, והייתה אומרת לעצמה כי לפחות לא תהיה נועה לבדה בעולם אלא בידיעה שאחיותיה אוהבות אותה. והייתה מוצאת את עצמה ברגעים ההם בוכייה.

כשניסתה לשתף את עודד בהתלבטויותיה או בקשייה, היה עונה לה כלאחר יד, רק כדי לצאת ידי חובה, ויעל הרגישה שוב ושוב בלב נחמץ שהיא מתמודדת עם הבעיות לבדה. זאת ועוד, היא חשה כי הוא מואס במה שיש לו ושמא יבקש לקצר איכשהו את החיבור ביניהם ויפקיר אותה ואת הילדות. משרד שלם של עורכי דין יעמוד במקרה זה מאחוריו ויבוא לעזרתו.

כך הפכו החיים המשותפים שלה ושל עודד להיות למעשה נחלת הילדות ושלה בלבד, כשעודד הופך להיות כאורח בביתו. השעות המאוחרות בהן הגיע ממשרדו, שנעשו מאוחרות עוד יותר, ההתנכרות שלו, הבעיטה שהיה בועט בנעליו, תיקו הכבד שנזנח בכניסה לדירה והקשר הרופף של עניבתו שתמיד הייתה מוקפדת בעבר - כל אלה חזרו על עצמם מדי יום, לא תרמו כלל לאווירה העכורה שנוצרה ביניהם, והיא פירשה אותם מיטב הבנתה המרה.

לבה נחמץ בה. היא אהבה אותו. כשנישאו שמונה שנים קודם לכן, הם היו צריכים לחתום על הסכם נישואין. זו לא הייתה זכות, זו הייתה חובה. אבל עודד יכול היה לחתום רק על חמש שנים. החוק אפשר לזוגות לבחור את פרק הזמן שנראה להם, שלאורכו הם רוצים להתחייב לחיות כזוג נשוי ואולי אף להוליד ילדים. אפשר היה לבחור בחמש, עשר או חמש עשרה שנים. כמי שהצהירו שברצונם להביא ילדים לעולם לא יכלו לחתום על חמש שנים בלבד. החוק חייב אותם על יותר שנים. בכך דאגה המדינה שהילדים לא יהיו לבדם בעודם רכים מדי ולא יפלו עליה למעמסה.

ההסכם נוצר עקב הצעת חוק שהתקבלה בוועדה לתכנון המשפחה בכנסת, לנסות לצמצם את ממדי הגירושין המבהילים בין בני זוג, וכן לדאוג שילדים לא ייוולדו ללא תכנון. במידה והזוגות רצו להאריך או להפסיק את תקופת נישואיהם כמתחייב על פי ההסכם, הם פנו למשרד שערך חוזים אלו, שהיה כפוף למשרד לתכנון המשפחה הממשלתי, ושם חתמו על הסכם מחודש או על סיומו. בכל מקרה, לא הופרדו בני זוג שלהם ילדים שלא מלאו להם חמש שנים, גם רשויות החוק לא נטו לקצר את פרק הזמן עליו בני הזוג חתמו, כדי למנוע תופעה של אי-כיבודו ופגיעה בילדים שנולדו. עם זאת לא נשללה הזכות לבקש את קיצור הזמן, זכות הבקשה נותרה קיימת כדי שייבדקו מקרים יוצאים מן הכלל. ונוכח התרחקותו האומללה והמאמללת של עודד, אכן מכך יעל חששה.

כך חלפו עליהם הימים והלילות, ויעל חיפשה בתוך עצמה פתרונות. נועה הייתה מתוקה להפליא על אף הכול, והיא שברה את לבה. זה גזל לא מעט משמחתה על מינויה לתפקיד החדש והמכובד, ששכרו היה בצדו, והיא מצאה עצמה לא פעם יושבת ומייעצת, ויודעת כי היא עצמה זקוקה לעצה.

***


עוד שנה, עשרה חודשים ושבועיים, חשבה שהיא שומעת את עצמה ממלמלת, והמעלית שהורידה אותה מהקומה השלושים וחמש עשתה דרכה במהירות למטה. היא ירדה במעלית לבדה, ולפעמים, כאשר הייתה עייפה, הייתה חשה רגע של סחרחורת לאחר שהייתה זו נעצרת בקומת היציאה מהבניין. היא עמדה רגע, תיקה בידה, ונשמה עמוקות. האוויר התחיל להאפיר והיא חשבה על הילדות שמחכות לה. אבל משהו חלף בה וכאילו צמרר אותה. היא לא ידעה להסביר, אבל כשהייתה ברכבת החשמלית, בדרכה הביתה, הרגישה מדוכדכת וכאילו מפוחדת מהמגדלים שסגרו מעליה. היא חשה את דופק לבה, תהתה של מי הדופק הזה, חשש תקף אותה ובעיניה עמדו דמעות.

היא עדיין אהבה את עודד ולמרות הקשיים המרובים בגידולה של נועה, ידעה שהיא מוכנה לכול וכי פירוק החבילה לא יביא, בלשון המעטה, תועלת לילדותיה ולנועה בפרט. היא חששה מתגובתו של עודד וידעה שנטלה סיכונים, גם חששה לו בגלל המחושים שהיו לו בחזו לאחרונה. וכשהתקרבה לבסוף לביתה ראתה את הרכב המיוחד שמחזיר את נועה, וליבה הדביק פעימה.

היא רצה אל פנים הבית כשהיא צועקת: "נועה, נועה!"

זה היה השם הראשון שעלה על דל שפתיה, והיא עשתה דרכה כמעט בעיוורון אל הדירה, נשלפת מהמעלית ומרחיבה את צעדיה. היא נכנסה וחשה מוזרות באוויר. כאילו היה ריח אחר לאוויר. בבית לא דלק אור אבל החשיכה הייתה מתקרבת, וכשהאירה את הבית כאילו נגלה לה עכשיו המראה והיא נוכחה שעודד שרוע לרגלי השולחן שבסלון וצבע פניו חיוור עד מאד.

"עודד?" צעקה וגהרה אליו.

רק אז שמה לב ששכנתה עמדה בסלון ובנה החייל, במדיו השחורים, כורע ברך לידו, גוהר מעליו ועושה ניסיונות להנשימו. באיזהו מקום בתודעתה שאלה אם התעוורה, איך לא ראתה דברים קודם לכן, האם זו החרדה שלה והיא שמעה את עצמה צועקת.

"מישהו מוכן לומר לי מה קורה כאן?" צרחה בהיסטריה כשהיא דוחפת את השכנה הצידה.

"יעל – " התחילה לומר השכנה.

"ואיפה הילדות?"

"הילדות בסדר. בדיוק הביאו את נועה, אז נשארו עם הבנות בדירה שלנו."

"עודד – " ישבה על ברכיה, שלחה אליו ידה ואחזה ברגלו.

השכנה אמרה, "הוא התמוטט כנראה פתאום ופזית רצה לקרוא לי. מזל שהיינו בבית, האמבולנס כבר בדרך. מייד הזעקנו."

היה נדמה לה בתוך כל זה שהיא שומעת רעש עמום של מסוק, וכשנכנסו שתי דקות לאחר מכן שני פרמדיקים והחלו לטפל בו היא הייתה כמאובנת. אך לאחר טיפול קצר ואינטנסיבי הושכב עודד על אלונקה והועלה במעלית לגג הבניין. כשיעל רצתה להתלוות אליהם אמרו שאינה יכולה, כי בגלל הדחיפות של המקרה נשלח אמבולנס אווירי והם לא יכולים לצרף אותה.

"את יכולה לנסוע לבית החולים. את לא יכולה לעזור עכשיו," אמרו לה.

"אל תדאגי לבנות, אני אשאר איתן," צעק יוני החייל, שהיה בן יחיד ואהב את שכנותיו, אך יעל כבר לא שמעה. וככל שחשה לדרכה ועשתה להגיע מהר, זה ארך כמעט ארבעים דקות עד הגיעה אליו.

"אנא אלוהים, עשה שעודד לא ימות, תן לו לחיות, אני אפילו אסכים לכל תנאי שלו, אך עשה שיחיה", כך בקשה והתפללה יעל, כשלחייה רטובות מדמעות שזלגו ללא מעצור.

הרופא שדיבר אליה היה צעיר יחסית. על מסך גדול שהיה צמוד לקיר הוא הראה לה את פנים גופו של עודד, כשנקודת אור אדומה התעכבה וצבעה את אזור לבו.

"אלה הן התוצאות של הסריקה. הלב שלו לא עמד בעומס, אני לא יודע מה הוא עושה אתו. הנה, ראי," הסביר והצביע על העורקים שנראו בברור כשהם סתומים לחלוטין, "נצטרך לנתח אותו ולעשות לו מעקפים, ברגע שיתייצב." הוא לחץ על כפתור בשולחנו ונשמש קול של אחות שהשיבה לו. "אני שולח אלייך את אשתו של החולה שמועבר לניתוח עכשיו. החתימי אותה על טפסים וקראי לד"ר גולד שיצטרף אליי לשם."

"הוא יינצל?" רעד קולה של יעל.

"אנחנו נעשה הכול."

אחר כך הייתה מופתעת לראות אותו, מבעד לקיר זכוכית, והיא השתוממה לראות איך משום מקום הופיע מעין מנוף, כשהוא מתגלגל במהירות על ארבעה גלגלים קטנים שהשמיעו רחש עדין. שתי זרועות כפופות מפלדה מבהיקה יצאו ממנו והרימו את המשטח העליון של המיטה ש עליה עודד שכב, כשהוא מרותק בחגורות מיוחדות וזוהרות, והעבירו אותו שניהם במהירות לחדר הניתוח, שהיה ממוקם בקומה גבוהה בבניין.

אלמלא היה זה חדר ניתוח, היה אפשר לחשוב כי מדובר בפנטהאוז יפהפה. הנוף הנשקף מגובה מאה ועשרים הקומות היה מדהים וכל העיר נחשפה למתבונן. זה היה במכוון מתחת לגג, קרוב ביותר למנחת המסוקים כדי לתת טיפול מיידי. קירות המבנה היו מזכוכית מחוסמת ועבה שמנעה כל רעש שהוא מלהסתנן פנימה, אך שקופה דיה כדי לאפשר לאור השמש לחדור ולהאיר את מכשירי וכלי הניתוח שנצצו והמתינו לשימוש שיעשה בהם. מוזיקה שקטה הושמעה במקום, אך רק מי שהיה בפנים יכול לשמוע אותה. בתקרת הכיפה מעל מתקן דמוי מיטה שעמד במרכז, בהקו וזהרו עשרות נורות שהציפו אות עודד באור של אלפי שמשות.

"אנחנו נעדכן אותך מיד על תוצאות הניתוח ובמהלכו," אמר הרופא שצץ מאיזה מקום.

אחות צנומה קרבה ובאה אליהם והוא הצביע על יעל בידו.

"תדאגי לה," אמר, ומשהביטה לעברה ושב אליו כאילו נעלם.

האחות בחנה את יעל, חייכה אליה והלכה כדי לשוב. יעל הנהנה בקושי בראשה ושקעה בחוסר אונים בתוך ספה רכה מעור בצבע ירקרק ונעים שעמדה לרשותה. היא ריחפה במחשבותיה ואז חשה ביד שנגעה בה ברפרוף. היא פקחה בקושי רב את עיניה וראתה את האחות הדקיקה מגישה לה כוס שתייה. היא לקחה בתודה את הכוס ולגמה ממנה לגימות זעירות. גרונה היה חנוק, בקושי בלעה. היא רצתה להניח את הכוס ובאורח פלא נעלמה משדה ראייתה. היא זכרה שראתה את האחות מתבוננת בה בעיניים טובות. היא חשה מוזרה וכאילו מסוממת לאחר שלגמה וכנראה שקעה בשינה.

כמה זמן הייתה כך היא לא ידעה. שקט היה. היא קמה, סדרה והחליקה את בגדיה ככל יכולתה והחליטה לצאת מחדר ההמתנה בו שהתה. לא היה לה מושג כמה זמן הייתה שם. האחות שוב הופיעה והביטה בה.

"התעוררת," אמרה שקטות. "כבר ניתחו אותו והוא מתאושש."

"נרדמתי?" שאלה.

"היית מותשת."

"איפה הוא?"

"תרדי לקומה חמישים. ינחו אותך."

יצאה למסדרון מואר וריק, והחלה פוסעת במהירות לאורכו. היא הייתה מפוחדת מעט.

"יש כאן מישהו?" קראה וקולה הדהד בין הכתלים שנראו כמו זכוכית אטומה.

לפתע שמעה קול מתכתי נמוך הבוקע מאחד המתקנים דמויי ברווז שהיו קבועים במרווחים אחידים לאורך הפרוזדור: "לימינך תראי דלת סגולה, זהו חדר התאוששות והוא נמצא שם. את יכולה להיכנס אליו."

היא נשמה עמוקות והשיבה לעצמה את עשתונותיה. לאחר מספר צעדים הביטה לימינה ואכן הייתה שם דלת סגולה, היא הדפה אותה ונכנסה פנימה.

על מיטה מוגבהת, מורמת על מה שנראה כבוכנה, שכב עודד כשעיניו עצומות וגופו מכוסה עד לסנטרו בסדין ירקרק זוהר. היא ניסתה לפסוע בשקט, אך עודד פקח את עיניו והחל לחייך לעברה.

"עודד – "

"יעל," מלמל.

"מה אתה מחייך, דובי גדול ומגושם שכמוך?" החלה יעל לכעוס ולדאוג בעת ובעונה אחת. "כמעט יצאה לי הנשמה, מה קרה לך?"

הוא הושיט את ידו אליה והיא התקרבה אליו באיטיות כשהיא חוששת לשמוע את תשובתו. גופו היה בגובה חזה והיא תהתה על גובה המיטה.

"זה כלום, סתם החליפו לי כמה עורקים סתומים, עכשיו אני חדש, חדיש ומחודש. בקושי חתכו אותי, הכול בלייזרים. אני לא זוכר אפילו שהרדימו אותי. והיה לי זמן לחשוב."

"אבל היית מורדם. איך יכולת לחשוב ועל מה חשבת?"

"חשבתי. אולי הייתי במקום אחר ושם חשבתי."

היא לא ידעה אם לצחוק או לבכות ורק ידעה כי הוא מושך אותה אליו.

"תיזהר," אמרה.

"אני מרגיש בסדר," אמר.

"רק עכשיו נתחו אותך."

"אבל אני מרגיש בסדר. מחר ארד מכאן ומחרתיים אבוא הביתה."

"אתה בטוח?"

"אני פתאום בטוח בעוד דברים," אמר ועיניו קבועות בעיניה.

"בשביל זה המיטה המוזרה הזאת גבוהה כל כך? שתוכל להסתכל לי בעיניים?"

הוא חייך וידו לחצה את ידה.

"אמרתי לך, היה לי זמן לחשוב. היה לי זמן כנראה גם להרגיש. הלב שלי היה סתום ועכשיו הכול פתוח, את מבינה. פתחו את הסתימות שהיו בדרך ללב שלי. אני צריך לשמור על עצמי ועל משפחתי כי הטיפול הזה הוא חד פעמי. לכן החלטתי לחזור הביתה בכל יום מוקדם יותר ולהיות עם המשפחה שלי. ואנחנו צריכים לדאוג לילדה המקסימה שלנו."

"עוד כמעט שנתיים נשארו לנו."

"היי," אמר לה, "אני אבקש ואנמק את הצורך בעוד כמה שנים."

"אתה רציני?"

"בווודאי. את יודעת שחוש ההומור שלי לקוי, לא?"

"כן," מלמלה. ואז עיניה דמעו והיא התחילה לבכות.

"בשביל מה לבכות, יעל שלי?"

"ככה. ואני חיפשתי דרך להשאיר אותך. אתה תשנא אותי עכשיו על זה."

"על מה אשנא אותך?"

"פחדתי לספר לך."

"ומה הי לך לספר לי?"

"הלכתי לבדיקות היום," אמרה חלושות.

"את בסדר? איזה בדיקות?"

"רציתי להפתיע אותך אבל גם לקבוע עובדה. אבל אל תכעס, כי יותר מכול קיוויתי שאוכל לתת לך את מה שכל כך רצית. פעלתי לפי כל ההנחיות שקיבלתי וזה הצליח. אל תשנא אותי. רציתי אותנו ואל תשנא אותי."

"לא מבין," אמר ובחן אותה.

"אני הרה."

"את הרה – " מלמל.

קולה רעד כשאמרה, "בכוונה הריתי והיום עשיתי את הבדיקות לברר את המין."

הביט בעיניה ואמר, "את צוחקת."

"לא צוחקת. ואל תשנא אותי כי אני אוהבת אותך."

"את לא צוחקת," עכשיו אמר.

"יש לי בן בבטן. תוכל להמשיך את השושלת."

היה רגע של דומייה. עיניו נקבעו בעיניה ולא משו. לאט לאט היה נדמה לה שהן מתחילות להתלחלח. היא ליטפה את זרועו וציפתה.

"יעל, זה שטויות."

"מה, שטויות?"

"בן, לא בן. שטויות, לא? מה אני, איזה נצר למשפחת מלוכה? אני יודע שהתנהגתי כחמור גרם אמיתי והייתי גועלי אליך ולנועה," כך אמר, והיא אמרה לעצמה כי מאז נולדה כמעט לא ביטא את שמה. "היא מתוקה. היא מתנת אלוהים ואני התעלמתי מקיומה כאילו לא נולדה כלל, אבל היא יצאה מהבטן שלך ואיך יכולתי להתנכר אליה?"

השתנקה אליו: "אתה גורם לי לבכות."

"את יכולה לבכות. אני רוצה את הילדה הזאת, אנחנו צריכים לדאוג לה. אני אוהב אותך ואת משפחתנו הקטנה, יחד נטפל בנועה ונביא אותה למצב הכי טוב שנוכל. אבל תראי, ככל שהתקדמה הרפואה אין שליטה על המעשה הראשוני, האלוהי. חשבתי על זה. הם יכולים לנגוע בגוף ולחולל פלאים, רק לפני שעתיים שלוש הייתי מת. את מבינה את זה? הלכתי וחזרתי. הם החזירו אותי. אבל הם לא יכולים לנגוע ברוח. זה לא תלוי בהם. אנחנו נגדל אותה ונדאג לה."

"אבל יש לנו רק עוד פחות משנתיים."

"אני יודע," לחש לה.

"ואני בהריון ויש לי בבטן בן."

"זה לא חשוב עכשיו, העיקר שנהיה בסדר," אמר. "אנחנו צריכים לדאוג לילדות שלנו. בשביל מה יש לי משרד עורכי דין שלם? אני אדרוש עוד חמש שנים, ועוד חמש שנים, ועוד חמש שנים. ואולי עם הזמן ישנו את החוקים. הילדה הזאת נשלחה אלינו לא במקרה, היא מלאך. בזכותה נישאר ביחד."

רצתה לומר דברים ולא יכלה לומר. רק הושיטה זרועה והניחה מעליו ובכתה.

26.12.11