מעמקים - שלום עליכם עליכם השלום
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

שלום עליכם עליכם השלום

רנה לי

גיליון מס' 45 - כסליו תשע"ב * 12/11

לוויה עוברה בסמוך. קול תאניה ואניה בוקע מקהל הצועדים אט-אט, כלקצב איזה מַרש אֵבל שאין צליליו נשמעים. בין נושאי הארון הולך חייל במדים שפניו חאקי. לידו פוסעת ילדה כבת שתים-עשרה, שולחת יד לגעת בו, כחוששת פן תאבד בחלל הריק. רגלה בסנדל התנ"כי בוטשת בחצץ אבן. האב הוא שנפטר, מן הסתם, ואלה בנו ובתו. מאחוריהם משתרכת האלמנה כשהיא נתמכת על ידי שני גברים מזוקנים מזה ומזה. זרועותיה נחות על שִכמיהם ככנפיה המוטות של ציפור שנטרפה במעופה וצנחה ארצה.

עומדת היתה בבית העלמין בחולון ליד המציבה הנמוכה במקצת ורחבה במקצת משאר המציבות הקרובות, מציבה שמראיה מזכיר מיטה זוגית. לאחר פטירתו של אבא הזמינו את זאת, להבטיח שגם שם, בעולם הבא, תהיה אמא תמיד לצידו כפי שהיתה בחייו. שמונה שנים שכב אבא בערש העפר שלו מחכה ומצפה לרעייתו, כשעל ליבו אבן כבדה זו. על הלוח למראשותיו נחרתו כנהוג שמו, תאריך הולדתו ותאריך פטירתו. כך נתחמו ונחתמו כל חייו המלאים והעשירים במקף קטן שבין תאריכים. שמונה שנים היה החלק שנועד לאמא ריק וחלק, כממתין באלם אף הוא למשהו שימלאנו, שייכתב עליו.

מדי שנה, כל אימת שהם באים לישראל, הם עורכים ביקורי-הורים מעין אלו. הוריה כבר ותיקים בשיכון שלהם שבבית-העלמין בחולון, והוריו מזה זמן נחים על משכבם שבבית-העלמין על צלע הכרמל. קצרים הם ביקורים אלה שאין המתים אנשי-שיח, בין שאינם יכולים או אינם רוצים. וייתכן שאין להם בכלל מה לספר, שהרי אין כמו המוות שם קץ לכל הסיפורים. תמיד נוהגים הם לעצור תחילה ליד הקיוסק הקטן ולקנות פרחים. תמיד נוהג איזה יהודי בפיאות להציע להם לומר קדיש ולקרוא "אל מלא רחמים" בשבילם, וחמיד הם דוחים את הצעתו. מעדיפים הם לקרוא בעצמם, היא ליד קבר הוריה, הוא ליד קבר הוריו. קצרים הם ביקורים אלה. לאחר אמירת הקדיש וקריאת "אל מלא רחמים", הם עומדים דקה ארוכה בשקט כבד. פעמים פולחות את הדממה יללות, זעקת כאב טרי שנקרעת מלב איזו לוויה חולפת, או משק כנפי ציפור בדרכה השמיימה. כבד ומתוח הוא רגע השקט, כמו זה שביום השואה טרם הישמע הצפירה. אלא שבתחומי האֵבל הפרטי אין מקום לצפירות. הם שוטחים את הפרחים, זר נפרד לכל הורֶה על חלקתו, והאיש מביט בעיני אשתו לאמור: "נלך?" אכן, במשך הזמן מקבל גם הצער מעין פָּאטינה משלו, והמוות עצמו לָמֵד ליטול את חלקו בתשבץ החיים הגדול.

הלוויה שחלפה בסמוך הולכת ומתרחקת... ילדה בת שתים-עשרה מובילה את אביה למנוחות... היא היתה בת שתים-עשרה כאשר נפטר אבא של הדסה, חברתה הטובה ובת-כיתתה. זו היתה לה הפעם הראשונה שהמוות לבש פני מיודע. היא אהבה את אביה של הדסה, שנהג להתלוצץ איתן, ולכבדן בגלידה. כמעט כל חייו סבל מסכרת והיה נכנס ויוצא בבית החולים. פעם נכנס ולא יצא. "איננו", קראה אמהּ של הדסה , ספק שואלת, ספק קובעת, בלתי מסוגלת להשיג. מאז הרבה המוות להעסיקה, וכל מחלה עוררה בה פחד. גם אותה אֶקזֶמה כרונית של אביה עוררה בה חששות כבדים, עד שפעם לא התאפקה ושאלה, "אבא, אפשר למות מאֶקזֶמה?" והוא הביט בה ברוך, חייך ואמר, "הו לא, מיין קינד, אין מתים מאֶקזֶמה, מתים עם אֶקזֶמה."

עומדת היתה ליד המציבה הזוגית של הוריה הוגה בזוגיותם המתארכת ונמשכת מן הסוף לאינסוף. "איפה אמא? מה? לאן הלכה? מתי תחזור?" היה אבא קורא עם כניסתו הביתה, אכזבה בקולו. לא פעם השתוממה לגילויי הדביקות שבין השניים. מין תלות של "בשר אחד". ובכל זאת אין פירוש הדבר שלא היו ביניהם קטטות ואפילו מריבות קשות ומרות. אחרי הכל, בתוך האחד נשארו שניים. צמד של אחרים. שני אנשים נחושים שהפשרה מהם והלאה. "גם בשביל לריב צריך שיהיה עם מי." היה אומר הדוד חיים שכבר התגרש משלוש נשים, וכנראה עוד ידו נטויה. השכנים מספרים שכבר ראו את שרה, זו אשתו הרביעית, הולכת לא פעם הלוך ובכֹה בדרכה אל המכולת. "לא טוב היות האדם לבדו", אמר אלוהים, ומי כאלוהים לבדו יודע מה טוב ומה לא, ומי כאלוהים, לבדו. או אז, ברא אלוהים את האִשה שתהיה לאדם "עזר כנגדו". אחד הפירושים מסביר: רצה - עזר, לא רצה - כנגדו. ואילו ברוח דוד חיים יש לפרש "כנגדו" שיהיה לו לאדם מישהו לריב עמו. האם חשב הדוד חיים אי-פעם במי מכל נשותיו יבחר להיות לו בת זוג לעולם האמת? אולי יעדיף להישאר בגפו? אם העושה שלום במרומיו יעשה שלום גם עליו הרי לא יצטרך עוד לשום בת פלוגתה?

בהגותה באותה זוגיות מתמשכת עלתה בה פרשת יעקב ושתי נשותיו לאה ורחל. כיצד רומה המסכן בחייו בתת לו לָבָן לאִשה את לאה תחת רחל, ואף לאחר מותו נגזר עליו שלאה תנוח לצידו, ואילו רחל אהובת נפשו תשכון בקיברה לבדד. היא נזכרה בכך כאשר ביקרו את קבר הורי בן-זוגה בבית העלמין שבחיפה. אף שלהם היתה מציבה כפולה, ואף במקרה שלהם נפטר האב ראשון. אלא שהוא לא נאלץ להמתין לרעייתו שמונה שנים. שנתיים לאחר מותו נצטרפה אליו. מאז ומתמיד היו היחסים שבין הורי אישהּ לפלא בעיניה. אצל הוריה היתה חשה בלהט, באהבה, בלָבָה המפעפעת במעמקים כל הזמן, גם לעת המריבות המרות ביותר. ואילו כאן הרגישה מעין צחיחות, אינרציה של "יחד" מפני שלא תעלה עוד על הדעת שום אפשרות של "לחוד". הן כל גוף מתמיד במצבו של תנועה או של תנוחה אלא אם כן יש כוח אחר, סיבה שמכריחה אותו לשנות ממצבו. כוחות וםיבות יש, מן הסתם, למכביר, אבל הקושי נעוץ במיקוד אותה סיבה "שמכריחה". מדי הרהרה בהוריו, מצטיירות לעיניה שתי המרפסות התלויות משני עברי דירתם אשר בהדר הכרמל. האֵם נהגה לשבת במרפסת "שלה", והאב - במרפסת "שלו". והלוא אלה איש ואִשה שפעם חשקו זה בזו, אולי אהבו מאד זה את זו, אנשים שנישאו, הקימו משפחה, ומוסיפים לחיות כזוג... האמנם גם בעולם הבא, תחת מציבה אחת בצל הכרמל, מוסיפים הם לשבת במרפסות נפרדות?

ביקורים בבתי קברות מצוות אנשים מלומדה. אביה נהג לדבר על אנשים שונים שבאו "להשתטח על קבר האבות", מה שנשמע לה ביטוי מליצי ביותר. למה להשתטח? והיכן? בקושי יש מקום לעמוד בין המציבות הצפופות ההולכות ומתרבות עד אימה מביקור-מולדת אחד למשנהו. רק המספר העולה של המכוניות הפרטיות הנרכשות עשוי לדמות לאותו ריבוי בעוצמת גידולו. בהתחשב במקרים הרבים של תאונות הדרכים הקטלניות, אכן, יש קשר בין זה לזה. "צדקה תציל ממות", קורא זקן בקול ניחר, משקשק בקופתו. לפני ימים רבים כשהלכה עם אביה בהלוויתו של רבי נחמן, ידיד משפחה שהיה ידוע בנדיבותו ומעשי הצדקה שלו, הקשתה: אם נכון הדבר ש"צדקה תציל ממות" למה נפטר רבי נחמן? האם יש להסיק מכך שלא היה צדיק? ואבא, בחייכו בעצב, ענה, "הו לא, כלל לא. עליך לזכור את הפסוק "עני חשוב כמת" המתפקד כאן ליצור כעין סילוגיזם, "צדקה תציל ממוות" ו"עני חשוב כמת", אֶרגוֹ: צדקה תציל מעוני." אכן, גדול כוחה של צדקה. "יזכור אלוהים את נשמת אבי מורי... שהלך לעולמו, בעבור שאני נודר צדקה בעדו. בשכר זה תהא נפשו צרורה בצרור החיים..." איזה סחר-מכר של צדקה! כלום גם למצוה יש קופה של צדקה תלויה לה מאחוריה? לא שהיא מתנגדת חלילה למעשי צדקה ולמצוות, אדרבה, אלא שהמִלה הזו "בעבור" מטרידה. האם מן הראוי לשלם בשביל היצררות הנפש בצרור החיים? ובכלל, כלום מן הצדק הוא לתלות היצררות כזאת של הנפטר בנדיבות ליבם של קרוביו שנשארו בחיים אחריו? "צדקה תציל ממוות", פזמון חוזר בכל לוויה, צלילים הנישאים בכל בית עלמין.

"מזל שלא יורד גשם", חשבה אז, הולכת אחרי ארון אביה. השמיים בהחלט גילו התחחשבות. אבא נפטר במפתיע. לא שהיה בריא לגמרי. "וּמי בריא לגמרי?" היה חוזר ואומר ד"ר אניילסקי ידידם תְאב-החיים של הוריה ובן-עירהּ של אמא. הוא הרבה באכילה ושתיה ועישון, ונראה שאף מנשים צעירות לא נמנע, אם אמנם יש אמת בסיפורי ההתרברבות שלו. איזה סיפורים! אף אשתו היתה נאלצת לשמוע אותו חוזר ומתפאר במעללים וכיבושים שכל הניסים והנפלאות של חנוכה הם כאַיִן לעומתם. יושבת לה תמיד מכווצת בפינה, עכברית שכזאת, זו אשת חיקו ועקרת ביתו. מי ינחש שבעצם רק על פיה יקום דבר בחייו? הדוקטור סבל מלחץ-דם גבוה וכבר תרם לסרטן אחת מריאותיו, אבל כל זה לא היווה בשבילו גורם מרסן או מרתיע. וכאשר היתה אשתו מושכת מידו את המלח שהיה זורֶה בשפע על כל מזון ממזונותיו אף בטרם טעם ממנו, היה צועק עליה שתעזוב שלא תציק לו, שהוא רוצה להנות מן החיים כל עוד הוא חי, ובכלל, "מי בריא לגמרי?"

גם אביה סבל מלחץ-דם גבוה וכבר עבר שני התקפי לב, אבל המשיך באורח חייו פחות-או-יותר כרגיל. שלא כד"ר אניילסקי, שמר על דיאטה נכונה ונתן דעתו להוראות הרופא. מכל מקום, הוא לא דמה לד"ר אניילסקי בשום דבר, ואף את הנאות חייו שאב מתחומים אחרים, כגון, ספרים, מוסיקה קלאסית, ושיחות מרחיבות דעת עם ידידים קרובים. מותו בא עליה בפתע של צלצול טלפון באמצע הלילה: "הלו... שלום מדבר צחי... " לקח לה רגע להיזכר כי צחי הוא בן-דודהּ מישראל, בן-דוד שלא שמרה על קשרים אתו, ולכן, אם הוא מצלצל אין הדבר מנבא טובות... "...אז מה שקורה לכל אחד קרה גם לישראל" אמר לה. ישראל שם אביה. מקצוות פולין, דלוק ציונות עלה ישראל ארצה להרביץ תורה בישראל. והיא, הבת היושבת בניו-יורק, אינה יכולה להעלות על ליבהּ את ארצהּ מבלי שיעלה עִמהּ זֵכר אביה, כי מולדתה ומולידהּ שמם אחד וזִכרם אחד. מה הרגיש המורה והמחנך הציוני בתגובה לכך שבתו-יחידתו, אישון עינו וילדת טיפוחיו, נטשה את מולדתה והתיישבה באמריקה? נכון, היו נסיבות מקֵלות, ואפילו סיבות טובות לעזיבה, אבל היא נשארה שם, באותה ארץ שאבא היה מכנה אותה "ארץ שכל באיה לא ישובון." מעולם לא הביע בפניה כעס או מורת רוח. תמיד יצא חוצץ להגן עליה ועל מעשיה, אבל מה הרגיש באמת לא ידעה. בייחוד בימים קשים של מאבק ופרעות. כלום לא נפצע מחיצי-מבטים שנורו לעברו: ראו, זה המורה שבִּתו מתגוררת בארצות-הברית? "הוא כל-כך חסר אותך," אמר אחד מתלמידיו שבא לבקרם בימי השִבעה...

כארבעים שנה היה אבא מורה ומחנך בארץ. ארבעים שנה, מין מספר תנ"כי שכזה. מתמטיקה ופיסיקה היו המקצעות שהורה, אבל הוא הקנה לתלמידיו הרבה יותר מכך. איש אשכולות היה ונהג לתבל את דבריו בפניני סִפרות, מימרות מן התלמוד, ואיזכורים מעולם המוסיקה. בעד למשוואות, למספרים, ולדִיוק המתמטי, פתח לפני תלמידיו אשנב אל דברים שאין להם שיעור, ודאג להחדיר בם יושר ועקרונות מוסר. בשביל רבים הפך אבא להיות כאותו מורה נערץ מן הסרטים ד"ר צ'יפס, והם הכירו בו אדם שהיתה לו יד בעיצוב דמותם וחייהם. "...אז מה שקורה לכל אחד קרה גם לישראל", כך התבטא צחי, ומכך היה עליה להסיק ש"אותו מקרה אחד להם" אירע לאביה. ימים אחדים לפני פטירתו שוחחה עם אביה בטלפון. קולו לאחרונה היה שקט מאד. משהו מן ההשלמה היה בהתנהגותו. הר געש כבוי. משום שלא הרבה לצאת, רבתה פעילותו בטלפון. בייחוד מנהל היה שיחות ממושכות עם אחותו הבכורה מרים. בכל בוקר שבת היה מתקשר אליה והם היו משוחחים ארוכות על מה שנדפס ב"הארץ" באותו סופשבוע. בעיקר הרבו לדון במאמריו של יורם ברונובסקי שאביה כיבד ביותר. עתה ברונובסקי אף הוא עליו השלום, וזה שנים שהחליף את "הארץ" בשמיים. אפשר שהוא מוסיף להרעיף מחוכמתו ולהצליף את ביקורתו אף שם, אלא שאין להניח שבעולם של אמת יש מקום לעיתונים... הדודה מרים נטלה סמכות לעצמה והיתה כפטרונית המשפחה. באין לה ילדים משלה אימצה לה את תפקיד ה"אמא של כולם". לא שלה. אמהּ, המרדנית מטִבעהּ, היתה מלאת הסתייגות וביקורת כלפי גיסתה. במשך הזמן, רק כאשר כולם הזדקנו וכל הקצוות הוקהו, נתמתן גם יחסהּ של אמא. סוף-סוף מצא גם יחס זה את מקומו בתוך שאר העניינים המתגמדים נוכח הדאגה הגדולה לבריאות ולהישרדות, שהכל שותפים לה. בכל-זאת נראתה אמא חסרת סבלות כשהיה אבא משוחח עם אחותו בטלפון, והיתה דוחקת בו במרפקה שיגמור כבר, שצריך לאכול, שצריך להתלבש, שצריך ללכת... שצריך... ככה, מתפוצצת לה -

ימים אחדים לפני פטירתו האזינה לקול אביה בטלפון "הלו, כאן אבא..." "מה נשמע? איך אתה מרגיש? יש משהו חדש, משהו מיוחד?" הפגיזה. ומן העבר השני דבריו באותו קול שקט שעדיין נתקשתה להסתגל אליו, "הכל בסדר פה. אין שום דבר מיוחד, פשוט רציתי לומר שלום." כיצד יכלה לנחש אז שכך נפרד ממנה אבא לשלום?

גם למותהּ של אמא קדמה שיחת טלפון. גם אז לא ידעה שזוהי עתידה להיות הפעם האחרונה שהיא שומעת את קול האם. שזה טִבעה של הפעם האחרונה שרק האַיִן הבא אחריה הוא המאשר אותה. זעקות שבר מגרונהּ הפצוע של אמא יצאו בדרכם אל הבת, מצומצמים ודחוקים בתוך כבלי הטלפון. אצו רצו על פני גיאיות והרים, שאינם אלא אותות מצער לסִבלהּ של האדמה, על פני אוקינוסים מלוחים כדמעות אשר אין איש יודע סתר תהומותיהם, על פני ארצות וערים שוקקות בני אדם הזרים זה לזה עד כאב. כל הדרך הרבה מישראל עברו כדי להגיע אל אוזנה הצמודה לשפופרת הטלפון בחדר עבודתה שבניו-יורק. כבר למוּדה היתה בשיחות שאינן אלא אנקות יסורים, בצלילים שאת פִּשרם לא יכלה להשיג, בקריאות חירום שנתבדו. חשבה שכמו תמיד אף עכשיו תחזור אמא למצבהּ הקודם, "תצא מזה" כפי שנהוג לומר. כמו תמיד עשתה מאמץ להבין, "השתדלי לדבר לאט וברור אמא'לה," הפצירה שוב ושוב, בלי לדעת שאמא היתה כבר מעבר לכל דיבור. כמו תמיד ניחמה במילים טובות, שהנה, כבר, עוד מעט-קט, תחלוף ההרגשה הרעה. אך חשיכה זמנית היא, כמו בניקבה בה עליך לעבור טרם תצא לאור של דרך המלך. אלא שבמקרה אמהּ לא היה עוד מה לצפות לאור גדול, ואת דרך המלך של חייה נטשה מזמן. אולי מאז פטירתו של אבא, אולי עוד הרבה קודם לכן.

שעות אחדות אחר כך הודיעו לה מבית האבות על פטירת האם. "היה נדמה לי שהיא מנסה לומר לי משהו אבל בשום אופן לא יכולתי לקלוט מה" אמרה לציפורה, האחות המטפלת. קשר מוזר ומסובך היה בין השתיים. בתחילה היתה אמא מתמרדת מָרוֹת נגד שוּלטנותה וסמכותה של האחות, והיה ברי שאין היא מחבבת אותה.לימים, כשגבר השיתוק, ואמא הפכה להיות תלויה בה לשבט או לחסד, נתפתחה ביניהן קירבה מיוחדת במינה. קירבה, הדומה לזו שבזיווגים מסויימים, וכולה מבוססת על תלות חד-צדדית. סוף-סוף היתה אמא לציפורה כחומר ביד היוצר. וכיוון שעכשיו היתה אמא שלה לחלוטין יכלה זו להרשות לעצמה לגלות מקצת חיבה, להרעיף על אמא נשיקות וחיבוקים. אם אמנם חל שינוי ברִגשות אמה כלפי האחות לא הצליחה לברר לעולם. מומחית היתה אמהּ בתכסיסי הסוואה, וגילתה כישרון אקרובטי ממש בכל עת שביקשה להתחמק מאיזושהי תשובה. אותן הסתייגויות, ודברים המשתמעים לשני פנים שנהגה להביע בעבר נגד ציפורה, חדלו. לפעמים דימתה לחוש באֵם איזה פחד סתום מפני האחות. פחד שלא הצליחה לעמוד על טיבו. במשך הזמן, עם התחזק התלות, היה עיקר הפחד פן ציפורה תסרב לטפל בה. "היא אמרה שהייתי ילדה רעה היום... שאם אמשיך כך היא לא תבוא..." הבת עמלה להרגיעהּ שאין לה מפני מה לחשוש, שלא ישאירו אותה בלי מטפלת, אבל שום דיבורים לא הועילו. היא נזקקה לאישור שציפורה אוהבת אותה, שהיא לא תעזבינה... "כשם שעזבתי אני" היתה מהרהרת בינה לבין עצמה, "אז לפני מיליון שנה... ומני אז אני שבה וחוזרת, שבה ונוסעת." אולי כל אדם שותף לסיזיפוס בעבודתו, רק שטיב ומשקל האבנים שונה ממקרה למקרה. ואפשר שגם גובה ההר אינו קבוע. לאחרונה כל מה שנראה לה קבוע מתחיל לנוע. כאשר נסעה אז לאפריקה לא היה לה מושג שבסופו-של-דבר תגיע לארצות-הברית. לא היה לה מושג שאיכשהו, בעוד יום רודף יום, תוך כדי מאבק תמידי ומייגע, יבָּנו חייה שם במרחקים. עד שיום בהיר אחד גילתה פתאם שבעצם היא יושבת במקום שמעולם לא נתכוונה להתיישב בו. היתה עייפה. לקחה כיסא לנוח קצת. ונשארה יושבת...

"בת יחידה? באמת? ואיך זה יכולת לזנוח הורים זקנים ולנסוע לך לאמריקה?" שואלת הזקינה מן הכיסא שלידן במסדרון ההמתנה לרופא. עוד "חבירה" שלהן, חבירה לקופת-חולים. כל ישראל חבירים. אלה, למגינת הלב, החבירויות ששרדו. "הצרה הנוראה ביותר של הזיקנה" היה אבא אומר, "שאדם מאבד את היקרים לו, שהוא הופך להיות כמו אי." "החבירה" החדשה שלהן מעיפה מבט באמא, וזו נדה בראשהּ הנה והנה בהבעת צער ותוכחה, כאומרת, "אכן, בנים גידלתי ורוממתי... " היטב ידעה עד מה אוהבת אמהּ לשחק את התפקיד המצופה ממנה. בנוסף לכך גם לא רצתה להחמיץ הזדמנות שכזאת לעקוץ במקצת את הבת. בדרך כלל לא התנגדה לשהייתה במרחקים, "אם לך טוב שם, אז גם לי טוב" נהגה לומר. אך במשך הזמן, עם המרירות המצטברת וגוברת בד בבד עם התקדמות הזיקנה, היה מתגנב שמץ כעס אל דבריה. כיוון שלא הרשתה לעצמה לבוא בטרוניה על בורא העולם, כיוונה את ההתקפה נגד הבת. היה זה כתום ימי השִבעה לפטירת אבא. אמהּ נזקקה לתרופה מסויימת והיא לקחה אותה אל הרופא במרפאת קופת חולים הסמוכה לביתם. בשביל זיקני השכונה היתה מרפאה זו כבית-ועד ורבים היו מבקרים שם בקביעות. גם "החבירה" שישבה לידן נראתה כאחת מן הקבועים. סוקרת אותה מכף רגל עד ראש מִלמלה הזקינה בקול רם "אל תשליכני לעת זיקנה, ככלות כוחי אל תעזבני." "תראי, אני נסעתי מזמן... ההורים לא היו זקינים עדיין," היא מסבירה כנאשם הטוען להגנתו, רגוזה על עצמה שהיא בכלל מוצאת צורך להצטדק בפני "חבירה" זו, שבהחלט איננה, ולא היתה, ולא תהיה "חבירה" שלה. היה זה בימים שלאחר השִבעה לפטירת אבא והם ישבו שלושתם - אמהּ, אישהּ, והיא - בדירת הוריה הקטנה בתל אביב. העתיד הפך בפתע להיות בעיה בוערת של ההווה: מה לעשות? האם נגזר שאמא תעזוב את הבית?

מהרהרת בתוכֵחה של אותה "חבירה", נתקשתה להחליט מה מכאיב יותר, להיות מותקפת, או מלוטפת. כמו, למשל, על ידי ריטה, שאהבה אותה באמת ובתמים ולא חסכה ממנה מתנות ועצות. ריטה, ידידת הנפש של אמהּ, היתה חוזרת ואומרת לה מדי הִפגשן, "יש לך הורים כה נחמדים, לא חבל לך שאת כל-כך רחוקה?" והיא, בלב נצבט, החלה מונה את כל מיני ה"חבל" שהיא מתאמצת להסכין עמם. למרות היותה חולה בפרקינגסון הקפידה ריטה להוסיף לאפות את עוגות הפרג המצוינות שלה, ובידיִם רועדות נהגה לשאת מגשים עמוסים בהן, שי להוריה. "אביך משתגע אחרי עוגות הפרג של ריטה, בטח היה מוכן להתחתן אתה בשבילן... מזל שהוא מקבל מהן בשפע גם כך", ואמא מעיפה מבט באבא שמנסה לחיֵּך בפה מלא. "יש לך הורים כה נחמדים..." והיא עונה, "כן, יש לי שתי מעלות טובות, הורים נחמדים ובעל מוצלח." "נוּ" נחפזת ריטה להוסיף, "אל תמעיטי בערכך , יש לך גם ילדים נהדרים" ושתיהן פורצות בצחוק... אז אם כל-כך טוב, אז למה -

ההצעה שאמא תבוא לגור עמם בניו-יורק נדחתה על פניה. "איני מדברת אנגלית... ואתם הרי כל-כך עסוקים... ובכלל מי לי שם ומה לי שם באמריצ'קֶה..." "אסור לכם להשאיר את אמא לבד בבית" אמרה חנקה, השכינה הטובה והמסורה. כמה זמן שחנקה איננה, השתדלה לחשב, הן מתה שנים אחדות אחרי פטירת אמהּ. כשהיתה אמהּ בחיים היה מועד פטירת האב התאריך הקובע, וכל מקרה הוגדר בהתאם להתרחשותו לפני או אחרי מותו של אבא, משהלכה אמא לעולמה הוסט הקו אל תאריך פטירתה של האם, שכן, כל הקווים הם בתזוזה מתמדת.. חנקה היטיבה לדעת את המצב לאשורו. ובאמת, זמן מה לאחר השִבעה גם היא החלה מגלה באמא פנים חדשות. דברים שכל עוד חי האב הצליחו להסתיר ממנה. מבלי שהרגישה בכך מיהר אבא תמיד לבצע כל פעולה. אף לשונהּ השנונה של אמא היטיבה לכסות על מוגבלותה. מניין היה לה לבת לדעת, למשל, כי אבא היה זה שביצע את כל הקניות ומרבית הבישולים? או, כי אין אמא מסוגלת לרכּוס את חזייתה ולשרוך את נעליה, בעצמה? איך תפסה אותה פעם ישובה שפופה על מיטתה, רגל אחת בתוך הנעל האורטופדית וידיה, שאצבעותיהן נתעקמו כולן מחמת השיגרון, מגששות כסומות בשרוכים. כך ישבה אמא כשהיא ממלמלת, "אוי יקירי, יקירי, איפה אתה עכשיו? ומי יעזור לי עם השרוכים?" בפעם אחרת נזדמן לה לראות את אִמהּ ניצבת אין-אונים מול דלת הדירה כשידה האוחזת במנעול מחטיאה שוב ושוב את חור-המנעול. כיצד יכלה לנחש עד מה איטית וכבדה היא בתנועותיה. התארגנותה לקראת שנת הלילה היתה תהליך אינסופי. מה נזדעזעה אז כשהיתה צריכה לסייע לאמא לצאת מן האמבט. משימה בלתי-אפשרית כמעט. רצתה להסב עונג, הן ידעה שאמא כה אוהבת "לּעשות אמבטיה". " נתחלפו התפקידים" שחקה האם נוגות, "פעם אני הייתי רוחצת אותך, עכשיו אני הילדה הקטנה שלך." מניין היה עליה לדעת כל זאת?

בראשית היו החיפושים אחר אִשה שתגור עם אמא. עד מהרה נסתבר שלא די באחת, אלא יש לקחת שתי נשים, אחת ליום ואחת ללילה. "ומי תהא האחראית? ואיך אפקֵחַ עליהן מניו-יורק?" אמהּ, אישה משכלת ואינטליגנטית, בורה היתה בכל הנוגע לענייני כספים. נראה שאפילו לא רשמה צ'ק מימיה. עתירת אמצעים מעולם לא היתה, אבל במין אנינות אריסטוקרטית, פיתחה רִגשות בוז כלפי כסף. הוא היה בעיניה דבר גס, המוני, מלוכלך, בקיצור משהו שנפש היפים והעדינים נוקעת ממנו. כדברים הרבה שלמרות היותם חיוניים לחיים נגזרה עליהם שתיקה, היה בעיניה אף הכסף משהו שלא נאה להזכירו. האציל אינו מדבר על כסף. נוהגת היתה להתפאר בכך שלא ידעה מעולם היכן הבנק בסְטְרי, היא עיירת מוצאהּ בגליציה. ואילו אבא התלוצץ לא פעם, שכאשר היא נכנסת לחנות יום חג הוא לחנוונים, "היא פותחת לפניהם את ארנקהּ ואומרת להם שיקחו כל מה שצריך... נוּ, מזל שאין לה שם הרבה..."

המסקנה היתה איפוא שאם אמא נשארת בישראל עליה ללכת לבית-אבות. "מוזר," אמר אחד ממכריה, "שקוראים לזה בית אבות בעודו מלא אמהות." החיפושים אחר בית-אבות טוב היו מלאכה נכבדה. היתה חוקרת פה ושם, מבקרת פה ושם, וחוזרת הביתה מוכת דיכאון. לבסוף מצאו מקום מתקבל על הדעת. מוסד פרטי קטן מנוהל בשוּם לב ושֵכל. חדר פרטי, וגינה נאה בה שמש מפזזת על פרחים ועצי פרי, וכל זה במרחק של חצי-שעה בלבד מתל-אביב. אמא לא היתה מרוצה. כל ההסברים והשידולים לא הועילו. " מפה כבר הדרך לסוף... " ברגע שעזבה את דירתה נדמתה כמלך שהודח מכיסאו. היא, שהיתה נאהבת, נסיכה שכל כבודהּ בביתהּ, נזרקה פתע להיות אחת בין רבים, פרודה בתוך ציבור זר של זקנים וזקנות, יחידה ללא יחוד. מורדת בגורלהּ היתה נמלאת זעם. גם על אבא כעסה "איך העז, איך הלך לפני והשאיר אותי. תמיד חשבתי שאני אהיה ראשונה. " לא פעם הביעה משאלה למות ודי, בשביל מה לחיות? מה הטעם? ועל אף כל זאת נאחזה בחיים. בשנים הראשונות עוד נהגה לקחת מונית ולנסוע לבקר בדירתה (הם הוסיפו להחזיק בדירה וסֵרבו למכור), לבלות עם שכינים וידידים, לשבת עם חבירה באיזה בית-קפה קטן תל-אביבי, שריח האספרסו שלו עדיין טומן סיכויים והעוגות והקרואסונים נראים כה מזמינים. אפשר שעוד הצליחה להשלות את עצמה אז, שאולי, כן, אולי עוד תשכיל איכשהו להימלט. כל זה נמשך כשלוש שנים, כשהיתה עדיין מסוגלת לנוע כה וכה, לפני אותו אירוע מוחי שחולל את השיתוק. בבת אחת נצטמצמו כל הדרכים לדרך שבין המיטה לשולחן. לא עוד ביקורים בדירתה או בבית שכינים וידידים. לא עוד טיולים ברחוב, או ישיבות בבתי-קפה. יצא הפסק, נחתם הגזר, מעתה חמש שנים של הידרדרות הולכת ונמשכת בכיסא הגלגלים, כשהעינים הלוקות בגלאוקומה הולכות וכהות מיום ליום עד כדי עיוורון, כל הימים כולם תאומים, הגבולות בין יום ללילה הולכים ומִטשטשים, והחוויות המרעישות ביותר הן הארוחות ועשיית הצרכים. לא יפָּלא שעל רקע שיגרה שכזו ילבש כל ביקור-רופא חג, יהיה כפרח בשממה. סוף-סוף, מי אם לא אמא היא הנושא סביבו סבות כל השיחות עם הרופא? היכן הכאב? התוכל להגדירו? ואיך היא מרגישה את עצמה בכלל? זהו הרגע שלך! הרי לך הזדמנות לשחק שוב בתפקיד השחקנית הראשית... אבל הרגע תמיד קצר מדי. הרופא עסוק מאד תמיד. ממהר. יש לו עוד כמה וכמה חולים שעליו לבקר אצלם. בכל זאת ביקורי-הרופא הם פרחים קטנים בשממה. אולם זר הפרחים הגדול, השנתי ניתן לומר, היה ביקורהּ של הבת מאמריקה. ואיזו תכונה קדמה לכך. הספרית והמניקוריסטית הוזמנו בדחיפות, דאגו לבגדים חדשים "שלא תתביישי חלילה באמא שלך". וכמובן, כספים ניתנו לידידים שיקנו מתנות "לילדה". נוּ, חגיגה, מה יש לדבר. אלא שגם חגיגה זו אורהּ הלך ודעך במהלך השנים. השידוך של הזמן החולף עם השיגרה אין כמותו חזק ואלים, וסוף דבר שהוא מכריע את כל החגיגות. מפעם אחת למשניה הועם גם זוהורו של ביקור הבת. יתכן שתרמו לכך גם עיני האם שהוסיפו לכהות ואיבדו את כושרן לראות אור. אכן, אף ביקורי הבת נרתמו לתלם החרוץ והנחרץ של מה שצפוי, שקעו באוקינוס השיגרה, כמו ביקורי-המולדת החוזרים בבית הקברות ימים רבים לאחר מכן.

ובכל זאת עמדה אמא בצלילות דעתה ובשנינותה. כך, כששמעה על מחלתו של אחד ממודעיה פלטה, "התקף-לב, סרטן, שיתוק, מה זה משנה? מלאך המוות מבקש לו תירוצים." בגלל ראייתה הלקויה לא יכלה לקרוא או לצפות בטלוויזיה, לפיכך פנו כל מעייניה פנימה. שקלא וטריא ניהלה עם העבר. חשבונות עתיקים ערכה עם קרובים ומכרים. חשבונות שאין להם מועד פירעון. עוולות שעוולו לה, ואולי כמה ניצוצי אור, צימוקי שִמחה. היא שקעה בזכרונותיה, התבוססה בם, לשה אותם מחדש כיד הדִמיון הטובה. תמש שנים בלי חוץ, פניה רק פנימה, כשהתלות באחות ציפורה מתהדקת על צוָארה יותר ויותר. היא נהגה לקרוא לאחות בכל עת ובכל שעה, בכל עניין, כגדול וכקטון. "ציפורה, ציפורה, ציפורה..." היתה צורחת בקול עד שנגשו אליה או עד שנתעייפה.

אף עתה, מקץ שנים, עוד מלַוֶה אותה קול צריחותיה של אמה, ולִבה נחמץ. דווקא עתה, מקץ שנים, נזדקקו הצער והכאב. הקשיים שהערימה עליה האֵם בשעתו, דרישותיה, קובלונותיה, חוסר שביעות הרצון שגילתה מכל מה שהבת והחתן עמלו לעשות למענה, היווּ גורמים משככי יגון. לאחר ביקור חסר-נחת בבית האבות היתה ששה לעזוב וללכת לה. "מה את מושכת כל-כך את הזמן," רברי האיש, "את לא רואה שהיא מחכה שתלכי כבר?" אבל בגלל רִגשות האשם, אפשר שדווקא משום שכה רצתה לעזוב, היתה נשארת עוד ועוד. מיד בצאתה נחפזה לסלק מדעתה מחשבות על אמא... ואילו דווקא עתה, שנים לאחר שנסתלקה האם, שנים שלאט-לאט אבל לבטח, הולכות ומקרבות אותה לאמהּ, צפות ועולות המחשבות שנדחסו. כיצד הצליחה אמא להעביר את הזמן רתוקה לכיסאהּ בבדידות השחורה, האוכלת, ההולכת וגוברת? כיצד בכל זאת הוסיפה להיאחז בחיים? כלום היתה עדיין מגלגלת תקווה כלשהי, על כיסא הגלגלים, בטווח שבין המיטה והשולחן? שם, באין אישהּ בצידה, באין בִּתהּ לצידה, כשביקורי הידידם כולם שואפים לאפס? כן, דווקא עתה נשבר בה לִבה. תוגה אינקץ אופפת אותה -

אחרי מותהּ מצאה הבת תצלומים ישנים, קִרעי מחברות, ושִרבוטי דברים. שכן, היתה האם מושכת בעט לפרקים. נראה שכתב-היד הורע מאד במשך הזמן, ובהסתכלה בו ניבטו אליה אצבעותיה המעוותות מוכות השיגרון של אמא. על פיסת-ניר אחת מצאה כתוב כדברים האלה:
"אמא אמא אמא'לה תבואי לחדרי תנשקי לי תגידי לילה טוב, אחרת להירדם לא אוכל. - רגע המתיני אני עסוקה מאד תיכף אכנס. - אמא'לה מהר. - הלוא ביקשתיך לחכות עד תום עבודתי. - אמא'לה את אוהבת אותי? תגידי לי לילה טוב וזו שיחתך המתוקה דרך סידקי הדלתות חודרת לתוך עצמותי. - אכנס ונשקך לילה טוב יקירתי, נשיקה במצח, בלחיים בשפתיים, שינה ערבה ילדתי - אמא."
מעת לעת היתה חוזרת להציץ בדברים אלה, תמהה מחדש כל פעם איך בערוב ימיה נהו כיסופי האם לא אל אישהּ, לא אל אביה, ולא אל בִּתהּ, כי אם אל זו שאליה היתה פעם קשרה בטבורה, זו שבגופהּ מצאה בית טרם יצאה אל אוויר העולם. אל נשיקת אמא השתוקקה, ןמאמא ביקשה אישור לאהבה:
"אמא אמא אמא'לה את אוהבת אותי?"

"ציפורה, ציפורה, ציפורה..." עודה מדמה לשמוע את הצריחות אפילו בעומדה ליד קִבר האם. "אני קרובה לה ממך. אני כבת לה" היתה האחות חוזרת ואומרת, "אני, ולא את, יורעת לפענח כל הגה וזיע שלה." ואמנם תמיד היתה ציפורה מפרשת לה הגאים סתומים. אף את קולות אמהּ באותה שיחת טלפון אחרונה פירשה לה האחות, " מה איתך" אמרה, " אלה לא היו בכלל דיבורים, אלה היו חרחורי גסיסה." זהו זה, ידעה. לא עוד אמרות הכנף של אמא. לא עוד גמגומיה חסרי השחר. שקט ישרור מעתה בכל הקווים. ממרחקי מרחקיה עוד ניסתה האם לבשר לבתהּ על מותהּ הקרב. בזעקות, בהברות רסוקות, ואילו זו לא קלטה את המסר. "והלוא הייתי צריכה לדעת" הוכיחה את עצמה בפעם האלף, "הלוא היא היתה חולה מאד." אבל כל-כך הרבה פעמים הכינה את עצמה לקראת הסוף, ולבסוף יצאה אמא המנצחת. חשבה שגם הפעם יהיה כך. חשבה, כמו תמיד. אולם המוות אף פעם אינו כתמיד, המוות הוא תמיד אחר, והוא לתמיד -
את פני אמה במותה, לא ראתה. בידה לא החזיקה לסייעה במעבר שמעולם לעולם. את מִצחה לא נשקה טרם נפוג חומו. כלה ונחרצה. מני אז היא ממשיכה לשבת יתומה מאד בארצו הגדולה של הדוד סֶם.

עומדת היתה בבית העלמין בחולון ליד מצבת הוריה טובעת בהרהוריה. חולון, חולות ורוח ו... חולין... איך שגם המציבות מזדקנות... וכן אף הבניינים. נראה שכוזבת הפרסומת שעשו ללב-האבן וכלל אינו כה איתן ועמיד. כמו תמיד אף הפעם מתגוררים הם בדירת הוריה הישנה. כמו תמיד משהו אינו פועל כשורה - החשמל נפסק, הברז דולף, התריס נקרע - ועליהם לתקן. משנה לשנה מתרבים גם הסדקים בבית וכל-כולו נראה כמועד לשקוע. השכן המופרע שהיה משבית את שלוות הדיירים נסע להיכן שהוא ואבדו עקבותיו. "שיהיה לו טוב בכל מקום ורק שלא יחזור הנה." תודה לאל אין עוד צורך לנפול קורבן לצעקותיו, או לצלילי הרדיו שהגביהם והגבירם ללא נשוא. ברוך שפטרונו גם מהתקפי שיגעונו התכופים, שנתבטאו בהשקיית הגינה הקטנה שבפתח הבית עד הירקב כל הצומח. או בכך, שהיה מסיט את פחי האשפה ממקומם אל המדרכה, הופך אותם, ושופך את תכולתם החוצה. אם מישהו חסר אותו, אלו הם בלי ספק החתולים. להם ניתנה אהבתו הגדולה. אותם היה אוסף ברחמים רבים, מאכיל ומשקה אותם, ומניח להם ללכלך את הכניסה לבית ואת חדר המדרגות. עתה, בהעדרו, עקרו החתולים אל הרחבה שליד בית-הדואר בקירבת מקום. ערב אחד בצאתה לקונצרט איתרה אותם שם. למעלה מתריסר היו במספר, מתקבצים במושב הלֵצים שלהם כשמאכל ומשקה מונחים לפניהם. נראה שנמצאה להם איזו אהבה אחרת.

השכן המופרע איננו כאן... אבל גם חנקה איננה. "היא לא סבלה הרבה, שח להם בנהּ. "הכל הלך מהר מאד. היא היתה מתה כבר כשהגיעה לבית-החולים." מהיכן למישהו לדעת אם סבלה, או לא. היש למדוד את הסבל בזמן? כה מורגלים אנשים למדוד כל דבר, אם בכסף, אם בזמן... כלום ניתן בכלל להעריך חצי-דקה של כאב בלתי נסבל? "היא לא סבלה הרבה" נוהגים להתנחם הנשארים החיים. מן המרפסת שלה היתה רואה את חנקה במטבחהּ, עומדת ליד הכיריִים ובוחשת בסירים. לבושה היתה לרוב ברישול, מין תחתונים ארוכים וחלוק פרחוני. זה זמן שאינה רואה אותה. שכֵנה אחרת שם במטבח, והחלון סגור. אכן, זה זמן שאין חנקה חומקת אל דירת הוריה לחטוף כמה מציצות מן הסיגריה, שלא העזה לעשן בביתה. לא, היא לא מתה מסרטן ריאות, כי אם ממכה במפרקת עקב נפילה במדרגות.

כל ביקור שלה בארץ הוא כעלייה לרגל אל רחוב ילדותה המזדקן. תמיד היא תרה אותו מחדש, פוסעת לאורכו ולרוחבו, אבל דומה שתמיד היא איכשהו נמשכת אחורה...

נדחקת אל אישהּ בצר לה, שב ועולה בה הספק, אותו ספק שנות אלפַּיִם, שבכלל אינם כאן, אבא ואמא, כמו... כמו כשבאים לבקר מישהו והוא לא בבית. יתירה מכך, שבעצם מעולם לא היו כאן. ביִראתם מפני המופשט, שהוא כריק - והרי ידועה חרדת האדם היא ה - horror vacui - יבקשו להם אחיזה באחוזת-קבר. לאמיתו של דבר מה שנטמן כאן אינו אלא משהו יָתֵר. כעור זה שהנחש מַשילו. מה שנטמן כאן הוא מה שהשאירו ההורים לאחר שעזבו ונתעופפו להם עם משק כנפי הציפור. ואילו מה שעומד וקיים הוא הקֵן שבנו בנשמתה. קן חי שאינו מתרוקן, רוחש גוזלי-זכרונות ומלא ביצים שטרם נבקעו. כיוון שמה שפעם חי באמת אי אפשר לו שיסוף. שהרי אין לך דבר הולך לאיבוד וזו רק הצורה שמשתנה, ומעבר לכל הצורות המתחלפות זו בזו שלטת הרוח. היא-היא שנופחת בחומר ומקנה לו את צורתו. האין מותר הפסל האומנותי מן האבן הגלמית אף הוא ברוח? בדומה לאלוהים שהפיח מרוחו באדם, מפיח האדם מרוחו בכל מעשה אומנות שלו. "בצלם אלוהים עשה את האדם", אך כלום יש לאלוהים "צלם"? "שהבורא יתברך שמו אינו גוף... ואין לו שום דמיון כלל". לפיכך אין זאת אלא שאותו "צלם אלוהים" שבו נברא האדם אף הוא יסודו ברוח. והרוח מתקיימת תמיד. אין לה ראשית, ואין לה אחרית, ויכולה היא להיות בכל המקומות בבת אחת. הנה אף עכשיו היא מסיעה עננים מעל, סורקת דשאים מתחת, מעבירה מיתרים סמויים בצמרות להפעים פעמוני פעמים רחוקות, ומעלעלת בדפי הסידור להקיץ נרדמים משנתם.