אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

שתיקה שהופרה

מנחם מ' פאלק

גיליון מס' 3 - תשס"ז * 2006

לאחרונה ראו אור ברצף שלושה ספרי שירה של אברהם (אברי) גלברשטט, וזאת החל מאמצע 2005. הספרים החדשים הם: "פזל מצבות", "קלפים טרופים" ו-"ניצוצות של אגדה".

ספרים אלו הופיעו לאחר שתיקה ארוכה, שתיקה של כעשרים וחמש שנים.

שלושת הספרים שפורסמו בסוף שנות השבעים היו: "ללא" (תשל"ו), "את ואני ואנחנו" (1976), ו-"בארץ זרועת שנהבים" (1979).

מאמצע השנה שעברה - 2005, דחף הכתיבה חזר כנראה אל הכותב ועשה בו מעשה כשפים, עד אשר חזר אברהם לכתוב שירים. באופיים הם דומים ושונים כאחת, לאלו שבעבר.

דומים, מבחינת חלק מהנושאים המופיעים בהם, כדוגמת שירי אהבה, שירים פילוסופיים ומעט שירים בהם שוררת אוירה קודרת, פסימית, אוירה של חשבון נפש.

שונים, בעיקר באינטנסיביות שבהם אותם הנושאים מובאים. השוני בולט גם מבחינת השפה. השירים מן העבר היו שזורים בשפה ומוטיבים מן המקורות ובעיקר מן התנ"ך, לעומת שפה פשוטה, לירית המאפיינת את שירתו החדשה.

במאמר זה אנסה להתייחס לכל ספר בנפרד ולסיום אגע מעט במכלול הנרקם בהסתכלות על כל הספרים החדשים יחד.


פזל מצבות
כצפוי, אתחיל בספר הראשון "פזל מצבות", ספר המשתרע על 80 עמודים, פותח בפרולוג, מחולק לחמישה פרקים, ומסיים באפילוג.

שמו של הספר הראשון הוא כאמור "פזל מצבות" ותת הכותרת שלו היא "שם חקוק זמנית".

אין שם מתאים יותר לספר מאשר שם זה. האווירה המשותפת לכל פרקי הספר היא אווירה מקברית, רצופה תמונות של בתי קברות, מתים, והדמויות שעדיין לא מתו הם בדרכם לבית עולם.


שער הספר


תיאורי המציאות רובם, ובכלל זה בני האדם המוזכרים, בעלי העיסוקים השונים, מלווים ונמצאים במחיצתם של שלדים. כך למשל בשיר "חדר המתים" בעמ' 31:
חֲדַר הַמֵּתִים
יוֹצְאִים לָהֶם הַמֵּתִים
מִתּוֹךְ הַתָּאִים וּמַחְלִיטִים:
הַלַּיְלָה נְשַׁנֶּה סְדָרִים
נְכַבֶּה אֶת הָאוֹרוֹת
נִתְחַלֵּף בַּמְּקוֹמוֹת.
מְשַׁדְרְגִים אֶת דִּסְקִיּוֹת הַזִּהוּי
מוֹחֲקִים אֶת סִבַּת הַפְּטִירָה
וַאֲפִלּוּ מְחַדְּשִׁים
אֶת שְׁמוֹת הַמִּשְׁפָּחָה.

אֵיזוֹ הוֹלֵלוּת הַלַּיְלָה בַּחֲדַר הַמֵּתִים.
זֶהֻיּוֹת בְּדוּיוֹת
הֵם מַחְלִיפִים זוּגוֹת.
קוֹפְצִים וְרוֹקְדִים
עַל הָרְצָפוֹת הַקָּרוֹת
וּצְלָלִיּוֹתֵיהֶם עַל הַקִּירוֹת.
סוֹף סוֹף הֵם עוֹשִׂים דִּין לְעַצְמָם
בְּלִי חֶשְׁבּוֹן לִסְבִיבָתָם.

נִדְמֶה הָיָה כִּי עוֹד רֶגַע
תַּחֲזֹרְנָה הַנְּשָׁמוֹת
לְתוֹךְ הַגּוּפוֹת הַמְּשֻׁלְהָבוֹת
הַכָּל כָּךְ חַיּוֹת.

עִם הַנֵּץ קַרְנֵי הַחַמָּה הָרִאשׁוֹנוֹת
כְּמוֹ עַרְפָּדִים הֵם חוֹזְרִים לָאֲרוֹנוֹת.
כָּל אֶחָד לְזֶהוּתוֹ,
לְחַיָּיו,
לְמוֹתוֹ.

המוות הוא גורלו של האדם בעקבות החטאים או בלעדיהם. אך גם לאחר המוות אין את מי לזכור, אין במה להתנחם, ועל כן, השם שעל המצבות חקוק בהן זמנית.

יחד עם זאת הכותב רץ אל גורלו, כפי שרואים כבר בפרולוג המשמעותי הפותח את הספר, בשיר "הגעתי" בעמ' 5 (הבית האחרון):
"לְעִתִּים פָּסַעְתִּי בִּזְהִירוּת,
לְעִתִּים רַצְתִּי לִקְרַאת הַבָּאוֹת
הַצְּפוּנוֹת בְּגוֹרָלִי.
עַד שֶׁרוּחַ הֵעִיפָה צָעִיף מֵעֵינַי.

וְהִנֵּה
הִגַּעְתִּי."

התנועה המצטיירת בשירים השונים בספר זה היא מלמטה אל השמים מעל, או משם למטה עד לעמקי האדמה. בשיר "האגם" (עמ' 14):
"שְׁלָדִים שְׁלָדִים
יָצָאנוּ לִרְחֹץ בְּמֵימֵי הָאֲגַם."

ובתחילת השיר "דין וחשבון" (עמ' 33):
"עָלִינוּ לְמַעְלָה לִדְרֹשׁ דִּין וְחֶשְׁבּוֹן
עַל מַעֲשֵׂינוּ."

ובסופו המפתיע משהו של אותו השיר:
"פְּקֻדָּה נִשְׁמְעָה מִיָּד לְשָׁלְחֵנוּ חֲזָרָה
וּלְצַיְּדֵנוּ בְּמִכְתָּב פְּטוֹר
מִלַּעֲלוֹת שׁוּב לַמְּרוֹמִים.
לְהִשָּׁאֵר לְמַטָּה
הַרְחֵק מֵעוֹלָם הַגַּנִּים
וְלִחְיוֹת
עַד קֵץ
הַיָּמִים."

יתכן שהעמדה הקודרת המשתקפת מרוב שירי הספר הזה מביעה מחשבות על הזקנה והמוות המציצות מבין המילים הקשות, ואולי את היאוש מאזלת היד לעזור לזולת ולעצמנו. שני המוטיבים גם יחד עלולים להוביל, בצורה פואטית לאובדן, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בשיר "מחפשי הגשרים" שבעמוד 30:
מְחַפְּשֵׂי הַגְּשָׁרִים

רַצְנוּ מִגֶּשֶׁר לְגֶשֶׁר
מִתַּחְתֵּנוּ נְהָרוֹת שׁוֹטְפִים.
בִּקַּשְׁנוּ לְהַצִּיל אֶת הַמִּתְלַבְּטִים
שֶׁעוֹד לֹא קָפְצוּ מֵהַגְּשָׁרִים
אֶל מֵימֵי הַנָּהָר הַגּוֹעֲשִׁים.

דִּבַּרְנוּ אֶל הַדְּמֻיּוֹת הַכֵּהוֹת
שָׁפַכְנוּ לִבֵּנוּ
גַּם הִזְכַּרְנוּ אֶת נְעוּרֵינוּ, פְּחָדֵינוּ, חֲשָׁשׁוֹתֵינוּ.

הָיוּ שֶׁרָכְסוּ מְעִילֵיהֶם
סַבּוּ לְאָחוֹר וְנָסוֹגוּ.
הָיוּ שֶׁהֵלִיטוּ עֵינֵיהֶם
הִמְשִׁיכוּ בְּהִרְהוּרֵיהֶם
וְהֶאֱזִינוּ בְּשֶׁקֶט לִתְחִנּוֹתֵינוּ.
גַּם אֵלֶּה שֶׁהָיוּ כְּבָר בְּמַעֲלֵה הַגֶּשֶׁר
קְרוֹבִים לְמַטְּרָתָם וְצִלָּם הַכָּבֵד מֵאֲחוֹרֵיהֶם
הִקְשִׁיבוּ לָנוּ, הִסְּסוּ
וְהֶחְלִיטוּ לִדְחוֹת אֶת הַהַכְרָעָה.

מִהַרְנוּ מִגֶּשֶׁר לְגֶשֶׁר
לְהַצִּיל אֶת הַנִּדּוֹנִים.

הִצְלַחְנוּ
אַךְ עָיַפְנוּ.

רוּחַ עֶרֶב נָשְׁבָה בְּגַבֵּינוּ
עֲנָנִים שְׁחֹרִים כִּסּוּ
אֶת שָׁמֵינוּ.

עֲיֵפִים וְקוֹדְרִים קָפַצְנוּ

לא מן הנמנע שמחשבות כגון אלו הובילו לשתיקה הארוכה בין שלושת הספרים הראשונים לבין הספרים החדשים.

כדי לברר זאת עלינו לפנות ולבדוק אם בספרים הבאים נימה פסימית זו מְפַנָּה את מקומה לנימה אחרת, נימה המאפשרת הן קיום פחות קודר והן כתיבה יותר אופטימית.

* * *
קלפים טרופים
הספר השני "קלפים טרופים", הכולל 104 עמודים, נסוך רובו כתיבה אופטימית יותר, כפי שניתן לְצַפּוֹת מספר נגוע בנימה דקה ועדינה של מיסטיקה. נימה זו נרמזת כבר בשם הספר, "קלפים טרופים", בשם הנלווה של הפרולוג, בשמות ששת הפרקים וכן באפילוג. כל אחד מהם הינו קלף טַרות מסויים המהווה תמרור דרך לשירים שבפרק עצמו.

ואלו שמות הפרקים:
קְלָף מַקְדִּים - אָס: פְּרוֹלוֹג; קְלָף רִאשׁוֹן - הַנָּזִיר: חֶשְׁבּוֹן הַנֶּפֶשׁ; קְלָף שֵׁנִי - הָאוֹהֲבִים: תַּבְנִית הַגּוּף; קְלָף שְׁלִישִׁי - שְׁתֵּי חֲרָבוֹת: בְּטֶרֶם סְעָרָה; קְלָף רְבִיעִי - הַמִּגְדָּל: גִּלְגּוּל מִקְרִי; קְלָף חֲמִישִׁי - שִׁבְעַת הַגְּבִיעִים: בְּשִׁלְטוֹן הַחֲלוֹמוֹת; קְלָף שִׁשִּׁי - שְׁמוֹנָה מַטְבְּעוֹת: בְּזֵעַת כַּפָּם; קְלָף מְסַכֵּם - הָעוֹלָם: אֶפִּילוֹג.
שם הספר מרמז על גורם כל שהוא, שטרף את קלפי חייו של הכותב והנימה המיסטית שבו עוזרת לצאת ממצב הרוח הקודר של הספר הקודם.

חשבון הנפש שהיה מנת חלקו של הספר הקודם מתחלף בספר זה ומאפשר לפתוח דף חדש, דף של אהבה, או כשם הפרק השני בו, "האוהבים ־ תבנית הגוף". אווירה זאת בולטת כבר החל מהשיר הראשון והיפה במיוחד שבפרק זה, "זִכָּרוֹן" בעמ' 21:
זִכָּרוֹן
הִשְׁאַרְתִּי לָךְ
אֶת הַשְּׂמִיכָה חַמָּה,
אֶת הַכָּרִית רַכָּה,
סֵפֶל קָפֶה מַהְבִּיל
וְסֵפֶר שִׁירִים פָּתוּחַ.

הִשְׁאַרְתִּי גַּם אֶת
תַּבְנִית גּוּפִי עַל הַמִּטָּה
כְּדֵי שֶׁתִּזְכְּרִינִי כְּמוֹ שֶׁאֲנִי.

בַּבֹּקֶר הֵסַטְתְּ אֶת הַוִּילוֹן -
אוֹר שֶׁל אֶתְמוֹל הָיָה עֲדַיִן בַּחַלּוֹן.

עַל הַשֻּׁלְחָן מִכְתַּב פְּרֵדָה,
אַל תִּפְתְּחִי אֶת דֶּלֶת הָאָרוֹן.

חלק מהשירים עוסקים בעולם הילדות או בזיכרונות מתקופה מוקדמת בחיי המשורר. ילדות זו השאירה חותם עמוק בנפשו המתגבשת, המתבגרת של הכותב, שאת ביטויה הספרותי אנו רואים בשיר "יַלְדוּת שֶׁחָלְפָה" בעמ' 78:
יַלְדוּת שֶׁחָלְפָה
בִּמְעָרוֹת דְּהוּיוֹת
אֲנִי מְכֻסֶּה בְּכִלָּה שֶׁל חֹסֶר הָגוּת.
גּוּפִי מִתְפַּלֵּשׁ מַשִּׁיל נָאִיבִיּוּת מְסַנְוֶרֶת.

לוּחוֹת עָבָר וְגִלְדֵי צַלָּקוֹת
מוּסָתִים בִּרְעָדָה
בֵּין סַפִּירֵי עוֹלָם עוֹטֵי חוּטֵי זִכָּרוֹן
מְדַשְׁדְּשׁוֹת כַּפּוֹת רַגְלַי הָעַכְשָׁוִיּוֹת.
דַּפֵּי גְּוִילִים אֲכוּלֵי כּוּרֵי עַכְבִישִׁים
פְּרָחִים שֶׁעֲלֵי כּוֹתַרְתָּם הִתְאַבְּנוּ
צְחוֹק שֶׁהִקְרִישׁ וְדִמְעָה שֶׁהִכְסִיפָה.

רוֹצָה לָהּ דִּמְעָתִי לְהִכָּלֵא בְּתַשְׁבֵּץ זִכְרוֹנוֹת
בֵּין שְׁעוֹת זֹהַר בַּדֶּשֶׁא וְתִפְאֶרֶת הַטֹּהַר
אַךְ הוֹוֶה עַכְשָׁוִי מוֹחֵק קִסְמֵי נֶהִי שֶׁחָלַף.

וְלִי
בֶּן הוֹוֶה הֶכְרֵחִי נוֹתָר לְהַשְׁקִיף עַל מַרְאוֹת הֶעָבָר,
לְהַמְשִׁיךְ לְהִתְפַּלֵּשׁ בְּעַפְרוֹת הָרֶגַע שֶׁבַּזְּמַן
לְקַוּוֹת וּלְחַפֵּשׂ
אוּלַי אֶמְצָא עוֹד פִּרְחֵי לֵב שֶׁנּוֹתְרוּ.
בחלק מהשירים יש שימוש במוטיב החלומות. החלום הוא לרוב אקסטרפולציה של המציאות או מטפורה למה שָׁהִינוּ רוצים כמציאות. השיר "חלומות" מעמ' 75 מדגים זאת:
חֲלוֹמוֹת
כֹּה רָחוֹק הִתְרוֹמְמוּ חֲלוֹמוֹתַי.
יֵשׁ לְחַפֵּשׂ אוֹתָם עַד
דּוֹרוֹת עָבָרוּ.

יֵשׁ לְחַפֵּשׂ
בְּגָבְהֵי תְּכֵלֶת שֶׁל טֹהַר כּוֹכָבַי,
בְּנִיחוֹחַ פִּרְחֵי וַעֲסִיסֵי גִּבְעוֹלִים,
בַּסּוּפוֹת, בַּשְּׁלָגִים, בְּרוּחוֹת רוֹגְזוֹת
בֵּין עֲנָנִים עָבֵי כֶּרֶס, שִׁכּוֹרֵי זַעַם.

אֶפְסַע כַּנְפוֹת עוֹלָם
בַּשְּׁבִילִים
בִּדְרָכִים בּוֹעֲרוֹת
בִּסְלָעִים מְשֻׁרְיָנִים
בִּתְהוֹמֵי עֲמָקִים
לִתְפִלַּת הַמְּבַקְּשִׁים טִפּוֹת שְׁמוּרוֹת
בְּפִנּוֹת נִסְתָּרוֹת.

כְּרָמִים תּוֹפְחִים, עֲנָבִים בְּשֵׁלִים
בְּרָכָה הַמְּרַחֶפֶת מֵעַל.
נְהִימַת חַיּוֹת, צִיּוּץ צִפּוֹר,
רִשְׁרוּשׁ הַשֶּׁקֶט, לִבְלוּב שִׁבֹּלֶת,
עֲרָבוֹת פְּרוּעוֹת.
אֶשְׁאַל כָּל עוֹבֵר אֹרַח כָּל שׁוֹמֵר:
לְאָן נֶעֶלְמוּ חֲלוֹמוֹתַי?
לֹא, הֵם לֹא יֵדְעוּ.

כָּךְ גַּם אֲנִי.

ניצוצות של אגדה
נסיים חלק זה בסקירה בספר השלישי "ניצוצות של אגדה".

קריאת הספר השלישי מחזקת את הרושם של מעבר הדרגתי ממצב רוח פסימי-מקברי לאופטימי, סנטימנטלי, מלנכולי.

הספר עצמו מופק בשני צבעים ובצורה אלבומית נאה. הוא כולל יותר שירים מספריו הקודמים, אך קצרים בהרבה, מסודרים שוב, בפרולוג ואפילוג ועוד חמישה שערים, ובסך הכל 56 עמודים. רוב השירים חסרי כותרת, דבר התואם את אורכם וכן את תחושת "החלוף" שבנושאים אותם הם מבטאים.

השירים ברובם הם מיניאטוריים, כעין אמרות כנף ליריות. הסיבה לכך אולי טמונה בעובדה שהרגעים המתברכים באהבה, רוחם כמו רוח החלום, כמו רוח האגדה, הם קטנים, מיניאטוריים, חולפים, חמקמקים. השיר "רוצה אני לחלום" בעמ' 9 אומר זאת במפורש:
רוֹצֶה אֲנִי לַחֲלֹם
אוֹתָךְ לָנֶצַח
רוֹצֶה אֲנִי שֶׁלֹּא אֶצְטָרֵךְ
לְהִתְעוֹרֵר
וְלָתֵת לַחֲלוֹם לְהִתְאַדּוֹת.

בספר כלולים שירים שהם על סף האמירה הפילוסופית, (פרק "אדוות של הארה") אמירות שיריות על מהות החיים. המחשבות הפילוסופיות נשמעות כחשבון נפש של אמצע החיים, כמו למשל בשיר "כשאפול בפעם הבאה" עמ' 30:
כְּשֶׁאֶפֹּל בַּפַּעַם הַבָּאָה
אַל תָּרִימוּ אוֹתִי.
תְּנוּ לִי לְהִתְרוֹמֵם
בְּעַצְמִי בְּרִחוּף אִטִּי
מֵעַל לַחֲלוֹמוֹתַי
שֶׁלֹּא הִתְגַּשְּׁמוּ.

שירי האהבה שבספר סוגרים מעגל שהחל בספר "את ואני ואנחנו" שראה אור לפני כמעט שלושים שנה ומתעצם בספר הנוכחי בציורים עדינים כמו בשיר "בלילה כשהאבות" בעמ' 14:
בַּלַּיְלָה כְּשֶׁהָאָבוֹת יְשֵׁנִים
וְהָאִמָּהוֹת נִרְדְּמוּ
קָמִים לָהֶם הַתִּינוֹקוֹת
וּמְשַׂחֲקִים עִם הוֹרֵיהֶם הָאֲמִתִּיִּים
הַמַּלְאָכִים.

החידוש העיקרי והמשמעותי בספר זה הוא בשירי המשפחה, בעיקר על ההורים, בפרק "ענפים של קירבה" משם נביא את השיר "חרש עץ היה אבי" עמ' 43:
חָרַשׁ עֵץ הָיָה אָבִי.
נַגָּר. "יְדֵי זָהָב" קָרְאוּ לוֹ.
כַּפּוֹת יָדָיו הַגְּדוֹלוֹת
הֵפִיחוּ רוּחַ חַיִּים
בְּלוּחוֹת הָעֵץ הָאֲרֻכִּים
וְהַמְּצֻלָּקִים.
כְּשֶׁיָּשַׁנְתִּי בַּלֵּילוֹת
עַל מִטַּת הָעֵץ שֶׁעָשָׂה
וּכְשֶׁנַּחְתִּי בַּיָּמִים
עַל הַכֻּרְסָא שֶׁבָּנָה
הָיָה לִי אֶל מִי לְדַבֵּר.

כנראה, היה צורך בזמן רב והכנה נפשית מעמיקה עד אשר שירי המשפחה יצליחו לפרוץ את המחסום של העיבוד הפסיכולוגי והזכרון האישי כדי למצוא את מקומם הראוי על הדף.

* * *

לסיכום ניתן לומר, ששתיקה ארוכה מדי עלולה, במקרים מסוימים, להפוך לאינסופית, משתקת. במקרה של אברהם גלברשטט, ההיפך הוא הנכון. השתיקה הסתיימה באופן מפתיע כעבור עשרים וחמש שנה בפרץ של יצירה, במעבר אווירה מדורג, החל מביטויים פסימיים וציורים גותיים בספר הראשון "פזל מצבות", דרך שלב מיסטי בספר "קלפים טרופים", ועד לשירה מתומצתת, לירית, חדה ומשכנעת בספר "ניצוצות של אגדה".

הלהט של הכתיבה חזר והעניק כוחות חדשים ורעננים להמשיך ביצירה, שהיא חלק בלתי נפרד מאומן אמיתי. אגדת הכתיבה נמשכת, כפי שנאמר בפרולוג "משחקי האגדה" בעמוד 5 של הספר האחרון "ניצוצות של אגדה":
מִשְׂחֲקֵי אַגָּדוֹת
רִצַּפְתִּי אֶת הַשְּׁבִיל הַמּוֹבִיל לְבֵיתֵךְ בִּפְרָחִים
שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת סְדוּרוֹת, מִבְּלִי לְהַשְׁאִיר עֲקֵבוֹת.
הֵם גְּדֵלִים וְרָבִים וּמְכַסִּים אוֹתָנוּ בְּצִבְעֵיהֶם.
רַק אֲנִי וְאַתְּ מֻסְתָּרִים מֵעֵינֵי כֹּל
מְשַׂחֲקִים אֶת גִּבּוֹרֵי אַגָּדוֹת יַלְדוּתֵנוּ.
לוֹבְשִׁים וּפוֹשְׁטִים צוּרָה.

כְּשֶׁעָיַפְנוּ קָרָאנוּ לַסּוּס הַמְּעוֹפֵף
כְּדֵי שֶׁיִּקָּחֵנוּ מַעְלָה מַעְלָה
אֶל הַמָּקוֹם בּוֹ נוּכַל לִקְרֹא בְּנַחַת סִפּוּרִים
מִבְּלִי לְהִפָּגַע מִיִּסּוּרֵי גִּבּוֹרֵיהֶם.

וְאָנוּ כָּתַבְנוּ אֶת הָאַגָּדָה שֶׁלָּנוּ.