מעמקים - שלוש טעימות מתוך ספרי החדש
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

שלוש טעימות מתוך ספרי החדש

יוסף אורן

גיליון מס' 47 - ניסן תשע"ב * 4/12

שלוש טעימות שלהלן הן מתוך פרקי ספרי החדש – "ניתוץ מיתוסים בסיפורת הישראלית", שהוא הכרך ה-21 בסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית".

שלוש הטעימות מהוות ביחד סדרה קצרה הבוחנת את קורותיו של המותג "ספרות נשים" מאז הוחדר לסיפורת הישראלית לפני כשני עשורים על-ידי קבוצה של חוקרות מיגדר שפעלו בספרות. פרקים חדשים אלה משלימים את הדיון הנרחב בספר קודם מהסדרה – "הקול הנשי בסיפורת הישראלית" אשר הופיע ב-2001, שעורר עליו אז את חרונן של חוקרות המיגדר בספרות ועדיין ממשיך מדי פעם לספוג מזעמן גם כיום.

הטעימה הראשונה תהיה מפרק בספרי אשר דן ברומאן החדש של צרויה שלו – "שארית החיים", שבעלילה המרכזית מתוך שלוש העלילות המסופרות בו מפתיעה המחברת, שהביעה בספריה הקודמים השקפה פמיניסטית, בכך שהיא מציגה בו כעת עמדה מפוכחת יותר כלפי הפמיניזם והישגיו – עמדה שניתן להגדירה כעמדה פוסט-פמיניסטית.

הטעימה השנייה תהיה מפרק בספרי אשר דן ברומאן החדש של יעל הדיה – "רביעי בערב", שבו היא בוחנת את המצוקה המשותפת של הורים משני המינים – גם של האימהות וגם של האבות. בכך צירפה הדיה כרך נוסף לספריה הקודמים, שבהם ביטאה התנגדות עקרונית למותג "ספרות נשים". מול מאמציה של התנועה הפמיניסטית להחדיר את השקפותיה לתחום הסיפורת הישראלית – מציבה יעל הדיה פעם נוספת עמדה מסתייגת ואמיצה ברומאן "רביעי בערב" שבו היא עוסקת במצוקת ההורות המשותפת לאימהות ולאבות.

הטעימה השלישית תסכם את המיני-סדרה בכך שתסקור את קורות המותג "ספרות נשים" בחיי הסיפורת הישראלית ותסכם את מצבה כיום בהשוואה לתקוות הגדולות שטיפחו ביחס אליה חוקרות המיגדר בספרות.

טעימה ראשונה: שלוש העלילות ברומאן "שארית החיים"
ברומאן "שארית החיים" הצליחה צרויה שלו לגלף שלוש דמויות מעניינות ושונות זו מזו, וגם הצליחה להעניק לשלושתן נוכחות מרשימה, אך עלילות שלושת הגיבורים אינן שוות באיכותן והן גם נכתבו על-פי מסורות שונות של הסיפורת.

ברומאן "שארית החיים" ממשיכה צרויה שלו לשמור נאמנות לסוגה הריאליסטית בסיפורת. ואף על פי כן הצליחה בו להיחלץ ממשבצת "הרומאן הפמיניסטי" בעזרת שתי הכרעות מוצלחות. הראשונה – על-ידי שהפקידה את פעולת הסיפר בידי מספר יודע-כל (בעוד שבספריה הקודמים הפעילה מספרות-דמות – גיבורות שסיפרו על חייהן בלשון "אני" ובנימת וידוי). והשנייה – על-ידי שנטשה את ההיצמדות לגיבורה אחת, אשר מספרת את סיפור חייה מנקודת-המבט הסובייקטיבית שלה. בעשותה כך העמיסה על עצמה משימה מורכבת יותר – לשזור עלילה משלושה סיפורי חיים של בני משפחה אחת, ולהזרים במקביל, באמצעות מספר יודע-כל, את התודעות של שלוש מהדמויות המרכזיות במשפחה זו.

אף שצרויה שלו הצליחה לשזור בעלילה משפחתית אחת את סיפורי החיים של חמדה בת ה-80 ושל ילדיה: דינה בת ה-45 ואבנר בן ה-43 – אטען בפירוש זה, כי תחת המטרייה של שם הרומאן, כינסה בו שלוש נובלות שניתן לזהותן בבירור כעצמאיות, היות שכל אחת מהן עוסקת בנושא שונה וגם כתובה על פי מסורת שונה של הסיפורת. הפרדתן של שלוש הנובלות זו מזו היא פשוטה למדי. מאחר שסיפור החיים הרצוף של כל גיבור פוצל ליחידות קצרות שפוזרו בפרקיו של הרומאן השלם – מומלץ לקורא לכנס מחדש את היחידות המספרות על כל דמות, בקריאה נוספת של הרומאן, כדי לקבל שלוש עלילות אשר כל אחת היא בהיקף של נובלה.

מאיחוד 7 היחידות של חמדה בת ה-80 יקבל הקורא נובלה שעלילתה מיסטית. סיפור-חייה של חמדה קשור באגם המיסתורי שאליו נקשרה נפשה בילדותה, הוא אגם החוּלה שבשארית חייה היא נכספת לראותו פעם אחרונה. וממש ברגע מותה היא מצליחה להגשים את הכיסוף הזה וסוף-סוף נפרדת מהחיים בשלוות-נפש שלא זכתה בה במשך כל שנות חייה.

מצירוף 10 היחידות של אבנר יקבל הקורא נובלה שעלילתה כתובה במסורת הסיפור הרומנטי. בשארית חייו נכסף אבנר בן ה-43 לטעום את טעמה של אהבת-שלֵמות שלא טעם את טעמה בכל שנות נישואיו עם אשתו שלומית. אף שהתמסר למסע החיפוש אחרי אישה, שהאמין כי תגשים עבורו את רצונו "להיות אוהב ולהיות נאהב", כפו עליו העובדות שהתבררו לו אודותיה להתפכח מהחלום הרומנטי אשר שבה את לבו.

כינוס 12 היחידות של דינה יעניק לקורא נובלה שעלילתה היא פוסט-פמיניסטית. אחרי שדינה הגשימה בחייה עד גיל 45 תשוקות עיקריות שלה כאישה, היא מבקשת להגשים בשארית חייה רצון נשי שגם בתקופת הבְּלוּת היא מסוגלת לממֵש – להעניק אהבת-אם לילד מאומץ. הבחירה של דינה באימהות – שהיא תשוקה קמאית של הנשים – כמטרה החשובה ביותר לה כאישה, מעידה על השינוי שהתחולל במושגי הערך שלה. בכך חתמה את הפרק הפמיניסטי בחייה ופתחה בהם את הפרק הפוסט-פמיניסטי. אם התרכזה בעבר ב"שבירת תקרת הזכוכית", בהסרת המיגבלות והמיכשולים שהציבו בפניה הגברים (אביה, בעלה וראש החוג באוניברסיטה), תתרכז מעתה בגיוס כל יכולותיה לגידול הילד המאומץ – לאימהות.

דמויות חיוניות
ברומאן הנוכחי הצליחה צרויה שלו במשימה העיקרית שהציבה לעצמה – לגלף שלוש דמויות שונות מאוד זו מזו, ולהעניק לשלושתן נוכחות מרשימה. ואף על פי כן אין סיפורי החיים של שלושת הגיבורים שווים באיכותם.

העלילה הפחות משכנעת מבין השלוש היא העלילה המספרת במסורת הסיפור הרומנטי את סיפור הבילוש של אבנר אחרי דמות האשה האוהבת שחלם לאהוב אותה ולהיות נאהב על-ידה. העקשנות שגילה אבנר באיתור עקבותיה של טליה סתרה את תיאורו כגבר הסולד מהגבריות שהקיבוץ והצבא טיפחו כדגם מופתי של בני מינו. כך, למשל, תהה כאשר אנס את אשתו, שלומית, בשנתה, אם כיבוש אישה ב"בולמוס חייתי" היא הגבריות, אשר אותה "חשים הגברים האמיתיים, הבועלים נשים רבות, היורים ברובים שלהם?" (169). אחרי שהובלטו תכונות "נשיות" אלה באישיותו, הצטייר כדמות קומית בתור מאהב, ודווקא בסצינות שבהן היה אמור להגשים את מטרתו הרומנטית, אחרי שהצליח למצוא סוף-סוף את ד"ר טליה פרנקו וגם הוזמן להתארח בדירתה.

אילו לפחות העמידה צרויה שלו מול אבנר את טליה בדמות אישה דעתנית, שאיננה משתפת פעולה עם חיזורו המהוסס אחריה, אלא מנפצת באופן נחרץ יותר את חלומו הרומנטי, היה מתקבל כסביר יותר הכישלון שלו להגשים איתה את קשר האהבה שכה השתוקק לו. אך על-ידי היענותה של טליה לפנייתו של אבנר אליה וההסכמה המיידית לארח את אבנר בדירתה, ואף מעבר לכך – לאפשר לו לגעת בה – לא רק רוקנה מתוכן את הגבריות של אבנר, אלא גם החלישה את עוצמת הניפוץ של ההזייה הרומנטית שביקש לממש עבור עצמו בשארית חייו.

שבירה מסוג אחר החלישה גם את עלילת סיפור-חייה של דינה. במקרה שלה אין דופי בפיתוח הפסיכולוגי של דמותה הנשית, כי היא מתפתחת באופן עקבי בכל היחידות המספרות עליה, מרגע שבהשפעת סימני הבלות היא מרגישה ששוב איננה נחוצה לבעלה ולבתה ועד שהיא מגשימה את רצונה להעניק בשארית חייה את אימהותה לילד מאומץ מאוקראינה. יתר על כן: כדמות נשית דינה היא גיבורה היוצרת אמפתיה חזקה עם מניעיה האנושיים להעניק אהבה לילד שלא זכה באהבת הוריו הביולוגיים. אך בשלב מסויים מוסבות היחידות המספרות עליה ליחידות פולמוסיות בעד ונגד רעיון האימוץ. הדיאלוגים האמירתיים האלה רבים מדי וארוכים מדי, ולכן לא רק שהם מעכבים את התקדמות העלילה, אלא גם פוגמים בעוצמת השכנוע שהושקעה בעלילה קודם לכן. ואחרי העיכוב, אשר פוגג את קסם אישיותה הכובשת של דינה, הואצה העלילה מחדש, אך הפעם כדי לסגור אותה בסיום מלודרמטי מרגש, שלא לומר גם צפוי, על-פי מסורת הסיפור הפמיניסטי.

סיפור-החיים של חמדה הוא השלם והמעניין מבין השלושה ששולבו ברומאן הזה. אין ספק, הזרמת התודעה של חמדה היתה האתגר הקשה ביותר שהציבה לעצמה צרויה שלו בכתיבת שלוש הנובלות, כי היה עליה להתמודד לא רק עם תודעה של אישה כמעט כפולה מהגיל שלה כיום, אלא גם עם תודעה של בן-אנוש בימיו האחרונים, כאשר תודעתו עוברת לסירוגין ממצב של צלילות-דעת והתמצאות בסובב אותו למצב של עירפול הזיכרון והתנתקות מהממשות. והיא עמדה באתגר הקשה הזה בהצלחה מעוררת כבוד. אך בנוסף לכך, העלילה המספרת על חייה של חמדה היא המורכבת, הנועזת והמעניינת ביותר, כי חייה של חמדה נעים בשני מישורים מקבילים – הריאליסטי והמיסטי. ודווקא בנובלה זו השכילה צרויה שלו לשמור על נאמנות למסורת הסיפור המיסטי, האפל והמיסתורי, כאשר העניקה למסורת זו יתרון על מסורת הסיפור הריאליסטי-פסיכולוגי, שהפעילה בשתי הנובלות האחרות.

טעימה שנייה:
מצוקת ההוֹרוּת ברומאן "רביעי בערב"

יעל הדיה איננה זקוקה לאמצעים מאולצים – כגון: התקשטות בפנטסיה ובאבסורד, או החצנה-בכוח של תגובה פרובוקטיבית-דפיטיסטית על "המצב הישראלי" – כדי לכתוב רומאן ריאליסטי מרגש ומשכנע על מצוקה שהיא ישראלית אך בה-בעת גם אוניברסלית.

יעל הדיה הציבה לעצמה מטלה לחלוטין לא-פשוטה כאשר החליטה לכתוב את הרומאן "רביעי בערב" על נושא ההוֹרוּת, ולא רק במשפחה אחת, אלא בחמש משפחות שונות זו מזו, כדי להבטיח ייצוג לסוגי הורות שונים: הורות במשפחות נורמטיביות, חצי נורמטיביות וגם חריגות. על-ידי ריבוי המשפחות העמיסה על עצמה הכבדה נוספת – לספר על תופעות שונות במספר גדול של ילדים. חמש המשפחות מעלות ביחד קשיים של הורים בגידול שבעה ילדים שונים. וטרם הוספנו למניין זה את מספר דמויות המשנה, המכפיל ואפילו משלש את כמות הדמויות ששיתפה בעלילת הרומאן לחיזוק מהימנותו הריאליסטית.

הדיה התגברה בעזרת פתרונות נכונים על ריבוי הדמויות ועל ההכרח לבסס את העלילה על הפגישות של המשתתפים בקבוצת התמיכה מדי יום רביעי בערב במשך שלושה חודשים. ראשית הטילה את פעולת הסיפר על מספר יודע-כל, אשר מוסכם כי הוא מסוגל לנוע בלא קושי מדמות לדמות ולתאר את מעשיהן של כל הדמויות הן בעולם החושי-חיצוני (שחוקיו הפיזיקליים, החברתיים והכלכליים מוכרים היטב גם לקורא) והן את הפעילות המתרחשת בה-בעת בעולמן הנפשי-פנימי (כגון: חלומות, רגשות, הרהורים וזיכרונות מזמנים שונים בעברן).

כמו כן הטילה הדיה על המספר הזה להניע את העלילה בשני מסלולים מנוגדים. במסלול האחד חייבה אותו לקדם את העלילה בסדר ליניארי-כרונולוגי, בצמוד לסדר הפגישות, בלי לפסוח על המתרחש בכל פגישה בין שבעת המטופלים לבין עצמם וגם בין כל אחד מהם לבין הפסיכולוגית, עמליה פרבר. ובמסלול הפוך הטילה על "המספר" להציף להווה את עברן של הדמויות – נתחים מסיפורי החיים שלהן, אשר השתחררו אצלן בהדרגה מתוך מגירות נידחות ומודחקות, בהקבלה להתקדמות הפגישות.

ואכן, בשמונת פרקי הסיפור המְסוּפְררים מצליח ”המספר" האנונימי של יעל הדיה לעמוד במשימה שהוטלה עליו. מפרק לפרק הוא מתקדם במסלול הליניארי-כרונולוגי של הפגישות, אך בכל פרק הוא בוחר שניים או שלושה מבין המשתתפים, הן כדי לתאר את הפגישה מנקודות-התצפית השונות שלהם והן כדי להציף נתחי סיפור מזמנים שונים מחייהם בעבר. בזכות זאת מחזיק הקורא ברשותו, בסיום הקריאה של שמונת הפרקים, מידע כפול, את המידע על מה שהתרחש במיפגשיה של קבוצת התמיכה וגם את המידע הביוגרפי על חמש דמויות, שלעברן היתה השפעה מכרעת על המתרחש בהווה בין ההורים לילדים במשפחותיהן. על-ידי הפתרונות הללו, אשר בעזרתם הניעה את "המספר" מדמות לדמות, ממקום למקום ומזמן לזמן, גישרה יעל הדיה על פערי זמן ומידע בסיפורי החיים של חמשת גיבורי העלילה ובה-בעת מיקדה את העלילה בנושאו של הרומאן – ההורות.

בעשותה כך העניקה יעל הדיה גם ברומאן הזה, כמו ברומאנים הקודמים שלה, יצירה ריאליסטית משכנעת, המוכיחה שאין נושא נדוש בספרות כל עוד מתמודד איתו סופר שמתמצא בו היטב, ובמיוחד אם הוא מגיע אליו כשהוא מצויד באינטואיציות נכונות, בהשקפה מעניינת אודותיו וביכולת סיפר טבעית להמחיש את חשיבותו. אולי יצליח הרומאן הזה של הדיה להבהיר לכותבים פחות מנוסים ממנה, שהריאליזם, אבי הסגנונות, אשר כה רבים מצהירים כבר שנים כי מיצה את עצמו ומנבאים את מותו הקרוב, מצטייר כך רק ברומאנים של סופרים חסרי-דמיון וחסרי-כישרון.

יתר על כן: הרומאן הזה של יעל הדיה גם מוכיח, כי סופר ישראלי אשר כישרונו הספרותי מוכח, יכול לוותר על האמצעים המאולצים, שסופרים אחרים מנסים בעזרתם למקם את עצמם בתודעת הציבור כסופרים עכשוויים. אמנה שניים כאלה: המאמץ להדהים את הקורא ביסודות של פנטסיה ואבסורד בעלילה, והמאמץ לכלול בכל עלילת חיים גם את "המצב הישראלי" (התבטאות על "הסכסוך", על "השטחים" ועל "הכיבוש"), אף אם הנושא שבו הם עוסקים בפועל הוא אחד מנושאי "המצב האנושי" (אהבה, מחלה, הזדקנות, יחסים במשפחה וכדומה). משום כך, לא כללה יעל הדיה ברומאן הזה אירועים סוריאליסטיים ולא הזכירה פרט מהאקטואליה של שנת 2008, השנה שבה מתרחשת העלילה, שהיתה כזכור שנה שבה נאלץ צה"ל לצאת למבצע "עופרת יצוקה" בעזה, כדי להפסיק את הפגזת שדרות ויתר הישובים הסמוכים לרצועת עזה מדי יום במטר של פגזי קטיושות, מרגמות וטילים. אם הנושא שסופר קובע לעצמו חשוב בעיניו – עדיף שיתמקד בו, ומוטב שישקוד על מציאת הפתרונות המתאימים להתמודד איתו באופן דומה לאופן שבו התמודדה יעל הדיה עם נושא ההורות ברומאן הזה.

בין "אומללות" ל"חמלה"
מי שמקבל את ההנחה, כי השקפתו של סופר מוצפנת בדמויות, באירועים וברעיונות שכלל ביצירה, לא יסתייג מן המסקנה, שיעל הדיה מנתצת ברומאן הזה הנחות רומנטיות ואופטימיות שונות שמייחסים מזה דורות להורות. ואלה העיקריות בהן: אין זה נכון שהמשפחה הנורמטיבית היא המסגרת המתאימה ביותר להבאת ילדים לעולם והיא היחידה שמבטיחה להם ילדות מאושרת (כפי שמצהיר דני ברגר). אין זה נכון שגברים ונשים הופכים למאושרים יותר אחרי שהם מביאים ילד לעולם (הקשיבו לדבריו של אילן דורפמן). אין זה נכון שכוח ביולוגי מכוון אותנו להפוך להורים ומדריך את ההורה לאהוב את ילדו, להקדיש את חייו לגידולו, לטיפוחו ולהגנתו מפני הסכנות האורבות לגופו ולנפשו מהעולם (חיזרו-נא להוריהם הנוטשים של זוהר ושל דני וגלו-נא עניין פעם נוספת בסיפור החיים של גליה לביא ושל אילן דורפמן). ואין זה נכון שבין הורה לילדו מחבר קשר אהבה טבעי, ששום כוח בעולם לא ירופף אותו, לא יפרום אותו ובוודאי שלא יצליח לנתק אותו (הטו אוזן פעם נוספת למסקנתה של הפסיכולוגית עלמה).

בכל מקרה, השקפתה של יעל הדיה על ההורות איננה מבוטאת על-ידי קביעותיה, הנחותיה ופתרונה של הפסיכולוגית עלמה פרבר במסה. דבר זה מוכח מתוכנו של פרק החריג "עלמה" ומשתמע גם מכותרת המשנה של הפרק המספר עליה – "איך לנטוש הורה בשלושה שלבים". כאמור, אפשר להפיק את השקפתה של מחברת הרומאן בנושא ההורות רק מן הרומאן בכללו על שלושת מרכיביו: המסה, פרקי הסיפור המסופררים והפרק החיצוני "עלמה". משלושת המרכיבים האלה, מתברר כי השקפתה של יעל הדיה על ההורות איננה רומנטית וגם לא פסימית, היא נעה בין שתי האפשרויות הקיצוניות האלה. לכן השתמשה לעיתים קרובות מאוד במילים "אומללות" ו"חמלה" והעניקה להן על-ידי כך מעמד של מילים מוליכות בטקסט שלה. מילים אלה גם מסמנות את קצות מרחב הפעולה של ההורות – "אומללות" את הגבול השלילי, ו"חמלה" את הגבול החיובי.

ממילים אלה משתמע כי ילדים זקוקים לאהבת הוריהם והם מצפים לקבל אותה מהם. הורים צריכים לדעת איך להעניק אותה במינון הנכון: לא לקמץ בכמות האהבה שהם מעניקים לילד, כדי שהילדות לא תיזכר אצלו כילדות אומללה כאשר יהיה מבוגר, כמו כן גם אסור להפריז בכמות האהבה שמעניקים לילד, לא מחמת הסכנה שיהפוך למפונק, אלא משום הפרזה כזו חונקת ומסרסת. המילה "חמלה" מגדירה את כמות האהבה שילד באמת זקוק לה, והיא כוללת את האחריות לילד, את ההשגחה עליו, את קבלתו עם מעלותיו ומגרעותיו וגם את הנכונות לסלוח לו על מעידותיו וכישלונותיו.

הפסיכולוגית עלמה פרבר צדקה כאשר הציבה במסה את המטרה הבאה להשתתפות הורים בפגישות קבוצת התמיכה: "להציל את ילדיהם מהילדות האומללה שהיתה להם" (229). ואולי גם צדקה כאשר אמרה באחת ההזדמנויות את המשפט הבא לזוהר, אשר מכעס על כך שאמה נטשה אותה לפני שלושים שנה, הפכה לאם חרדנית החונקת בדאגתה ובאהבתה את בתה, אביגיל: "נטישה היא לא בהכרח דבר רע, לפחות אם מדובר בילד שנוטש את הוריו ולא להיפך" (357). יכולת הורה לרופף בהדרגה את אחיזתו בילדו, בהתאמה לגילו של הילד, ויכולת ילד להתנתק במועד הנכון מהוריו היא ההגדרה המציאותית להורות המגשימה חמלה.



טעימה שלישית: כישלון המותג "ספרות נשים"
אף שבמשך שני עשורים גייסו כותבות רבות את כתיבתן למאבק הפמיניסטי, הניבה הסוגה התימאטית-מיגדרית המאולצת הזו כמות מוגבלת ביותר של יצירות בעלות ערך.

במחצית השנייה של שנות השמונים במאה הקודמת, התייצבה משמרת כותבים חדשה בסיפורת הישראלית, הרביעית במספר. במשמרת זו, משמרת "הקולות החדשים", היה לראשונה מספרן של הנשים הכותבות גדול ממספר הגברים הכותבים. רשימה מדגימה מספריהן הראשונים של אחדות מהן העידה שמדובר בכותבות מבטיחות: "הדים ורוחות" (1983) ו"קול שני" (1990) של דורית אבוש (הראשון הופיע עדיין תחת הפסידונים א. דורית), "כובע זכוכית" (1985) של נאוה סמל, "תפוחים מן המדבר" (1986) של סביון ליברכט, "סביבה עויינת" (1989) ו"היכן אני נמצאת" (1990) של אורלי קסטל-בלום, "לקרוא לעטלפים" (1990) של חנה בת שחר, "סוגרים את הים" (1990) של יהודית קציר, "מוצרט לא היה יהודי" של גבריאלה אביגור-רותם (1992), "זרים בבית" (1992), של רונית מטלון, "רקדתי עמדתי" (1993) של צרויה שלו, "כפתורים רכוסים היטב" (1994) של מירה מגן ו"שלושה סיפורי אהבה" (1997) של יעל הדיה.

לרוע המזל השתבשה התפתחותן הטבעית של אחדות מסופרות "הקולות החדשים" משום באותו פרק זמן יובאה לארץ האבחנה המיגדרית, אשר שיגשגה בחקר מדעי החברה באוניברסיטאות של אמריקה. ומאחר ששם יושמה האבחנה בכל תחומי הדעת, ובכללן גם בספרות, עברו חלק מחוקרות הספרות (לילי רתוק, יפה ברלוביץ, יעל פלדמן ואחרות), שחקרו עד אז תקופות מוגדרות בתולדות הספרות העברית, למחקר המיגדרי – מחקר "ספרות הנשים". חלק מהסופרות, אשר בספרן הראשון התגלו כמבטיחות ורציניות, ורוב הכותבות שהצטרפו לכתיבה אחריהן בעשור האחרון של המאה הקודמת ובעשור הראשון של המאה ה-21 (דורית פלג, גיל הראבן, אלונה קמחי, דורית רביניאן ורבות אחרות), התאימו עד מהרה את סיפוריהן להשקפה המיגדרית-לוחמנית, בתקווה שחוקרות המיגדר כבר יקדמו אותן כדוגמאות לפריחת ספרות הנשים העברית.

בספרי "הקול הנשי בסיפורת הישראלית" (2001) – אשר בו נכנסתי ל"גוב הלביאות", כדי לחסום את השתלטותן של חוקרות המיגדר בספרות על השיח הספרותי-ביקורתי בסיפורת הישראלית – סיכמתי את הדיון הפרטני במיבחר מדגים של יצירות ממדף "ספרות הנשים" בדברים הבאים: "התכונות המשותפות של רומאנים אלה הן: כתיבה ריאליסטית 'בגובה העיניים', התמקדות בנושא 'מן החיים', שהוא אקטואלי-רלוונטי ותקשורתי, ייצוג הנושא באמצעות דמויות מצויות ומוכרות, מיקום האירועים בזירות שכיחות, מינון עשיר של תיאורי מישגלים והתנהגות פרוורטית של הגיבורים בתחום המיני, פתרונות אופטימיים לסיבוכי החיים, אירגון סצנרי וקידום ליניארי של העלילה, שפה דיבורית המתובלת בהרבה 'כמו' פיוטי-פיגוראטיבי, שזירת אנקדוטות ועיבוי הטקסט בתוספים מהתרבות (יצירות אמנות, אתרי תיירים, צילומים, ציטוטים מהשירה, פסוקים מהמקורות ועוד)".

אף שבמשך שני עשורים גייסו כותבות רבות את כתיבתן למאבק הפמיניסטי, הניבה הסוגה התימאטית-מיגדרית המאולצת הזו כמות מוגבלת ביותר של יצירות בעלות ערך. אך הנזק להתפתחותה התקינה והטבעית של התקופה הישראלית בספרות העברית כבר נעשה והיה ודאי. ראשונות הבינו זאת הסופרות עצמן, והן היו הראשונות שנחלצו במועד מכלא "הגטו הנשי", שהקימו עבורן חוקרות המיגדר בספרות, והעמידו אחר-כך ספרים ששיקפו את כישרונן העצמי ואת קולן הייחודי. והאחרות, שעודן כבולות בכתיבתן ל"ספרות הנשים", תורמות משם במירווחים דו-שנתיים כרכים ממוסחרים וחסרי-ערך לסוגה תימאטית זו, אשר מיצתה את עצמה זה מכבר.

המעוניינים לרכוש את הספר מתבקשים לפנות אל הוצאת "יחד", ת.ד. 87, ראשל"צ 75100, או באימיילyoseforen@bezeqint.net .