מעמקים - קולאז' השיר
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

קולאז' השיר
על 'סוס טרויאני מבטן התודעה' ליערה בן דוד

דינה קטן בן ציון

גיליון מס' 47 - ניסן תשע"ב * 4/12

סוס טרויאני מבטן התודעה * הוצאת כרמל, ירושלים 2011

המשוררת יערה בן-דוד היא גם אמנית קולאז', וספר שיריה החמישי "סוס טרויאני מבטן התודעה" מלוּוה בכמה מעבודות הקולאז' שלה. בצבעיהם, בדחיסות האובייקטים המייצגים שדות משמעות שונים ובצירופיהם רבי הרמזים מעניקים הקולאז'ים לשירים לוואי מעצים וסוג של מסגרת התייחסות. נקודת מפגש זו בין השירים לבין יצירות המשוררת כאמנית קולאז' מעוררת עניין ואנסה לדון בספרה של יערה בן דוד מן ההיבט המיוחד הזה.

קולאז' הוא מעצם טבעו אמנות הבלילה: בליל של צורות וצבעים בסדרי גודל משתנים, במערך לכאורה אקראי, שמובנו לעולם אינו חד משמעי, חד ממדי ומפורש, אלא כמסגרת העשויה לסמן נקודות מפגש בין מראות החיים מצד אחד לשרירות מופעיהם ולעושר הקשריהם, מצד שני.קולאז' הוא אפוא אמנות התצריף במלאכת חיבור בין עראי לקֶבע, בין מוחשי למופשט, בין סתמיות החפץ למטען הסמלי שבהקשריו, בין היעדר "עלילה" לרמזי סיפור המבצבצים מתוך שברי הצורות ובין פרגמנטים מן המצאי החומרי לבין מערך צורני חדש, המשמש ביטוי להמשגה חזותית הטבועה בחותמה החד פעמי של תודעה אנושית.

לפיכך יש בשירה מעצם מהותה מרכיב של תפיסה קולאז'ית, כצירוף בין הנתון למומשג, בין הפריט המוחשי לרמזי עולמות הספונים בהקשריו, ובין הפשט המזומן לחושים לעומק הדרש הפואטי ששפת השיר עשויה להפיק ממנו. ציור הקולאז' הנלווה מכה בצופה ביופיו החזותי, בצבעיו, בצירוף הצורות ובכוחן ההרמזי, בהיבטים הסמליים האצורים הן בפרטים והן בצירופיהם.

כך למשל בקולאז' שבעמ' 39, "שתיקה וטיפה" המתבונן מזהה שדה שלם של דגים ספק חיים ספק גוועים על יבשה צחיחה, גם מצע עלים, ספק בשלכת, עם כתמי פריחה מפתיעה, ורחוק ממעל עלה בשיא ירקותו, נוף שחלקו מעלה אווירה מיתית וחלקו מורכב מפריטים יומיומיים, כמו קופסאות סרדינים פתוחות למחצה (ובשיר בעמ' 54: קופסת שימורים שפג תוקפה / על המדרכה / ועסיסה ניגר).

במובן מסוים בדומה לקולאז' ומבחינה אחרת בניגוד גמור לאמנות זו, כל שיר הוא פרגמט שבלב ליבו עלילה זוטא, שלעיתים רחוקות זוכה להתפתח ל"סיפור" עצמאי (למשל, עמ' 43) ושלרוב נותרת בחידתיותה, כשהמפורש משמש פתח הצצה אל החידתי, הסמוי והמסתורי, שמפרטיו עולה תובנה כללית, כמקרה ה"איש שהלך במר רוחו / והיה לנחל אכזב / לא עוד יבוא / אגל טל על לחי / בשנתו של ילד / שפעם היה נעור בצעקת טובע / נטוש." אין זה סיפור, הקורא נשאר מחוץ לטווח "מעשה שהיה", כשלפניו צרוף תמונות שמזיווגן עולה הרגשת החמצה ואובדן.

הקולאז'ים, המעניקים לספר השירים מימד נוסף, מעניינים ומרשימים בצבעיהם ובצירופים הליריים ולעיתים גרוטסקיים, בקוויהם החדים והרכים, בצורות ובתבניות המגלמות תנועה דינמית, תנופה ואון, אך גם אימת הרס וכיליון המאיימים על רמזי הבית. כך למשל הקומפוזיציה בעמ' 73 כוללת פרט ממוזער בדמות הצעקה של מונק, עם הגלובוס, הפעמון, מעלות המדרגות הלולייניות – עד שהקולאז' עצמו הוא כעין שיר שנכתב בשפתם של דימויים וסמלים חזותיים.

הספר פותח בשיר "בטרם", ראשון במדור שירי נופים של ארץ רחוקה, וכבר במפגש עם הנופים השלווים לכאורה מבצבצת המודעות ל"יער ונכלוליו", ולסבך שאלת השורשים באשר היא. זו משקפת קמצוץ מן התפיסה הקולאז'ית בכללה. כמו השיר הזה כך גם שירי נוף אחרים שבמדור זה ובספר כולו יוצאים מן הרגע המסוים, המוגדר והחד פעמי, אל מרחב האפשרויות וריבוי הפנים שבהוויה. כבר בשיר השני מופיעה אמירה אישית הממקמת את האני בחלל, בזמן ובמרחב המראות: אני טיפת הגשם שכל צבעי הקשת בהּ (עמ' 10) – טיפה שבמרקמה אצורה מהות הים, וככזאת היא מוקד שרבגוניות העולם הפנומנולוגי משתקפת בה בכל צבעיה וממדיה.

המוטיב המרכזי בשירי המדור הראשן בספר, המתארים נופים בסלובניה, הוא סוג של שלווה הנסוכה על נופים אלה. אך האמנם שלווה כמראיתה? שורשי אותה שלווה למראה עין, הרחוקה כל כך מן ההוויה הישראלית – נתפסים כמהות זרה ביסודה, והאני השרה כמו "לוגמת" את כוס המראות על רמזיהם המיתיים באופן המשקף את צער זרותה בד בבד עם המאמץ להתרחק גם ממוקד הצער עצמו, ששם, בארץ הנופש על מראותיה השלווים, עדיין אין לו שם, פנים וממשות: שמיים עצומי עפעפיים / באים על חלת הדבש שלי / ומה אם צלחתי את הלילה / גב אל קיר / פנים בלי ראי. (עמ' 20).

במדור השני בספר ("שווא האהבה"), ששם, האנך זוכר את הדרך והכובד (עמ' 24), שירים על אהבה מתקשה, שבאה בברזל מלובן (עמ' 36). לפעמים בשיר הבודד נרמז סיפור שאינו זוכה לפיתוח ואינו מונכח בו אלא ברמיזה. הפרגמנט מתבשר בתוך הֶקשר המרחיב את גבולו כמעט בלשון השְׁבּעה, בתמציתיות שכוֹחה במטען הסמלי, כמו למשל בדימויי הפרח, האבן והציפור: כשהיא צוחקת היא בוכה מקרביה / שמה פרח על אבן / משחררת ציפור. (עמ' 35). המעשה האנושי מפריך לכאורה את סמליות האובייקט הנתון; את קשיחות האבן הוא מרכך בהנחת הפרח, ואת חרות הציפור מבטיח רק בשיחרורה מכלאה הסמוי אל מעופה.

שירים רבים מביעים קושי להיות אדם בן זמננו, המפורץ והמפולש, קושי לגבש זהות ולהיות מי שהינו (למשל השיר "אני", בעמ' 67). בשירים אחרים עולה הסבל, זה הפנימי, השקט, המעלה בדעת פסוק של אלתרמן על כאב ש אין לו משיח ואין לו דגלים, ודממות בלבוש אבל שומרות ערשותיו (בשיר "מעבר למנגינה", כוכבים בחוץ). כך אצל יערה בן-דוד סבלו של אדם המעיד על עצמו שקוצים צומחים לי במחשבה / ודרדר תחת הלשון. (עמ' 49).

פסוקי שיר רבים מביעים את סבל הקיום, כה גדול לעיתים עד כדי הקריאה האילמת: חבק אותי מוות / משכני אליך וארוצה! (עמ' 64). זו רק דוגמא אחת לזכרי שפת המקרא שמתחיה בשירי הספר, ובפסוק זה בהיפוך המשמעות המקורית (שיה"ש א' ד'), באופן החושף את המהות הדיאלקטית שבכל מצב אנושי, וכאן מן הסתם את משאלת המוות החבויה גם באהבה בשיא פריחתה, ואת התפילה על הפריחה, הטבועה בידיעת הגוויעה. זהו גם סבלו של אדם בן זמננו, המרגיש כי הוא עיר מעורבת מבוהלת / מבולבלת, לא מחוברת / קצותי שרופים וגו' (עמ' 65). זו מעין "הצהרה" אישית מאוד, אינטימית וייחודית לאדם, כפי שהיא מתמצה בתיאור זה, כמצב נפשי, שהופכת כמעט לתעודת זהות של ישראל דהיום. אכן השיר "אני עיר" הוא לטעמי מן החזקים בקובץ זה, כביטוי לאימת ההתפרקות, למכאובי התפרים, לתעוזת התקווה, לפעמוני השאלה והתפילה ולחשכת האיום המרחף על הכול.

בשיר שפסוק ממנו נתן לספר את שמו (בעמ' 67) ניתן ביטוי מעמיק ויפה לעמדה קיומית מורכבת, בכמה מישורים: של היחיד ועולמו אל מול הכלל והפרהסיה; של האמן מול קהל מי שאינם כותבים שירים; של נשי מול גברי; של המרחק האבסורדי שבין קיום בפועל לקיום בכוח. שהרי סוס-טרויאני-מבטן-התודעה עשוי להתפרש כחלומה הנצחי של האפשרות האחרת, החתרנית, הפוטנטית, הלכודה בגוף הרוח וברוח הגוף, שמרגע היוולדה בתודעה מזינה את משאלת הלב, אף שהחיים אינם מאפשרים לה להתממש, ואשר דולקת בנפשנו לרגעים כלפיד הסיכוי ופעמים אחרות כנר זיכרון.

במדור "רקוויאם" שבסוף הספר, שירי פרדה מאח שהלך לעולמו (והספר מוקדש לו). השירים מביעים צער גדול שבמודעות למיתה ולכיליון, ויש בהם מן העוצמה שבתמונה תמציתית, בהירה הנטענת בזכרי אירוע מיתולוגי, כמו למשל באירוע החורבן שאשת לוט קפאה למראהו. האובדן האישי מוצא את ביטויו כמוּכל בתמצית האימה חשוכת התקווה, שאשת לוט היא אחד מסמליה: מביט בי / ממעלה המדרגות / מאחורי כתפו מפטיר משהו / ועדיין אינני מבינה. / אם אביט לאחור / אראה את נציב המלח שלו / לבן כצער עולם. (עמ' 73).

שיר התולעת החותם את הספר מסתיים במילים שבהן תקוותה של השירה ואולי כל תוחלת מעשה המלים מאז ומעולם: מילים לא הולכות לאיבוד. לאחר המוות נותרות המילים, שבעצם קיומן כל נחמתנו – גם מעבר לחלוף.

פורסם ב"חדשות בן עזר" גיליון 717 אור ליום 16.2.2012