מעמקים - אישה אחת - מאת יצחק מאיר
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

אישה אחת - מאת יצחק מאיר

דב לנדאו

גיליון מס' 47 - ניסן תשע"ב * 4/12

לכאורה סיפור פשוט בתכלית הפשטות. שנות השואה במלחמת העולם השניה. שני פליטים שהגיעו ממזרח אירופה וממרכזה ובונים קן מסורתי דתי רווי חלומות באנטוורפן שבבלגיה. האישה פשוטה לכאורה לפחות בעיני עצמה, אפילו את שפת המקום אינה יודעת ונראית כאובדת עצות. הבעל לעומתה מתוחכם, מעורה במאורעות הזמן ומשתתף בהם, ואף רואה את הנולד, ומתכונן לקראתו מעשית ומכין כראוי אף את משפחתו. אם בכסף הרי בכסף ואם במקומות מפלט, הרי במקומות מפלט, ואם בשבילי הבריחה, התחנות והתומכים, הרי לפניכם השבילים, התחנות והתומכים. בגין השתתפותו ומעורבותו הוא נלקח מהם ללא חזור, ומשמש אזהרה וסימן, שהכל חייבים לנוס. האישה וילדיה עם מעט מטלטלים נסים מבלגיה לצרפת בנסיעה ארוכה ברכבת צפופה בנוסעים ועמוסה שוטרים של ווישי וחיילים גרמניים אימתניים. דרכם עוברת את מכשולי הבדיקות, החקירות וההתנכלויות ולבסוף דרך תחנות אחדות לאורך המסילה, ממשיכה בכיוון סט' קלוד, מגורי אחותה של האישה שליד הגבול השוויצרי, המקום היחיד שיש בו לפחות סיכוי קלוש להצלה. באופן פרדוכסלי מבוסס קיומם על נוכחותו המתמדת של האב הנערץ שאת דמות תבניתו, ואת עצותיו המשוערות לקחה האישה עימהם בכל מסעיהם.

שיא השיאים של כל הפנטזיות היא המציאות הממשית והמוחשית ביותר. התכנון והארגון המושלמים ביותר הם חוסר התכנון המוחלט של ההוויה האנושית המעורערת שבה שום דבר אינו צפוי מראש. העלילה נבנית מלבני הממשות המבעיתים ביותר, על יסוד מקריות של ההוויה, הנשענת על תכנון מדוקדק. לילות אפלים, גשומים וקפואים, שוטרים וחיילים נאצים חורשי רע, גויים החשודים במזימות של הלשנה, רופאים, כמרים ונזירות שאין לדעת מה בלבם. ולעומתם אישה נטולת משענת של בעל, אישה חסרת אונים בגין הריון ובגין חוסר שפה המסגירה זהות זרה, שני ילדים קטנים למטה מבני תשע שנים, חוסר הכרה מחלט של המסלול. כל הנתונים המבשרים כשלון מצויים כאן יחד. דיבור אחד לעניין או שלא לעניין יש בו כדי להפילם אל התהום. אבל החלשים הללו באמת הם הגיבורים האמיתיים דווקא בגלל חולשתם. כאודיסיאוס הנוסע הקדמון הם נוסעים ואף מגיעים לכל היעדים ויוצאים מכל הסכנות כאילו יד נעלמה מכוונת את דרכם ושומרת את צעדיהם.

לכאורה סיפור - שואה שכמותו כבר נכתבו אלפים. אבל לא. הסיפור "אישה אחת" של יצחק מאיר לא רק חשוב אלא גם טוב מסיפורים רבים אחרים. הוא חשוב מהם, כי הוא מציג לפנינו בקווים ברורים, מוחשיים ונתפסים בהוויה השכלית והרוחנית של הקורא מציאות שבני הדור הזה והבאים אחריו חסרים כלים כדי להבינה, ואינם מסוגלים אפילו להעלותה על הדעת. ספר זה חשוב כל כך, מפני שהוא נותן סיכוי לתקן במשהו את כל ההבל השחצני של בני הארץ, שפרופסורים, פוליטיקאים, רבנים, ועיתונאים משמיעים לנו יום אחר יום בשיחותיהם על השואה. שרידי השואה מצטיירים בהבל פיהם כמסכנים עלובים שאין להם תקנה, וככלי חרס שנטמאו ותקנתם היא רק בשבירתם. והנה מתברר שכל המלים כגון: זוועה. אימה, פחד וחרדה ועם זה גם המילים ביטחון, נחישות, קבלת אחריות ודבקות ביעד אין בהם אפילו כדי להתקרב אל ביטוי הולם של הפרדוקסליות בהתנהלותה של אותה "אישה אחת", ובהתנהלות ילדיה. לפנינו גיבורים ענקי אדם בתקופה שלאחר מות כל הגיבורים. לכאורה הכל מתנהל כדרך הטבע. אחר שלקחו את הגברים חייבות הנשים למלא את מקומם. ואולם זה לב ליבו של הסיפור. כאן לא די בסתם מילוי מקום. כאן האישה צריכה להצליח במה שגברים רבים לא היו מסוגלים לעמוד. עליה לעמוד בכל המכשולים, לפתור את כל הבעיות, של מזון ושל קורת גג, של משא ומתן בלי לדעת את השפה, של חינוך הילדים ושל הענקת ביטחון. דוקא אישה זו חייבת לנצח את כל הניצחונות.

מנין לה הכח לכל זה? ברור בספור שזה כוח האהבה. וכאן מתגלה שלפנינו לא רק ספר חשוב אלא גם ספר טוב. ספר זה מצליח לחדור אל העולם הפנימי של האדם - האישה – האם אל העולם הפנימי של הילדים ולחשוף לפנינו לא רק את כוחם אלא גם את הסוד העמוק של כוחם. אף על פי שאנו מוצאים בסיפור דיאלוג מאוד עניני על גורל, על הצלה ופה ושם על אמונה ועל תפיסת עולם, באמת לפנינו סיפור אהבה גדול שאין דוגמא לו בספרות של ימינו אלה. הנאהב הנערץ מרחף על הסיפור כולו ואף על שיחותיהם של האם וילדיה. כמו אצל אלתרמן זוהי "פגישה לאין קץ", אהבה המתקיימת לנצח, שבה "עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא" ואהבה זו היא בחינת "לנצח אנגנך" (אלתרמן). לפנינו אהבה שהיא מעבר למות, ועל כן היא, "האישה האחת" לעולם אינה לבד. היא תמיד מספרת את הכל לבעל שאיננו, והיא תמיד שומעת את דברו, את דעתו ואת עצתו. הוא ניצב לידה ותומך בה לאורך כל הדרך. היא שומעת אותו כל יום שמיעה מוחשית שבלב, שהיא מוחשית הרבה יותר מן השמיעה שבאוזן. היא שומעת אותו לא רק בהכנות לקראת המסע, ולא רק בחפיסת הסבון שטמן בה את הצלתה, אלא בקולו הדובר בה בממש. באמת מעשה אבות סימן לבנים, ולפנינו לא רק אהבת אישה לבעלה, ומי יודע, אולי גם אהבת האם לבניה, וכן אהבת הילדים להוריהם אהבה אחת הן, ואיחודן הוא ביחסי התלות שבין האוהבים ובמסתורין שבאהבתם.

האימה שולטת בסיפור זה בדומה לשאר סיפורי השואה, ואולם הביטוי האומנותי הסוגסטיבי חזק וברור כאן הרבה יותר. שוב אין זה סיפור של עובדות שהתרחשו, וכמעט דבר לא מסופר כעובדה ודאית. מהי הדרך לא לתאר אלא ליצג את האימה ייצוג שבממש? הסיפור נותן פתרון לבעיה זו ומציג לנו אותה כמשוואה. אימה = ערפל וחוסר ודאות. גם התורה ניתנה מתוך הערפל. נראה שם יציאת מצרים בפסח מצרים, בשעת ההתרחשות ממש לא היתה נתפסת. הסיפור לאחר הדברים הוא ריאלי ונתפס הרבה יותר. אבל שם לא היה סיפור, היתה שם היציאה עצמה על כל נוראותיה, ועל היותה מעבר לכל דמיון. להבדיל ובכל זאת בדומה לפסח מצרים אף כאן אין סיפור. הכל מתרחש לפני עינינו ממש, ולכן הכל כאן מעורפל ופרדוקסלי. ממש דבר והיפוכו. ואיך נותנים לדבר מסובך זה ביטוי מילולי? הווה אומר על-ידי הצגת ההיסוס, הצגת הלבטים והספקות, וחוסר היכולת להכריע ולהגיע לודאות כלשהי. כמו בעולמנו הפוסט מודרני הכל כאן נייד, הכל זז, ודבר אינו מוצא את מקומו הקבוע. אין כאן בכלל מקום קבוע. ואולם בניגוד לפוסט מודרניזם ההופך את היציב ואת הקבוע ללא קבוע ולמתנדנד, כאן הסיטואציה האנושית המוצגת לפנינו היא עצמה אינה בטוחה ועל כן היא מתגלה בהכרח בייצוג מילולי חסר יציבות.

הרופא דה פונט. למה רופא ולא כומר? למה רופא בקתדרלה ולא כומר בקתדרלה? ומאין בא האיש פתע שוב, ואני חשבתי כי כבר עינוהו מזמן על בגידותיו במולדת ואני כבר התיסרתי שבגיני ובגין הילדים כבר העלימוהו מן העולם? מה הוא רצה? מה הוא בעצם היה, רופא כומר לשם שמים, איש האלוקים לפני המלחמה ובתוך המלחמה, מחרף נפשו יום יום, או אולי מתחזה בגלימה, מבריח לשם ממון, בוגד מאונס או מרצון. (עמ' 199).

אין טעם למנות את אינסוף ההתלבטויות שבהם הסגנון והתוכן הופכות לישות אחת מאוחה. הספר כולו כתוב בדרך זו והוא סוחף את הקורא לתוך מערבולת של תהום ההיסוסים של ההכרה החסרה כל יציבות. הכל בספר זה מתנהל באופן שלפיו אפשר שיהיה כך, ואולי כך, ואולי זה בכלל יהיה אחרת. בנידון שלנו כל חיי הנרדפים תלויים באדם, שאולי הוא נאמן לכסף, ואולי הוא נאמן למולדת, ואולי הוא סתם מלשין המקריב את הילדים למולך? עיצוב זה של המציאות המציג תהליכי התפתחות של אימת הספק, הו סגנונו של הספר, והסגנון כידוע הוא פן ויזואלי של התוכן.

הספק של האימה שלוב כמובן גם בפחד תהומי. הפחד לדבר, הפחד לשתוק, הפחד לקנות לחם, הפחד לנסוע ביום או לנסוע בלילה, הפחד להיות בחברת בני אדם והפחד להיוותר לבד. ואף על פי כן, מתוך הפחד הזה עולה וצומח הביטחון בעתיד, והוא שתי הלידות המרמזות בסיפור לעתיד זה מעניקות לו תקווה על סף הרמאות והייאוש. וכך נאמר באמת בסיפור במפורש. חוץ מצעקת הלידה המתפרצת מפי התינוק הגח לעולם מבטן אימו, כל החיים כולם הם טקס.... (עמ' 32)

כל סמלי השואה מרומזים בספר. גדרות, רכבות, משאיות אוהלים, בקתות ואף פסי רכבת והשתיקה שהיא מתעצמת לאלם. ואולם כל אלה חשיבותם כסמלים הנה פחותה ביותר. לעומתם שני סמלים קונים לעצמם חשיבות מרכזית בעיצוב המשמעות של העלילה לאורך כל הספור והם: המעצר (בית הסוהר) והסבון. בעמודים 266-7 מעוצבת הסיטואציה הפרדוקסלית של המעבר ממעצר למאסר, והיא מלווה השתוממות ותדהמה לאפשרות של פרדוקס כזה. ואולם גם הדירה בסט' קלוד הוא בית סוהר למשפחה הנרדפת. ובעצם כל העולם כולו הוא בית סוהר אחד גדול. שוויץ החופשית כביכול היא מדינה סגורה ומסוגרת עם חשבונות קטנוניים, שלפיהם על כל פליט יהודי חייבת הקהילה היהודית לשלם את ההוצאות. לפי תפיסת העולם כולו כבית סוהר, גם ליבו והוויתו של האדם מהווים בית סוהר לנשמתו. במצב זה אין לנו אלא לקוות שעם ישראל יפיק את הלקח ולא יהפוך את ארץ ישראל של ימינו לעוד מקום מאסר של האומה.

הסמל בעל המשמעות העמוקה ביותר הוא הסבון. יצחק מאיר המחבר מסרב לראות את כל האומות ואת כל הגויים כשונאי ישראל מעצם מהותם. להפך הוא גם רואה בהם יסודות וויטליים-חיוניים (בדמותה של מדליין ושל בני האיכרים עמ' 235-247). כל זה אינו פלא אחר שהוא לא חווה את האנטישמיות בגלגולה האוקראיני, הפולני ובמיוחד לא בזה ההונגרי. על אף שהצרפתים והשוויצרים אינם טובים יותר, האלגנטיות שלהם מסתירה את האמת מתחת לגלימה, ויצחק מאיר בלע את הפיתיון, ואינו מקבל את העיקרון שלפיו "הלכה היא שעשו שונא ליעקב". דבר זה גם נדרש על ידי המדינה מדיפלומט מקצועי. ולכן אנו מוצאים שבמלחמה המלוכלכת הזאת סבלו גם כל הגויים ובעקר הקונסיארג' – הרופא ואשתו שבנם נהרג במלחמה, ועוד רבים אחרים.

היסוד העיוני הזה מחבל בערך האומנותי של הסמל, מכל מקום בצד היצירתיות הוויטואוזית יש בו גם מעט טעם לפגם. נוטלים כאן את הסמל המחריד ביותר של של השואה, את הסבון החושף את הציניות האכזרית של ניצול המשאבים היהודיים לשם הכנת סבון והופכים אותו לסמל התקווה וההצלה של היהודים. בקובית הסבון מסתיר מוריץ מאיר את תכשיטי המשפחה ובזה הוא לא רק מנסה להציל את חייהם אלא גם מצליח. לי גרמו הדברים צמרמורת כשתפסתי כיצד עובדה מציאותית ממשית הלקוחה מן ההוויה של מאורעות הזמן הופך לאורך הספור מסמל החידלון לסמל החיים והתקווה. וקשה להתעלם מפרושי זה, כי הדברים נאמרים בספור בפרוש. וכך אמר הכומר:
את לא צריכה יותר את הסבון, גברת מאיר. הוא מילא את תפקידו על הצד הטוב ביותר. השאירי אותו פה. לא ישתמשו בו. אשמור עליו אני כל עוד נוצר להישמר. אפילו לא אחבר אותו שוב. אם יהיה לי מקום עלי אדמות אניח אותו על שני חצאיו על מגש עץ קטן מן האזור , גברת מאיר, על מדף ממדפי ספרי, לא ספרי הרפואה, לא, לא. ואם ישאלו אותי על מה זה ולמה, אומר להם כי במלחמה הזאת, המלוכלכת מכל המלחמות, מילא גם בלוק סבון זה תפקיד בלתי נשכח. (עמ' 241).
יתכן כי המחבר הרגיש באופן אינטואיטיבית בסמליות הפרובלמטית של הסבון, ועל כן הוא נשאר אצל הכומר הקתולי, ואין הוא מובא לארץ ישראל. אם אכן כך הדבר ראוי שהוא ייזקף לזכותו של המספר.

נוסף לחשיבות ולאיכות של עלילת הסיפור, יש אולי לסיים בכך שעלילה זו מושכת לקריאה, ההתפתחות מסקרנת ויש בסיפור אפילו יסוד בלשי. הקונסיארג'ית – הספרנית מסיקה מסקנות מהופעתם בפתאומית של המאיירים. ארווין מסיק מסקנה בלשית ממש מן העובדה שהקונסיארג' היה לבוש מעיל בבואם אליו, ולכן כאשר הוא יצא לאחר מכן אין זה על מנת להלשין (135-137). גם הפתקים שמתחת לדלת, הזהירות המתוכנתת בלכתם לבית החולים יוצרים מתח בלשי. מתח זה ונוסף לו, העברית הקולחת (על אף טעויות הלשון המעטות) משמשות קטליזטור לא רק לחובה לקרא ספור זה, אלא גם לרצון להתבסם מחידושיו.