מעמקים - לרשמי המסע של אמוץ דפני
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

לרשמי המסע של אמוץ דפני
בגיליון 47 של 'מעמקים'

מאת חוה נתן

גיליון מס' 48 - תמוז תשע"ב * 6/12

רשמי המסע שלך להודו עוררו בי זיכרונות ראשוניים רבים.

קריאותיך את רוח המקום, פיזית, רגשית וויזואלית, כפי שהם משתקפים מתוך חוויות התבוננויותיך ורשמיך, מעוררים רגש רב ועניין.

הודו היא מקום לבירורים, מַבחֵנה אנושית הממוקמת בטבע בצבעים מופלאים המעוררים את כל החושים, ויוצרת על פני השטח מראות המרתקים את העין.

אולם בתוכה מערבולת רוחנית-גשמית עם יסודות ארכאיים אליליים, עריצות אנושית חברתית מקוממת וציניות כלפי חיי אדם ברמות מסעירות נפש. קולותיה המזעזעים של הודו נשמעים למתבונן ולמקשיב, כואבים עד צרימה.

כשנבחן את המצב התת-אנושי שבמבנה הפירמידה החברתית בהודו, נמצא שהיא נתמכת על ידי אמונה וסדר מעמדי, המשמרים ומקבעים בניין כיתתי בלתי צודק, שמתקיים יד ביד עם ניצול, בורות ועליבות של המונים מדוכאים עד עפר, למטרות ציניוֹת עריצות.

יותר ממיליארד בני אנוש מדוכאים נושאים את מר גורלם בשם הקארמה שלהם בעולם הזה. מוחם האפאתי, מְזֵה הרעב והסבל, שטוף בהבטחות העולם הבא, ובציוויים לקבל בהכנעה את גורלם, לעבוד את אליליהם ולפייסם במנחות מהמעט שבמעט ברשותם, כשמנגד, מול הדלות העלובה, מתקיים עושר אגדי. כך מתנהלת היבשת הגדולה.

בכל כפר ויישוב, לב המקום הנו הפיקוס הקדוש. עצים נחשבים קדושים כדי להיאחז בקדושה מתוך עליבות החול. אכן יש עצים מופלאים לכשעצמם, וראיתי רבים מהם בהודו, כשתחתיהם, כפי שתיארת, מקדש וסיפור אלילי שלם מומחש, ולרגליהם מנחות מתרומות הדלים.

חשבתי על כך בעיקר בעקבות קריאת ספרך המאלף "עצים מקודשים בישראל", אשר הרחיב את ראייתי גם מן ההיבט האנתרופולוגי – הוביל אותי לתובנה על ראשית האמונה ועל יראתו של האדם מהבלתי נודע. האדם שאל מי עשה את כל הפלאות האלה – מאורות, צמחים, צבעים, חיות, עונות השנה; הוא התבונן ודאי ביראה בעץ הצומח לגבהים, שורשיו עמוקים באדמה, צמרתו בכמוסות הרקיע, למטה פרוש צלו המסתורי המחפה ומגן מפני החום, וגם פריחות ופירות לו. כך החל האדם לעובדו ולייחס קדושה לעץ המוחשי כל כך, וסביב פלא העץ נאספו משרתיו בקודש, שפירשו ורקמו סיפורי מסתורין, וגם בעלי תוספות שהרחיבו את המיתוסים.

השירים שלך, המגיבים על חוויית המראות המורחבות בחדירתך לעומקן, מעוררים אמפתיה רגשית, המאירה בערך מוסף יסודות ארכאיים שבנפש, שמועלים אף הם מן היסודות הקדומים המצויים בתת-מודע שורשי של כולנו.

באשר לנשים לבושות בגדי הצבעונין, העובדות בסלילת כבישים ובכתישת חצץ, עם יונקיהן ולעתים ילדיהן הרכים המשתתפים בעבודות פרך אלה – זהו מראה שובר לב שאני עצמי חוויתי בקרבת ארמונות פאר האדריכלות. אלה גבו חיים של עבדים במאות הקודמות, ושרשרת העבדות הזו מתמשכת מאז ועד עתה גם בגלגולים הנוכחיים.

יבשת הודו לא השתנתה, רק העריץ מופיע בכל עת באדרת חדשה.

"הצבעים הם מרפא לנפש בעולם אפור", ציטטת את דבר עמיתך. צר לי, אך דברים כאלה נאמרים ממקום של שטחיות מתרצת, חוסר אכפתיות והתנשאות של מקומיים ממעמד אחר, שאינם חסרים דבר.

במצב אנושי זה קשה לי ההפרדה המתייחסת ליופי בלבד, אולם להרגעת סערת הנפש דרושות אתנחתות, שהרי קשה לשאת ללא הפסק את משא סבלו של עולם. היופי, הצבעים, הריחות והבשמים הם ממתנות היבשת והאנושות, פתרון שהיחיד יכול להציע ולקבל בחברה כה קשה.

עם בואנו לראשונה להודו, חשנו במכת ריחות שלא היינו מורגלים אליהם, ונתקפנו פליאה גדולה מהלא מוכר, המעניין השונה והיפה (לפני צאתנו קראנו בספרו של עזריאל קרליבך – קריאת חובה מרתקת).

בשירך היפה "דוכן הבשמים" אתה מחבר שמים וארץ, מעלה ומטה, זיכרונות מהבית ושורשים הטבועים בכולנו. הדס וריחן ובשמי ההבדלה מתווספים לרשימה המקומית, כמו כהן גדול שהיה נוהג לחבר מעלה ומטה במקדש בירושלים על ידי העלאת קטורת בשָׂמים. והאנלוגיה מרגשת.

מה יפה התיאור הענוג בשירך "נער הבשמים" – שיר חלומי מימי התום, דימויים קסומים. אהבתי את הביטוי "עוצם נשימה", שבשפתנו הנפלאה מורה על עוצמה, וגם על הסתכלות פְּנִים שבעצימת העין (ראי הנפש), לאוצֵר בנפש כמהה.

אהבתי בשיר את ההפנמה המרגשת של עצירת הרגע, הערגה, הניחוח המתוק שהד ממנו ייוותר בזיכרונותינו.

שירך "הרקדן ההודי", מעורר פליאה מתיאור אינוונטרי וכמו מדעי בשיר חווייתי זה. המוזיקה, התנועה, הסיפור המיתולוגי השופע אמוציות מדהימות בעוצמת הביטוי והמסר, השחקנים, הניגון והתהודה של הקהל החי בשלמות את הרגע.

אני, נפשי יוצאת אל השחפים. כמוך ב"עיר שחורה" גם אני הייתי חשה בחסרון השחפים. שכן העורבים, בשל צבעם וקולם, וכנראה גם בשל זיכרונות ארכאיים שבנו, מעוררים קונוטציות אחרות.

הצניעות, ההשלמה והקבלה, הכניעות האִיוֹבית (שהחכמים אומרים כי משל היה), הצער והסבל, חוסר התקווה בעולם הזה עם ההתמסרות הפסיבית לקארמה או הגורל והמוסכמות התרבותיות – כל אלה משפיעים ומגבילים את התפיסות ואת ההרחבה המנטלית, משליכים על חופש, על עצמאות הבירור, הבחירה ועוד. כל אלה מדכאי חיים, וגם אם יש בחלקם גרעין רוחני שבכוחו לזכך, רובם עדיין מעוות את החיים.

בהקפאת מצב זה ושימורו בתהליך הקיומי, יש כדי להנמיך עד דיכוי. כאן תופסת האינדוקטרינציה של המבנה החברתי, זה שמלבד היותו מעמדי ומגמתי, כיתתי ומפלה, הוא מחוזק על ידי אמונה, כשהיד האחת נוגעת בקצה רוחני מפייס קמעה, בעוד האחרת גוברת ומקבעת, כובלת ומצמיתה. השימור הסטטי בולם זרימה והתפתחות מפוכחת, בשיטה מתוחכמת ואכזרית.

ואני שואלת: אנה האדם ההודי בא? מי שלעולם אינו משוחרר, היש לו כוח להתרומם אי פעם ולבחור?

"כפר המצורעים" – משל ונמשל. כמה מצער, מדוע צריך אדם לרדת לשפל העליבות ורק במצב זה הוא יכול להושיט יד לרעהו, לחיות בשלמות משתקפת ומזדהה המעניקה 'אתה' ל'אני' ו'אני' ל'אתה'?

פגשתי בהודו בעלי ארמונות פאר שברשותם מוזיאונים פרטיים. עלובי החיים לא נחשבים לדידם. היו לי שיחות רבות בנדון, היתה התחמקות רבה מנושא השיח. במקרים שביקשתי שוב ושוב לברר, פטרו את המצוקה באמירה צדקנית כי זו הקארמה.

אתה כותב: "ואולי אחרי מסע בהודו המבקר אינו האיש כמקודם." ואני מסכימה איתך מאוד, שהרי ידיעה, הכרה, הזדהות והשתתפות, אלה ארבע שהן אחת.

שירך "על ההמרה" מעלה בדעתי משירתם של חכמי הזן; ובשיר "ריקון התודעה", אכן לא נותר ריק, כי כל ואקום מתמלא בחדש.

ב"תפילת הנזיר" מצאתי תפילה מזככת. יש בה מריקון התודעה האחת והמרתה באחרת. נסתרים הם דרכי הנפש, כי מתקיים בה כל הזמן תהליך בירור שאלות של 'למה', 'איך', 'כמה', 'לאן', 'היאך יזוהה' ו'היש מענה'.

ב"התבוננות" יש ליקוט קטעֵי לימוד דרכי חיים, איסוף ניצוצות, התבוננות שמפרשת יצירת מציאות כפי יכולתנו והכלתנו. כמה עמוקים ומפותלים הם השבילים, כי ידיעה הכרה ודרך, גם אם הם נראים סלולים, מתעתעים הם.

תרגומה של פועה שלו-תורן למכתבי רבינדרנאת טגור: "ציפורי נוד", היה ספר השירה הראשון שקראתי. הוא מילא אותי פליאה. הייתי אז כבת 11, והספר היה מתנה שנתתי לעצמי בשכרי מעבודת שמרטפות.

לפני שנתיים ביקרתי בביתו של טגור בכלכותה. מוצגים שם תרגומי יצירותיו בשפות שונות, וחיפשתי כמובן את התרגומים העבריים. התאכזבתי. הם לא נמצאו שם, אף שפועה שלו תורן סיפרה לי כי שלחה להם מתרגומיה. תעלומה.

בשיחתי הבאה עם פועה אספר לה על כי ציטטת מתרגומיה.

תודה ששיתפת אותנו ברשמי מסעך.

בזכות מטענך המעשיר הרגשתי שוב דרכך את הודו בכל עוצמתה.

ברכות, חווה נתן