מעמקים - איזוהי גלות - 'עולם אחר' בסיפוריו של נבוקוב
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

איזוהי גלות - 'עולם אחר' בסיפוריו של נבוקוב

נורית בוכוייץ

גיליון מס' 48 - תמוז תשע"ב * 6/12

1.
את דרכו כפרוזאיקון החל ולדימיר נבוקוב בברלין, לאחר שגלה מרוסיה כאדם צעיר בשנת 1919 (הוא היה אז בן 20). מהפיכת אוקטובר 1917 ומלחמת האזרחים שבאה אחריה ריסקה את עולמו האידילי והפריביליגי של מי שהיה בן למשפחה רוסית אריסטוקרטית, עשירה ותרבותית ושכבר אז נודע כמשורר ששיריו מפגינים כשרון לא-מבוטל ותחכום תרבותי מודע לעצמו.

בברלין חי נבוקוב בקרב קהילת המהגרים הרוסיים, שהיוותה את "רוסיה שבנכר" והיתה בעלת זהות רוסית באופן מוחלט ותודעת גלות מפותחת (Shrayer 2000). זאת, בשל ההיסטוריה המשותפת לקבוצה האתנית, ההתנתקות הטראומטית מרוסיה וראיית השלטון הסובייטי כגזל של המולדת. ההומוגניות האידיאולוגית מנעה התהוות של היברידיות תרבותית בקרב הגולים הרוסים, נאמנות כפולה המפוזרת בין "פה" ו"שם" וסימולטניות של "הבית הרחוק מן הבית" (שם).

נבוקוב פרסם את סיפוריו ברוסית בשם העט ולדימיר סירין (Sirin) וייעד אותם לקהילת המהגרים מרוסיה, שהיוותה את המלייה החברתי שלו וגם את ההקשר התרבותי שבו יצר. באמצע שנות השלושים של המאה העשרים כבר היה ולדימיר סירין דמות מובילה בקרב הסופרים הרוסים בגלות. מ 1921 ועד 1939 הופיעו סיפוריו הקצרים בקביעות בשמונה מכתבי העת והעיתונים של המהגרים הרוסים החשובים ביותר ומעמדו היה של בכיר הסופרים בפרוזה הרוסית (Dolinin 2005, Cornwell 2005). בשנת 1940 עזב נבוקוב לארצות הברית 1 ואז חדל להשתמש בפסבדונים סירין וגם חדל ליטול חלק בעולם המהגרים הרוסים והפך סופר אמריקאי. 2 הסיפורים הקצרים שנכתבו בשנות הגלות הללו נאספו, בשנים מאוחרות יותר, לקבצים שונים על ידי נבוקוב עצמו ופורסמו בשנית, בשפה האנגלית. 3

אבקש להתבונן בסיפורי נבוקוב שתורגמו לעברית בקובץ תריסר רוסי (1994) 4 מתוך רגישות לעולם התוכן של הגלות, ההגירה והעקירה, המתבקש מן ההקשר שבו נוצרו הסיפורים. דבר זה אינו ברור מאליו, שכן מן המפורסמות הוא שנבוקוב העלה על נס את האסתטיקה כיסוד מוסד בכתיבתו ואימץ עמדה של דחייה של מעורבות סוציו-פוליטית כחלק מחובתו של האמן. נבוקוב טען כי "מה שמחסן את יצירת הספרות מפני חלודה אינו חשיבותה החברתית אלא אמנותיותה, רק האמנות שלה" (מובא אצל Toker 2005: 232). 5 לנוכח נסיבות חד-משמעיות אלו שבהן נוצרו סיפוריו הראשונים של נבוקוב מתעורר עניין באפשרות נוכחותה של תימת הגלות, ההגירה והעקירה אצל הסופר, ששמו הולך לפניו דווקא כקוסמופוליט וכמי שמתרחק מייצוג רעיוני ואידיאולוגי בכתביו.

2.

בספר הקלות הבלתי נסבלת של הקיום (1984: 59) תיאר הסופר הצ'כי המהגר מילן קונדרה את הגלות באופן הבא:

מי ששוהה בניכר מתהלך בחלל ריק, גבוה מעל פני האדמה ללא רשת הצלה שמעניקה לאדם מולדתו, שבה יש לו משפחה, חברים לעבודה, ידידים, שבה קל לו לומר את אשר ברצונו לומר בשפת ילדותו.

על פי זאת, לחיות כמהגר הוא כמאבק על קיום איזון עדין ומתוח בגובה גבוה. המהגר תר אחר יציבות על אדמה זרה, שעליו להסתגל אליה ולהפכה מוכרת, בה בעת שהטריטוריה הישנה, המוכרת, הופכת עניין לזיכרון ולדמיון (Pichova 2002: 1 - 10), ודאי כבמקרה של נבוקוב, שבה המולדת הישנה לא קיימת עוד כפי שהכירה. הסתגלותו של הסופר קשה שבעתיים; אובדן הבית הלשוני הופך את היוצר ל"חסר בית" לשוני ומאיים על עצם קיומו ככותב: המשך הכתיבה בשפת האם מגבילה, ברוב

המקרים, את היוצר לקהל קוראים מצומצם או לחסדי מיומנות המתרגמים וזמינותם. הכתיבה בשפה החדשה היא ויתור, לפחות זמני, על השליטה במדיום והיא גם התמודדות עם קהל קוראים חדש. שהרי הקהל, גם אם איננו אדיש לחלוטין ליוצר המהגר, דבר אינו מכשיר אותו להבין את חומרי חוויותיו של היוצר ולא את הדרכים שספג להתבוננות במציאות. העקירה התרבותית של הסופר היא אם כך כפולה: של היוצר עם עצמו ובמפגש עם קהלו.

כסופר גולה החליט נבוקוב לכתוב בשפה הרוסית, הכרעה שאיננה מובנת מאליה. מוצאו החברתי האליטיסטי של נבוקוב אפשר לו לכתוב באנגלית (נבוקוב התחנך בשפות אנגלית, רוסית וצרפתית, לפי סדר זה). לא היה זה, אפוא, כורח הנסיבות לכתוב ברוסית כי אם בחירה מודעת, שנבעה בעיקרה משילוב של גורמים סוציו-תרבותיים וספרותיים-אסתטיים, קולקטיביים ואישיים.

נבוקוב הגיע לברלין עם גל ההגירה הגדול שלאחר המהפיכה הבולשביקית, של אנשים שגמרו אומר שלא להפקיר את התרבות הרוסית בידי הממשלה הסובייטית החדשה. המהגרים הרוסים היו אנשים עקורים, שהוסטו ממסלולם בארץ מולדתם; רוסים "לבנים", אינטלקטואלים, שהתנגדו לפנאטיות מכל סוג שהוא ושמבחינתם עלייתם של "האדומים" פירושה היה שעלה הכורת על החירות האישית (Shrayer 2000). הגירתם נתפסה בעיניהם כחובה, לא רק לשם שימור חופש הביטוי האישי שלהם אלא גם לשימור מורשתם התרבותית ולהרחבתה אל מחוץ לארצם; היה זה כעין כינון של תרבות רוסית מחוץ לגבולות רוסיה; ורוסיה הלא חדלה להיות זו שהכירו; היא הפכה בולשביקית, לברית-המועצות.

נבוקוב של אותה תקופה הכיר במחויבותו כלפי גורלה של הספרות הרוסית. הוא חש כנבחר, כמי שיכול להציל את הספרות הרוסית מכליה והיכחדות (Kuzmanovich 2005). הוא עקב מקרוב אחר היצירות של יוצרים סובייטיים ולגלג על שעבודם האידיאולוגי. הוא האשים סופרים אלו בכך שהם מוליכים את הספרות הרוסית לאדמת בוץ טובענית של צרות אופקים ובכך בוגדים במורשתם הגדולה Dolinin) 2005: 56). נבוקוב הוסיף וטען כי המפתח לבנין הבלתי-גמור של המורשת הלאומית הועבר אליו ואל בעלי מחשבה עצמאית אחרים בגלות, יוצרים שהמשימה שלהם היא להמשיך את המסורת הגדולה של הספרות הרוסית (שם). בשנים אלו ראה עצמו נבוקוב במפורש כחלק מאותה מסורת. 6

מטעמים אלו כתב נבוקוב בשפה הרוסית ולקהל הרוסי. מטעמים אלו, ככל הנראה, אף שהם נטועים בתוך חוויות של עקירה תרבותית בדרך כלל, אין בסיפורים הקצרים ביטוי לרצון להיטמע בתרבות הקולטת או לקושי להתאזרח בה. מנגד גם אין אידיאליזציה של רוסיה, או "פטיש של גלות", כניסוחו של אדוארד סעיד (Said 1984: 54), המנתק את המהגר מכל קשריו ומחויבויותיו.

3.

הסיפורים הראשונים שכתב נבוקוב בגלות עסקו ברובם בנושאים של הישרדותם הרוחנית והפיזית של הגולים, אך כבר משנת 1926 החל נבוקוב להשתחרר מהתמה של אובדן רוסיה (Meyer 2005). בסיפורים שבהם חווית ההגירה איננה בחזית הרי היא מהווה רקע בר-קיימא לאירועים המסופרים.

הסיפורים הקצרים של נבוקוב שאדון בהם להלן, אמנם מעמידים במרכזם, על פי רוב, גיבורים שהם מהגרים רוסיים ומתרחשים בדרך כלל בטריטוריה החדשה של מערב אירופה, אך נסיבות הגלות נמצאות אך ברקע. חווית ההגירה בסיפורים איננה מספקת מפורשות פרספקטיבות חדשות לבחינת תמות חברתיות, תרבותיות ופוליטיות בנות הזמן, וגם לא תמיד מאירה עניינים אישיים הקשורים בנושא. כך הוא המקרה, למשל, בסיפור "מאסטרו" (1933). הגיבור הוא בעל שם פולני מובהק, העליבות המתוארת בסיפור אינהרנטית למצבי הגירה והסביבה שבה מתרחש הסיפור, בחלק הפחות-טוב של העיר, מפגישה בין הגיבור למקומיים, שבעצמם נמצאים בשולי החברה. אולם זהו סיפור פשע, שבתשתיתו אי-הבנה שאינה נטולת גוונים קומיים. המקומיים המקופחים נטפלים למהגר מתוך אמונת-שווא שהוא משורר עדין-נפש ומחמת הקנאה רוצחים אותו, שעה שלאמיתו של דבר לא היה אלא זייפן שטרות. צחוק הגורל הוא שהמקומיים, המשספים את רומאנטובסקי בסכין, צופים שעה קלה קודם לכן בסרט קולנוע שמציג בפניהם בדיוק עלילה זו; הטקסט מוסר את הדברים מנקודת התצפית שלהם: "אחר-כך נלכד הבארון. מי היה מעלה בדעתו שהוא-הוא ראש הנוכלים?" (נבוקוב 1994: 30). בסיפור "מאסטרו", הגירתו של הגיבור איננה כלל נושא ומהווה לא יותר מאשר פרט אקספוזיציוני שעשוי להסביר את מקור טעותם של התוקפים.

הסיפור "יפהפיה" (1934) קרוב יותר לביטוי של מצב תודעתי של טראומת ההגירה, לפחות על פי ההנמקה הראשונית שהקורא מעניק למתרחש. מסופר בו על גולה צעירה מרוסיה, בת למשפחת אצולה, שהשתדלה לחיות גרסא של חייה בימים עברו, מתוך תקווה שימים אלה ישובו לקדמותם. אולגה אלכסייבנה, ש"ילדותה חלפה לה בעליצות, בהידור, בשלווה, כמנהג ארצנו בשכבר הימים" (נבוקוב 1994: 127) משמרת דימוי רומנטי, קל-דעת של החיים ההם: "ברבות הימים קיבצה לה אולגה אלכסייבנה חבורה די גדולה של ידידים, כולם צעירים רוסים. סיגלו להם מן סגנון-דיבור חכמני [...] (שם:128). היא חיה את חיי העבר, בחסות אביה, העובד לפרנסתם, מתוך תחושת-ביניים של היות 'בינתיים', של תקווה לשוב לרוסיה. לאחר למעלה מעשור בגלות, כשהתקווה אובדת ואביה נפטר - היא דועכת והולכת, מאבדת את יכולתה לשלוט במציאות ושוקעת אל תוך קיום עלוב, שממנו כה נרתעה מלכתחילה. אף שברור שמצבה העגום של הגיבורה קשור בנסיבות הגלות, אלה משמשות בגדר תנאי בסיסי, הרי לא פחות מכך מצבה נובע מאישיותה הבלתי מסתגלת. תחבולות המבע מכוונות לאפיין אותה ככזו. אחת מהן היא הבלטת דמותה של אולגה באמצעות דמות משנה המהווה לה אנלוגיה ניגודית, חברתה משכבר הימים ורוצ'קה, שעולה בידה לארגן היטב את חייה בנסיבות החדשות. אחרת היא אפיונה של אולגה דרך התנהגותה בסצינה של 'מסיבת השידוך' שנערכת לכבודה, שבה ניתן לראות את ההתנגדות הפנימית שלה לניסיונות חבריה להיטיב את מצבה, כאשר היא מחבלת ביודעין בסיכוייה לעתיד. הקושי להסתדר בעולם שבו אין מנעמים ועליה לעבוד לפרנסתה (אולגה לא עשתה זאת אלא אחרי מות אביה, מחוסר ברירה), מוצג כקשור באישיותה הייחודית של הגיבורה.

בסיפור "פגישה" (פורסם ב 1931), המתאר מפגש, על אדמת ברלין, בין שני אחים המתגוררים משני עברי מסך הברזל שלא התראו מזה עשור, נדחה בגלוי הדיון בענייני גלות, הגירה או עקירה, מתוך חוסר עניין ולֵאות של הגיבור (נבוקוב 1994: 88 - 89):

ועל מה ידבר עם אחיו? יספר לו כלאחר-יד, בנחת, על הרפתקאותיו בימי מלחמת-האזרחים בדרום רוסיה? יתלונן בבדיחות הדעת על עוניו (הלא נסבל, המחניק)? יעמיד פני אדם רחב-אופק, שיודע להתעלות מעל למירמור המתמיד של הגולים, שמבין... מבין מה? שסראפים העדיף עבודה פורייה, שיתוף-פעולה, על העוני, על הניקיון הזה שלי... אבל שיתוף פעולה עם מי, עמם מי! ואולי ינקוט דרך הפוכה: יתנפל עליו, יבייש אותו, יתווכח עימו, או מוטב - יפריח איזו שנינה ארסית [...]

גיבור הסיפור תוהה על מה יוכלו לשוחח הוא ואחיו בפגישתם וההתלבטות מסתיימת בלא-כלום, ובסיכומו של עניין האחים אינם מעלים נושאים בכגון אלו. הגלות, כסוגיה פוליטית-חברתית, נותרת אך ברקע הסיפור, שמתמקד במתחים של ריחוק משפחתי הנובעים מחוסר התאמה בין אחים, ולא בתחום הפוליטי-חברתי. לבו של הגיבור לֵב אינו יוצא אל אחיו סראפים מסיבות הקשורות באופיים השונה, שמקטנות גרם לריחוק ביניהם. המפגש מתואר כגורם אי-נחת ומועקה לשני הצדדים, "איזו פגישה עלובה" (שם: 95) מסכם הגיבור את המתרחש. הסיפור אינו מתאר אובדן של חלקי עבר מתוך נוסטלגיה, או לחלופין מתוך ביקורת וכאמור, גם לא נמצא בטקסט עמדות ספיציפיות בנושא הגירה/גלות. אמנם לֵב חי בקרב גולים כמותו, בהווה הנרטיבי הוא חוגג חג מן המולדת (זהו יום חג המולד הרוסי) והוא מתייסר בייסורי פרנסה האופייניים למהגר. אך לשריד מן העבר, לדמות הממשית שבאה מן המולדת והיא בשר מבשרו של הגיבור, אין כל משמעות בחיי הגיבור בהווה. הטקסט אינו עוסק באפשרות של אופוזיציה בין רוסיה של העולם האחר, שניכְרת, לבין רוסיה תחת המשטר הבולשביקי, האסורה על המהגרים וזרה להם, ואין זה נושא בטקסט. המהגר אינו נשען על המפגש עם דמות, שעשויה לייצג עבורו הזיכרון התרבותי של הארץ הילידית, במטרה להשיב לעצמו עוצמה ויציבות או במטרה להעשיר את הווייתו בהווה, שכן משאבי העבר ועושרם אינם בעלי ערך לחייו בהווה; הסיפור רומז כי עושרם של חייו טמון בחיי הרוח ובעולם היצירה שלו. הסיפור מתרכז בתהום הפעורה בין שני אחים השונים זה מזה לחלוטין, שגישתם לחיים הפוכה. אח אחד רוחני והאח השני מעשי, האחד מתפרנס מכתיבת רשימות ומאמרים והשני מעיד על עצמו כך: "'בעניין הספרים', אמר סראפים. 'אתה מבין, אין לי זמן. הנה עכשיו, ברכבת... נפל לידי במקרה...מרוב שעמום, קראתי. רומאן. קשקוש גמור, כמובן, אבל די משעשע [...]" (שם: 92).

הסיפורים שנקראו עד כה מייצגים את דרכו של המחבר בסיפוריו הרוסיים ומראה כי למרות ההקשר, אין נבוקוב כותב בז'אנר ההגירה פאר אכסלאנס, כזה שעוסק במישרין במוקדי-הקושי של מעבר של אוכלוסיה (חוץ ספרותית) מארץ לארץ, מלשון ללשון ומתרבות לתרבות (שקד 2006: 296) 7. בספרות ההגירה מעצב את הנרטיב המתח שבין משא העבר למצב בהווה, ואילו אצל נבוקוב מתח זה אמנם נמצא תמיד ברקע הסיפורים, אך אל החזית מובא מתח אחר, זה שבין מצב ההווה לבין כמיהה אל עולם אחר, שמהווה מצב נפשי תמידי של גלות נפשית ואינטלקטואלית, שאינו קשור בהכרח בסיטואציה של הגלות הפיזית-חברתית. בסיפורים של נבוקוב מדובר בגיבורים שחייהם אינם יציבים, בין שהם בגלות פיזית אם לאו; שכן הגלות היא יסוד מוסד, עקרוני ומהותי באישיותם. זוהי גלות מטפורית, של מי שנסיבות המציאות הפיזית, הכלכלית, החברתית והמעשית, אינן מספקות אותם עקרונית.

בסיפור "עשן כבד" (1935) מופיע עקרון תמטי דומה, של גיבור שעולמו הוא עולם של מילים ותחושות שהמציאות היומיומית איננה נוגעת בהן ולכל היותר משמשת להן מחולל וזרז. הגיבור גרישה הוא צעיר בלתי מושך, מהגר רוסי בן 19 בברלין, וכמו גיבור הסיפור "פגישה", ונבוקוב עצמו, גם הוא שותף לתשוקה לקריאה ולכתיבה של שירה רוסית ואף מצוי ברשותו רומן שכתב ולדימיר סירין הגנתו של לוזין, 8 יחד עם ספרי שירה של פסטרנק ואחרים. למרות הנסיבות הלא נעימות של המשפחה והגלות גם כאן אין זה נושא הטקסט ואין הסיפור מתמקד בחקירה של אפקטים טראומטיים של הגירה על מצבו הנפשי של אדם צעיר. תחת זאת מצייר הסיפור את "הזעזועים בנשמה" (נבוקוב 1994: 124) שחווה גרישה בעקבות מראה של עשן כבד וסמיך. הגיבור מפליג במחשבות על המראה ומנתק עצמו מן הסובב אותו. אמנותו של גרישה מטעינה אותו אושר; תפיסתו החושית את הסובב אותו ממחישה את ברכת היצירה האמנותית. הצירוף האוקסימורוני "הקוסמוס של החדר" מן המובאה להלן מיטיב לתאר את הסימולטניות של העולם הפיזי והעולם הפנימי בתודעתו של גיבור הסיפור ואת הקדימות הברורה לעולם הפנימי:

זה לו שלוש שעות [...] שהוא שוכב ככה על הספה: בחור צנום, ארך איברים, במשקפי מצבט שהתנוצצו באפלולית. בחושים מעולפים מן התוגה המוצצת את הלב, המוכרת כל כך, שכב והביט נכחו מבעד לעפעפיים מצומצמים, וכל קו מוארך, כל קורה, כל צל של קורה, נהפכו מולו לאופק ימי או לאיזה חוף מרוחק. כשהורגלה העין למנגנון זה של מטאמורפוזות, התחילו אלה מתחוללות מעצמן (כאותן אבנים קטנות הממשיכות לקום לחיים, לריק, מאחרי גבו של הקוסם), ועכשיו , פה ושם בקוסמוס של החדר, היתה נוצרת פתאום ומעמיקה לתוך החלל איזו פרספקטיבה מדומה, חזיון-תעתועים מרהיב בשקיפותו הערירית: פס של מים , למשל, וצוק שחור עם צללית קטנה של אַרַאוּקַאריָה. (נבוקוב 1994: 121)

התנועה היא מן החוץ אל הפנים, ראשיתה נעוצה במראות ובתמונות חיצוניים ובהמשך חלה בהם הפנמה והעמקה עד לנגיעה במחשבה מופשטת.

בחזית הסיפורים הקצרים של נבוקוב נמצאת תודעה יוצאת דופן המצויה מחוץ למסגרות המקובלות. הדמות מתגלה במעשיה ובמחשבותיה כאדם תלוש לא משום שגלה מארץ מולדתו, נקלע בין התרבויות ויצא קירח מכאן ומכאן אלא משום שהגלות עבורו היא מצב קיומי הווייתי פרמננטי, דמות שכמהה אל העולם האחר. בתריסר רוסי נמצא סיפורים על דמויות השואפות אל עולם אחר מתוך עמדה של היות חסר-בית טרנסצנדנטלי (transcendental homelessness , Kuzmanovich 2005: 11); סיפורים הדנים בהצלחה ובכישלון של הגיבור להיכנס לחלל הפריבילגי של 'עולם אחר' מיוחל. מסיבה זו חלק מן הדמויות אינן כלל של גולים רוסים (ראו להלן).

הגלות שנבוקוב כותב עליה היא גלות בסיסית של סוג מסוים של אדם, של החולם, של האמן, הליטרלי והמטפורי, שכמהה אל 'עולם אחר'. 'עולם אחר' (Otherworld) ביצירת נבוקוב הוא חלל שמתקיים באופן סימולטני עם המציאות היומיומית של הגיבור והוא בעת ובעונה אחת מקור ליצירתיות אמנותית ומושאה (Shrayer 1999, Wyllie 2000). מפגשים עם 'עולם אחר' הם הפריבילגיה של דמויות מסוימות של נבוקוב, על פי רוב הגיבור המנוכר או החולמני או היוצר, ובכל מקרה המרוחק מעם העולם והדמויות, הסובבים אותו. גיבורים פריבילגיים אלו זוכים ביכולת לראות את יופיו של העולם האחר למרות הוולגריות, החובבנות, התפלות וחוסר העניין שבהוויה היומיומית. אותו 'עולם אחר' מתגלה בפני הדמויות ככספת האוצרת בתוכה זיכרונות של ימים עברו, של געגועים לדברים שאבדו או של כיסופים לדברים שאין היכולת להשיגם. מבחינה רגשית, העולם האחר הוא אתר של מימוש חסר זמן, נצחי ואידיאלי של תשוקה של הגיבור, שהיא בלתי אפשרית בעולם היומיום, אולם הוא נכסף לה. מבחינה אונטולוגית 'עולם אחר' הוא אנטי-עולם ביחס למציאות הממשית, אולם בשל נוכחותו שבדמיון יש לו איכויות מטאפיזיות והוא מתקיים בד בבד עם עולם החולין. מקסים שרייר (Shrayer 1999) מראה כי 'עולם אחר' הוא נושא לכל אורך יצירתו של נבוקוב. העולם האמיתי הוא כעין תיאטרון, בית או כלא שמחלונותיו אפשר להציף את העולם האחר. לא זו בלבד אלא שהאובדן של 'עולם אחר', כמו גם אובדן של אהוב הלב בסיפורים אחרים, נתפסים כטרנספורמציות של אובדנו הפרטי של המחבר, שהוא מוצא להם נוחם ביצירה ובחזון אמנותיים (Meyer 2005). במובן הזה נבוקוב כותב את עצמו לא כמהגר בעולם הממשי אלא כמהגר במציאות הפנימית שלו, לא כמהגר מרוסיה אלא כגולה תמידי מעולם שאינו עולם החולין.

זאת ועוד, הדמויות בסיפורים הרוסיים הן מימוש של אספקט זה או אחר של נבוקוב עצמו: גיבור שהוא אנטמולוג מומחה לפרפרים ב"פילגראם", גיבור שמתפרנס מכתיבת סיפורים לכתבי עת ב"פגישה" ועוד. מספר פנימי בגוף ראשון הוא לעיתים קרובות המקרה בסיפוריו הרוסיים של נבוקוב. בסיפורים אלו מציג נבוקוב מודל כתיבה שמייתר את הצורך של המבקר למתוח קו בין המחבר למספר. בסיפורים הרוסיים, אינפורמציה ביוגרפית קונטקסטואלית הקשורה בנבוקוב המחבר ואינפורמציה נרטיבית מבנית המקודדת בטקסט קשורים זה בזה (Shrayer 2000) . המחבר נבוקוב והמספר שבטקסט מדומים למראה המוצבת מול מראה אחרת, כשכל אחת שלוחת קרניים של אינפורמציה המשקפת את האחר ומשתקפת בו בתנועה מתמדת.

בסיפור פילגראם (1930) בעל החנות המזדקן, גרמני ששמו פילגראם, איש "שמזונו נקניק-אפונים ותפודים מבושלים" (נבוקוב 1994: 9) הינו, בניגוד לציפיות המוכנות מראש מטיפוס שכמותו, מן החולמים: "האיש הזה היה חולם, בלא ידיעת אשתו ושכניו, חלומות שלא ישוערו" (שם: שם). תבנית המפתח בסיפור היא האובססיה של הגיבור עם פרפרים, שמחד גיסא גורמת להתלקחות מתמדת בגיבור של להט פרטי, שלא יסולא בפז, ומאידך גיסא מביאה להפרדה בינו לסביבתו הקרובה ומהעולם של חופש והגשמה שאותו הוא מדמיין בכפייתיות. בזה שוכן מקור המטען הרגשי של הסיפור. גם בסיפור זה שואב נבוקוב את הכוח הנרטיבי מן הדמות יותר מאשר מן העלילה; גם הפעם זהו גיבור שמתקשה ליישב בין חייו האמוציונליים והאינטלקטואליים העשירים שב'עולם אחר' לבין האדישות המוחלטת שלו לאספקטים השונים של העולם הממשי, הציבורי והמשפחתי; אולם בסיפור "פילגראם" ההפרדה בין 'עולם אחר' למציאות לובשת אופי טראגי. הגיבור מבקש לצאת הלכה למעשה אל אותו 'עולם אחר' ומוצא את מותו על סיפה של ההרפתקה הגדולה. עם זאת, הסיפור מראה בבירור, שהעובדה שהמסע לא התממש בסיכומו של עניין היא משנית, שכן העולם האחר הוא צד מצדדיו של האדם, הוא מקור לחוויותיו גם אם נשאר כל חייו במקומו. וב"פילגראם" קושר נבוקוב באופן גלוי את הכמיהה ל'עולם אחר' למצב של היות אדם בגלות:

בקיאותו העצומה בחקר הפרפרים העיקה עליו, הרגיזה את עצביו, חיפשה לה מוצא. כל ארץ שהירהר בה לא היתה לגביו אלא מולדתו של פרפר זה או אחר - ואת הערגה הקטלנית שהציפה אות ובתוך כך אפשר לדמות רק לגעגועיו של אדם אל מכורתו. (נבוקוב 1994: 13 - 14)

4.

עם ש'עולם אחר' מסמן אינדיבידאוליזם ואפילו אידיוסינקרטיות מוחלטים הוא אינו בלתי קשור במצב הגלות, באשר גלות היא תמיד חוויה של אובדן, המותירה געגוע וכמיהה למקום הנכסף. יותר מכך, אפשר לקרוא את 'עולם אחר', במהלך משלים ומעגלי, ככוח-נגד למצב במולדת הממשית, בברית המועצות: 'עולם אחר' הוא ההיפך מן המצב הסובייטי של אותו זמן; הוא מקור של ישועה ושל הפוגה, מעין מקלט מפעים מן המציאות האפרורית, בשמרו יסוד רומנטי ונאצל של תרבות מעודנת, של מה שאינו פרקטי, ארצי וגשמי. בכמיהה אליו יש מן המולדת האבודה.

בסיפור "ענן, אגם, צריח" (1937) זוכה מהגר רוסי בטיול ומסכים ליטול בו חלק, אמנם בהסתייגות אך, מתוך תקווה (נבוקוב 1994: 97):

המסע שהוא יוצא אליו על כורחו ממש, יביא לו פתאום אושר מופלא, רוטט, אושר שתהיה לו איזו זיקה גם לימי ילדותו, גם לריגשה שמעוררות בו פניני השירה הרוסית, גם לאיזה אופק של בין-ערביים שראה פעם בחלומו [...]

במהלך הטיול מגיעים למלון בנוף הכולל ענן, אגם וצריח. ויסילי מבקש להשאר כאן, אך נאנס על ידי קבוצת המטיילים לשוב עמם לברלין. וסילי איוונוביץ, חובב השירה והיופי (שוב, אלטר-אגו של נבוקוב) חש מאוים על ידי הוולגריות החונקת של העולם הסובב אותו ומבקש מקלט בעולם אחר. שוב מציג נבוקוב דמות של גולה ממציאות החולין, דמות שחיה את התודעה האינדיבידואליסטית שלה על חוסר מהימנותה ומוזרויותיה האידיוסינקרטיות.

הנוף, שבתוכו רוצה להשתקע וסילי, אפשר לראות בו ביטוי לעמדת מוצא המעריכה את האפשרויות של הפלאי והדמיוני בתוך היומיומי. כותרת הסיפור - רכיביה ענן, אגם, צריח - ממחישה זאת: חוסר החיבור בין החלקים המרכיבים אותה גורם לקליטה נפרדת של שלושת המלים ולא לקליטה של יחידת משמעות אחת, מאורגנת. כותרת זו היא שאיפה להגיע אל המסומן ישירות, בלא תיווך של המסמן. הנוף שוסילי עורג אליו הוא חלק מן הגלות של נבוקוב כמצב פרמננטי של התודעה, שקשורה באמנות, במימוש של עולם שמעבר, עבור מי שהמציאות, ההווה, הפיזית כאן או שם אין בה די. אולם הנוף ניתן להיקרא גם בהקשר הגלות הממשית שנבוקוב חי בה. לפי זאת, נוף של הענן, האגם והצריח קשר לנוף הולדתו של נבוקוב, כפי שהוא מתאר אותו בפרקים 1-3 בספרו האוטוביוגרפי דבר, זיכרון (1967). אפשר לראות לראות בנוף את ילדותו האבודה של נבוקוב ברוסיה ולפיכך לפרש את הכמיהה להשתקע בו בקשור לחוויית האובדן של הגלות. בעניין זה טוענת מייר (Meyer 2005: 120) שבסיפורים שכתב ופרסם נבוקוב בשנותיו בברלין הוא נתן בטוי לחוויה של אובדן של ילדות מושלמת, וניסה להפוך כאב עצום זה לאמנות. סיפוריו המוקדמים הם וריאציות על התמה של אובדן רוסיה והא קושר את חוויות הילדות שלו לקסם, לפלא ול'עולם אחר'. נבוקוב עצמו העיר במקום אחר שוסילי לא ימצא שוב לעולם את הנוף שאותו נאלץ להשאיר מאחור (מובא אצל Larmour 2002: 69) ויש הרואים בנוף הנכסף את גן העדן המזין, הנקשר בזכרונות ילדות ובזכרונות של מולדת אהובה (Larmour 2002, Connolly 2000).

נוסף לזאת, וסילי, המתנגד לקולקטיב הוא סמל של התנגדות פוליטית למשטר טוטליטרי, שבו הסדר והמשמעת הופכים לאובססיה וחייו של הפרט הופכים לכאוס. כנגזר מתפיסת האמנות שלו, נבוקוב לא ביקש להשפיע על האידיאולוגיה של קוראיו דרך תימות סוציופוליטות או אתיות ישירות בתוך העלילה או התכנים של יצירותיו. הוא ראה ערך אתי בחוויה האסתטית עצמה ויצר תנאים להתרחשות חוויה כזו. אף על פי כן ניתן לראות כי בתוך הנרטיבים פזורים אזכורים ורמזים המלמדים על כך שנבוקוב ניחן בהבנה טובה לגבי מה שקורה בברית המועצות וברצון להגיב על כך. כך, למשל בסיפור "פגישה", שבו מהרהר הגיבור על האירוניה של הגורל: "לב עזב את רוסיה, סראפים נשאר - גם זה גם זה לגמרי במקרה - ולאמיתו של דבר, אם תרצו, דווקא לב הוא שנטה קצת לשמאל, ואילו סראפים [...] לא חשב על דבר זולת הקריירה שלו, וחשש מפני רוחות-פרצים פוליטיות" (נבוקוב 1994: 87). בסיפור ענן אגם צריח הגיבור וסילי קרא את הספר (שכתב נבוקוב) הזמנה לגרדום, 9 שעניינו אנוש, עולם וחופש, וכעת הוא משווה את המתרחש בספר לקורות אותו ולומד מן הספר ממנו כיצד לפרש את מצבו. את דחיקתם של רעיונותיו של נבוקוב אודות ההתנהגות האנושית אל מול טוטליטריות אל ירכתי הסיפורים והצבת החשיבה האינדיבידואליסטית מובהקת בחזית אפשר לקרוא באופן סימבולי כאנטיתזה לנורמות הסוציו-ריאליסטיות ששלטו ברוסיה הסובייטית, שנבוקוב בז להן וחשב שהן מכתימות את המסורת המפוארת של הספרות הרוסית.

העולם האחר של נבוקוב הוא, אם כן, מרחב של התנגדות, מרחב של חתרנות של היחיד כלפי עריצות המסגרת החברתית הבלתי-נמנעת שבה חי האדם, הכופה עליו את המעשיוּת, התכליתיות, הבנאליה, ואת השיממון המלווה אותם. במובן זה העולם האחר, המתקיים מחוץ למרחב של זמן וטריטוריה, הוא גם מרחב שבו יכול נבוקוב לשאת ולתת עם הזמן והטריטוריה. על כן, בהקשר של הסיפורים הקצרים שכתב נבוקוב בשנות גלותו באירופה, נוצרת הומולוגיה בין ההכרח הפרטי בחופש של האישיות לבין העמדה הפוליטית של גולה המתנגד למשטר שהשתלט על מולדתו.

5.

בשנת 1940 פנה נבוקוב אל ארצות הברית והשתקע בה 10 הוא החליט לזנוח את שפת אמו ולאמץ שפה חדשה כמוליך המרכזי של הביטוי האמנותי שלו. נבוקוב כתב בשנת 1973 שהמעבר המוחלט מפרוזה רוסית לפרוזה אנגלית היה מכאיב ביותר - כמו ללמוד מחדש להפעיל דברים לאחר אובדן שבע או שמונה אצבעות בפיצוץ (מובא אצל Dolinin 2005: 54). מן הפרספקטיבה של דברינו כאן, היה זה אובדן בפעם השניה של ארץ מולדת, הפעם מן הלשון ומממלכת הספרות הרוסית שבה נהנה ממעמד של יורש-עצר, לכאורה. אולם למעשה הסופר האמריקאי נבוקוב האפיל על סירין 11, שנותר בלתי-מוכר במערב ובלתי-נקרא למשך עשרים שנה. 12 אפשר לפיכך לראות בקריירה הקצרה של נבוקוב בסיפור הקצר בשפה רוסית שלב בפרידה ההדרגתית של גולה מתרבות המוצא שלו.

ביבליוגרפיה

נבוקוב, ולדימיר. תריסר רוסי. תר' נילי מירסקי. הקיבוץ המאוחד סימן קריאה, תל-אביב 1994.

ענברי, אסף. "הקיפוד המחופש לשועל: התבוננות ב'מציאות' אצל נבוקוב. אלפיים 26, 2004, עמ' 247 - 266.

קגנסקיה, מאיה. "כינור בריק" (אחרית דבר). בתוך: ולדימיר נבוקוב, הזמנה לגרדום. הקיבוץ המאוחד 1995, עמ' 185 - 209.

קונדרה, מילן. הקלות הבלתי-נסבלת של הקיום. תר' רות בונדי. זמורה-ביתן, תל-אביב 1985.

Connolly, Julian W. "Nabokov's Approach to the Supernatural in the Early Stories". In: Kellman, Steven G. and Irvin Malin (eds.) Torpid Smoke: The Stories of Vladimir Nabokov. Rodopi BV, Amsterdam - Atlanta 2000, pp. 21 - 34.

Cornwell, Niel. "From Sirin to Nabokov: The Transition to English". In: Connolly, Julian W. (ed.) The Cambridge Companion to Nabokov. Cambridge University Press, Cambridge 2005, pp.151- 169.

Diment, Galya. "The Nabokov-Wilson Debate: Art Versus Social and Moral Responsibility". In: Larmour, David H.J. Discourse and Ideology in Nabokov`s Prose. Routledge, London and New York 2002, pp. 15 - 23.

Dolinin, Alexander. "Nabokov as a Russian Writer". In: Connolly, Julian W. (ed.) The Cambridge Companion to Nabokov. Cambridge University Press, Cambridge 2005, pp. 31 - 48.

Kuzmanovich, Zoran. "Strong Opinions and Nerve Points: Nabokov's Life and Art". In: Connolly, Julian W. (ed.) The Cambridge Companion to Nabokov. Cambridge University Press, Cambridge 2005, pp. 11- 30.

Larmour, David H.J. "Getting One Past the Goalkeeper: Sports and Games in Glory". ". In: Larmour, David H.J. Discourse and Ideology in Nabokov`s Prose. Routledge, London and New York 2002, pp.59 - 73.

Meyer, Priscilla. "Nabokov's Short Fiction". In: Connolly, Julian W. (ed.) The Cambridge Companion to Nabokov. Cambridge University Press, Cambridge 2005, pp. 119 - 134.

Nabokov, Vladimir. Speak, Memory: An Autobiography Revisited. Vintage International, New York 1967.

Nabokov, Vladimir. The Stories of Vladimir Nabokov. Vintage International, New York 2006.

Pichova, Hana. The Art of Memory in Exile: Vladimir Nabokov and Milan Kundera. Southern Illinois University Press, Carbondale and Edwardsville 2002.

Said, Edward. "The Mind of Winter: Reflection on Life in Exile". Harper's, September 1984.

Shawen, Edgar. "Motion and Stasis: Nabokov's 'Cloud, Castle, Lake'". Studies in Short Fiction vol. 27 Issue 3, Summer 1990, pp. 379 - 384.

Shrayer, Maxim D. The World of Nabokov`s Stories. The University of Texas Press, Austin 1999.

Shrayer, Maxim. "After Rapture and Recapture: Transformations in the Drafts of Nabokov's Fiction". Russian Review vol. 58 Issue 4, October 1999 (a), pp. 548 - 565.

Shrayer, Maxim D. "Nabokov's 'Vasily Shishkov': An Author=Text Interpretation". In: Kellman, Steven G. and Irvin Malin (eds.) Torpid Smoke: The Stories of Vladimir Nabokov. Rodopi BV, Amsterdam - Atlanta 2000, pp. 133 - 172.

Toker, Leona. "Nabokov's Worldview". In: Connolly, Julian W. (ed.) The Cambridge Companion to Nabokov. Cambridge University Press, Cambridge 2005, pp.232 - 247.

Wyllie, Barbara. "Memory and Dream in Nabokov's Short Fiction". In: Kellman, Steven G. and Irvin Malin (eds.) Torpid Smoke: The Stories of Vladimir Nabokov. Rodopi BV, Amsterdam - Atlanta 2000, pp. 5 - 20.



הערות
1 עזיבתו של נבוקוב לארצות הברית קשורה היתה גם ביהדותה של רעייתו ורה סלונים ולפיכך גם של בנו דימיטרי (נ' 1934).

2 נבוקוב הותיר אחריו קורפוס בן 70 סיפורים קצרים, שנכתבו בין השנים 1921 - 1951. רוב הסיפורים נוצרו בגרמניה בשנות העשרים והשלושים (גם בצ'כוסלובקיה וצרפת). את סיפורו האחרון בשפה הרוסית כתב נבוקוב בשנת 1939 ובשנת 1943 החל בכתיבת סיפורים קצרים באנגלית. בשנה זו גם החל לתרגם את סיפוריו הרוסיים לאנגלית ו"אינגלז" אותם בדרכים שונות, בעיקר החניק והחליש את מקורותיו הרוסיים (על העברת הסיפורים מרוסית לאנגלית והשינויים שחלו בהם ראו Shrayer 1999).
3 הקובץ המפורסם ביותר הוא Nabokov`s Dozen (1958).
4 ספרו של נבוקוב בעברית תריסר רוסי (בתרגום נילי מירסקי) איננו תרגום של של הקובץ באנגלית Nabokov`s Dozen. זהו תרגום של סיפורים ברוסית, שנבחרו על ידי המתרגמת מתוך קבצים שונים של סיפורי נבוקוב. כל המובאות מסיפורי נבוקוב במאמר לקוחות מספר זה.
5 חוקרי נבוקוב חלוקים בדעתם באשר לביטוי הממשי של הצהרות-שבגלוי מטעם המחבר, ראו Diment 2002, Toker 2005, ענברי 2004; כלומר, האין כתיבתו בפועל מכילה יסודות שלהם התכחש.
6 Dolinin (2005) רואה בנבוקוב את סופר רוסי מובהק ומחקרו של Shrayer (1999) מנפץ את המיתוס הביקורתי הפופולרי על אודות ה nerusskost או non-Russianness של נבוקוב.
גרשון שקד, זהות: ספרויות יהודיות בלשונות לעז. הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, חיפה 2006.7
שבו הדמות הבדויה נסמכת על המחבר הממשי הכותב את הדמות. strange loop זהו כמובן תעתוע פוסטמודרני 8
ראו הערה מס. 8 לעיל.9
10 עד 1961, עד השתקע נבוקוב בשוויץ שם נפטר בשנת 1977.
11 על התהליך שבו החליף נבוקוב את הסטטוס שלו מסופר רוסי לאמריקאי ועל הדימוי החדש שיצר לעצמו, של יוצר קוסמופוליטי טרנס-לאומי ראו Dolinin 2005.
אחרי 1955, שנת פרסום הרומן לוליטה, ועקב ההצלחה רבתי לה זכה, החל נבוקוב בתרגום את כתביו מרוסית לאנגלית.