מעמקים - פרשת הספר 'רומן וינאי'
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

פרשת הספר 'רומן וינאי'

יוסף אורן

גיליון מס' 49 - תשרי תשע"ג * 9/12

כיצד הפכה טיוטה מהעיזבון של הסופר דוד פוגל לספר "רומן וינאי"?

לפני כשלושים שנה, בשנת 1984, יצא לאור הרומאן "סוף דבר". מאחר שמחברו, יעקב שבתאי, נפטר שלוש שנים קודם לכן, התעורר ויכוח בעיתונות הספרותית, האם היתה הצדקה למהדירי הספר, דן מירון ועדנה שבתאי, להדפיס כספר כתב-יד שהסופר לא הספיק להשלימו בחייו. בהסתמכי על ההסבר של צמד המהדירים, שמעורבותם בהכשרת כתב-היד לדפוס התבטאה בעיקר בבחירת הטובה מבין הנוסחאות האלטרנטיביות שכתב שבתאי לפרקים אחדים בשניים מארבעת חלקי הספר, הראשון והרביעי, הצדקתי אז את החלטתם להדפיס את כתב-היד כיצירה שהושלמה על-ידי יעקב שבתאי עצמו. לעומת זאת, אינני יכול לצערי להצדיק באופן דומה את הספר "רומן וינאי" (הוצאת עם עובד / ספריה לעם 2012, 300 עמ'), כי אחרי שקוראים את ההסבר של צמד מהדיריו, חוקרת הספרות לילך נתנאל והסופר יובל שמעוני, על מצבו של כתב-היד ועל היקף ההתערבות שהשקיעו בהכשרתו לדפוס, אי-אפשר לראותו כספר של דויד פוגל.

ב"אחרית דבר" מספרת לילך נתנאל כיצד זיהתה בשנת 2010, בתיק 231 בארכיון "גנזים", המכיל את העיזבון הספרותי של דויד פוגל, "חמישה-עשר גיליונות נייר גדולים ומושחרים במעטה של דיו", שהיו מופרדים זה מזה ומפוזרים בין כתבי-יד אחרים בעיזבון. ספק אם יש ממש בהשערה "הדרמטית" שלה, כי באופן זה, על ידי הטמנת הדפים בין כתבים-יד אחרים, התאמץ פוגל עצמו להסתיר את הגיליונות ולהעלימם מעיני זרים – "ספק גנז אותו, ספק ייעד אותו לעיבוד נוסף בזמן עתידי של כתיבה, שבושש לבוא" (עמ' 184). סביר יותר להניח כי אחרים, אשר היתה להם גישה לעיזבון הספרותי של פוגל לפניה, ניסו לשייך גיליונות אלה לכתבי-יד אחרים שהיו בתיק, ומחופזה או מרשלנות לא החזירו את הגיליונות למקומם המקורי. לילך נתנאל קיבצה גיליונות מופרדים אלה מחדש ומתוכנם הבינה כי הם מכילים עלילה של יצירה בלתי-ידועה של פוגל המתרחשת על רקע וינה בתחילת המאה.

בכתב-היד שהיה לעיניה – כך מתארת לילך נתנאל – דחס פוגל בשורות צפופות ובכתב-יד זעיר 75,000 מילים, שהם ממדיו של סיפור בהיקף של נובלה. האותיות הזעירות גדשו את כל שטח הגיליון "בלי שוליים ובלי כל מרווח בין פרקים ופסקאות". הגיליונות היו ללא כותרת, לא היו מסופררים וגם לא נשאו עליהם תאריך המציין את שנת כתיבתם. עובדות אלה לא מנעו מלילך נתנאל לקבוע באופן פסקני למדי, כי הטיוטה של הסיפור אשר מצאה בגיליונות הללו היא "יצירה שלמה ובלתי מוכרת של פוגל - - - רומן נעורים שלם", אשר החל להיכתב "ככל הנראה בעשור השני של המאה העשרים" (עמ' 279). אף שלא היו לה הוכחות למועד שנקבה בו, המשיכה להישען עליו בהמשך כאילו כבר הוכח וטענה שפרקי הספר "רומן וינאי" הם "תוצר של פרק כתיבה מוקדם למדי ביצירתו של פוגל", אלא שפוגל גנז "את הטיוטות המוקדמות של מה שעשוי היה להיות הרומאן הווינאי הראשון שלו והתמסר תחת זאת לכתיבת 'חיי נישואים', רומאן וינאי חדש ומשוכלל מקודמו, ואותו השלים ופרסם בסוף שנות העשרים. רק בראשית שנות השלושים, כחמש שנים אחרי שעזב את וינה ועבר להתגורר בפריז, ויותר מעשור לאחר שגנז את הטיוטות המוקדמות שלו, שב פוגל ככל הנראה אל אותו רומאן נעורים. במועד זה הוסיף לסיפור המעשה הווינאי פתיחה מאוחרת שמתרחשת בפריז לאחר מלחמת העולם הראשונה, והעתיק אותה מחדש אל כתב-היד שבידינו" (289).

עדות מהדירי הספר

קביעות אלה של החוקרת לילך נתנאל הינחו אותה ואת יובל שמעוני כאשר שקדו על הפיכת הטיוטה לספר "רומן וינאי". בפרק המשותף שלהם "על נוסח הספר", מפרטים שניהם שלושה סוגי התערבות, אשר בעזרתם הכשירו את כתב-היד הגולמי וחסר הכותרת כספר הנושא את השם "רומן וינאי". רק את ההתערבות הראשונה – החלפת מילים ארכאיות במילים המקובלות יותר כיום (כגון: החלפת המילה "סיפון" במילה "תקרה" והחלפת המילה "דקים" ב"רגעים") – ניתן להצדיק, אף שעדיף היה להציע את החילופין כהערה בשולי העמוד. חשודה ופסולה היא ההתערבות הבאה – זו המוגדרת כפעולת "מיקוד". אשר כללה השמטת קטעים, שהיו בהם "אמירות חוזרות או סותרות אצל דמויות הרקע", וגם העברת קטעים ממקומם ושילובם "במקומות אחרים שהתקשרו אליהם בדרכי התיאור ובתוכניהם". אמנם על-ידי התערבות מסוג זה השיגו טקסט רצוף ומהודק יותר מכפי שהיה בכתב-היד הגולמי, אך כלל לא בטוח שבפעולת "מיקוד" זו גם נשארו נאמנים לתפקיד שהועיד פוגל לקטעים אלה. הן בעודו נתון בכתיבת פרק כלשהו, נוהג סופר לעיתים קרובות לכתוב קטעים "תלושים" כאלה, כדי לשמֵר בהם רעיונות שצצים במוחו ושאליהם בדעתו לחזור במועד אחר כדי לפתח מהם פרקים נוספים של העלילה.

וההתערבות האחרונה, שצמד המהדירים מודים שביצעו בטיוטה, היא ממש שרירותית. זו נעשתה ביחידת הטקסט הקצרה אשר מספרת על רוסט כעבור עשרים שנה בפריז. כאן החליטו מהדירי הספר להפריד את הקטע אשר מתאר את השיטוט הלילי של רוסט בחוצות פריז מהקטע אשר מספר על התרחשות בדירה בין רוסט עם בת-זוג שהתגוררה איתו, הצעירה ממנו בשמונה-עשרה שנים. על-ידי ההפרדה הזו קיבלו שני פרקים, שאותם הציבו בקצות הספר – את פרק השיטוט של רוסט בראש הספר ואת סצינת החדר הקצרה בסיום הספר – ועל-ידי כך המציאו "מסגרת" לפרקים הוינאיים, והעניקו לספר תבנית של "סיפור מסגרת".

וגם צידוק מצאו שמעוני ונתנאל להצבת היחידה הפריזאית הארוכה יותר, זו המתארת את שיטוטו של רוסט בעיר, בהתחלת הספר ולא בסופה, והיא: שאחד מ"דמויות הרקע", שחקן גמגמן, מתפאר באוזני רוסט, שבהיותו שבוי בשנות המלחמה בגרמניה שכב בה-בעת עם אשה, שבעלה היה באותה עת בחזית, וגם עם בתה בת התשע-עשרה) 15). בעשותם כך, לא רק שמהדירי הספר ייחסו לפוגל את "המסגרת", אלא גם פסקו כי סיפור יחסיו של רוסט בן השמונה-עשרה בה-בעת עם גרטרוד שְׁטיפט בת השלושים ושמונה ועם בתה ארנה, הגימנזיסטית בת השש-עשרה, המקביל לאנקדוטה שסיפר השחקן הגמגמן, הוא "ליבת הרומן". ממש כך קבעו בעדותם על מצבן של יחידות "סיפור המעשה המרכזי": "את ליבת הרומן, סיפור הקשר המשולש בין רוסט לגרטרוד ולארנה, הביא פוגל במרבית פרקיו לידי גמר" (298).

עדותם זו של מהדירי הספר חושפת, כי הם הפיקו את הספר "רומן וינאי" מטיוטה של כתב-יד מהעיזבון של פוגל, שהיתה רחוקה למדי מהיות ראויה לדפוס, אחרי שהניחו לגביה את ארבע ההנחות הבאות:

1) הנחת השלמות – הטיוטה היא "יצירה שלמה" אף שפוגל לא הספיק להשקיע בה "עיבוד נוסף" ואולי אפילו "עיבוד אחרון".

2) הנחת מועדי חיבורה של הטיוטה – הטיוטה היא "רומן נעורים" ו"תוצר של פרק כתיבה מוקדם למדי של פוגל". היא נכתבה "בעשור השני של המאה העשרים", אך פוגל זנח אותה למשך עשר שנים כדי לכתוב את הרומן "חיי נישואים" (ב-1929-1928) וחזר אליה "רק בראשית שנות השלושים", כאשר כתב במקביל גם את הנובלה "נוכח הים" (1932), ואז הוסיף ל"סיפור המעשה הווינאי פתיחה מאוחרת שמתרחשת בפריז לאחר מלחמת העולם הראשונה".

3) הנחת התבנית – שתי הסצינות שמתרחשות בפריז הן סרח העודֵף של "סיפור-המעשה הווינאי", ולכן הצבתן בספר כמסגרת לפרקי וינה הוא האופן היחיד שבו היה ניתן לשלב אותן בו.

4) הנחת הליבה – ליבת הרומן היא "סיפור הקשר המשולש בין רוסט לגרטרוד ולארנה".

מהי ליבת הרומאן?

דומה שהמהדירים נסחפו להתלהבות-יתר כאשר הצביעו על סיפור האהבהבים הסימולטני של רוסט הצעיר עם גרטרוד שטיפט בת השלושים ושמונה ועם בתה ארנה בת השש-עשרה כ"ליבת הרומן". הן שובו של הבעל ממסע עסקיו, שם קץ לבגידותיה של גרטרוד עם רוסט, וגם הקשר של רוסט עם ארנה כנראה לא יאריך ימים, כי פריץ אנקר, אף הוא עלם בן שמונה-עשרה, ידע לשער שסיפור חיזורו של רוסט אחרי ארנה לא יסתיים בנישואים, כי "אין הוא (רוסט) עשוי להיות כָּפוּת זמן רב" (244). יתר על כן: אבחנות פרשניות שיפורטו בהמשך, המתבססות רק על הטקסט כפי שנותר בעיזבונו של פוגל, יוכיחו כי לסיפור יחסיו של רוסט עם האם ובתה הועיד פוגל תפקיד אילוסטרטיבי בלבד, כדי שיעיד על אורח-החיים ההדוניסטי, שלמענו עזב רוסט בן השמונה-עשרה את עירו בגליציה כאשר "יצא אל העולם" (43), לדבריו כדי "להכיר את החיים, את האנשים" ואת עצמו (61).

ואכן, פוגל לא פתח את כתב-היד בפרק הפריזאי, שמהדירי הספר הציבו בתחילתו של הספר, כי אם בקטע אינפורמטיבי של "המספר" המגלה, כי אף שהעלם מיכאל רוסט נפרד מהוריו ומאחיותיו ועזב את עירו בגליציה משום שהיה בכוונתו להגיע אל "ארץ שוממה ונעזבת זה אלפי שנה, שקומץ אנשים בעלי נפש וזיקה אל העבר הרחוק ניסו להקימה לתחייה בעמל ידיים קשה ובכוח ההתלהבות שהתפעם בהם" (26), שינה את דעתו בהגיעו לווינה, כי "מצא את העיר שנקלע אליה במקרה לא גרועה מאחרות, ולעצמו של דבר, לא היתה כל סיבה להמשיך את הנסיעה" (26). עיר יפה כמו וינה, במיוחד בתקופת האביב, הבטיחה לו מענה לכל הציפיות שרקם על היום שבו יצא מגליציה כדי לכבוש את העולם.

פתיחה זו מלמדת, שלא "מתוך סקרנות" יצא רוסט מעירו, אלא כדי להשתמט מפעילות אידיאולוגית שתססה בעירו. צעירי היהודים בעירו פעלו חלקם בתנועות הציוניות שבהן הכשירו את עצמם לעלות לפלשתינה כחלוצים, וחלקם השתתפו באסיפות חשאיות של "שוליות חייטים ונגרים", אשר בהן קראו למרד בשלטון וקוממו את האיכרים נגד מנצליהם בעלי האחוזות. אלה וגם אלה נרדפו על-ידי השלטון והסתכנו בעונשי מאסר בסיביר (90). החלטתו של רוסט להשתקע בווינה והקשרים שקיים במקביל עם הדלפונים מגליציה ומרוסיה שפגש באכסניה "אחדות" ועם שלושה נציגים משכבת הממון והאצולה בווינה (פיטר דין, פֶליקס פון-ברונהוף ופְריץ אנקר) מעידים, כי בו לא פיעמה שאיפה כלשהי לתקן את העולם וגם לא תשוקה לגאול את העם היהודי משפל מצבו בגלות. ובהחלט ייתכן שרוסט השיג את הסכמת הוריו לנסיעתו בתואנה, ששיער כי תתקבל על דעתם, כי במקום להצטרף למהפכה הסוציאליסטית הכלל-עולמית, מוטב שיצטרף למהפכה הקטנה של הציונים בפלשתינה, אף שגם בה לא התכוון לקחת חלק.

פרטים אלה מבהירים שפוגל בחר לבסס את עלילת הספר על דמות של צעיר שהתרחק הן מהמהפכה הסוציאליסטית, המעמדית והכלל-עולמית, והן מהמהפכה הציונית-לאומית. דמות של צעיר מסוגו של רוסט הבטיחה לספרות העברית סיפור שונה מזה שסופריה טיפחו בשלוש התקופות של "הספרות העברית החדשה": ספרות ההשכלה, ספרות התחייה וספרות העליות. בשלוש תקופות המשנה האלה של עידן "הספרות העברית החדשה" ביקש הסופר העברי לחולל מהפכה במצבו של העם היהודי בעזרת דמות-שלֵמוּת אחרת בכל פעם, שעליה הטיל את קידום האידיאל של "שינוי הערכין". כך נוצרו בזה אחר זה שלושה גיבורים ספרותיים שהתכונה הנחשונית-גבורתית בלטה בהם : "המשכיל" בתקופת ההשכלה, "התלוש" בתקופת התחיה ו"החלוץ" בתקופת העליות.

ולכן, אין ספק – לוא השלים פוגל את העלילה, אשר הותיר כטיוטה בעיזבונו הספרותי, היה פרסומה מזעזע את אמות הסיפים של הספרות העברית, שלא הורגלה אז עדיין לדמות כמו זו של מיכאל רוסט – צעיר יהודי, אשר בתקופה של מהפכנות כלל עולמית, ובמידה ניכרת גם כלל יהודית, מתרכז בעצמו בלבד ודוחה כל רעיון התובע הקרבה של טובתו למען טובת הכלל, ולא רק שאיננו מגלה רצון כלשהו להצטרף לאחת מהמהפכות הללו, אלא מעדיף על פניהן את החיים הטובים המיידיים לעצמו בלבד. המונח "אנטי-גיבור" לא היה קיים עדיין במועד שבו כתב את פרקי הטיוטה – אך בדיוק דמות כזו בחר פוגל להציב במרכז העלילה של פרקי וינה, שהם הפרקים היחידים שנותרו מתוכנית הכתיבה המקיפה יותר שהתכוון לממש ביצירה זו.

פיטר דין ההרפתקן

לא רק שמהדירי הספר "רומן וינאי" שגו בהנחתם, שפרקי וינה הם-הם תוכנית הכתיבה השלמה שהיתה לפוגל, אלא הם גם מיעטו מערכם של פרקים אלה כאשר קבעו ש"ליבת הרומן" היא "סיפור הקשר המשולש בין רוסט לגרטרוד ולארנה", שהרי על-פי כל קנה-מידה הגיוני היו אמורים להעניק את הבכורה הזו להיכרות של רוסט עם פיטר דין – היכרות אשר השפיעה על כל מהלך חייו מגיל שמונה-עשרה ואילך.

רוסט הגיע לווינה "בלי מודע ובלי כסף" וגם בלי שליטה מספיקה בשפת המקום (70), ואף-על-פי-כן "חש עצמו בריא, צעיר, חופשי, מסוגל לכבוש כל העולם" (56). פוגל ביסס את בטחונו העצמי של רוסט ואת השאפתנות שלו "לכבוש את העולם" על אהבת הוריו אליו, בכורם והבן היחיד בין אחיותיו, ובמיוחד על תרומת אמו היפה ליופיו הגברי. רוסט בן השמונה-עשרה מתואר כ"עלם בלונדי רם קומה" שרירי ויפה-תואר, שמעורר אצל הנשים רצון לחזֵר אחריו ומושך גם גברים לרצות להיות בחברתו. לכן לא נשאר יותר מתקופה קצרה עם הדלפונים, חולמי החלומות והמיואשים מגליציה ומרוסיה שפגש באכסניה "אחדות", ואשר בהם הסתייע בימיו הראשונים בעיר, אלא יצא לבוש בחליפתו המרופטת וללא פרוטה בכיסיו להציג את "מרכולתו" הגברית ברחובות המסחריים וההומים אדם של וינה ולשחר שם ל"אוונטורה" – ההרפתקה שתשנה את מהלך חייו.

וזו הזדמנה לרוסט מהר מכפי שציפה, כאשר גבר כבן ארבעים, אשר הציג את עצמו בשם פיטר דין, פתח בשיחה, ומיד הבהיר: "כך התחלתי פעם אף אני, בגילך ממש, מאפס" (43), ואילו כיום הוא פועל לפי "חוקים אחרים", חוקים שהוא יכול להרשות לעצמו בזכות ההון שצבר אז. ובו-במקום הזמין את רוסט לארוחה, רכש לו חליפה ופרטי לבוש אחרים, הנחוצים לאדם צעיר כדי להופיע במיטבו בחברה הווינאית, וצייד אותו בסכום כסף המספיק לשכירת חדר ברובע שקט ומכובד של העיר. רק בפגישתם הבאה השלים פיטר לרוסט את סיפורו: כאשר הגיע לפני עשרים שנה לגיל הבחרות, עודד אותו אביו, שלא היה כלל עני, לצאת אל העולם בנימוק ש"מוטל על כל אדם לברוא את עצמו" (58). ואכן, הוא הפליג לאמריקה "עם תעודת בגרות, כרטיס אונייה ועשרים זהובים" במטרה להשיג את המיליון הראשון במשך חמש שנים. אך הגשים את המטרה הזו כבר בתום השנה הרביעית.

פיטר לא גילה לרוסט איך התעשר, אך לנו, הקוראים, מגלה "המספר" היודע-כל, שלא מניקוי כלים בבית-מלון, משרתו הראשונה באמריקה, צבר פיטר דין את המיליון הראשון שלו, אלא בעסקים מפוקפקים, שבהם רימה אנשים וניצל את תמימותם כדי לצבור הון שיעניק לו "חרות" ו"שלטון", כלומר: אי-תלות באחרים וכוח לשלוט בהם (59). ולכן לא הסתפק במיליון הראשון, אלא פנה לעסקים מסוכנים יותר במשך תריסר שנים נוספות, ואלמלא נפצע קשה בתיגרה שבה גם הרג את יריבו (62), היה ממשיך בעסקים אלה שנים נוספות. אחרי שהבריא מפצעיו חזר לווינה עם הונו הגדול ובגיל שלושים ושתיים רכש בעיר בית מרווח והתחתן עם אישה יפה הצעירה ממנו בעשור שלם (64).

ואף ש"המספר" אינו מרחיב מספיק בהסברת מניעיו של פיטר דין לפנות אל רוסט, כשראהו ליד חלון הראווה מתבונן בחליפה יקרה, אפשר בהחלט להבינם גם על פי הפרטים שהוא מספק לנו. פיטר דין פנה אל רוסט "מתוך דחיפה סתומה", מפני ש"הרגיש ברוסט דמיון-מה אל עצמו. מין קרבה פנימית למרות שוני אופיו הוודאי, והתעניין לחיות שנית את בחרותו שלו בצורה שונה קצת ובתנאים אחרים. רצה לעקוב אחרי התפתחותו" (64).

במילים אחרות: אחרי שזיהה כי "באדם צעיר זה שמולו אצור היה כוח אישי, בלי כל ספק. ניכר בו שאינו עשוי לשעבד דעתו לדעת אחרים ולבטל רצונו מפני איזה רצון אחר" (65), בחר פיטר דין במיכאל רוסט כדי לשחזר בעזרתו תקופה שהיתה המסעירה ביותר בחייו – תקופת הבחרות, שבה השיג את הונו העצום, אשר העניק לו את האפשרות הנדירה לחיות את חייו הבוגרים על-פי "חוקים אחרים" – החוקים שהוא חוקק לעצמו. ואמנם, פיטר לא הציע את תמיכתו לרוסט מיד, אלא רק אחרי שזיהה אצל רוסט את להט הנעורים, אשר הניע אותו עצמו בעבר, בבחרותו, לצאת לאמריקה לכיבוש העולם, ורק אחרי ששמע מפיו, שעל-פי אישיותו נועד להימנות עם יחידי הסגולה "שהחוקים הרגילים אינם חלים עליהם" (61). פיטר ציפה לראות, אם בעזרת סכום הכסף שהקציב לקיומו במשך שנה, יצליח רוסט להגשים את ההישג שהתפאר כי יצליח להגשימו – לחיות על-פי "חוקים משלו" (58). כך הסבה הפגישה של רוסט עם פיטר דין את סיפור-המעשה מעלילת הגירה לעלילת חניכה.

המחלוקת בין התומך לנתמך

הקורא רשאי להניח כי מרגע שפיטר דין הבהיר לרוסט את ציפיותיו ממנו בתמורה לתמיכה הכספית שיעניק לו, היה רוסט נתון במעקב סמוי מצד מטיבו. יתר על כן: בשתי הזדמנויות ביטא פיטר דין את אכזבתו מאורח-החיים ההדוניסטי-טריוויאלי שאימץ רוסט לעצמו בווינה. ההזדמנות הראשונה היתה כאשר נפגשו פעם במסעדה, ורוסט, שניגש לשולחנו של פיטר כדי לברכו, הזדרז לחזור לשולחן של מארחיו, בני משפחת שטיפט, אף שפיטר הזמינו להצטרף אליו. בהזדמנות הזו הסתפק פיטר בעקיצה האירונית הבאה: "הנך מרגיל עצמך אפוא בהקדם האפשרי לחוג המשפחה" (140). אך בהזדמנות הבאה כבר ביטא פיטר את אכזבתו מרוסט באופן מפורש יותר. היה זה כאשר הזמין פיטר את רוסט לסעודה בביתו יחד עם אורחים אחרים. ובמהלך הארוחה הסב את השיחה לנושא, אשר איפשר לו להבליע דרכו נזיפה שללא-ספק כיוון אותה אל רוסט: "דין סיפר על אודות בני אדם מוזרים, אמיצי אופי, שלא חששו לחיות את חייהם שלהם, בהתאם לטבעם הפנימי, ליצרם, בלי להתכחש לעצמם אף כמלוא נימה" (144).

פרט להתבטאויות אלה, נשאר פיטר נאמן להסכם שלו עם רוסט ולא התערב במעשיו. ולכן, כה מצער, שפוגל לא הספיק להתקדם בכתיבה ולא חשף לנו את המסקנות שאליהן הגיע פיטר דין בסיום השנה שהקציב לניסוי עם רוסט. ועם זאת, יוכח בהמשך הפירוש, שפוגל הותיר בטיוטה מספיק רמזים לתוצאות הניסוי הזה.

אכזבתו האפשרית של פיטר דין ממיכאל רוסט נרמזה כבר במחלוקת שהתגלעה ביניהם בשיחה שבה הסכימו ביניהם על תנאי הניסוי. אחרי שפיטר גילה לרוסט, כיצד הציב לעצמו מטרה כשהיה בן שמונה-עשרה וכיצד פעל למימושה, שאל אותו רוסט: "הטוב לו לאדם, לדעתך, לשאוף לאיזה תכלית?" (60). ועל כך השיב פיטר: "האדם שואף בעצם תמיד לאיזו תכלית, מדעת ושלא מדעת" (60), וגם הוסיף, שאת הצלחתו לצבור את הונו בגיל הבחרות הוא מייחס לכך שהיה מודע כבר אז, כי את המטרה ישיג רק אם יהיה מוכן לבטל את "העכשיו מפני האחר-כך". ואף שרוסט הסכים עם פיטר, שהממון אמור להיות לבעליו רק אמצעי להשגת "חרות" ו"שלטון", חלק ביהירות על דעתו, שתכלית כזו אפשר להשיג רק על-ידי "ביטולו של העכשיו מפני האחר-כך". ובלא מעט שחצנות השיב לפיטר: "לא הייתי רוצה לוותר על שום רגע (מהחיים בהווה) בשל איזה מחר לא בטוח" (59). וגם חזר על אמירתו זו בניסוח אחר: "אני אינני מתכנן תוכניות למפרע, גם אין לי שום תכלית קבועה לשאוף אליה" (60).

תשובות אלה של רוסט ודאי הגבירו את סקרנותו של פיטר בעלם מגליציה המצהיר באוזניו כי את הפטור מ"החוקים הרגילים" ישיג בדרכו, כלומר: בלי לוותר על שום עונג גשמי בהווה. ואכן לא פסע רוסט אחר-כך במסלולו של פיטר דין, אלא במסלול מנוגד ממש. רוסט פנה להימורים, הכפיל את כספו ופנה לגרוף באמצעותו מכל ההנאות שווינה הציעה לבעלי ממון: מסעדות מהודרות, בתי-קפה מובחרים ובתי-זונות אכסקלוסיביים. עד מהרה התפרסם רוסט בווינה כצעיר יפה-תואר, מצליח והדוניסט, שנשים לא התעלמו ממנו וגברים התאמצו לפענח בחברתו את סוד הצלחתו.

בסצינה אחרת – המוכיחה אף היא, שאת פרקי וינה פיתח פוגל כניסוי על פי הדגם של עלילת חניכה – ביטא רוסט פעם נוספת את ההשקפה שהשמיע באוזני פיטר. בסצינה זו היה בחברת הנערות ארנה שְׁטיפט ופְרידל קובלר בנות השש-עשרה. פרידל הפתיעה את רוסט כשאמרה, כי לדעתה אדם צריך בהיותו צעיר "לחיות חיים יפים, עשירי תוכן, כדי שאפשר יהא לחיותם שנית ברוח, בימי הזקנה". על דבריה אלה של פרידל הגיבה ארנה: "אני מתארת לי שמרבית בני אדם חיים חייהם מאונס, לא אותם שהיו בוחרים לחיות". ורוסט, שעד כה רק האזין לשיחתן, התערב בה והשיב לארנה: "רק יחידים יכולים לחיות כאוות לבם". אך כאשר ניסתה ארנה לברר אם התכוון לעצמו בתשובתו זו ושאלה אותו :"בחור שכמוך, איזו מטרה הצבת לך, למה אתה שואף? ללמוד אינך לומד, בדבר אחר גם כן אינך מתעסק. לא כלום" (212), התחמק רוסט ממתן מענה ישיר לשאלתה.

ספק אם דוד פוגל היה נותן את הסכמתו לספר "רומן וינאי"!

אחרי שהובהר בפירוש זה כי ליבת היצירה עוסקת בשאלת התכלית, שאדם צעיר צריך לקבוע לקיומו מבין שתי האפשרויות הסותרות: בין מיצוי "החיים היפים" מיד, בהווה, לבין השקעת מאמץ לרכוש תחילה, בהיותו צעיר, את ההון אשר יאפשר לו לחיות "כאוות נפשו" בבגרותו – ניתן כעת להבהיר את תפקידם בעלילה של שני וינאים אחרים, פריץ אנקר ופליקס פון-ברונהוף. שניהם משתייכים לשכבת הממון והאצולה של וינה ושניהם קושרים את אומללותם לעובדה, שהינם צעירים "בלי כל כובד" (128), אשר "חיים ללא תכלית" (191), אחרי שהמשפחות שלהם הועידו אותם למלא תפקיד מסורתי שעבר בירושה מאב לבנו במשפחה.

האומללות של פריץ

פריץ הוא "בחור שתקן ונבוך", אשר ”זגוגיות משקפיו עבות ביותר" ו"תנועותיו כבדות, נבוכות, מגששות כלשהו, זקנות ועייפות" (125) – צעיר מגושם, "שלמרות כיעורו הריהו אדם חי" אשר נכסף ל"אהבה פשוטה, ארצית, אנושית" (130). לאהבה כזו פריץ אינו זוכה ולכן הוא "שוטם את גופו הארוך, הגולמי, משובש התנועות, את נפשו החטטנית, המלאה מעצורים שמפוררים כל זיקה ישרה, טבעית, אל הבריות ואל העולם" (185). כנצר למשפחה וינאית עשירה מזה דורות וכבן יחיד להוריו המיועד להיות יורש של כל עושרה של המשפחה, גדל פריץ כ"ילד טיפוחים" (186) שקיבל חינוך אצל מיטב המורים הפרטיים וכל משאלה שלו "נתמלאה, תמיד, עוד טרם הספיקה ללבוש צורה מוגדרת" (197). בהווה הוא סטודנט הלומד מספר נושאים באוניברסיטה, ובכללם פילוסופיה וספרות (130), והינו בודד מאוד, כי כל מי שמתקרב אליו, חשוד בעיניו שהוא מחפש את קרבתו רק בגלל כספו. ההון אשר מתרבה מעצמו ועובר במשפחתו בירושה מאב לבנו, טוען פריץ, הוא מקור יאושו: "העשירות דלדלתני, לא נשתייר בקרבי מקום למשאלות" (197). ולכן אף שהינו בן שמונה-עשרה הוא נראה לארנה שטיפט כמו "בחור צעיר שעושה רושם של ישיש" (263).

רוסט היה בחברת ארנה על ספסל בשדרת הגן כאשר פריץ הצטרף והיא הכירה ביניהם (181). אחר כך נענה רוסט להזמנתו של פריץ והם סעדו ביחד סעודת ערבית במסעדה משובחת (185) וגם ביקרו ביחד בבית-זונות שנועד רק לוינאים מכובדים ובעלי-אמצעים (192-187). "המספר" מתערב כאן ומסביר את מניעיו של פריץ האומלל להתקרב אל רוסט – "הבחור הבלונדי והאיתן", אשר מצטייר בעיניו כבר-מזל, כצעיר שפתוח בפניו עולם "גדול ורב-תמורות וגוונים, ושיש בו כדי למלא חייו הקצרים של אדם עד אפס מקום לשיעמום ולרוח קודרת" (194). רוסט – מסביר "המספר" – "נחוץ הוא לו (לפריץ) כמין משען נפשי", אך בו-במקום גם מבהיר "המספר", שפריץ תלה תקוות-שווא ברוסט, שהרי "כל אדם נדון להיות נושא את עצמו, הוא לבדו עד סוף ימיו, ושאם חסר הוא הכובד הדרוש אין שום תועלת לו בזולתו" (193). ואכן כאשר פריץ שקע במחשבות יאוש על הצפוי לו: "לסבול את חייו בדד, בלי עזר, בלי שום שותפות עם זולתו" – הציע לו רוסט מספר פתרונות לאומללותו, אך כלל ביניהם גם את ההתאבדות: "יכול אדם גם לשים קץ לחייו - - - אין זה קשה כל כך" (196).

כעבור ימים אחדים גרר רוסט את פריץ אל האכסניה "אחדות" כדי שיכיר "אנשים מסוג אחר" (197). אך גם שם בין הזרים "הרגיש עצמו (פריץ) שלא במקומו. פנים אלו, לא היתה שום זיקה בינו לבינם - - - כל פרצוף וזיופו עמו - - - רק מסכות-מסכות" (226). הביקור באכסניה ההומה רק העמיק אצלו את תחושות הזרות והבדידות ובצאתו משם הרהר "אין מנוס. מוכרח הוא לחיות עם עצמו. התחמקות לזמן מועט אין מועיל בה" (236). והוא סיים את הערב (וגם את חלקו בעלילה) בחברת זונת-רחוב שצדה אותו ברחוב – וסצינה זו (250-236), שהיא המלוטשת מכולן בכתב-היד, תהיה לה סצינה מקבילה בקטע הפריזאי (25-16), שבה יימצא רוסט במצב דומה כעבור עשרים שנה, בחברתה של זונת-רחוב וכנראה קרוב מאי-פעם לשים קץ לחייו.

הייאוש של פליקס

רוסט הכיר את פליקס פון-ברונהוף בנסיבות אחרות, כאשר שניהם הוזמנו לסעודה בביתו של פיטר דין. גם מפליקס נמנעה הזכות לבחור לעצמו את "התכלית" לחייו, מאחר שנועד מילדות להמשיך במסורת של הגברים במשפחה ולשרת כקצין בצבאו של הקיסר. הדור במדיו הצטייר כסמכותי לחייליו הצעירים ממנו וגם אטרקטיבי לנשים בווינה, אך בתוכו הרגיש שבזבז בצבא את שנות הבחרות שלו, אשר בהן היה יכול להגשים שאיפות אחרות שהיו לו. כמו פריץ, גם פליקס גילה עניין ברוסט ופתח בשיחה איתו: "הייתי רוצה לדעת, כיצד אדם צעיר שכמוך מתאר לו את חייו". רוסט ענה תשובה זהה לזו שנתן בשיחותיו הראשונות גם לפיטר דין: "מוכרח אני להודות שלא חשבתי עדיין על זה. מכול מקום אין בדעתי לעשות שום תוכנית", אך כאשר המשיך פליקס וטען, הן "כל אדם - - - מציב לעצמו מטרה", ענה לו רוסט, אף כי באי-רצון, מענה חד וקצר: "לא כולם". (152).

אף שרוסט ניאות להתלוות אל פליקס בסיום הסעודה, לא סיפק גם אחר כך, תחילה ברחוב ואחר-כך בבית-קפה (159-154), תשובה אחרת לקצין על שאלת התכלית שצעיר בן שמונה-עשרה אמור לקבוע לחייו. אך השאלה המשיכה להציק לפליקס, ועל כן גם במקום הפחות מתאים לשיחה על נושא עיוני כזה – בבית הזונות האכסקלוסיבי ששם פגש את רוסט ואת פריץ – לא התאפק וגילה לשניהם את עומק יאושו: כבן למשפחה ממעמד האצילים המתנוון הוא יודע כי "המונרכיה סופה להתמוטט" (192), ואחרי שבזבז כעשור מחייו בצבא הגיע למסקנה, שלא רק חייו הם "חיים ללא תכלית" (191), אלא שהחיים בכללם הם "רדיפה תמידית. תאווה שאינה מתמלאת לעולם" (194). ולכן, הוסיף ואמר להם – ספק אם גם כוונתו כעת להתפטר מהצבא ולצאת למסעות בעולם אכן תסייע לו להתגבר על יאושו (195). אחר-כך לא עיכבה רוחם המדוכדכת של פריץ ופליקס בעד שניהם להיענות "לאילוזיה קלוקלת זו של החיים", והם פרשו להשכיח את אומללותם בחיק הזונות, בעוד רוסט איננו מצטרף אליהם – מבהיר "המספר" – כי "איננו זקוק לכך, עת הפשרות עדיין רחוקה ממנו" (190).

איזה תפקיד הועיד פוגל בחייו של מיכאל רוסט לשני צאצאים אלה מהרובד הגבוה בחברה הווינאית? בפגישות ההיכרות הראשונות שקיים פיטר דין עם רוסט, חילק פיטר את בני האדם לשני סוגים: הפעילים, אשר "משקיעים עצמם בפעולה לשם הפעילות בלבד, כדי להינצל מן השיעמום והריקנות שבבטלה, והתכלית אינה אלא טפלה לה", והפסיביים, אשר מהעדר תכלית לחייהם שוקעים בחוסר-מעש ולמעשה "מוסרים את עצמם ליד המקרה" (60). פליקס בן השלושים מדגים את הסוג הראשון ופריץ בן השמונה-עשרה את הסוג השני, ופוגל שילב אותם בעלילה כדי שבאומללותם ובייאושם יזהירו את רוסט מהאשליה, שיוכל להשיג את החרות המלאה לחיות על-פי "חוקים אחרים" בדרך הפוכה מזו שפיטר דין השיג אותה. אלא שרוסט ביהירותו לא הפיק שום תועלת מההיכרות עם השניים: "מה יש כאן להתפלסף? כל רגע ויופיו שלו - - - ואם יגיע פעם לנקודה זו ששוב לא ירגיש את היופי, את הפעפוע הנצחי – ישים קץ" (194). בכך ניבא את המעשה אשר מייאוש הוא עתיד לבצע בפריז כעבור עשרים שנה.

פתרון ההתאבדות

פתרון ההתאבדות הונח על-ידי "המספר" כמוצא לאומללותם של צעירים מאוכזבים מחייהם מסוגו של פריץ : "גילו היה אותו גיל שאניני הרגש מגיעים בו לנקודה של אכזבה מוחלטת לאין כל מוצא, והקנאים שבהם, הללו שאינם נוטים לפשרות, מסיימים כאן חייהם" (185). דומה ש"המספר" רמז בהבדלה הזו בין "אניני הרגש" ל"קנאים", שכאשר יגיע רוסט, המשתייך על-פי אופיו ל"קנאים", לנקודה האכזבה, שתחייב אותו להיכנע לכללים המציאותיים של הקיום, הוא יעדיף להתאבד במקום להתפשר עם חיים שאינם לרוחו. ואכן בקטע הפריזאי, שמהדירי הספר הציבוהו בראש הספר בתור "מסגרת" לפרקי וינה, מתואר רוסט בן השלושים ושמונה בשלב שבו הוא קרוב מאי-פעם להגשים את ההבטחה שהבטיח לעצמו בווינה בגיל שמונה-עשרה – כי יתאבד כאשר "יגיע פעם לנקודה זו ששוב לא ירגיש את היופי, את הפעפוע הנצחי", כלומר: כאשר יגיע למסקנה שחייו נכשלו.

שורה של רמזים המפוזרים בקטע הפריזאי הזה מעידים על כך. תחילה פגש רוסט בבית-קפה את אֶמי ויטלר, זונה צעירה שכנראה שכר מדי פעם את שירותיה. רוסט הצטרף אליה בערב שבו "שוב היה לשלל לאותו שיעמום נוקב, הטבוע עמוק בלבו של אדם כמין סרטן הנפש כביכול, נחלת שורה שלמה של דורות שלא הזירו עצמם משום תענוג שבעולם, ושכמה מהם שמו קץ לחייהם מחמת תיעוב שבשובע" (7-6). אמי מכירה לרוסט את הצייר גרגור, המצדיק את מצב רוחו המדוכדך בכך שהחתול שלו "איבד עצמו לדעת אתמול", וכאשר רוסט מטיל ספק בייתכנות ביצוע התאבדות על-ידי חתול, חזר גרגור והפעם בהדגשה: "החתול שלי איבד עצמו לדעת! (ההדגשה כאן היא במקור) כן! מתוך שתקפתהו מרה שחורה! הן לא יכול להמית עצמו בירייה אך ורק בשביל שתאמין לו!" (9).

מבית הקפה צעד רוסט אל גשר מעל נהר הסינה ופתאום "נתלקחה (אצלו) תשוקה לעשות איזה מעלל שתחילתו וסופו בלילה ושאדם שומרו אחר-כך בנבכי נשמתו כסוד כמוס לעולם. כזה שגלומים בו נבטי הקיום העתידי כגרעין בתוך הפרי, אלא שלא יכול גם הוא עצמו להגדיר מהותו של מעלל זה" (11). גבר, המציג עצמו אחר-כך כשחקן שפרש ממקצועו בשל גמגום פתאומי שלקה בו, איננו מתרשם מהכחשתו של רוסט, אשר טען בתוקף שלא היה בדעתו להתאבד בקפיצה מהגשר. השחקן הגמגמן דבק בהנחתו, כי הציל את רוסט ממעשה של יאוש: "לעולם אין אתה יכול לדעת. כאן אני בקיא קצת יותר. כשאדם עומד כך ומציץ אל המים, הריהו נתקף לפתע..." (12). ואחר כך הצטרף רוסט לז'נט, זונה שצבע שיער ראשה ערמוני, אשר בהתנהגותה זיהה שהיא נפש "עזובה לאין קץ ומלאה חרדות וייאוש", ולה אמר "אין אני חומל עליך כלל. טעית בי. הייתי מייעץ לך, אדרבא, לשים קץ לחייך..." (20).

בין בחרות לבגרות

קטע זה בכתב-היד, הזרוע ברמזים על מתאבדים ועל התקרבותו של רוסט עצמו לסיים את חייו בהתאבדות, מלמד שפוגל לא התכוון לצרפו כ"מסגרת" לפרקי וינה, אלא הועיד אותו להשתלב בכרך שני – כרך שתיכנן להוסיף לכרך הווינאי ואשר בו היה אמור לספר על התקופה הפריזאית בחיי רוסט. כוונתו של פוגל לכתוב כרך גם על חייו של רוסט בפריז מפורש במשפט שבו פתח את הכרך על חיי רוסט בווינה: "לפני עשרים שנה הופיע מיכאל רוסט באחת מבירות אירופה שמלכה כבר ישיש היה, קצת מטומטם ומגודל זקן לשני צידי הסנטר המגולח - - - ומיכאל רוסט היה בן שמונה-עשרה" (26).

רוסט היה אמור להיות מוצג בשני הכרכים בשתי תקופות בחייו, אשר עשרים שנה מבדילות ביניהן. פוגל הבליט הפרש שנים זה גם בביוגרפיה של פיטר דין, הנפרשת משנות בחרותו, השנים שבהן מימש את התכלית שהציב לחייו, ועד שנות בגרותו כמיליונר שבהן הוא כל-יכול בווינה ופועל על-פי "חוקים משלו". אך לא רק פיטר ורוסט הובלטו בשתי תקופות מרוחקות בחייהם. דמויות נוספות שולבו אף הן בהבלטה בעלילה על-פי גילם.

"בסיפור הקשר המשולש" של רוסט עם נשות משפחת שטיפט, הובלט ההבדל בין אהבת האם בת השלושים ושמונה, גרטרוד, לאהבת הבת בת השש-עשרה, ארנה. שתיהן חושקות ברוסט היפה, אך הפרש השנים ביניהן מספר שני סיפורי אהבה מנוגדים זה לזה. אהבתה של גרטרוד לרוסט היא וולגרית ומניפולטיבית, והיא ממומשת על-ידי בגידה בבעלה, גיאורג, אף הוא בן שלושים ושמונה, שביהירותו מתפאר שהינו ב"גיל הגברות האמיתית", הגיל שבו "אדם נעשה מיושב בדעתו יותר, מתון יותר" (עמ' 165). ואילו אהבתה של ארנה לרוסט היא זכה ורומנטית, אך גם סנטימנטלית ונתונה להפכי-רוח רבים.

בפרקי וינה עולה מספרם של הצעירים מדורו של רוסט על מספרם של המבוגרים מדורו של פיטר דין. ולשניים מביניהם, לפריץ אנקר ולפליקס פון-ברונהוף, גם הועיד פוגל נוכחות רבה יותר מאשר לצעירים אחרים. אך הניגוד בין בחרות לבגרות אמור היה להתקיים גם בחלק השני של היצירה, שפוגל הספיק לכתוב רק שתי סצינות מתוכה, ובחלק זה היה בוודאי עולה מספר הדמויות בגיל הבגרות על מספר הדמויות בגיל הבחרות.

בסצינה הפריזאית הנוספת, זו שמהדירי הספר "רומן וינאי" הציבו אותה בסוף כעוד חלק של "המסגרת", מתגורר רוסט בן השלושים ושמונה עם מרי-אן, צעירה בת עשרים. בסצינה זו מתואר רוסט בשפל מצבו, אחרי לילה שבו הימר בקזינו והפסיד את כל כספו, שאותו עשה מ"עסקים חשוכים". כך שבגיל הזה הביאה אותו דרכו ההדוניסטית לעסוק בעסקים שפיטר דין עסק בהם רק בהיותו אדם צעיר. כלומר: חייו של מיכאל רוסט התפתחו בסדר הפוך לסדר שבו התפתחו חייו של פיטר דין. באנלוגיה ניגודית זו, המבליטה כי לדרכם השונה של רוסט ושל פיטר היו גם תוצאות הפוכות, מגולמת המסקנה שאליה חתר פוגל ביצירה הזו: נכונותו של פיטר בגיל הבחרות לבטל את "העכשיו מפני האחר-כך", גם אם נותבה אז לדרך חיים מפוקפקת מבחינה מוסרית, היתה הגיונית יותר מדרכו של רוסט, אשר בגיל הבחרות לא היה מוכן לוותר על שום עונג מיידי "בשל איזה מחר לא בטוח", ואשר למען התענוגות בזבז את כל חייו באפס עשייה.

תוכנית הכתיבה המקורית

מאחר שמהדירי "רומן וינאי" קשרו את פרקי הספר לביוגרפיה של פוגל, סיפקו על-ידי כך בעצמם נימוק נוסף ומשכנע לארגומנט העיקרי שמועלה במאמר הזה, לפיו התכוון פוגל להוסיף כרך שני לכרך הווינאי, שפרקיו הם בעיקרם אלה שנותרו כטיוטה בעיזבונו הספרותי, והוא הכרך הפריזאי, שנועד לספר על רוסט בגיל הבגרות – עשרים שנה אחרי שקיבל על עצמו לקחת חלק בניסוי שהציע לו פיטר דין בווינה. תוכנית הכתיבה המקורית של פוגל אכן התבססה על היכרותו עם החיים בשתי הבירות התוססות האלה של אירופה. אל וינה הגיע פוגל כאדם צעיר בן 21 והוא התגורר בה בין השנים 1925-1912. ואל פריז הגיע בהיותו בן 34 והתגורר בה תחילה בין השנים 1929-1925 ואחר כך מדצמבר 1931 ועד שניספה במחנה אושוויץ ב-1944 והוא בן 53.

לכן, דווקא ההצמדה של היצירה לביוגרפיה של פוגל ולתקופות שהייתו בשתי הערים מערערת לחלוטין את המועדים שייחסה החוקרת לילך נתנאל לכתיבת פרקי הטיוטה על-ידי פוגל. הספר "רומן וינאי" אמנם עוסק בגיבור שהינו בגיל הנעורים, אך ודאי איננו "רומן נעורים" בביוגרפיה הספרותית של פוגל. כלומר: אין שום ודאות שפרקי וינה אלה, או אפילו מקצתם, הם פרקי הפרוזה המוקדמים של פוגל, אשר נכתבו "בעשור השני של המאה העשרים", כלומר בשנים שפוגל התגורר בווינה. וגם אין ממש בקביעות הזמנים הנוספים על-ידי לילך נתנאל, לפיה זנח פוגל את היצירה הזו כדי לכתוב רומן וינאי מוצלח ממנו – את "חיי נישואים" – וחזר להמשיך בכתיבתה בתחילת שנות השלושים, ואז הוסיף את שתי הסצינות המתארות את רוסט כמבוגר מובס ומיואש בפריז. המשפט שבו נפתחת היצירה, המציין שרוסט הופיע בווינה לפני "עשרים שנה", מצדיק קביעה של מועדים אחרים מאלה שקבעה לילך נתנאל.

המועדים הסבירים יותר לכתיבת פרקי הטיוטה הזו על-ידי פוגל הם מאמצע שנות השלושים ואילך, כלומר: אחרי שהשלים את כתיבת הרומן "חיי נישואים", אשר נכתב בין השנים 1930-1929, וגם אחרי שסיים את הנובלה "נוכח הים", שבכתיבתה עסק ב-1932 ואשר התפרסמה ב-1934. אף שחייו באותה עת היו קשים ביותר, כפי שאפשר להיווכח מהמידע שריכז דן פגיס במבוא הביוגרפי שהקדים לכינוס שירתו של פוגל בשנת 1966, פנה פוגל לכתוב רומן נוסף, רחב יריעה משתי היצירות הקודמות, שהיו אמורים להיות בו שני חלקים. החלק הראשון היה אמור לתאר את קורותיו של מיכאל רוסט בן השמונה-עשרה בווינה, ובו התכוון פוגל להבליט את "הסיבוך" – היענותו של רוסט להשתתף בניסוי של פיטר דין. בחלק השני תיכנן פוגל להציג את "ההתרה" על-ידי סיפור קורותיו של רוסט בגיל שלושים ושמונה בפריז.

פוגל לא הספיק להשלים יצירה מקיפה זו. עד שנאסר בפרוץ מלחמת העולם השנייה, עקב היותו נתין אוסטרי, הספיק לכתוב מִתווה בלבד מתוכנית הכתיבה הרחבה שקבע. מאחר שהרגיש כי עקב המאורעות באירופה לא יספיק להשלים את היצירה בהיקפה המלא, הניח פוגל את ההשלמה של פרקי החלק הראשון, הפרקים הווינאיים, והזדרז לכתוב את שתי הסצינות הפריזאיות, שבהן הקפיד ביותר לסמן את המקבילות לפרקי וינה: הפרש הגיל בין בני השמונה-עשרה לבין בני השלושים ושמונה, המחשבה של רוסט בשתי התקופות על סיום חייו בהתאבדות והניגוד בין מהלך חייו של רוסט למהלך החיים של פיטר דין. באופן זה קיווה פוגל, שאם ישרוד ויוכל בבוא העת לחזור להשלמת הרומאן זה, יזכור את קווי היסוד של עלילתו וגם את הסיום שהועיד בו לחייו של רוסט. כך שהטיוטה משקפת נאמנה עד היכן הספיק פוגל להתקדם, וגם מסבירה מדוע בעטיה של ההיסטוריה לא זכינו להשלמת הרומאן הזה.

לפיכך, הספר "רומן וינאי" איננו "יצירה שלמה", אלא רק שריד שנותר מתוכנית הכתיבה השאפתנית שפוגל התכוון להשלים. במילים אחרות: מהדירי "רומן וינאי" הפכו לספר כתב-יד, שעודנו רובו במצב גולמי ושהוא בבחינת סקיצה, בעזרת מניפולציה עריכתית, אשר התבטאה בפעולות "מיקוד" ובהמצאת מבנה שלא היתה לו אינדיקציה בטיוטה שנשארה בעיזבונו הספרותי של פוגל. ועל כן, אין בשום אופן לייחס לפוגל את הספר "רומן וינאי", כי פירסומו תחת שמו אינו מעצים את דמותו הספרותית, אלא ממעיט מגדולתו. חשש של עשיית עוול דומה לסופר המנוח יעקב שבתאי לא היה קיים במקרה המקביל, כאשר מהדירי הרומן "סוף דבר" לקחו כתב-יד שכמעט הושלם על-ידי המחבר עצמו וגאלו אותו מקבורת-עד בעיזבונו הספרותי.

לעומת זאת, מאחר שגילוי הטיוטה שמצאה לילך נתנאל בעיזבונו של פוגל הוא אירוע חשוב לחוקרי יצירתו, היתה הצדקה אפילו בהיקף הזה להדפיס את פרקי הטיוטה במהדורה מדעית, כזו המותירה את כל החלקים במקומם בגליונות הטיוטה, אך מפנה תשומת-לב בהערות שוליים בתחתית העמודים לפערים בין הפרקים, לסתירות בין חלקים שונים של הטקסט וכדומה. ספר כזה היה מכניס את הקורא, ובוודאי את החוקר, למעבדה הספרותית של פוגל מבלי לייחס לו גירסה, אשר כנראה כלל לא משקפת את אתגר הכתיבה שהציב לעצמו.

- - - - - - - -

* יוסף אורן הוא חוקר, מבקר ומרצה לספרות ומחבר הסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית". לפונים לאימייל yoseforen@bezeqint.net יישלח פרסום של הוצאת "יחד" המפרט את תוכן ספרי הסדרה הזו.