מעמקים - טשרניחובסקי כותב לביאליק
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

טשרניחובסקי כותב לביאליק

אסתר ויתקון

גיליון מס' 49 - תשרי תשע"ג * 9/12

ברצוני להדליק נר לזכרו של המשורר העברי הדגול, שאול טשרניחובסקי, שהלך לעולמו בט"ו בתשרי,14 לאוקטובר 1943, א' סוכות, בירושלים, והוא בן 68 שנים.

אעשה זאת בעיון קצר בשיר קצר מפרי עטו, ובמכתב ארוך שכתבו כמשורר צעיר, בן עשרים ותשע, אל המשורר המבוגר והנערץ על כל תפוצות ישראל במערב, חיים נחמן ביאליק.

אתחיל דווקא בהתייחסות למכתב, שהוא כולו מחורז, שאם אינו מעיד על כשרון ספרותי, אבל מעיד הוא על בקיאות בשפה העברית, שלא היתה שפה מדוברת באותה עת.

המכתב מופנה למשורר ח.נ. ביאליק, שהיה עורך כתב העת הספרותי "השלח", אחד מכתבי העת העבריים הנחשבים ביותר באותה תקופה.

השיר נכתב בכתב ידו של טשרניחובסקי, בעט נובע, באותיות עגולות, העומדות זקוף, כמכירות בערך עצמי של כותבן. הדפסתי את המכתב כדי שיהיה קל יותר לפענחו. אל המכתב הארוך מצורף כנראה שיר של טשרניחובסקי ולא ידוע באיזה שיר מדובר.

נשארה הערה מעניינת של המשורר הצעיר המופנת אל העורך ח.נ. ביאליק, בנימה מתנצלת,"להבא אשלח שירים יותר טובים. תקנתי המקומות אשר מצאתי כי טעות בהם". זו הערה משעשעת ומעוררת השתאות. למרות שהוא יודע שהשיר ששלח עם המכתב המחורז אינו הטוב ביותר שלו,

הוא אינו מוותר על פירסומו, וטורח לחלות את פניו של ביאליק בדברי חנופה נמרצים, ובדברי גימוד נמרצים גם כן של שאר המשוררים, כביכול אינם מגיעים לקרסוליו של בכיר המשוררים, ביאליק.

האם היה ממקובל באותה תקופה, הסגנון המתרפס הזה אצל פרחי משוררים וסופרים כלפי יוצרים מפורסמים שכבר זכו למעמד, והם יחלו שיפרשו עליהם את כנפיהם במשב מעודד, ויעלו אותם על דפי כתבי העת, איני יודעת.

מה שניתן בוודאות לומר, שמכתב החרוזים הזה ארוך באופן חריג, והוא מבטא את תשוקתו העצומה של טשרניחוסקי להכרה מצדו של ביאליק ולהכרה כמשורר אצל קוראי "השלוח". הוא עצמו מכנה את מכתבו "מגילה", כמכיר באורכה הלא שגרתי.

נסתי להבין את המשפט "ואין גם קוזקים ומוכים ומכים" המתייחס לערכם הפחות של היצירות של יוצרים אחרים המגעים בכמויות אל העורך ביאליק, אך לא הצלחתי לרדת לסוף דעתו של טשרניחובסקי במשפט זה. אולי מי מהקוראים יוכל להאיר את עיני.

לכבוד עורך "השלוח", שלא ידע מנוח ושנתו נדד
עד צאת חוברת וחוברת
מר ח.נ. ביאליק

לידידי השר, לו הכבוד והיקר
והתבונה ושאר-רוח בחכמת החרוזים.
והוא גפן פוריה על הר "המוריה",
במשוררי התחיה גביר לארזים .
והשירה לו גלולה, נעלה בסולם
ומחקיו הרבים כמוכי עצבים
וכנשוכי עקרבים, וכשלו בדרך,
וכרעו לו ברך בקסמיו אחוזים.
וכגודל תהילתו, כן תרב ענוותו,
והיתר לעומתו כצפירי העזים
ובראשו די מוח ובמתנו די כוח
לעריכת "שלח" ליהודים הפזיזים.
והוא יושב על "סלים" וסביבו כגלים
רומנים ומשלים וערים *פרזים. (ערים פרוזות, ללא חומה. א.ו.)
ואלפים של שירים, אסופים וצבורים,
ואין גם קוזקים ומוכים ומכים,
ויש רק "חידקים " – וגם המה כבר גזוזים.
וכלתה המגילה. ואני לאלי תפילה
את שקו לו מלא בזוזים *וגוזים. (בעולם הקסמים, מטבע זעיר
ומה מספר זוזיו כמספר חרוזיו
ואלפים מעוזיו ועליהם אחוזים ...
הצעיר שאול טשרניחובסקי
לוזן 11/3, 04

להבא אשלח שירים יותר טובים תקנתי המקומות אשר מצאתי כי טעות בהם

וכעת לשיר קצר, האהוב עלי מאד, שכתב טשרניחובסקי כבר בהיותו בארץ.

השיר הולחן לפני שנים רבות, במנגינה כובשת, אך הוא אינו מוכר לציבור הישראלי כיום, משום שבקושי השמיעו אותו בשנים האחרונות.

מעבר לנהר
מילים: שאול טשרניחובסקי
לחן: אנטון רובינשטיין

מעבר לנהר נדדנו הנה
עברנו חול מדבר אין סוף, אין קצה
ועימנו אוהל ומיקנה רב
ועימנו אוהל ומיקנה רב
במקום שם חום עולם,
גם בלילה
אש תילהט

אנו מכירים משירים אחרים של טשרניחובסקי, שהארץ היבשה והשוממה בראשית המאה העשרים, העיקה עליו. הוא השתדל לאהוב אותה וחי בה עד סוף ימיו. למי שהגיע מנופים אחרים, מנופי אוקראינה המלאה בנהרות, מים, שדות ויערות חווית הארץ היתה אתגר לא פשוט להתמודד אתו.
גם בשיר הזה אנו חשים כמה הארץ קשה בחום הלוהט שלה, בעיקר שלאחר החול והחום במדבר, הם מגיעים לארץ המובטחת שהיא עוד יותר חמה. ארץ לוהטת. המנגינה שהולחנה ממחישה זאת.

אם זאת, השיר מקשר את החום הלוהט לחווית הגאולה של בני ישראל, יוצאי מצרים שעברו דרך ארוכה כדי להגיע אליה. ונשארו בה אלף שנים עד לגלות השניה (גלות בבל, אם מחשבים את מצרים כגלות ראשונה) והם אולי משמשים לו, למשורר, דוגמא כיצד לא להתייאש, ולהאחז בארץ.

השיר אינו מסתיים באמירה ציונית, אלא דווקא בהדגשת הלהט הקשה. הוא משקף את סבלו האישי בכך שהוא "מלבישו" על בני-ישראל, יוצאי מצרים. אולי בכך הוא מתעודד באופן עקיף.




כתב ידו של טשרניחובסקי