מעמקים - תן לי יבנה וחכמיה
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

תן לי יבנה וחכמיה
התלמוד כבית וירטואלי לתרבות עקורה

ד"ר ניצה דורי, ראש החוג לגיל הרך, מכללת שאנן חיפה

גיליון מס' 49 - תשרי תשע"ג * 9/12

חכמי יבנה – קבלה ומסירה
פרק א' במסכת אבות מתאר במפורט את השתלשלות קבלת התורה שבעל פה. כל זוג חכמים מקבלים מהזוג הקודם. בתחילה פלוני מוסר לפלוני, כדוגמת אנטיגנוס איש סוכו, שקיבל משמעון הצדיק, ואחר כך יוסי בן יועזר ויוסי בן חנן קיבלו מהם ואחרי זה כל זוג עד הלל ושמאי. שם, אחרי הלל ושמאי ממשיכים לשושלתו של הלל רבן שמעון בן גמליאל ופתיחת הפרק השני "רבי אומר (ר' יהודה הנשיא) איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם". וכן הלאה. ההיגיון של הסדר ברור.

מהלל ושמאי ממשיכים במשפחת הלל, היא משפחת הנשיאות, שהאחרון למשפחת זו הוא "רבי", ר' יהודה הנשיא, עורך המשנה, נצר להלל הזקן.

בפרק ב' מופיע עוד תנא אחד, יחידאי בכל המסכת שמופיע אצלו הפועל "לקבל" חוץ מהפרק הראשון, והוא רבן יוחנן בן זכאי. "רבן יוחנן בן זכאי קיבל מהלל ושמאי". פתיחה זו חשובה. רבן יוחנן בן זכאי, הוא התנא היחידי, שנקרא "רבן" והוא לא מבית- הלל. כלומר, הוא לא משושלת הנשיאים. רבן הוא תואר נשיאותי: "רבן גמליאל, רבן שמעון בן גמליאל". רבן יוחנן בן זכאי הוא לא מהמשפחה, והוא "רבן". כי הוא נשיא. הוא הנשיא, כזכור, שמעביר אותנו מירושלים ליבנה. שמעביר אותנו בחורבן עם הבקשה מאספסיאנוס: "תן לי יבנה וחכמיה". אבל רבן יוחנן בן זכאי הוא התנא היחידי, וזה לא מופיע גם בפרק א', שמופיע כאדם אחד שקיבל משניים.

יש לנו שניים שקיבלו משניים, כל זוג מקבל מהזוג הקודם, וזה המבנה. יש לזכור, כי המבנה של פרק א' הוא: "יוסי בן יועזר - נשיא. יוסי בן יוחנן - אב בית-דין. וכך הלאה: יהושע בן פרחיה- נתאי הארבלי, הלל-שמאי, שמעיה-ואבטליון. כך כל אחד מן הזוגות. יש נשיא, יש אב בית-דין והם משמשים שניהם בשני תפקידים.

רבן יוחנן בן זכאי הוא נשיא יחידי, פעם ראשונה אחרי הלל, והוא מקבל משני רבותיו גם ביחד.

הלל ושמאי ידועים ומוכרים בתרבות היהודית ואם יש מחלוקת שרוצים לתאר מתארים מחלוקת של הלל ושמאי. כשרוצים לתאר מחלוקת שהיא לשם שמים, נבחר דווקא את זאת של הלל ושמאי. ויש לנו דמות בכל המסכת הזאת שהיא גם הלל וגם שמאי.

זו דמות מרתקת, המעבירה אותנו מבניין לחורבן. מירושלים ליבנה ומקימה את הישיבה ביבנה, ודמות זו תהיה יסודה של הישיבה, אחר-כך, בארץ-ישראל ומאוחר יותר, בבבל. וראש ישיבה זה, הנשיא הראשון, הוא האיש היחידי שאנו מכירים, שמקבל מהלל ושמאי. יש לציין, ש"קיבל" זה לא מסר. קיבל זה הפך להיות "הוא". "משה קיבל תורה מסיני" דהיינו, נהיו הוא וסיני דבר אחד. ורבנן יוחנן בן זכאי הוא גם הלל וגם שמאי.

"הוא היה אומר" - אחרי ההקדמה הזאת, האמירה של רבן יוחנן בן זכאי נראית תמוהה מעט.

הקושי הוא: מה החידוש הגדול? יותר ממה החידוש הגדול, הרבה תנאים, גם אם אינם נשיאים, מופיעים במסכת אבות עם מימרות הרבה יותר מרתקות, על פניהן. הרבה יותר מחודשות וגם עם הרבה יותר ממימרה אחת. לרבן יוחנן בן זכאי היו חמישה תלמידים, ר' אליעזר, ר' יהושע וכו'. כל אחד מהם אמר שלוש מימרות לפחות. אבל ה"רבי" הגדול אומר דבר אחד. ומימרה יחידאית זו שאמר, נראית כחידוש מאוד פשוט: "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת". דהיינו, אם למדת תורה הרבה אל יגבה לבך.

הורגלנו במסכת אבות לראות את ה"הוא היה אומר" - הוא היה מה שהוא אמר. ואנחנו צריכים להבין איך המימרה הזו מהווה לגבינו את רבן יוחנן בן זכאי הגדול, המעביר אותנו מירושלים ליבנה.

האמירות האופייניות ביותר להלל, רבו, היו: "אל תפרוש מן הציבור" ו"היה מתלמידיו של אהרון". והאמירות האופייניות ביותר לשמאי, רבו, היו: "עשה תורתך קבע", "אמור מעט ועשה הרבה", "והווי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות".

וכל
מה שלימד רבן יוחנן בן זכאי, שחי מאה ועשרים שנה ונמסר לנו בתור התנא היחידי, שקיבל מהלל ושמאי, ש"אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת". מי מאתנו לא יודע שלכך נוצרת?

רש"י מסביר "כי לכך נוצרת", לשם כך יצאת לאוויר העולם כדכתיב: "ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי" מלמד, שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, שאם אין מקבלין ישראל את התורה מחזיר העולם לתוהו ובוהו. נמצא עכשיו שחובה גדולה מוטלת עליו ולא בטובה הוא עושה". זו חובתו. ובזכות לימוד תורה זה העולם קיים.

רש"י, החש בבעייתיות, אומר, שמתאים לו, לרבן יוחנן בן זכאי, להיות האיש שאומר מימרה זו: "אל תחזיק טובה לעצמך", לאמור כך וכך למדתי וראוי אני שיכבדוני הבריות ולפי שלא הניח בעולם לא משנה ולא מקרא שלא למד, לכן היה אומר כן".

ואכן מופיע על רבן יוחנן בן זכאי, ביטוי מפורסם במסכת סוכה, ששמונים תלמידים היו לו להלל הזקן. קטן שבכולם – רבן יוחנן בן זכאי. גדול שבכולם ר' יונתן בן עוזיאל. זה הגדול, שכל עוף שהיה פורח מעליו מיד היה נשרף. ומה זה הקטן שבכולם, רבן יוחנן בן זכאי? אמרו עליו שלא הניח לא מקרא ולא משנה והיה יודע אביי ורבא, משלי שועלים ועוד והיה בעל השכלה תורנית רחבה.

רש"י מדגיש, שהוא למד תורה הרבה, ויחד עם זאת, לא החזיק טובה לעצמו. ומספרת עליו הגמרא, שזה רבן יוחנן בן זכאי ש"מעולם לא קידמו אדם שלום בשוק" ואפילו לא נכרי בשוק. איך זה מביא לידי ביטוי את האישיות על כל מה שהיא באה ללמד אותנו?

מספר הירושלמי במסכת נדרים, ששמונים תלמידים היו לו להלל הזקן. ופעם הלל חלה ונכנסו כל שמונים התלמידים לבקרו. ורבן יוחנן בן זכאי היה הקטן שבכולם והיה באותה שעה בחצר. והסתכל עליהם הלל ואמר: היכן רבן יוחנן בן זכאי, קטן שבכולם? שהוא אב לחכמה ואב לדורות". כך קרא לו, רבו.

אם אכן היה רבן יוחנן בן זכאי אב לחכמה ואב לדורות, היכן בא הדבר לידי ביטוי באמירה הזאת- "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת"?

כאשר אומר רבן יוחנן בן זכאי "אם למדת תורה הרבה" - אל מי הוא פונה? אל לומד התורה. אבל ללומד התורה שלמד תורה הרבה. דהיינו, ללומד היודע הרבה תורה. תלמיד- חכם של תורה. "אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת". ורש"י מוסיף: "אל תאמר ראוי אני שיכבדוני הבריות".

"הלל ושמאי קבלו מהם. הלל אומר הווי מתלמידיו של אהרון אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". אל מי הוא פונה? אל האדם שקרוב לתורה. והוא מבקש ממנו, מצווה עליו, דורש אותו, להיות מקרב לתורה. לא אוהב את הבריות על-מנת לקרבן לתורה. אוהב את הבריות- נקודה. ומקרבן לתורה-נקודה.

שמאי מה אומר? "עשה תורתך קבע". בדרך-כלל מסבירים "עשה תורתך קבע"- שהתורה תהיה אתה, כולך.

רש"י מביא שני הסברים ל"עשה תורתך קבע" -

הסבר א': "שלא תהיה קובע עיתים לתורה, אלא כל היום תעשנה לך קבע. תורה זה כל היום כולו. מה פירוש "עשה תורתך קבע"? לא פרקים פרקים. אל תקבע עיתים לתורה. הרי כתוב שכשאדם מגיע למעלה שואלים אותו אם קבעת עיתים לתורה. כלומר, שלפי פירוש זה, שמאי פונה אל אותו תלמיד חכם שעושה את כל יומו קבע של תורה.

פירוש ב'- "עשה תורתך קבע", נוסח אחר: תקבע לך עיתים ללמוד. כל יום. ד' פרקים או ה'". בדיוק ההפך. מה זה "עשה תורתך קבע"? - זו פניה אל בן התורה שאומרת "אל תקבע עיתים לתורה אלא תעשה את כל יומך עליך קבע את התורה.

הלל ושמאי היו רבותיו של רבן יוחנן בן זכאי. הלל מדבר על לומד התורה בפנייה שלו אל הציבור. הוא מצווה אותו במשניות האלה בפרק א' ובפרק ב'- "אל תפרוש מן הציבור", "ומקרבן לתורה". שמאי מדבר על "עשה תורתך קבע". תורה שהיא קבע. ומוכר לנו אותו סיפור מפורסם על הלל ושמאי המקבלים את אותו אדם, שהוא בא ללמוד תורה כשהוא על רגל אחת. רגל אחת זו ארעיות, מציאות שהיא האנטי- קבע. יכול להיות אדם שקובע עיתים לתורה אבל זה קבע, כי זה עיקרו. רגל אחת זה בדיוק ההפך. שמאי לא מסוגל לסבול רגל אחת בתורה. הוא דוחה אותו באמת הבניין שלידו. הלל אומר לו: " מאן דשנוא עליך לחברך אל תעביד זו כל התורה כולה ואידך פירושה... ".

איך יכול היה רבן יוחנן בן זכאי לקבל גם מהלל וגם משמאי? נראה מסובך ואולי אפילו בלתי אפשרי. המסקנה שם של הגמרא בשבת היא "לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ואל יהא כשמאי". אבל רבן יוחנן בן זכאי, שבא ללמד אותנו את היחס שבין לומד התורה לבריות, מקבל גם מהלל וגם משמאי. התנא היחיד שהוא לא מהזוגות, שכתוב עליו "קיבל". ואיך למדנו "קיבל"? זה נהיה חלק ממנו. כמו שמשה קיבל את סיני, קיבל רבן יוחנן בן זכאי את הלל ואת שמאי. וכשהיו חייבים רגע אחד במציאות להשתמש בטקטיקה ה"שמאית" ולהתנתק מהמרכז ולהיכנס ולסגור את הדלתות ולהגיד "מי שאין תוכו כברו אל ייכנס", כפי שיורחב בהמשך להלן, היה צריך את מי שהוא גם הלל וגם שמאי כדי שילמד את כל ההיסטוריה היהודית איך צריכה להראות ישיבה ואיך אסור שתראה. מהם הסיכויים ומהם הסיכונים. ובמתח הקבוע הזה נמצא ראש הישיבה של כל ראשי הישיבות מעולם, רבן יוחנן בן זכאי, והוא בוחן כל הזמן אם בבית המדרש יש גם את הלל וגם את שמאי ואומר רק את המשפט הקצר הזה "אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת".

התלמיד שקם על רבו – רבי עקיבא בעימות מול רבן יוחנן בן זכאי
מי הוא רבן יוחנן בן זכאי? סיפור, אולי המרכזי ביותר על האיש שחי מאה ועשרים שנה על-פי חז"ל, ואנחנו מכירים עוד דמות תנאית אחת כזאת- ר' עקיבא. יש ביניהם המון דמיון, המון שוני, המון ניגוד. הם לא חיים באותו דור. ר' עקיבא הוא כבר תלמיד של תלמידיו. ר' עקיבא הוא תלמיד של ר' אליעזר ור' יהושע. שני התלמידים הראשונים של רבן יוחנן בן זכאי הם ר' אליעזר בן הורקנוס ור' יהושע. ה-"רבי" היה גם הלל וגם שמאי. התלמידים זה כבר או הלל או שמאי.

ר' עקיבא מגיע גם הוא לעולם שמם, כשמתים כולם במלחמה והולך לדרום ומעמיד חמישה תלמידים: ר' שמעון, ר' מאיר... חמישה תלמידים מעמיד רבן יוחנן בן זכאי כדי לקיים את העולם וחמישה תלמידים מעמיד ר' עקיבא. ור' עקיבא הוא התנא היחיד שמעז לחלוק קשה מאוד על המהלך ההיסטורי, לכאורה החשוב ביותר, שעשה רבן יוחנן בן זכאי.

מהלכו המפורסם של ר' יוחנן בן זכאי להידברות עם אספסיאנוס
ריב"ז חש באימת החורבן הקרב ומחליט לצאת לפעולה [1]. הוא מנצל את העובדה שאבו-סיקרא – מנהיג קנאי ירושלים – אינו אלא אחיינו. הגמרא מתארת כיצד קורא לו רבן יוחנן בחשאי ומבקש כי יפלס לו דרך אל מחוץ לחומות. תחילה הוא סירב בצורה נחרצת; רק לאחר שהפציר בו והצביע על חללי הרעב והמצב המתדרדר נרקמה התכנית הנועזת. ריב"ז הישיש עושה עצמו כחולה ולבסוף 'נפטר'. אבו סיקרא מלווה את תלמידי ריב"ז המובהקים, רבי-אליעזר ורבי-יהושע, הנושאים אותו 'לקבורה' אל מחוץ לחומות; כששומרי הסף ביקשו לדקור בחרבם את הארון כדי לוודא את מותו – הזדעזע אבו סיקרא ואמר: זהו חילול ה'! שהרי הרומאים "יאמרו רבם דקרו!" ורק לכן ויתרו על הרעיון. כך יצא ריב"ז מהעיר הנצורה, ונולד המפגש המפורסם שלו עם המצביא הרומאי.

הגמרא במסכת גיטין (נו: ) מתארת את מהלכו המפורסם של ר' יוחנן בן זכאי להידברות עם אספסיאנוס, המצביא הרומאי שנלחם במטרה להחריב את ירושלים:

"רבן יוחנן בן זכאי בא לפני אספסיאנוס ואמר לו "שלום עליך המלך".
אמר לו אספסיאנוס: "התחייבת מוות פעמיים, פעם אחת - שאני לא מלך וקראתי לי 'מלך', ופעם שנייה - אם אני מלך, למה עד כה לא באת אליי?"
אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: "האמת היא שאתה מלך, שאם אינך מלך לא הייתה נמסרת ירושלים בידך שכן נאמר: "והלבנון באדיר ייפול" (ירמיהו ל') ואין אדיר אלא מלך… ולגבי שאלתך למה לא באתי עד עכשיו – הבריונים שבינינו לא נתנו לי"
אמר לו אספסיאנוס: "אם יש חבית של דבש ונחש כרוך עליה האם לא שוברים את החבית לצורך הריגת הנחש?"
ור' יוחנן בן זכאי שתק.
אמר רב יוסף, ויש אומרים ר' עקיבא: " 'משיב חכמים אחור ודעתם יסכל' (ישעיהו מד) היה צריך לענות לו שלוקחים צבת באמצעותה הורגים את הנחש ושומרים על החבית!"

בינתיים הגיע שליח מרומא ובישר שמת הקיסר וחשובי רומי מעונינים להמליך את אספסיאנוס. השליח מסר את הודעתו בשעה שאספסיאנוס סיים לנעול נעל אחת ועדיין לא נעל את השנייה. ניסה אספסיאנוס לנעול את השנייה ולא הצליח, ניסה להוריד את זו שכבר נעל ולא הצליח!

אמר לו ר' יוחנן בן זכאי: "אל תצטער, שמועה טובה באה לך כמו שכתוב: "שמועה טובה תדשן עצם... "
אמר לו אספסיאנוס: "אני הולך לרומא ויגיע מפקד אחר במקומי - מה בקשתך ואתן לך"
אמר ר' יוחנן בן זכאי: "תן לי יבנה וחכמיה, ושושלת הנשיאות ורופא לר' צדוק"
אמר רב יוסף ויש אומרים ר' עקיבא: 'משיב חכמים אחור ודעתם יסכל' (ישעיהו מד) היה צריך לבקש שהפעם הרומאים יוותרו על המלחמה!"

ור' יוחנן בן זכאי חשש שמא אספסיאנוס לא יסכים לבקשה גדולה כל כך ואז נפסיד אפילו את ההצלה הקטנה – "יבנה וחכמיה". משמעות הבקשות על פי מסורת זו, היא המשך פעולת ההנהגה המעשית והרוחנית היהודית, על ידי הצלת בית הנשיא שסימל את שלטון בית דוד, אישור המשך קיומו של מרכז רוחני אחד לפחות, שיהווה חלופה לזה שחרב בירושלים, והצלת רבי צדוק שהיה סמל של צדיק שהרבה בתעניות, כדי שירושלים לא תחרב.

באבות דרבי נתן, הקדום לתלמוד הבבלי, שגם בו מופיע אימות לסיפור זה, ריב"ז מתחזה למת ותלמידיו מוציאים אותו מירושלים, שם הוא פוגש את המצביא, מודיע לו על קיסרותו על סמך אותו פסוק שבבבלי ומבקש ממנו את יבנה לאחר שהקיסר נותן לו רשות לבקש. בגרסה זו מופיעים כמה הבדלים. אספסיאנוס מתואר באופן חיובי יותר, כמי שלא רוצה להחריב את ירושלים, ומבקש בקשה קטנה כדי להשלים. הנתק בין הקיצוניים לריב"ז גדול יותר, מכיוון שבבבלי אחיינו, ראש הביריונים, מסייע לריב"ז לצאת מירושלים, ובאדר"נ (אבות דרבי נתן), ריב"ז מדבר לקנאים והם לא שומעים לו והוא יוצא מעצמו. באדר"נ אספסיאנוס מלכתחילה מתייחס לריב"ז יפה, מכיוון שמרגליו הודיעו לו שריב"ז תמך בשלום איתו, בעוד שבבבלי ריב"ז מודיע על קיסרותו בתחילת הפגישה, באדר"נ ההודעה היא רק בסוף הפגישה. וגם בקשת ריב"ז באדר"נ קצת שונה: "איני מבקש ממך אלא יבנה, שאלך ואשנה בה לתלמידי ואקבע בה תפילה ואעשה בה כל מצוות האמורות בתורה. " בקשה זו, כפי שניתן לראות, אינה מתייחסת כלל לשושלת רבן גמליאל (אם כי ריב"ז בעצמו הוא חלק ממנה), ואף אולי אינה מתייחסת ליבנה כאל מרכז קיים, כי חכמיה לא מוזכרים כלל. בנוסף, בבבלי קיימת ביקורת על ריב"ז על כך שלא ביקש מהקיסר את ירושלים עצמה, בעוד שבאדר"נ אין כלל ביקורת.

הביקורת על מהלכו של רבן יוחנן בן זכאי
פעמיים במהלך הדברים משולבת ביקורת על ר' יוחנן בן זכאי, שאיננה חלק מסדר ההתרחשויות בסיפור - "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל". הנקודה בה רב יוסף [2] או ר' עקיבא חולק על ר' יוחנן בן זכאי היא בשאלת ההתפשרות עם אספסיאנוס, התפשרות במסגרתה ר' יוחנן בן זכאי ויתר למעשה על ירושלים ועל בית המקדש. ר' עקיבא ציפה שר' יוחנן בן זכאי ידרוש מהרומאים את המשך קיומה של ירושלים והגמרא מסבירה שר' יוחנן בן זכאי חשש שאם יבקש הכול לא יקבל כלום, ולכן העדיף לבקש את יבנה וחכמיה - הצלה פורתא.

נראה שאין אפשרות לדעת מי צדק, מכיוון שמחד, מהלכו של ר' יוחנן בן זכאי הוכיח את עצמו בכך שהתורה והעם הצליחו להינצל ולשרוד את מאורעות הימים ההם, אולם מאידך, אין לדעת מה היו פניה של ההיסטוריה היהודית אם בית המקדש היה נשאר על כנו. עם זאת נדמה שהסיפור הקודם בגמרא רומז, שלא לומר זועק, שר' יוחנן בן זכאי צדק.

הגמרא מספרת, שטרם בואו של אספסיאנוס, המפקד הרומאי היה נירון קיסר [3]. כשנירון מגיע לירושלים הוא יורה חץ למזרח והחץ נופל על ירושלים, יורה חץ למערב והחץ שוב נופל על ירושלים וכך קורה גם כשהוא יורה לצפון ולדרום. נירון מבקש מתינוק לומר פסוק והתינוק אומר לו "ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל…" (יחזקאל כה) אמר נירון קיסר: "הקדוש ברוך הוא רוצה להחריב את ביתו ומעוניין 'לנקות את ידיו' במי שיעשה את זה". [4] ברח נירון קיסר התגייר ויצא ממנו ר' מאיר. כתוצאה מהיעלמותו של נירון שולחים את אספסיאנוס, עימו נפגש ר' יוחנן בן זכאי.

אם כן, נירון קיסר הגיע למסקנה נחרצת, שהקב"ה רוצה להחריב את ביתו, ולפיכך אין טעם לבקש מאספסיאנוס את ירושלים מכיוון שגם אם יסכים – הדבר לא יצלח. למעשה, התיאורים אודות שנאת החינם והחברה המפורקת - ממנה ר' יוחנן בן זכאי בקושי מחלץ את עצמו על מנת להגיע לפגישה עם אספסיאנוס - מדברים בעד עצמם, שכמעט אין אפשרות שהמצב הזה ימשיך להתקיים. אכן הגמרא אומרת שר' יוחנן בן זכאי ביטל מי סוטה ארבעים שנה קודם החורבן, היות ורַבּוּ מנאפים, והסנהדרין גלתה מלשכת הגזית על מנת שלא לדון דיני נפשות היות ורבו רוצחים. כלומר, החברה חסרה תשתית מוסרית-חברתית ומתוך כך ר' יוחנן בוחר באפשרות היחידה - להתחיל הכול מחדש.

ייתכן שרב יוסף או ר' עקיבא לא הכירו את סיפורו של נירון קיסר ולכן חשבו שיש תקווה, אולם קיימת גם אפשרות אחרת - הם ידעו היטב את מה שידע נירון ואת המצב בירושלים ערב החורבן, ואף-על-פי-כן חלקו על דרכו של ריב"ז. שני רמזים יש לכך שרב יוסף או ר' עקיבא ידעו היטב מה המצב ומה עתיד לקרות:

א. הפסוק בו מבוקר ר' יוחנן בן זכאי הוא "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל", שפירושו שה' הוביל את ר' יוחנן בן זכאי לטעותו הגורלית. כמובן שזה בדיוק המסר שמבין נירון – ה' רוצה להחריב את ביתו.

ב. בסוף הסיפור טוענים נגד ר' יוחנן בן זכאי שבמקום יבנה וחכמיה הוא היה צריך לבקש שהרומאים יוותרו הפעם! המשמעות של 'הפעם' היא שבמוקדם או במאוחר תהיה פעם נוספת ואת זה מבינים גם החולקים על ר' יוחנן בן זכאי.

אם כן קשה שבעתיים להבין את הטרוניה על מהלכו המתבקש של ר' יוחנן בן זכאי. אולי ניתן להציע, שר' עקיבא מעוניין ב 'עוד הזדמנות' - אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים. ר' עקיבא הוא בן גרים (שמחות ט) וגם חוזר בתשובה (אבות דר' נתן ו' ב', פסחים מט) בתחילת דרכו הוא עני מרוד ובמותו הוא עשיר ביותר (נדרים נ) ואם כן הוא איש של מהפכים. ר' עקיבא גרס, שאם ירושלים המורעבת למוות, תזכה להצלה ברגע שאחרי הרגע האחרון, הצלה שתיזקף לזכותו של ר' יוחנן בן זכאי – הוא יוכל לחולל מהפך, לתקן ולשפר וממילא, רצונו יתברך, להחריב את ביתו יתבטל מאליו.

על הבקשה הגדולה של רבן יוחנן בן זכאי מאספסיאנוס, כשיצא מהחומה "תן לי יבנה וחכמיה", אמר ר' עקיבא את הפסוק: "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל". - היה לו לבקש תן לנו עוד הזדמנות, עזוב את ירושלים והנח לנו. ורבן יוחנן בן זכאי דורש את יבנה. ובהחלטה הזאת של רבן יוחנן בן זכאי מתהפכת ההיסטוריה ומרכז הכובד עובר מירושלים ליבנה.

מהלכו של רבן יוחנן בן זכאי כפי שמוסבר במסכת גיטין
במסכת גיטין קיים תיאור נרחב איך מוציאים ר' אליעזר ור' יהושע ותלמידים אחרים את רבם, רבן יוחנן בן זכאי מירושלים בתוך ארון, תוך כדי סיכון גדול ושם, בנס גדול, מוצא חן רבן יוחנן בן זכאי בעיני אספסיאנוס. ואספסיאנוס אומר לו "באי מינאי ואתן לך"- בקש ממני בקשה אחת. מה שאתה מבקש אתן לך. אמר ליה, רבן יוחנן בן זכאי, תן לי יבנה וחכמיה ושושלתה דרבן גמליאל ואסוותא למציין ליה לר' צדוק".

אומר רש"י: שלא תחריבנה ולא תהרוג חכמיה. אני מתכונן להיות ראש הישיבה שם. ושושלתה דרבן גמליאל זאת השושלת של הלל, של רבן גמליאל, כדי שתישאר השושלת של המלכות. שושלת דרבן גמליאל משפחת הנשיא שלא תהרגם. שלא יכלה בית דוד. ואסוותה למציין ליה לר' צדוק": ר' צדוק היה איש צדיק בירושלים, שארבעים שנה התענה. ארבעים שנה הוא מנבא את החורבן ומזהיר את אנשי ירושלים ומכיוון שלא שעו לו, חלה מתעניות אלה. ומה שנותר לרבן יוחנן בן זכאי לבקש זה את הישיבה ביבנה, את שושלת המלכות ורופא מטעם השלטונות צמוד לר' צדוק.

מפרש רש"י: רופאים תן לי מאנשיך שירפאו את ר' צדוק. שלא היה יכול לבלוע אוכל לפי שנתקצרו מעיו בתעניותיו. אלה הבקשות. צריך להבין אותן. הויכוח הגדול של ר' עקיבא, רב הדור המאוחר, עם רבן יוחנן בן זכאי הוא ויכוח שאולי ניהל רבן בן יוחנן בן זכאי עם עצמו. רבן יוחנן בן זכאי קובע כאן קביעה קשה מאוד. הוא מקבל את חורבנה של ירושלים, הוא מקבל את העובדה, שמרכז הכובד השלטוני המדיני כולו עובר ליבנה. הוא הולך להקים סנהדרין ביבנה. הוא גם משנה את צורת הישיבה של הסנהדרין ביבנה, יש לזה משמעות. סנהדרין, מלמדת המשנה, הייתה יושבת בחצי גורן עגולה. אבל ביבנה יושבים בכרם. כרם ביבנה.

שואלים חז"ל: "וכי כרם היה שם?" אלא אלה שורות שורות של תלמידי חכמים. בראשונה היה צורה של בית-מדרש.

הטענה של ר' עקיבא היא טענה קשה: רבן יוחנן בן זכאי מבטל את הסיכוי לעצמאות מדינית, למלחמה על כל מה ששיך למערכת מדינית, כלכלית ופוליטית, והוא ממקד עכשיו את הכול במרכז רוחני גדול שהוא מקים ביבנה.

המשכיות נוכח חורבן מוחלט
ממה חרד ריב"ז? מכך שאותה אהבה עצומה והתקשרות מוחלטת שביטאו קנאי ירושלים כלפי בית חיינו – תתורגם ל"כאילו". הברירה הטבעית שעמדה על הפרק הייתה: או ש"עבודת ה'", שזה עתה נחרבה תשתכח חלילה מישראל, או – חמור לא פחות – שיהיה מי שיחשוב, ש"המשכיות", פירושה המשך מונוטוני של סמלים וטקסים, נטולי תוכן, שיציגו מצג שווא כאילו מעולם לא היה חורבן.

אלו גם אלו הם חורבן. לזו אף לזו אין כל ערך אמיתי, ובמציאות שכזו אי אפשר להמשיך ולהכריז את נוסח ה"הוא היה אומר" של רבו הלל הזקן. יש לסמן ולהדגיש את התוכן, את המסרים שהתקבלו ונמסרו דור אחר דור עד הלל ושמאי, את הוראות הקודש של רבותינו – ולתרגם אותם לפעולות מעשיות התואמות את המצב החדש.

נוּטל כבוד מבית חיינו? נקלענו למצב זמני בו נעדרים 'גילויים' בירושלים? – אם כן, גדֵלָה שבעת מונים האחריות האישית שנושא כל אחד ואחד על כתפיו. עתה, נוכח ה'מקבל' המסור רבן יוחנן בן זכאי, הגיעה העת לצאת לשליחות!

כל המוטיבים ש"משה קיבל מסיני" והועברו מדור לדור עד להלל הזקן - לובשים צורה חיונית, עדכנית, אקטיבית ומחייבת. ההבדל בין הקביעה "קנה לו עולם הבא" ש"הוכרזה" מפי רבו, לבין "אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת" – הוא הבדל בגישה, בלבוש הפעלתני של הדגשת אופי הפעילות. שהרי בזמן שהבית קיים, עיקרה של עבודת ה' נסבה סביב המקדש, ובאופן טבעי - הלמידה וההעשרה-העצמית ניצבת במקום משני, בבחינת "קניין לעולם הבא"; אולם כעת, בשפל הזמני ובחלל הריק של החורבן, חובה להפנים כי התכנים הם העיקר - "לכך נוצרת!" וממילא אם למדת "אל תחזיק טובה לעצמך!" יש בידיך תורה הרבה? צא וייסד עמה 'מציאות' רוחנית, "מאך דא ארץ ישראל" – הפץ את המעיינות בכל מקום ומקום.

תחת התעלמות והתכחשות לחורבן, בזבוז זמן על המשכיות-מדומה שתוסיף להכריז את הכרזת הקודש "קנה לו חיי העולם הבא" של הלל הזקן, בחר רבן יוחנן "לבזבז אוצרות", ליטול את ה"הרבה" ("אם למדת תורה הרבה"), להפקיעו מרשות ה"עצמך" ("אל תחזיק טובה לעצמך"), ולהפוך את התוכן למנוף שיסייע לדאוג לכך שאף אחת מהמצוות שהוטלו עלינו לא תשתכח, שחלילה לא תלך לאיבוד. מכל תלמידי בית הלל, דווקא רבן יוחנן קם לדורו כ"מקבל" אמיתי. ראייה נכוחה של המצב לאור החורבן ותוצאותיו ההרסניות; לחימה בלתי מתפשרת בקנאות שבערה סביבו – עם כל אלו השכיל לנסח מסר מתאים "באופן המתקבל", כזה שיוכל ללוות כל אחד ואחד בכל מקום אליו ייקלע. המסר מאפשר לפתוח בעיצוב חיים רוחניים, לשקם את עבודת-ה' של עם ישראל ולחבר את חוליית ההמשכיות הבאה, זו אשר באמצעותה תשעט המורשת בעוצמה ובמילואה אל הדורות הבאים.

את מקומו כ"רבן" וכחוליית המשך אחרי הלל, רכש בן-זכאי בזכות היכולת לתרגם את ה"קיבל" ל"הוא היה אומר" מתאים, למתכונת התמודדות נכונה עם אתגרים שהציבה הגלות. ואכן תקנותיו ריפאו את החיים הרוחניים ומלווים אותנו הלכה למעשה לאורך כל השנים, לאורכה של הגלות, עד עצם היום הזה.

העברת המרכז הרוחני מירושלים ליבנה – דילמות והכרעות
רבן יוחנן בן זכאי לא רק מעביר את מרכז הכוח המדיני ליבנה. הוא גם מתקין תקנות שמבצעות זאת מיד. הוא למשל, מתקין תקנה שתוקעים בשופר בר"ה שחל בשבת לא רק במקדש אלא גם בבית-דין, ובראש ובראשונה ביבנה. רבן יוחנן בן זכאי יוצר גם דבר חדשני: הוא מקים ישיבה, שלא נמצאת במרכז העשייה המדינית הציבורית. אלא ישיבה שיושבים בה שורות שורות ומתחילים ללמוד בה. [5]

אמרו חז"ל על רבן יוחנן בן זכאי, שהיה יושב בצילו של היכל-(הכוונה בירושלים, במקדש כשההיכל עוד היה בנוי, כשבית המקדש על תילו), ודורש כל היום כולו. מסביר רש"י. בית- המדרש של רבן יוחנן בן זכאי בצילו של היכל. בירושלמי כתוב שהיו שם 480 בתי כנסיות ובכל אחד בי"ס ובית משנה בירושלים. וכולם היו יחסית לבית מדרשו של רבן יוחנן בן זכאי שהיה בצילו של היכל. מה פירוש צילו של היכל? הרי לא יכול להיות שבנו שם בית- אסור.

ומסביר רש"י: "ההיכל גבהו 100 אמה. (בית שני. גבהו 100 אמה וצילו הולך למרחוק מאוד ברחוב שלפני הר הבית). ומתוך שרחוב גדול היה ומחזיק אנשים הרבה, היה דורש שם. מפני החמה. שאין לך בית המדרש מחזיקן. היה תנא אחד, שכמות התלמידים אצלו הייתה, שלא היה בית שיכול להכיל כמות כזאת. לכן הישיבה שלו הייתה בצילו של היכל. הוא היה "ראש- ישיבה" של הרחוב.

הרחוב שלפני הר-הבית זה היה בית- המדרש של רבן יוחנן בן זכאי. אין לך בית מדרש מחזיקן- הישיבה שלו פרצה את כל הקירות. את כל הגבולות. ביבנה הוא מעמיד חמישה תלמידים. בירושלים כל עם ישראל עמו. התלמידים האלה שהולכים איתו מירושלים ליבנה עוברים איתו את המהלך הזה הנפשי מראש הישיבה של עם-ישראל לראש הישיבה של האליטה הלימודית עם-ישראל שביבנה.

זה מהלך קשה מאוד. ובית המדרש של יבנה יעבור זעזועים קשים מאוד סביב השאלה "כמה תלמידים יכנסו לתוך בית-המדרש". רבן גמליאל יקבע: "מי שאין תוכו כברו לא יכנס הנה". זו לא הנחת יסוד אצל רבן יוחנן בן זכאי שם בצד ההיכל עם הרחוב בהר הבית. ואז יקרה מן מהלך אדיר ויתווספו 400 ספסלים לבית המדרש.

אבל אצל ה"רבי" בירושלים לא היה בית מדרש שמחזיק, לא היו בכלל ספסלים לא היו קירות. מה היה ברחוב שם ליד הר-הבית, ליד הישיבה הזאת? יש שם את הר-הבית, את הסנהדרין, את לשכת האוצר, את לשכת הכהן הגדול ואת המלך. בית-המדרש של רבן יוחנן בן זכאי הוא בית- המדרש של מרכז העצבים, של מרכז המדינה היהודית, במרכז, בצילו של היכל.

חז"ל מתארים את בית המדרש הזה בירושלמי. צריך להבין מה הולך להתרחש אצלו עכשיו כשהוא עובר ליבנה ומה יכול להתרחש אצל התלמידים ומה ההשפעות החברתיות שיכולות לבוא לעולם עם יצירת ישיבה שהיא מנותקת ממרכז העשייה.

"ואמר ר' יהושע בן לוי", ירושלמי במסכת מגילה, שמצטט פס' ממלכים "וישרוף את בית ה'"- זה בית- המקדש. ואת בית המלך- זה פלטין של צדקיהו. ואת כל בתי ירושלים, אלו 480 בתי כנסיות שהיו בה.

ואמר ר' פינחס בשם ר' הושעיה: 480 בתי כנסיות היו בירושלים וכל אחת ואחת היה לה בי"ס ובית תלמוד. בית כנסת הולך עם ביה"ס- בי"ס ובית תלמוד. בי"ס למקרא ובית תלמוד למשנה "וכולם עלה אספסיאנוס"- ועל כולם עלה אספסיאנוס והחריב. ובסוף הפס' כתוב: ואת כל בית הגדול שרף באש". ומהו אותו בית הגדול? זה מדרשו של רבן יוחנן בן זכאי. לא "בית מדרשו", לא היה לו בית, זה "מדרשו" של רבן יוחנן בן זכאי.

בבית המדרש ביבנה לימד רבן יוחנן את תלמידיו את שני הפשטים של רש"י במה שאמר שמאי "אנחנו עושים קורתנו קבע בבית המדרש, וחברי בשדה שלומד תורה וקובע עיתים לתורה ותורתו היא קבע והוא בשדה, עושה את תורתו קבע שם". בבית המדרש ביבנה טמונה סכנה אדירה – עלולה להיווצר אליטה של ישיבה שלא נמצאת ליד לשכת האוצר והסנהדרין ובית המלך והנשיא והצבא בירושלים. חבורה של מי שמחזיקים טובה לעצמם.

התלמידים הגדולים האלה עומדים ליד ה-"רבי" שלהם , שהוא אמר את המשפט הגדול - "תן לי יבנה וחכמיה".

כלומר, יש להבין את האחריות הגדולה הזאת של התלמידים שהולכים עם רבן יוחנן בן זכאי. את הסכנה שהיו שרויים בה. זו אליטה שיכולה להגיע, חלילה, למן גאווה. ורבן יוחנן בן זכאי צופה את הדברים ובכניסה לבית- המדרש הוא כותב: "אני ברייה וחברי ברייה" ואם אני ארבה בתורה ולא אכוון טוב, חברי בשדה שווה פי אלף ממני, כי הממעיט, שמכוון לשם שמים, טוב יותר מן המרבה שיש לו קצת "לא לשם שמים". ובית המדרש ביבנה יעבור כל יום זעזוע חדש: מה עושים פה בכינוס הזה, מרחיבים או מצמצמים את השורות? איך סוגרים את בית המדרש הזה ומשאירים אותו אקסקלוסיבי כדי שהוא באמת ישפיע השפעה סגולית גדולה על כל העם? איך פותחים אותו? יש הרבה שלבים כאלה בהיסטוריה ואנחנו צריכים לדון בהם לפעמים אפילו בחיים שלנו, שחז"ל קוראים להם: "בשעת המפזרים- כנס". יש שלב כזה שצריך להתנתק מהפיזור ומההשפעה הכללית וליצור בית מדרש כדי שלדורות תהיה בו תשובה גדולה. יש לפעמים צורך כזה. אבל צריך לדעת את הצורך הזה תוך כדי הסיכון האדיר המתמיד, כל שנייה: האם עיניי נשואות כל העת אל הציבור ומהציבור? האם אני לא יוצר ניתוק על-ידי הכניסה לבית- המדרש הזה? האם אין כאן גם קצת נגיעות? קצת יצר- הרע? קצת משהו שיכול להיות, חלילה, חילול של קדושה? מתנתקים מהכול וכל הזמן חיים את הציבור! איך יוצרים בית מדרש כזה? אומרת המשנה יש רק דרך אחת - צריך אדם אחד בהיסטוריה שהוא גם הלל וגם שמאי.

צריך אחד שמקים בית מדרש שמאי והוא כל כולו הלל. שומעים את הלל הזקן הקורא "אב לחכמה". הלל עצמו אמר "מרבה ישיבה מרבה חכמה" . בשביל להיות אב לחכמה צריך לסגור את הדלת, לשבת בספריה זמן רב כדי להיות אב לחכמה. אבל הוא גם "אב לדורות". אב לחכמה שנכנס פנימה והוא כל הזמן רואה החוצה.

"שני דרכים יש לפניי אחת לגן-עדן ואחת לגיהינום" והוא כל הזמן רואה את זה: אני יוצר כאן נתק? או תלמידי חכמים שמעורבים עם הציבור כל הזמן?

ופרצו חומות מגדלי
בשעה שמדליקים את נרות החנוכה אנו שרים: "יוונים נקבצו עליו אזי בימי חשמנים, ופרצו חומות מגדלי וטמאו כל השמנים". מה פירוש "ופרצו חומות מגדלי?" אומרת הגמרא:

אני חומה ושדי כמגדלות - אמר רבי יוחנן אני חומה זו תורה ושדי כמגדלות אלו תלמידי חכמים, ורבא אמר אני חומה זו כנסת ישראל ושדי כמגדלות אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות.

לדעת רבי יוחנן "חומה זו תורה ושדי כמגדלות אלו תלמידי חכמים" - היוונים רצו לפרוץ את החומה ולשבור את הקשר בין התורה לתלמידי חכמים. גם באוניברסיטה לומדים תורה, אבל משם אף אחד אינו יוצא תלמיד חכם. אפשר לצאת משם ידען עצום, אבל תלמיד חכם במובן העמוק והרחב פירושו שכל חייו מחוברים לתורה, הוא ניכר בכוסו, בכעסו ובהנהגותיו. כך אמר רבי יוחנן, ורבא אמר "אני חומה זו כנסת ישראל ושדי כמגדלות אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות" - היונים הסכימו שיהיו בתי כנסיות ובתי מדרשות, אבל לא הסכימו להעביר אותן אל הרחוב, לא לחבר את כנסת ישראל אל בית המדרש. כאן הייתה המסירות הגדולה של חשמונאי ובניו.


מותו של רבן יוחנן בן זכאי
מסופר בגמרא שכאשר חלה רבן יוחנן בן זכאי, נכנסו תלמידיו שלו לבקרו. כיוון שראה אותם התחיל לבכות. [6] אמרו לו: נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה? אמר להם שהוא בוכה מפני שהוא הולך לפני מלך מלכי המלכים לדין. מה היה עושה אם הוא היה הולך לפני מלך בשר -ודם לדין. "ולא עוד, אלא שיש לפניי שני דרכים: אחת של גיהינום ואחת של גן- עדן, אחת של גן עדן ואחת של גיהינום. ואיני יודע באיזו מוליכים אותי, ולא אבכה אמרו לו, רבנו ברכנו. אמר להם: יהא רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם".

תלמידיו הם התלמידים מהישיבה. הבשר ודם אלו הבריות שעליהם מדבר כל היום רבן יוחנן בן זכאי. "שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם". אמרו לו תלמידיו עד כאן? (זה כל מה שיש לרב לברך אותנו? שנירא מהשמים כמורא בשר ודם?)

אמר להם: ולוואי. גם זה הרבה. ודעו שאדם עובר עבירה אומר שלא יראוני אדם. בשעת פטירתו אמר להם: "פנו כלים מפני הטומאה והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא ללוות אותי".

כיצד ניתן להסביר את כניסתו של חזקיהו המלך, גן עדן, גיהינום? הרב קוק בניסוח מרתק אומר - רבן יוחנן בן זכאי לא ישן דקה אחת מאז ההחלטה הנוראית הזאת אצל אספסיאנוס. יש לפעמים החלטות היסטוריות שצריך להחליט, ואם זו הכרעה נכונה זה גן עדן ואם היא לא נכונה זה גיהינום. אין פשרה ואין דרך אמצעית. יש לפעמים החלטות שהן כה קשות, שבחירה באחת מהן היא - או שר' עקיבא צודק או שרבן בן יוחנן צודק.

ומגיעים התלמידים האלה מיבנה, גדולי הדור, רבותיו של ר' עקיבא, ובאים אל ה-"רבי" בן המאה ועשרים ושואלים אותו מה אתה מרגיש עכשיו והוא אומר יש לי שתי דרכים ואני לא יודע לאיזו אני הולך, או גן-עדן או גיהינום. ואז מבפנים, מתוך תוכו, הוא רואה פתאום מרחוק דמות, את חזקיהו מלך יהודה, שעשה מהפכה רוחנית קשה מאד בעם ישראל. בימיו אין תינוק ותינוקת מדן ועד באר-שבע שלא יודעים הלכות טומאה וטהרה. הוא נועץ חרב בבית המדרש וקובע, שמי שלא יעסוק בתורה יידקר בחרב. והוא מעביר את העם, שרק אתמול שלשום התעסק בבמות של אחז, אביו, בעבודה זרה ובשפיכות דמים בירושלים למימדים אדירים של רוח.

כאשר רבן יוחנן בן זכאי אינו יודע לאן ילך אם לגן עדן או לגיהינום, הוא רואה דמות אחת נוספת שעסקה באותה בעיה. גם היא ניסתה להעביר את הכול למרכז כובד רוחני. גם היא העבירה את הכול אלף גפן בכסף, תמורת בית המדרש של חזקיהו. וחזקיה המלך בא ללוות את רבן יוחנן בן זכאי. אולי הוא בא יחד איתו לפני כסא הכבוד שיכריעו בין שני הדרכים. ורבן יוחנן בן זכאי רואה את חזקיהו, מלך יהודה, ואומר לתלמידיו - פנו כלים מפני הטומאה והכינו כסא לחזקיה.

ההתלבטות הזאת של רבן יוחנן בן זכאי, היא לא רק התלבטות קשה שמלווה אותו כל חייו. היא גם הכרעה היסטורית, שהלל הזקן, ברוח קדשו, כשהוא רואה אותו בחצר ושואל איפה נמצא הקטן הזה שבכולם, קרא לו אב לחכמה ואב לדורות. רואה בו את הכוח הזה שמעביר עכשיו חכמה לדורות. [7]

ויש לנו מקור אחר, בו משווה רבן יוחנן בן זכאי שעבוד שמים לשעבוד בשר ודם. במכילתא יתרו, פרשת החודש א. אומר ר"י ב"ז על הפסוק (שה"ש א, ח) 'אם לא תדעי לך היפה בנשים, צאי בעקבי הצאן' - "לא רציתם להשתעבד לשמים הרי אתם משועבדים לפני אומות העולם; לא רציתם לשקול לשמים בקע לגולגולת, הרי אתם שוקלים ט"ו שקלים במלכות אויביכם".

ואם כן, לא פחות מהקנאים גינו רבן יוחנן בן זכאי והפרושים, שהוא עמד בראשם, עבדות היהודי לזולתו, בין ליהודי אחר ("קנה אדון לעצמו") בין ללא יהודי ("המליכה עליו עול בשר ודם"). וההבדל העיקרי והחשוב ביניהם היה - לא אם מותר או אסור להיות "עבדים לעבדים" - אלא אם איסור נחשב לאחד מעיקרי היהדות, שהיהודי מצווה למסור נפשו עליו ו"ייהרג ואל יעבור", או לא. רבן יוחנן בן זכאי הורה שהוא אסור, אבל לא עד כדי מסירת נפש, והקנאים ב"אהבתם העזה לחירות באמרם שרק ה' הוא המושל בהם ואדונם" העלו אותו לעיקר. הבדל זה בין רבן יוחנן בן זכאי לבין הקנאים התבטא לא רק בהלכה הנובעת מפירוש הפסוקים, אלא במעשה. כמו שהקנאים קיימו למעשה "ייהרג ואל יעבור" במה שנוגע לעבודת ה' - באותה מידה פסק רבן יוחנן בן זכאי למעשה ש"יעבור ואל ייהרג", בהאמינו שלימוד התורה הוא העיקר ואם המדובר על "חבורת", הרי "אין לך בן חורין אלא מי שהוא עוסק בתורה". ומפני אמונה זו נמלט מירושלים בעצם ימי המצור, וביקש מאספסיאנוס: "תן לי יבנה וחכמיה", ובכך הציל את היהדות. ומעשה זה היה (לפי שהוא מובא בגיטין נו, א-ב) בהסכמת אבא סיקרא, ראש הבריונים (קרי: קנאים), בן אחותו של רבן יוחנן בן זכאי. כי אבא סיקרא לשיטתו, ורבן יוחנן בן זכאי לשיטתו.
אם אמנם היה רבן יוחנן בן זכאי ראש הפרושים בימים גורליים של חורבן הבית ואחריו, הם היו בתקופה בה נפרדו הפרושים לבית הלל ובית שמאי. ודעה זו, המעדיפה את השלום על הכול, הייתה דווקא השיטה של תלמידי הלל, שרבן יוחנן בן זכאי היה "הקטן שבהם" (סוכה כח, א).

הערות
[1] היו שם שלשה עשירים (במקרה קמצא ובר קמצא): נקדימון בן גוריון ובן כלבא שבוע ובן ציצית הכסת. נקדימון בן גוריון - שנקדה לו חמה בעבורו; בן כלבא שבוע - שכל הנכנס לביתו כשהוא רעב ככלב - יוצא כשהוא שבע; בן ציצית הכסת- שהייתה ציצתו נגררת על גבי כסתות, ויש אומרים, על שהייתה כסתו מוטלת בין גדולי רומי: אחד אמר: אני אפרנס (כל בני העיר) בחטים ושעורים, ואחד אמר ביין ובמלח ובשמן, ואחד אמר - בעצים. ושבחו חכמים את בעל העצים, שהיה רב חסדא אומר: אוצר אחד של חטים, טעון ששים אוצרות של עצים כנגדו. פתחו את אוצרותיהם ונמצא בידם כדי פרנסת עשרים ואחת שנה: היו שם בריונים, אמרו להם חכמים: נצא ונעשה שלום אתם (עם הרומיים); לא הניחום, ואמרו להם: נצא ונעשה מלחמה עימהם. אמרו להם חכמים: לא יעלה בידינו כלום. עמדו (הבריונים) ושרפו אותם האוצרות של חטים ושעורים, וגבר הרעב בעיר: מרתא בת ביתוס, העשירה שבירושלים הייתה. שגרה שליח (לשוק) ואמרה לו: לך והבא לי סולת. עד שהלך נמכרה הסולת. בא ואמר לה: סולת אין, פת נקייה יש. אמרה לו: לך הבא. עד שהלך נמכרה אף זו. בא ואמר לה: פת נקיה אין, פת קיבר יש. אמרה לו: לך הבא. עד שהלך נמכרה אף זו. בא ואמר לה: פת קיבר אין, קמח שעורים יש. אמרה לו: לך הבא. עד שהלך נמכר אף זה. חלצה נעליה ואמרה: אצא ואראה שמא אמצא דבר לאכול. נטפלו גללים ברגליה ומתה. קרא עליה רבן יוחנן בן זכאי: הָרַכָּה בְךָ וְהָעֲנֻגָּה אֲשֶׁר לֹא נִסְּתָה כַף רַגְלָהּ הַצֵּג עַל הָאָרֶץ מֵהִתְעַנֵּג וּמֵרֹךְ (דברים כח). ויש אומרים: גרוגרת של רבי צדוק מצאה (ואכלה) ונאנסה ומתה. ובשעת מיתתה הוציאה כל כספה וזהבה וזרקתם לשוק, אמרה: אלו - למה לי? וזה שנאמר (יחזקאל ז): כַּסְפָּם בַּחוּצוֹת יַשְׁלִיכוּ וגו': גרוגרת של רבי צדוק מהי? רבי צדוק ישב ארבעים שנה בתענית שלא תחרב ירושלים. (הכחיש) וכל מה שאכל היה נראה מבחוץ. כשבא להברות עצמו (- לעשות הפסק בין תענית לתענית) הביאו לו גרוגרות והיה מוצץ מימיהן וזורק: יצא רבן יוחנן בן זכאי לטיֵּל בשוק, ראה את אנשי ירושלים ששולקים תבן ושותין מימיו. אמר: בני אדם ששולקין תבן ושותים מימיו יכולים לעמוד בחילותיו של אספסיאנוס? אין תקנה אלא שאצא מן העיר: אבא סקרא בן בטיח, ראש בריוני ירושלים - בן אחותו של רבן יוחנן בן זכאי היה. שלח לו רבן יוחנן בן זכאי: בוא אצלי בצנעה. בא. אמר לו רבן יוחנן: עד מתי אתם עושים כך וממיתים את כל העולם ברעב? אמר לו: מה אעשה? אם אומר להם דבר, יהרגוני. אמר לו רבן יוחנן: ראה לי תקנה שאצא מכאן, אפשר שתהא הצלה מועטת. אמר לו אבא סקרא: עשינו בינינו שלא יצא אדם מכאן אלא אם כן הוא מת. אמר רבן יוחנן הוציאוני בדמות מת. אמר בן בטיח: עשה עצמך חולה ויבואו הכול לבקרך, והבא דבר של סירחון והנח אצלך, ויהיו אומרים: מת רבן יוחנן. ויכנסו תלמידיך (וישאו את ארונך) ובני אדם אחרים לא ישאוהו, כדי שלא ירגישו בגופך שהוא קל, שהרי הכול יודעים שהחי קל מן המת: עשה רבן יוחנן כך, שלח וקרא לתלמידיו רבי אליעזר ורבי יהושע, אמר להם: בני! עמדו והוציאוני מכאן. עשו לי ארון ואשכב בתוכו. אחז רבי אליעזר מראשו ורבי יהושע מרגליו. היו מוליכים אותו עד שקיעת החמה, עד שהגיעו אצל שערי ירושלים. אמרו להם השוערים: מי הוא זה? אמרו להם: מת הוא. וכי אין אתם יודעים שאין מלינים את המת בירושלים? בקשו (הבריונים) לדקור בגופו של המת, אמר להם (אבא סקרא): יאמרו, רבם דקרו! בקשו לדחפו אמר להם: יאמרו: רבם דחפו! - פתחו לו השער ויצא:

[2] רב יוסף הוא אמורא שלא יכול לחלוק על התנא ר' יוחנן בן זכאי ולכן לדעתי עדיפה הגירסא ר' עקיבא.

[3] עיין בגיטין נו: תוספות ד"ה 'אי' שבשלב בו ר' יוחנן בן זכאי פונה לאספסיינוס המצב כבר אבוד.

[4] לאור הפסוק שנזרק מפיו של התינוק נראה שהכוונה העניינית היא לנקום במי שיחריב את הבית למרות שזה רצונו של ה'. אפשרות אחרת היא שהכוונה היא שהקב"ה רוצה להחריב את ביתו אולם שלא ידעו שהוא עצמו עושה זאת הוא מחפש מישהו שיעשה במקומו את העבודה.

[5] ר' יוחנן בן זכאי לא בקש מאת אספסיאנוס להרשות לו ישיבה, כי לא אספסיאנוס ולא הבאים אחריו עד אדריאנוס לא גזרו על למוד התורה, ואחת הייתה להם אם יעסקו ישראל בתורה או לא. ר' יוחנן בן זכאי בקש על הסנהדרין שביבנה שלא יבטל אותה אספסיאנוס, שבאמת היה לו פתחון-פה לבטל אותה, מפני שהרבה מן הסנהדרין בירושלים ור' שמעון בן גמליאל בראשם שתו ידם עם אנשי המלחמה; מפני שהסנהדרין, כמרכז, הייתה יכולה להעיר את העם כנגד רומא, ומפני שהסנהדרין הייתה לה צל ממשלה, אם גם דתית. הסבות האלה היו בכוחן לעורר את אספסיאנוס לבטל את הסנהדרין לגמרי, ואז הייתה מפלת ישראל שלמה לא רק במצבו המדיני והחומרי, כי גם במצבו הרוחני והדתי, כי בטרם שנסדרה המשנה על-ידי רבי יהודה הנשיא ובטרם שקבעו את המועדים על-פי החשבון, והתורה בכלל והמועדים בפרט היו תלויים במציאות הסנהדרין, אי-אפשר היה לדת ישראל להתקיים בלא סנהדרין. אמתות הדברים האלה בולטת מדברי ר' יוחנן בן זכאי, שלא בקש: "תן לי להושיב ישיבה ביבנה", אלא "תן לי יבנה וחכמיה" (גיטין נ"ו: ופירש רש"י, שלא תחריבנה ולא תהרוג חכמיה), היינו אותם החכמים שהיו שם כבר בעת ההיא, והם אותם החכמים מן הסנהדרין שלא חפצו במלחמה "וגלו מירושלים ליבנה" (ראש-השנה ל"א) לקבוע שם מקום הסנהדרין.

[6] במסכת ברכות דף כח עמוד ב' מופיע התיאור הבא:
"כשחלה ר' יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו, כיון שראה אותם התחיל לבכות... אמר להם: אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי, שהיום כאן ומחר בקבר, שאם כועס עליי – אין כעסו כעס עולם, ואם אוסרני – אין איסורו איסור עולם, ואם ממיתני – אין מיתתו מיתת עולם, ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון – אף על פי כן הייתי בוכה, ועכשו שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא... ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים , אחת של גן עדן ואחת של גהינם ואיני יודע באיזו מוליכים אותי ולא אבכה?... "

ההשוואה לעמידה לפני מלך בשר ודם, אותה חווה ר' יוחנן בן זכאי כמתואר פה, מעלה את האפשרות שהחשש שמתגנב לליבו ורודף אותו עד יום מותו הוא שמא דרכו הובילה אותו לגיהנם, כלומר, שמא טעה כשלא ביקש את ירושלים.

[7] "בספר התורה יצאנו מירושלים ובאֵת וקורנס הננו שבים אליה". כן הדבר צריך להיות. בספר התורה יצאנו מירושלים ואת הספר הזה לא עזבנו בכל מקומות גלויותינו, ו"לכל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עימהם", וגם מירושלים עצמה לא גלה ספר התורה, ומאז ועד עתה עודנו שם, אם גם בפנים שונים. ואם היה רצוננו אך בתורה לבד לא היינו צריכים לשוב עתה לירושלים בשבילה, כי "פניה הולכים אתנו" תמיד בכל מקום. לא כן ה"אֵת"! בצאתנו מירושלים נלקח ממנו בזרוע ונתרחקנו ממנו בגלותנו, ועל כן בשוב בנינו לירושלים שבנו אל ה"את", אשר נגזל מהם בצאתם ממנה ואשר בלעדיו גם עתה אין תקומה לנו. האם כבני כושיים הננו, ללא תורה וללא חכמה זה מאות שנה, כי ראשית מעשי השבים לארץ-הקדש הייתה צריכה להיות יסוּד בית-ספר? דרכו של אדם להשתדל למלא את החסר לו ולא מה שאינו חסר לו. האֵת חסר לנו, ועל כן הייתה ראשית מעשי השבים לארץ-הקדש למלא את החיסרון הזה ולאחוז בעבודת-האדמה, אבל הספר אינו חסר לנו, כי יש, תודה לאל, בישראל בעלי-תורה, חכמה והשכלה למדי, ובשביל זה לבד לא היה צורך להבנים להשיב לגבולם". (משה לייב לילינבלום, מראשי הציונות)

ד"ר ניצה דורי, היא ראש החוג לגיל הרך, המכללה האקדמית הדתית "שאנן", חיפה