מעמקים - בסבך הרוחות
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

בסבך הרוחות
על ספר שירים של המשוררת ד"ר עליזה ראובני

סקירה מאת יחזקאל מוריאל

גיליון מס' 51 - אדר תשע"ג * 2/13

הוצאת ספרי עיתון 77, שנת 2008, 72 עמודים


יש בשיריה של המשוררת, דר' עליזה ראובני, מעין חדירה אל עולם מיסטי ואפוף מסתורין של ההוויה הקיומית. דבר זה משתקף בשיר "מינורוה" (עמ' 9), ואני מצטט את השורות, שבן מתוארת שקיעה
יָם נוֹטֶה לַעֲרֹב
חוֹלֵם עַל שֶׁמֶשׁ
שֶׁתִּפְקֹד אוֹתוֹ בְּתוֹכוֹ
נְהָרָה אַדְמוּמִית שֶׁל עֶרֶב
אֵשׁ דוֹדִים.
הַשֶּׁמֶשׁ עָרְבָה לַיָּם
אוֹלַי בְּשֶׁל כָּךְ
הוּא נָח מִזַּעְפּוֹ
האדם בא לעולם. משקיף אל הוית האין סוף של היקום, לוגם אך מיופיו, עדי פוקד אותו כחטף, סופו הטראגי, שאין מנוס ממנו.

דבר זה משתקף בשיר "הַסּוֹף יָדוּעַ מֵ רֹאשׁ".(עמ' 13).

עם החושך המתקרב מתוארת צעקת התרנגולות, כשברקע יללת תנים נוגה, המבשרת את התחוללות הקרב האבוד, בהתקרב המוות שאין מנוס ממנו. אני מצטט את החלק האחרון של השיר.
שִׂמְחַת הַטֶּרֶף
וְצַעֲקַת הַתַּרְנְגוֹלוֹת
בְּמַר הַמָּוֶת
רַק נוֹצוֹת וַעֲצָמוֹת
יָעִידוּ עַל הַקְּרָב
שֶׁסּוֹפוֹ הָיָה יָדוּעַ מֵרֹאשׁ
עם כל אפסות החיים המשתקפים בשיר (עמוד 13), לבה של המשוררת אוצר חלומות ענוגים. האובייקטים הלקוחים מעולם הטבע הסובב, מבליטים את החיוב בהוסיפם טעם לחיים, דבר זה משתקף בשיר "חלומות" עמ' (19-18) הנקר מנקר במקורו את הענף ומנסה בכל כוחו לדלות את האהבה מתוך הענף, ואני מצטט מתוכן השיר.

אֵיךְ הַנָּקָר מְנַקֵר בְּמָקוֹרוֹ, בֶּעָנָף
מַעֲלֶה אֶת הָאַהֲבָה
מִן החֹשֶׁךְ אֶל הָאוֹר.
המשוררת אינה שתה את לבה לרוע שבעולם, אלא שהיא עורגת לקטוף מהעולם את מסתורי יופיו.

דבר זה משתקף בסוף אותו שיר שהזכרתי לעיל הנקרא "חלומות" ואני מצטט:

הֶחָתוּל עַל כַּפּוֹתָיו יְהַלֵּךְ,
טֶרֶף יַחֲשׁב
וַאֲנִי, לְהַרווֹת נַפְשִׁי מִן הָעַז וְהַמָּתוֹק
וְלֹא בְּיָד קְמוּצָה.
הצער הכמוס בתוך נשמתה של המשוררת נשקף אל מולנו בעומדה מול הים בשיר "מראה של ים" (עמוד 34(.הים מסמל את עולם הבריאה שבו משתקפים הגיונותיה. את תשוקותיה דולה המשוררת מתהומותיו, והיא מצפה בכיליון עיניים לתקווה גואלת מתוככי מעמקיו ואני מצטט :
מֵיתְרֵי צִפִּיָתִי מְתוּחִים
לִבְשׂוֹרָה שֶׁתָבוֹא.
לבה של המשוררת קשוב לכל אשר בתוך החברה כואב לה שישנם כאלה מבני העם מסביבה אשר שכחו את תורת עמם, ובלבבם נשתרשה תורה אחרת משחיתה והרסנית. היא מדמה את אלה למלאכי חבלה, היורדים בסולם מני שמים למען להשחית. דימוי הלקוח מן התנ"ך :"סולם שראשו בשמים ומלאכי אלוהים עולים ויורדים בו". דימוי זה משתקף בשיר "למי אזעק" (עמוד 35).
רָאִיתִי סֻלָּם מוּצָב אַרְצָה
מַלְאָכֵי חַבָּלָה יוֹרְדִים בּוֹ
וְיֵשׁ לָהֶם מַרְאֶה אָנוּשׁ.
בשיר הנקרא "הַמְּסִבָּה" (עמוד 45), בהיות המחברת בשיא שמחת הנעורים, ברגעים היפים של מסיבה שוקקת, עולים בזיכרונה בצד רגעים נפלאים כאלה, ימים של דעיכה והתבלות של האדם, וכאן, בשיר זה, מתואר האדם ברגעי דעיכתו כחרס הנשבר, ואני מצטט מתוך השיר הנ"ל.
מְשַׁחְזְרִים נְעוּרִים
כְּאָז כֵּן עַתָּה
שֶׁמֶשׁ יוֹרֶדֶת לְאֶמֶשׁ וְתִּהְיֶה גַּם מָחָר
וְנִגְדַע עוֹד יוֹם
וְעוֹד מְעַט קַט
וְאַתְּ כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר.
בשיר שבעמוד 67, הנקרא "מעפר אתה ואל העפר תשוב, מובעת נימה של התרסה כנגד המושג " מהעפר אתה", כנזכר בתנ"ך. המשוררת רואה במושג, הנזכר בתנ"ך, כמעין השפלה ורמיסה לכבוד האדם, וזלזול בערכו. האדם חי ונושם, יודע ליהנות מכל רגע בחייו עלי אדמות, ואני מצטט מתוך השיר :
"לִפְנֵי שֶׁמַּגִּיעִים אוֹכְלִים פֵּרוֹת חֲמַצְמָרִים
צוֹבְעִים אֶת הַתִּקווֹת
בְּצֶבַע שֶׁל יָם וְשׁוֹשָׁן אָדֹם
מְרַפְרְפִּים עַל כָּל פֶּרַח".
אסכם ואומר כי בשיריה של המחברת בספר זה, דר' עליזה ראובני ישנה עמקות פילוסופית למהות חיי אנוש עלי אדמות, אשר מוגשת בכובד ראש, תוך כדי ראיה מהיבטים שונים. שמחת נעורים לצד התבלות וחידלון. גילויים של נופים מרהיבים במלא תפארתם, לצד ימים נטרפים ללא שוב וסוף אכזר שאין מנוס ממנו.