מעמקים - קונכיות ופנינים בלב האדם
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

קונכיות ופנינים בלב האדם
על ספרה של אסתר מונוביץ "את שאהבה נפשי"

ד"ר דינה לוין

גיליון מס' 51 - אדר תשע"ג * 2/13

זה עתה יצא לאור ספר שיריה של אסתר מונוביץ "את שאהבה נפשי".

הספר המהודר מושך את העין בעטיפתו המרשימה. צבע הכריכה הוא תכלת כמי הים ובתחתיתו נמצאת קרקעית הים כשעליה מונח צדף פתוח ובו פנינה לבנה וזוהרת. בגב הכריכה ישנן תשע פנינים הצפות בקרקעית הים ולידן השיר "פנינים":

דָּלִיתִי לִי
פְּנִינִים
מִקֻּנְכִיַּת נַפְשִׁי
אַחַת
אַחַת
לִקַּטְתִּי
אוֹתָן
מֵעִמְקֵי הַנְּשִׁיָּה
מֵעִמְקֵי הַנְּשָׁמָה
יָפוֹת הֵן
חַיּוֹת הֵן
בִּי.
מהן אותן פנינים שנמצאות בנפשה? את התשובה לכך נמצא בשירים הליריים מלאי אמונה תמימה הזוהרת בכנותה. אותן פנינים קיימות בנפשו של כל אדם וראוי לכל אחד לענוד אותן כדבריה:
כָּל הַקֻּנְכִיּוֹת הַיָּפוֹת
לֹא יִשְׁווּ לַפְּנִינִים הַבּוֹהֲקוֹת
מְלֵאוֹת הַיֹּפִי וְהֶהָדָר
מְבַקְּשׁוֹת שֶׁנַּעֲנֹד עַל צַוָּאר. (עמ' 37)
הפנינים הללו הן מטונימיה לאמונה הפנימית, הטהורה והבראשיתית שקיימת בעמקי נשמתו של כל אדם. זהו האור האמוני המחבר בין האדם לבוראו ואשר מעניק לדוברת את משמעות חייה. מוטיב האור מצוי במרבית השירים והוא מעניק להם רוגע ועוגן אמוני. מטפורת הים היא הסמל למשברי החיים, לסערות שקיימות בחייו של האדם ורק אורו המנצנץ של הקב"ה הוא כמגדלור מאיר, מכוון ומציל את האדם מנפילה אין סופית למצולות הים. אלא שעל האדם לחוש בהכוונה זו, ולראות אותה בכל רגע בחייו:
עָמַדְתִּי לִטְבֹּעַ
בְּתוֹךְ הַמְּעַרְבֹּלֶת
גַּלֵּי יָם עֲצוּמִים
סָחֲפוּנִי וְכִסּוּנִי.
עָמַדְתָּ שָׁם
מַמְתִּין לִי
עִם רַפְסוֹדָה
רַבַּת סוֹד.
בְּכוֹחוֹת אַחֲרוֹנִים
בְּאֵין אוֹנִים
אָחַזְתִּי בָּהּ
וְהִגַּעְתִּי עָדֶיךָ.
לְפֶתַע חַשְׁתִּי
חִבּוּק גָּדוֹל
חִבּוּק אוֹהֵב
חִבּוּק
אֱ-לֹהִי. (עמ' 14)
ובשיר אחר:
בִּסְפִינָתִי הַקְּטַנָּה
הִתְנוֹדַדְתִּי וְהִטַּלְטַלְתִּי
אָנֶה וָאָנָה.
וְאַתָּה
הִמְשַׁכְתָּ לְנַצְנֵץ לִי.
עַד רָאִיתִי
אֵיךְ חוֹבְרִים
כָּל הַנִּצְנוּצִים לְשַׁרְשֶׁרֶת זָהָב אַחַת
לַאֲבוּקַת אוֹר אַחַת
שֶׁהִתְלַהֲבָה בִּי. (עמ' 15)

התחושה שבורא עולם עמה בכל צעדיה מעניקה לה את היכולת להפוך את שברון הלב ללב שלו, את החיסרון ליתרון ואת המשבר למשהו שמבשר דבר טוב (עמ' 27). אין במילות השיר רק משחק מילים בעלי אותו שורש או צליל דומה אלא נחשפת כאן תפיסה אמונית המצויה בשורשי המילים העבריות שהן יצירה אלוקית הבאה להאיר לאדם את כיוון הראייה הנכון כדי שימצא את הטוב ואת האור בטלטלת חייו.


סגנון הכתיבה של אסתר מונוביץ הוא ברור ללא הצטעצעות מיותרת שכן הדרך האמונית ברורה וסלולה בפניה כדרך ישרה ללא פלפולים ובלבולי מוח:
סִלְסוּלִים בַּדְּרָכִים
פִּלְפּוּלִים בַּדִּבּוּרִים
בִּלְבּוּלִים בַּמּוֹחִין...
לֹא! זֶה לֹא בִּשְׁבִילִי!
זֶה לֹא שֶׁלִּי!
אָמַרְתִּי לְעַצְמִי.
בְּהִירוּת וּפְשִׁיטוּת
מְבַקֵּשׁ הַלֵּב,
בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ לֵילֵךְ.
לֹא בִּדְרָכִים פְּתַלְתַּלּוֹת
אֵלֶיךָ נַגִּיעַ.
בָּאֳרָחוֹת יְשָׁרֹות
אֶצְלְךָ נוֹפִיעַ.
כָּךְ, יוֹתֵר מֵאֵי-פַּעַם
אַתָּה קָרוֹב יוֹתֵר
אַתָּה קָרוֹב
אַתָּה. (עמ' 38)
השירים לאורכו של הספר מלאי תקווה ואופטימיות. הקורא נשאב לעולמה הפנימי של הדוברת המקרין תחושה הרמונית של שמחה ואהבה לעולמו של הבורא. אורו של הקב"ה מתפשט בכל הווייתה ומעניק לכל הסובב אותה שמחת חיים, חירות ופדות. (עמ' 51)
שׂוֹחָה עִם גַּלֵּי הַיָּמִים
שׂוֹחָה בְּמַעְגְּלֵי הַחַיִּים.
גּוֹלֶשֶׁת עַל גַּל אַדִּיר
שֶׁמֵּבִיא אוֹתִי
אֶל חוֹף מִבְטָחִים.
גַּלֵּי שִׂמְחָה
עֲצוּמִים
שָׁם אוֹתִי מְצִיפִים.
שׁוֹטְפִים מֵעָלַי וּמְנַקִּים
כָּל רְבָב מַיִם עֲכוּרִים
"גִּילִי, כָּל עוֹד הֱיוֹתֵךְ!"
לִי הֵם לוֹחֲשִׁים.
"גִּילִי בַּה' בְּכָל לְבָבֵךְ,
בְּכָל נַפְשֵׁךְ וּבְכָל מְאֹדֵךְ!" (עמ' 84)
גם הריקוד הוא דוגמא לתקווה ולאופטימיות שמשדרים שירי הספר. לדבריה, על ידי הריקוד נוכל לצמוח ולראות את הטוב בעולמו של הבורא.

הריקוד והשמחה הם מדרכי עבודת ה' כפי שהדגישה החסידות, ואכן השירים חושפים השפעה חסידית וידע בתורת החסידות שנטמעו בעולמה הרוחני של הדוברת. (עמ' 88)

בפרק התפילה מופיעים שירים רבים החושפים את הקשר הפנימי ואת היכולת של הדוברת לעמוד בשיח אמיתי מול בוראה. קרבה בלתי אמצעית המתבטאת בכמיהת נפש ובאוצר מילים ברור היא השלטת בשיח מתמיד של בקשה והודיה כאחת:
מַמְתָּקִים פִּזַרְתָּ
בְּשֶׁפַע בְּדַרְכֵּנוּ.
הָעֲטִיפָה לָקַחְנוּ
תּוֹכָם הִשְׁלַכְנוּ.
מָתוֹק מָתוֹק
בִּפְנִים
רַק לְהִתְכּוֹפֵף
וּלְהָרִים.
לְהָרִים מַבָּט
לַשָּׁמַיִם
וּלְהוֹדוֹת לְךָ
מְלֹא חָפְנַיִם. (עמ' 116)
את מילות התפילה "אודך כי עניתני ותהי לי לישועה" היא משנה ומעניקה להם משמעות אישית:
אוֹדְךָ
כִּי עֲנִיתָנִי
וַתְּהִי לִי תְּשׁוּבָה.
אוֹדְךָ
כִּי לִי סָלַלְתָּ דֶּרֶךְ
שֶׁל אַהֲבָה
שִׂמְחָה
וָהוֹד. ( 121)
הספר מסתיים בשיר תפילה, אמונה וביטחון לגאולת העולם. כולנו ממתינים לך בורא עולם עם תוף ביד וריקוד בלב. צעדיך כבר נשמעים והשמחה דבקה בכל העולם.(עמ' 182)

עם סיום קריאת שיריה של אסתר מונוביץ הקורא חש שותפות למסע בים יחד עם ספינתה של הדוברת. יחד עימה הוא עבר את טלטלות החיים אך יצא מהם מחוזק באמונתו, מחוזק ביכולת הצלילה לעומקי הנפש ובחיפוש הפנינה הטמונה בו. אנו נטענים בכוחות נפש עם המשוררת כאחד, בשמחה ובתום ליצור קשר בלתי אמצעי עם מי שהטמין בתוכנו את הפנינים הזוהרות שאותן עלינו לדלות ביד זהירה ובאמונה גדולה.