מעמקים - זִקנה ונערוּת בסיפור "עד ערוב היום" מאת צבי לוז
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

זִקנה ונערוּת בסיפור "עד ערוב היום" מאת צבי לוז
'טלטלה חוזרת', מבחר סיפורים קצרים מעובדים מחדש, הקיבוץ המאוחד תשע"ב

ד"ר אביבה מהלו

גיליון מס' 51 - אדר תשע"ג * 2/13

עם הופעתם המחודשת של מבחר סיפורים קצרים של צבי לוז בספרו 'טלטלה חוזרת', מוצגת במאמר זה בדיקת תשתית עומק בסיפור כמו-ריאליסטי "עד ערוב היום" כהצעת דרך ייחודית לעיון ביצירות המחבר.

מבעד לעלילתו הגלויה של הסיפור "עד ערוב היום" – עלילה אישית של חלוץ שהזדקן בקיבוץ ואשתו דועכת לעיניו – יש לחשוף את הרקע העמוק של הלא- מודע הקולקטיבי, המתבטא בסיפור זה במתח שבין הארכיטיפים Senex (זקנה) ו -Puer (נערוּת). [המונחים לפי הילמן: Hillman, James, Senex and Puer: An Aspect of the Hisorical and Psychological Present in: Eranos Jahrnbuch, 1967 ]

במרכז הסיפור הגלוי ניצבת דמותו של אברהם תומר, איש זקן שדבק בעבודה בכל כוחו. מצִדו האחד הוא חש בזקנה המשתלטת עליו והמיוצגת לעיניו באשתו רבקה, השרויה יומיום במיטתה - הולכת ונעלמת אל המנוחה הנכונה כקונוטציה של מוות, על פי תפילת אל מלא רחמים: "המצא מנוחה נכונה על כנפי השכינה". מצדו האחר הוא נאחז בכל כוחו בעבודת השדה כמעצור בפני המוות. חז"ל אמרו: "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים." בפרקי אבות אחד מעמודי העולם היא העבודה, ואילו אותו זקן מייחס כאן לעבודת האדמה ערך עודף, מקודש, כעבודת הקרבנות. יש לציין שגם בסיפור מרומז מאמר זה של חז"ל על העבודה:
"אף היום ציפתה לי – ודווקא לי! – עבודתי שלי. והיא שעוד אוחזת בי כמצווה לאחוז בה, וכל עוד יש בכוחי היא לי כאותה 'עבודה' שנתגדלה לשמה – "על שלושה דברים העולם עומד..." (עמ' 22 ) [ההדגשות שלי]
המספר מציין מפיו של הגיבור שעבודתו נתגדלה בעיניו כתחליף לעבודת הקודש.

ביטוי לטלטלה זו בין החיים ובין המוות חבוי בשמות הדמויות ובקונוטציות שלהן לאור המקורות. הזקן שמו אברהם תומר, קונוטציה לאברהם אבי האומה שמתואר בתנ"ך בזקנותו. גם קומתו גבוהה כתומר כדי להצביע על מעלתו. במקרא מסופר ששרה אשת אברהם נפטרה לפניו: "ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה". מעניין ששמה של האישה הוא דווקא רבקה, שהקונוטציה של שמה היא רבקה המקראית, שמותה רק מרומז במקרא במלים "אלון בכות" – יצחק אישה לא ספד לה. שמו של הנער שבא לבשר לאברהם את מות אשתו הוא נחומ'יק, מלשון נחמה, בבחינת הנאמר על נוח: "זה ינחמנו מעיצבון ידינו", אך הזקן אברהם מסרב לפנות לו את מקומו ושולח אותו בחזרה הביתה.

העבודה נתפסת כעבודת הקודש: זו עבודה במים חיים כתחליף לתורה. הזקן נאחז בעבודה כמקור חיים ואינו מוכן להיכנע למנוחה הנכונה כרבקה אשתו הזקנה, שאט אט נאלמת ונעלמת מן העולם כאילו חוזרת להיות ילדה.

דמותה של רבקה מעוצבת באמצעות קונוטציות של מוות:
"רבקה מוטלת שקטה, עיניה פקוחות, תלויות בחלל המאופל, שתיקתה מלאה את החדר ונוקבת בתוגתה האילמת, כאילו אשמה לפניו בדבר מה" (עמ' 18)
לפי חז"ל אשמתה של חווה היא הבאת המיתה לעולם. ולכן דמותה של רבקה מקושרת לנושא המוות. כן היא מייצגת את הבטלה מאונס: "תשכב לה נאלמת עד שעת יום מאוחרת ...רבקה עוברת ובטלה מיום ליום" (עמ' 18) (בטלה כנגד עבודה). גם הלאות מאפיינת אותה "אינה כתקנה.. תששה מאוד ועייפת תמיד היא...נשמטה ממנה אחיזתה האחרונה" .(שם)

רבקה מקושרת לישן החולף - והאירוניה היא חידושם של הרהיטים לעומת יושן האדם; דירת הוותיקים החדשה, הכורסה החדשה לעומת האדם הישן ובטל מן העולם.

ארכיטיפ הזקנה מגיח מתוך דמותה של רבקה ומאיים להציף גם את אברהם:
" מגיעים, הנה שוב עבר יום, וכבר רואים. רבקה כבר מוכנה...רבקה שלי שפוחתת והולכת לעיניי. ומחר אני. הנה, הנה כמעט, כמעט הגענו, אבל - עדיין לא". (עמ' 19)
כדי להתרחק מן הזקנה נאחז אברהם תומר בשני ערכים: ראשית ערך העבודה- " עוד נותרה לך פה אותה נחמה ממש כאז". בניגוד לקונוטציה המקראית "זה ינחמנו מעיצבון ידינו ומן האדמה אשר איררה ה", תלויה הנחמה דווקא – ובמודע - בעבודה כטריז בפני המוות:
"רק כאן עדיין אינך עובר-בטל שכן שוב זורמים המים, חיים כתמיד, ואותו זקן שנוהג בם שוב צופה ומקווה כדרכו – עד קצה השדה, עד ערוב היום..." (עמ' 22)
אך הזקנה היא רק צד אחד של המטבע. עיון מעמיק יותר מעלה מהסיפור משמעות נוספת החשובה להבנת עולמו של המספר. ברובד הסמוי של הסיפור עולה ובוקע ארכיטיפ הזִקנה בשילוב עם ארכיטיפ הנערוּת. שירו של ביאליק "בערוב היום" מרומז בכותרת הסיפור : "עד ערוב היום". שיר זה נכתב על ידי ביאליק בהיותו בן 22, ורמז לצעירותו של הדובר במילים: "וימי הנוער עלם טוב יעופו חיש כמעוף העוף".

אבנר הולצמן מציין שעיקר התוכן המחשבתי של השיר מרוכז במונולוג הפיתוי של הרוח, המביא את הגיבור להיוודעות עם "הצל" התמידי העוטף את ליבו, כלומר למגע עם מקורות הדיכאון שבו. [אבנר הולצמן, עורך, מבוא לשיר "בערוב היום", חיים נחמן ביאליק: השירים', דביר,2004 , עמ' 69.]

הזדקקותו של לוז למוטו משירו של ביאליק הצעיר מרמזת לטלטלה שבליבו של המספר בן ה-30 בין שני הארכיטיפים של זקן ונער. פיסקת המפתח להבנת הקונפליקט הסיפורי בין זקנה ונעורים היא זו המעמתת את העבר עם העתיד. אברהם תומר מתרפק במונולוג פנימי על ימיו הראשונים בעמק, ומתוך נוסטלגיה זו לימי צעירותו הוא עובר בפעם היחידה בסיפור ללשון רבים:
"אנו כמוהו (כמו העמק) היינו צעירים וצופים לעתיד, הרי כבר באותה השקייה ראשונה נתבשרה ציפייתנו. מאז לא חדלנו מלהשקות ולצפות, וכך לקוות ומכוח התקוות ההן הלכנו בגדולות, חזינו עתיד והמעשים צלחו בידינו. אבל העתיד תמיד זקן, ורק העבר צעיר. ועתה נתחלפו היוצרות וכבר צופים אל העבר... " (עמ' 22)
מילים טעונות אלה כ"עתיד זקן" ו"עבר צעיר" מוליכות אותנו ללא- מודע הקולקטיבי של המספר, שכולו נתון בין ציפיות העבר לתסכולי ההווה לקראת העתיד. באופן פרדוכסאלי אין תקווה בעתיד, כי כדי לחוותו צריך להזדקן והזקנה מובילה למוות, ואילו העבר צעיר, כיוון שחווינו אותו בצעירותנו. ולכן במקום לצפות אל העתיד, צופים אל העבר ועלולים להחמיץ את ההווה. הפתרון לדילמה זו הוא בהמשך העבודה, בהמשך ההשקייה, וכל עוד הוא משקה יש לו תקווה:
"שוב זורמים המים חיים כתמיד, ואותו זקן שנוהג בם," (להבדיל מן הנער הקטון שינהג את הכפיר והמריא באחרית הימים לפי נבואת הנביא ישעיה (י"א, ו')) "שוב צופה ומקווה כדרכו – עד קצה השדה, עד ערוב היום..." (עמ' 22)
בסיפור "עד ערוב היום" מופיע צמד הארכיטיפים Puer – Senex (זִקנה - נערוּת) בדמותם של אברהם תומר ונחומ'יק. משיכתו של המספר לדמותו של אברהם תומר, המייצג את מיתוס הזקן החכם בולטת בסיפור. לפי הילמן ארכיטיפ הזקנה מאופיין כבעל מזג קר. קור מתפרש גם כמרוחקות.

האליל סטורן המייצג את הזקנה במיתולוגיה הרומית מוצג כבודד, כצופה בעולם מבחוץ. תכונותיו: איטיות, כובד, אפרוריות, יובש, עצבות, דיכאון ומלנכוליה. Senex הוא עיקרון ארכיטיפי המבטא גלות מחיים, חדירה של התבונה מבעד לאילוזיות של הקיום, אותן אילוזיות שייכות לתחושת ההתחלה העולה של הארכיטיפ Puer .

Senex מבטא את האמת המרה, חושף את המציאות העירומה, מקשר למודעות את הפרספקטיבה של המוות, דרכה נראים התסביכים האנושיים כמגוחכים. הזקן אינו מעוניין בנשים.

סטורן כסמל Senex תובעני בדרישותיו ועשוי להתגלם בדמותם של אברהם ומשה (אולי מכאן נובע שמו של הגיבור אברהם).

אכן בתחילת הסיפור מתואר אברהם תומר באמצעות השרש קפא:
"ובעודו ניצב עליה וקופא נתממשה שתיקת החדר עליהם, שתיקה סתם, בלי תקווה ובלי ייאוש." (עמ' 20)
גם בעבודתו בשדה הוא מתואר כמי ש"קפאו פניו בארשת הבנה שכבר אינה חיוך ואינה עצב" (עמ' 22)

אבל קיים גם צד אחר חיובי של Senex: סטורן כאל הפריון, ממציא החקלאות, ועבודת האדמה מקושרת לתכונות של סבלנות ותחושת מעגליות הזמן המגולמת בעונות השנה. גם שעון הכיס הגדול העגול שמופיע בסיפור כמוטיב חוזר מסמל את המודעות לזמן בהקשר לחובת העבודה.

כבר בתחילת הסיפור מופיע שעון הכיס העגול בסמיכות לעניין העבודה:
"וידיו מותחות כמאליהן קפיצו של שעון כיס עגול, גדול, שדוגמתו אינה שכיחה וכבר שנים רבות הוא נושאו עימו לעבודה". (עמ' 18)
בהמשך הסיפור באותו יום אחרון הוא מתואר כעומד ליד מיטתה של רבקה "כפיו עודן ממששות את שעון הכיס" כאנטיפוד לקיפאון הזמן.

ושוב חוזר שעון הכיס במפגש הטראגי עם נושא בשורת המוות נחומ'יק שבא להחליפו בשדה. שעון הכיס כאילו נדחה מפני תחושת המוות:
"ולפתע שלח ידו האחת וחלץ מכיסו את שעונו הגדול, החזיקו הכן בידו, כאילו עומד לקבוע את השעה, וחזר ותחבו לכיסו בלי שראהו" (עמ' 24)
כך מתואר הזקן אברהם תומר בעבודתו:
"המים הלכו, והזמן עמד; רק רגע זקף קומתו במאמץ, נשען אל הטוריה והשקיף אל הערוגות המושקות, משטחי מים מבעבעים, חיים. ושלח עיניו הלאה מכאן אל השדות הקרובים, ואל הרחוקים... גבו נתקשח עליו מרכינה ממושכת, וכובד טוב של עבודה היה מחלחל באיבריו, כובד זה המשווה לאדם מתינות איכרית יסודית". (עמ' 23)
אך בלעדי ההתלהבות והארוס של הבן, הנער בדמותו של נחומ'יק, מאבד הזקן מכוחו, ועבודתו נעשית ללא התלהבות כמצוות אנשים מלומדה. ברובד הגלוי של הסיפור נאחז הזקן בעבודה ומסרב לחזור עתה לביתו דווקא כדי לספוד לאשתו כדרכו המקורית, מספד אותנטי משלו – בשדה! אך הרובד הסמוי רומז לגורמים עמוקים יותר, לא מודעים..בסיפור מייצג נחומי'ק את ארכיטיפ הנערוּת (Puer) ומנסה לדחוק את רגליו של הזקן ולבוא במקומו באמצעות בשורת מותה של רבקה, בשורת המוות. אך הופעתו, שמוצגת כלא החלטית ושמאיימת על תבונת הזקנה דווקא, מובילה באופן פרדוקסאלי להתחזקותו של הזקן במובן החיובי. הזקן החכם גובר על הנער, על פזיזותו, על נעוריו.

אברהם תומר חושש "כי בחפזונו יפגע הבחור בדופנות העפר; כי דיה פגיעה קלה, וכבר יפרוץ הזרם מאפיקו, וכבר יאבדו המים לריק, וכבר עלולה העבודה להשתבש" (עמ' 23) ושולח אותו בחזרה.

ושוב באופן פרדוקסאלי הופעת הנער יוצקת בנפש הזקן כוחות חדשים:
"והנה, עקר עצמו בלי דיבור ומיהר אל תעלת המים, נרכן והטיח בדופנות הסתומים ופתח לערוגות חדשות וסיתם פתחי ערוגות רוויות, הטיח והלך אחרי זרם המים. ונחומ'יק הלך אחריו, שותק כמוהו."
כך נוכחותו של ארכיטיפ הנערוּת מפיחה רוח חדשה בזקן, רוח של עמידה בפרץ , רוח של חידוש העשייה, אך רק לזמן קצר, שכן בשולחו את הנער הביתה,(שכן אין טעם בצפייה אל העבר הצעיר) הוא שוב ניצב לבדו במרחבי השדה מול חידת המוות, סופד לאשתו וממשיך לעבוד עד ערוב היום, עד שתגיע שעתו למות.

לפי הילמן הארכיטיפ Senex – Puer אחד ודו-ראשי. זה צמד ניגודים שקיים יחד בנפש. החיים דורשים את שניהם לשם קיום נפש בריאה ויציבה. במקורם נועדו שני ארכיטיפים אלה לעזור לאני המתפתח.

מצד אחד Senex כעקרון אב של משמעת, הסתגלות, סדר (אברהם תומר מתואר כדואג לסדר ("עורך לכלי הבית כסדרם"), ומן הצד האחרPuer , כעקרון הילד השומר על רעננות, התחדשות, חוויתיות וארוס. שניהם יחדיו הם האב והבן, שני ההיבטים המשלימים של העצמי הגברי, המביאים את האני לידי אינדיבידואציה.

בסיפור זה מובנת הדחייה שדוחה הזקן את הצעיר, שנס מבוהל לביתו, גם כחשש שמא ישתלט צד אחד - ה Puer על התודעה, ולכן אמנם מסתיים הסיפור בחזרה אל תודעת הזקנה והמוות.

אך תודעה זו מלווה ברגש סיפוק על העבודה שנעשתה, כי "לאור הצהריים בהקו משטחי המים בערוגות המלאות". (עמ' 26).ולכן יש טעם בהמשך העבודה למרות הזקנה ושחיחת-הקומה, והראייה:
"ואיש אחד בשדהו, איש זקן שחוח, היה עובד ועובד עד ערוב היום" (שם)
לסיום ניתן לראות את העבודה בשדה – ההשקייה - כמטאפורית לכל עבודה, במיוחד חינוך והוראה, שכן המושג "דולה ומשקה" נטול מדברי חז"ל על תלמידי חכמים שמרביצים תורה בתלמידיהם. [על דמשק אליעזר דרשו חז"ל את הנוטריקון ד – משק: דולה ומשקה מתורתו לאחרים]

"הזקן החכם" מהווה פרסוניפיקציה של רוח האדם וחוכמתו. הוא מייצג כסמל את קולם של הניסיון והידע האנושיים המצטברים משחר האנושות וטמונים במעמקי הלוא-מודע הקולקטיבי שלנו בכלל ושל היוצר בפרט. תפקידו של ארכיטיפ זה הוא להופיע ולסייע בידי המספר בשעה שהוא נקלע למצב קשה כשעת משבר – אובדן דרך, חיפוש זהות, ובמיוחד כאשר הנערוּת אין בכוחה להתמודד עם חווית המוות.