מעמקים - הנפילים שהיו בארץ
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

הנפילים שהיו בארץ
פרק מתוך הספר "עם הפנים אל המורה" 2002, עמ' 170-165.

משה גרנות

גיליון מס' 53 - ניסן תשע"ד * 4/14

אני הייתי שם, אני ראיתי אותם, התחככתי בהם, דיברתי איתם – עם הנפילים שהיו בארץ בימים ההם, עם הגיבורים ואנשי המידות, וגם אם לא קלטתי אז את מלוא משמעותה של החוויה, הרי שאני ושכמותי חשנו כחגבים בעיני עצמנו, ואני מניח שכחגבים היינו בעיניהם.

כוונתי, כמובן, לאנשי העלייה השנייה והשלישית, אנשי ההתיישבות העובדת, האנשים המופלאים, אשר השאירו אחריהם רושם שלא יישכח.

עליתי ארצה ב- 1951, ולאחר הכרות כואבת עם ים האוהלים שבמעברה, עם דלותה ובליל שפותיה, הגיעה משפחתי, בזכות תושייתם של הוריי, לאחד ממושבי העובדים שבעמק יזרעאל, ושם פגשתי אותם, את הנפילים, הגיבורים ואנשי המידות, שלא היו כמותם מעולם בכל דברי ימי עם ישראל, ואשר לזכותם תיזקף המהפכה הלאומית-מוסרית המשמעותית ביותר שידע עם ישראל מעודו.

ואני, כדברי המשורר, גוזל רך, כבר לא ילד, וטרם היותי נער, פליט המלחמה הארורה ההיא, רדוף פחדי העבר וחדור חששות מפני מה שצופן לי העתיד בארץ הלוהטת מחום, אליה הגעתי – בלי שפה, בלי רכוש, בלי מכר ומודע – אני עומד מולם ומשתאה לנוכח תפארת עוזם וטוהר מידותיהם. אני יכול להביא כעד רק את מצפוני, שידעתי כבר אז בחוש כי לעולם, אבל לעולם לא אשתווה אליהם, וכי לכל היותר אולי אצליח להטמיע באישיותי רסיסים מן האור הגדול אשר שפע מאישיותם וממעשי ידיהם.

כשעליתי ארצה, היו בני העלייה השנייה והשלישית שבעי קרבות ועטורי ניצחונות כבירים: הם נאבקו בשאיפה המולדת באדם להיבלע בחיק החם של המשפחה והקהילה, הם מרדו בהורים ובמסורת של ייחולים לקץ הימים, והיגרו לארץ שרוששה את יושביה וכילתה אותם. הם מרדו באופי שסיגל לעצמו היהודי במשך דורות בשבילֵי הדמים של ההיסטוריה. הם חתרו בהחלטיות לברוא יהודי חדש, שמתעב מסחר ועסקי אוויר ושתדלנות וגינוני ייחוס ולמדנות לשמה. הם חתרו לברוא יהודי שמתקיים מעבודת האדמה, שמוציא לחם מן הארץ בזיעת אפיו, שמגן בגופו על בני ביתו, שקם ועושה, ולמרות שהוא שב ונכשל, הוא איננו מתיאש מן העשייה.

כשאני הגעתי לשם, הם כבר הספיקו להילחם בקדחת, בחום הנורא של קיצי העמק ובבוץ הטובעני של ימי החורף, הם הספיקו לעבוד בפרך במלאכות שלא הכירו אבותיהם מזה עשרות דורות. הם כבר הספיקו להקים בעשר אצבעותיהם כפרים יפיפיים בלב השממה ולהגן עליהם מפני מתנכלים. הם הספיקו להתארגן בגופי מגן לאומיים, והם כבר הספיקו להקריב על מזבח האידיאל של הקמת מולדת חדשה את מירב הקורבנות שהקריב היישוב לפני ובעת מלחמת השחרור. הם היו חוד החנית של המתנדבים בעם.

כשהגעתי לשם, הם היו כבר אחרי ככלות הכול: היו להם בתים קטנים ויפים טבולים בירק, הפרות געו ברפתות, והתרנגולות קרקרו בלולים, המטעים, שדות הבר והשלחין הרנינו את הלב ביפעת עלוותם ו…האותיות החרותות בשיש המצבות הזכירו לכול את מחירה של החירות, את מחירו של החלום.

ואחרי הקזת הדם הנוראה ההיא הם לא ביקשו להינפש, לא נזקקו להפוגה – הם נרתמו מייד למשימה החדשה, בפניה עמד היישוב באותם ימים – לקלוט את העלייה האדירה שהציפה את הארץ, לקלוט אותנו, את אלה שמקרוב באו, שנקרו לכאן, לא משום אידיאליזם לאומי-מוסרי, אלא משום ששם הייתה בערה נוראה, ואילו כאן היה סיכוי למצוא מקלט.

בני העלייה השנייה והשלישית הפשילו שרוולים בהתלהבות נעורים, כאילו לא עברו עליהם עשרות שנים של עבודה מפרכת, של סכנות ואתגרים בלתי אפשריים. הם הפשילו שרוולים ולימדו אותנו לעבוד בשדה, ובערב, כשהם ואנחנו סחוטים מעבודה קשה בשמש היוקדת, הם היו מכנסים אותנו ומלמדים אותנו עברית וזמירות הארץ וסיפורי ארץ-ישראל החדשה.

עבדתי על ידם בשדה, וחשתי בלבי ייאוש נורא משום שידעתי שלעולם לא אצליח לעמוד בתחרות עימם בדילול התירס, בעישוב ערוגות הצנונית, בקציר האספסת בחרמש, בקטיף ההדרים. הם, למרות גילם, היו מהירים, מיומנים, בוטחים ושקטים, ובעיניי נדמו ליצורים על אנושיים. אלה היו התחושות שלי, אך מעולם לא חשתי יחס של התנשאות מצידם, מעולם! הם היו תמיד דואגים ואוהבים, מה שאינני יכול לומר, לצערי, על נכדיהם, שחלקם היו בני גילי, ושבוודאי לא היו זכאים להתחלק בתהילת אבותיהם.

הם היו שזופים, שריריים, לבושים בפשטות נזירית – טולסטויים מהלכים במרחק של מגע יד! וכשהמולדות נזקקה להם (ומתי היא לא נזקקה להם?), הם ובניהם התנדבו ליחידות הצבא הקרביות ביותר, מבלים שבועות וחודשים במילואים, כשמשקיהם משוועים לידיים עובדות. הם דיברו עברית מלרעית, כאילו הייתה זאת שפת אימם מאז ומעולם, ובראו בעמל, ביזע ובדם עולם אמיץ וחדש שלא היה כמותו בשום מקום בתבל.

אני זוכר שמשה דיין, אז רמטכ"ל, הגיע לביקור במושב. הכול הצטופפו בבית העם לשמוע איזו משימה חדשה הוא מבקש להטיל עליהם (היה ברור שלא יטרח להגיע אלא כדי להעמיס עליהם מטלה חדשה). המזכיר פתח את המפגש (אני מצטט מילה במילה): "משה רוצה להגיד לכם משהו". אחר כך הלך להתיישב בקהל.

אני הייתי המום: ככה מציגים גנרל?! האם איכר מזרח אירופי היה מעז לפנות אל רמטכ"ל בשמו הפרטי? האם היה זוכה בכלל לראות בימי חייו רמטכ"ל? אני נקלעתי לעולם שונה מכל מה שיכולתי להעלות על הדעת: הרי, בסופו של דבר, משה דיין היה אחד מהם, הוא נולד בדגניה וגדל במושב השכן, כמו כולם היה בכוח המגן של היישוב, אלא שהם ברוב השנה עושים את מה שנחשב לעיקר (גם בעיני משה דיין עצמו), ואילו הוא המשיך לשרת שם. אין לו שום יתרון עליהם, לא בעיני עצמו ולא בעיניהם.

משה דיין דיבר באותו מעמד כעשר דקות, אולי רבע שעה. הוא הזכיר את אלפי העולים שהובאו בעל כורחם לנגב הצפוני, שאינם יודעים בין ימינם לשמאלם, שממאנים להישאר במקומות הצחיחים ההם מטואטאי רוחות המדבר הלוהטות, שזקוקים באופן נואש לסיוע, להדרכה – ומי יעשה זאת אם לא בני המושבים הוותיקים?

משה דיין לא ניסה לשכנע. הוא דיבר מעט, קם והלך. איש לא ליווה את רמטכ"ל צה"ל. הכול נשארו במקום, ובאותו המעמד קמו הצעירים, בניהם של הנפילים, והתנדבו "לרדת" לנגב כדי לבצע את המשימה, עליה דיבר משה דיין. לאחר זמן קצר הם השאירו את המשק על האישה, הילדים וההורים המזדקנים ויצאו לסעוד את העולים החדשים. הם לא שאלו אם תהיה משכורת, אש"ל – כלום. קמו והלכו, כי נקראו, כי הם היו תמיד נכונים לקריאה, כי כל הקריאות היו מופנות רק אליהם. ואיש לא שאל באותו המעמד, וגם לא שאל אחר כך: מדוע טורח הרמטכ"ל של צה"ל לדבר עם בני המושב על מצוקותיהם של עולים חדשים? מה לזה ולתפקיד שעליו הוא מופקד?

רמזתי קודם על טוהר מידותיהם, ואני חושש להביא דוגמאות, שמא אלו בפרטנותן תגמדנה את הרושם הכללי, אך דבר אחד כן אספר: כשבאתי ארצה היה כאן מחסור גדול במצרכי יסוד, היה צנע – מילה מהוקצעת לתיאור מצב עגום ביותר, שגבל ברעב ממש. היו מספר מצרכים מסובסדים, והעיקרי שבהם הלחם, שניתן היה להשיגם ללא הגבלה, אך היה מחסור בחלב, ביצים, ירקות, בשר. מצרכים אלה חולקו בהקצבה מזערית, ורק בתמורה ל"נקודות". הורים הלכו ליום עבודתם כשבטנם הומה מרעב, לאחר שוויתרו על מנת המזון שלהם לטובת ילדיהם. יישוב של שש מאות אלף תושבים קלט תוך מספר שנים למעלה ממיליון עולים חסרי כול, וכל זאת אחרי מלחמה ארוכה וקשה שדיללה את משאביו העניים ממילא של היישוב. המחסור היה בלתי נמנע, אך בכפרים היה מכל טוב: הפרות הניבו חלב, התרנגולות הטילו ביצים, הערוגות המושקות סיפקו ירקות – כלום לא חסר. ובאותה העת לא הבנתי מדוע איכרים תמימים אלה אינם מנצלים את המצב (כפי שהיה עושה כל איכר בכל מקום בעולם) ואינם מוכרים את תוצרתם לסוחרים שהיו משחרים לפתחי המושבים כשהם מציעים מחירים מופקעים? מדוע הם שלומיאלים כאלה ומוכרים את תוצרתם רק באמצעות "תנובה" שמציעה להם מחירים מגוחכים? הרי באמת יכלו להתעשר בזמן קצר! כך גרס מוחי המיוסר והגלותי, אך ההיגיון הזה היה זר להם לחלוטין. הם היו שייכים לאתוס אחר. הם בראו את עצמם מחדש, ו"שכחו" לחלוטין איך חושב היהודי "הקלאסי". הם החליטו להיות תשליל של הדמות הזאת, וכאלה היו. הם היו נקיי כפיים וברי לבב, הם ראו את האדמה שעיבדו כפיקדון שהאומה נתנה בידם, ואיך יעלה על הדעת לספסר, לעשוק את הרעבים, להתעשר ממעשי רמייה?

אני הייתי שם, ראיתי אותם, התחככתי בהם. הם השפיעו עליי מאורם הגדול. עשרות שנים חלפו, והם אינם, ולא רק פיזית. בגללם יש לנו היום מדינה חזקה ופורחת, מדינה שגויים מסתננים אליה שלא כחוק כדי לזכות בשיירי עושרה, מדינה שמפעימה את הלב ביופיה – אבל הם אינם. נכדיהם וניניהם שונים מהם לחלוטין. הכול יודעים מה קרה, ויש גם מתנדבים להסביר איך זה קרה. העובדות הן עובדות: הנפילים, אנשי השם, אנשי המידות, נקיי הכפיים אינם, ולא היה מי שיחליפם. יהיה מי שיאמר כי מוטב כך, הרי במדינה מודרנית אין צורך ביתור מאחוזים בודדים של עובדי אדמה, ועבודתם צריכה להיות בהכרח ממוכנת, מתוחכמת, ממוחשבת. לא יעלה על הדעת להשתית את המפעל הציוני על חקלאות, על סנטימנטים, על אידיאולוגיה. לעולם המודרני יש חוקים אחרים, ומי שאינו מיישר קו עימו, נדחה הצידה, אל מדמנת "העולם השלישי".

את הנעשה אין להשיב, ובוודאי שיש הרבה חיוב בעולם השבע, המתוחכם והמתוקשר החדש, אך לעולם לא יוכל איש לפגוע בזיכרון החוויה האדירה שזכיתי לחוות בשלהי ילדותי ובנעוריי, כשראיתי בעיני ושמעתי באוזניי את הנפילים שהיו פעם בארץ.