מעמקים - תמונת הדברים ב"פנים באבן" לאביבית לוי-קאפח
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

תמונת הדברים ב"פנים באבן" לאביבית לוי-קאפח
(ספרי עיתון 77 , 2013)

ד"ר רחלי אברהם-איתן

גיליון מס' 53 - ניסן תשע"ד * 4/14

פנים באבן הוא ספר שיריה הרביעי של אביבית לוי-קאפח. קדמו לו: רשות היחיד שלי (הוצאה עצמית, 1994), זכות השתיקה (עקד, 2002) וקולות מן התבה (עקד, 2006).

התפתחות מעניינת חלה בספר שיריה החדש של אביבית: משירה חושבת אינטלקטואלית לשירה שהמבע הרגשי במרכזה. לפי ט.ס אליוט, השירה צריכה לבטא בראש ובראשונה רגשות: "השירה עוסקת בראש ובראשונה בהבעת רגשות, והרגשות הם ייחודיים, בעוד המחשבה היא כללית. קל יותר לחשוב בשפה זרה מאשר להרגיש בה. ולפיכך אין עוד אומנות השומרת בעיקשות על לאומיותה כמו השירה" ("על השירה", עמ' 31).

בספר פנים באבן אי-אפשר שלא לחוש, כי החוויה הרגשית היא זו שמניעה את גלגלי השיר, וחוויה זו מועברת לקורא כזרימה אלקטרו-מגנטית המצליחה להפיח חיים בדומם. גם מבחינת השימוש הלשוני חלה התפתחות פואטית מעניינת: הציטוטים התנ"כיים וציטוטי פסוקים מן המדרש והאגדה כמוטו לשירים המניעים אותם, נעלמו, כמו גם ההישענות על דמויות מהתנ"ך ששלטו בספריה הקודמים של לוי-קאפח אביבית. המשוררת אינה נזקקת להם יותר כמנועים המפעילים את גלגלי השירים, אלא מייצרת שפה משלה להבעת מלוא החוויה הרגשית, כשהאבנים משמשות לייט-מוטיב לציורי הפנים מעולם נחוץ ומעולם הפנים.

אבני הראשה הם אבני היסוד הבונות את הממלכה המשפחתית, שלהם מוקדש הספר: "לאישי יקר-הרוח ולילדיי: שלמה-יוסף, לביא, רננה והדסה, שהם הפנים שבלבי, בכל אשר אפנה".

הספר פותח בשיר המכיל את אבני היסוד שלה: "את אבני ביתי / שנים מניחה בשמחה / ידי מן החלונות מושיטה / נושאת שלום לעוברי אורח / בשפתי הבלתי מובנת." ("פתיחה", עמ' 7). שפתה הבלתי מובנת בשני המישורים: המישור היומיומי והמישור הארס-פואטי. עצם הוידוי מעיד, כי חלה התפתחות בנושא השפה ההופכת להיות קומוניקטיבית יותר בספר זה, המגלה פתיחות יתר מבורכת להוויה הרגשית. המשוררת איננה חוששת לחשוש בקול ברבים, שכן היא יוצאת מרשות היחיד גם בקומוניקאטיביות של שיריה: "רק הפעם הזאת עוד אלי יבוא / מגע האבן היקרה, הקר, / כשאלפֹת בידי את העמודים / נושאי ביתי הנופל עלי." ("פתיחה", עמ' 7).

את עולם הריאליה מביאה המשוררת מתוך נקודת המבט הלירית וחושפת את חוויות התקשורת עם סביבתה האנושית באמצעות תמונת האבן, האישה הניצבת מול האבן ומבקשת להוציא מים, לעורר רגשות רכים, כשספקות וחששות שחתמו את השיר הקודם פורצים בשיר זה בקילוחים דקים: "אל האבנים מדברת רכות. / היטב זוכרת / לא להכות. / כי מים מסלע / לא יצאו בלי נס, / ולי הרי דרוש יותר, / אם לדייק, / דרוש לי הד, / אם אפשר בכלל לדייק / במדבר הגדול הזה." (עמ' 8).

הספקות גולשים אל השיר הקצר הבא (עמ' 10) ומתפרשים הן באינטראקציה בעולם הריאליה והן באינטראקציה הארס-פואטית: משורר מול קהל:

הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה כָּמוֹנִי
מֻנָּחוֹת בִּמְקוֹמָן
לַהֲגוֹת שִׁיר לָרוּחַ
הַטּוֹעָה לַחְשֹׁב
שֶׁתְּנוּעָתָהּ מְשַׁנָּה מַשֶּׁהוּ
תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.

האינטראקציה עם האבנים נמשכת לשיר הרביעי במחרוזת השירים ללא כותרת. עתים האבנים משקפות את עולם החוץ, ולעתים האבן מזוהה לגמרי עם המשוררת ומביעה אמירה ארס-פואטית גלויה של מי שיודעת את מקומה בעולם השירה וחשה די בטחון כמשוררת לומר זאת בקול: "שירת האבן שותקת / כמעט נדמה שאינה / בוחנת דבר / מלבד, אולי, האופן / בו מכה הרוח על פניה / כמודדת משהו לא מכר, / אף-על-פי שכבר שנים / היא רושמת אותו השיר".

לאבן בשירי הספר שתי פנים קוטביות: אבן רכה האומרת שירה, כגון: "שירת האבן שותקת", עמ' 11,"מקשיבה לשירת האבנים", עמ' 12, "ושפתנו למודת שירים מן האבנים", עמ' 25, "שירים מן האבנים", עמ' 26... ואבן קשה בבחינת "יש אנשים עם לב של אבן", כגון: בשיר הפתיחה: "מגע האבן היקרה, הקרה" (עמ' 7), "אל האבנים / מדברת רכות. / ... / כי מים מסלע / לא יצאו בלי נס / ... / במדבר הגדול הזה." (עמ' 8), "ואין פנאי לבחן / לב של אבן". (עמ' 12), "שורות-שורות מלים / אבני-הלב". (עמ' 33) וכיו"ב.

המשוררת מביעה משאלה, כיצד לנהוג באבן הקשה כדי לשרוד ולהתהלך בנחת בין הבריות, והיא מעלה את האפשרות של שחיקת האבן, ע"י כך שהיא תאמץ את גישת הרוח או המים, כך בשיר השמיני במחרוזת, עמ' 15:

אוּלַי אֶהְיֶה
לְרוּחַ אוֹ לְמַיִם,
אֶשְׁחַק אֶת הָאֶבֶן
בְּאִטִּיּוּת, בְּסַבְלָנוּת
שֶׁיֵּשׁ לְמִי שֶׁיָּמָיו
אֵינָם נִקְרָעִים
פִּסּוֹת, פִּסּוֹת,
לְכָל הָרוּחוֹת,
וְאֵינָם מְאַבְּדִים
עַצְמָם לָדַעַת
טוֹב וְרַע,
כִּי אֵין דָּבָר
אֲשֶׁר דּוֹרֵשׁ הַבְהָרָה מְיֻחֶדֶת,
וְעַל-כֵּן אֶפְשָׁר לִזְרֹם
כַּמַּיִם אֶל הַסּוֹף,
וּבְדֶרֶךְ אַגַּב
לִשְׁחֹק עַד דַּק
אֶת הָאֶבֶן".

הרצון לשחוק את האבן מתעצם בשיר' ועל כן עולה שוב וחותם את השיר כמשאלת לב.

בשיר הבא שלאחריו, שיר מס' 9, נמסרת תוצאת הגישה המובעת לעיל בשיר מספר 8 שצוטט במלואו. לא רק האבנים נשחקו, אלא תמונת הדברים נשחקה יחד עמם "והופכת רק זכרון / מכת אזמל האתמול", ובמצב דברים זה המשוררת "חוקקת זכרונות / לימים אחרים, / כדי שאוכל לחזר שוב / לגלות פנים באבן". גם בשיר זה אין האבן מתגלית ברכותה, אלא במשמעות הקוטבית שלה: בקשיות לבה, ולכן הדוברת מבקשת לגלות אנושיות באבן, "לגלות פנים באבן". משאלה זו מועצמת בעצם בחירת הכותר של הספר משורה זו החותמת את השיר התשיעי : "פנים באבן". אל תמונת האבן, נוסף האזמל המבטא את הקושי בצורה חדה וכואבת. בפרק השני נוספות לרשימה מטאפורות המתחברות לקוטב הקשה של האבן: קליע ואקדח, והאבנים הפכו לשחורות בהתפרצותן מגעש הלב כמו מלועו הפעור של הר געש, ממנו נשפכת לבה רותחת. הדוברת מביעה תמיהה, איך האפילו האבנים כל-כך? נראה, כי הדברים שבים אל התוהו בעת הדיבור, במקום שייתקנו וישובו אל מי מנוחות, עמ' 20:

בְּעוֹד אֲנִי מְדַבֶּרֶת
הַדְּבָרִים נִרְאִים כְּשָׁבִים אֶל הַתֹּהוּ
אַבְנֵי-הַזְּמַן נִתָּזוֹת שְׁחֹרוֹת
כְּקָלִיעַ שֶׁנּוֹרֶה מֵאֶקְדָּח יוֹמֵנוּ
מִתְפָּרְצוֹת מִגַּעַשׁ הַלֵּב
כְּמוֹ מִלֹּעַ פָּעוּר נִדְהָם:
מָתַי הֶאֱפִילוּ כָּךְ?

בשיר 3 בפרק השני האבנים השחורות מועתקות אל המישור הלאומי: "אבנים שרופות – עדים אלמים / מסרבים להעלם מחלומנו הכחל-לבן / ... אמרנו שלום, ושלמנו..."

בשיר 4 האבנים שבות אל המישור הלירי בקונוטציה השלילית שבצרוף הקיא אליהן: "מי מתעורר בחצי הליל? / רק משגע מתהלך לא-נרדם / בעת שעיניו רואות / קיא האבנים על בשרנו..." (עמ' 23).

תמונת האבנים בהקשר לתמונת הקיא הופיעה גם בשיר השני במחרוזת, אלא שכאן האבנים מוקאות באופן פאסיבי ע"י האפלה, ולא מקיאות: "וכרגע תקיא האפלה / את מטר אבניה לוהטות / באדם אש זרה וזורחת / עד אשר תכלה השרפה / להשחיר את הכל." (עמ' 21).

האבן לובשת פנים רכות יותר, כשהיא מועתקת אל עולמות עליונים "בסוף יום המעשה", האבן השחורה מופיעה הפעם בצבע הקוטבי – הצבע הלבן: "בהקיץ לילנו האחרון / יתיצבו הדברים / באבן הלבנה שמעל..." (עמ' 28).

הדיבור על המוות חוזר בספר זה, אם באופן נרמז ואם באופן גלוי, אם כאמירה כללית ואם באמירה אישית, כגון בשיר 10: "איננו מחשיבים את קץ הדברים / איננו מחשיבים מאומה / מלבד לחם שחרית ופת-ערב / ומלים פסוקות לקחת / דברים עם המות, / הנה כבר הרגלנו שפתינו / ללחש תפילתו". (עמ' 29). בהקשר אל המוות מופיע החלום החרוך כמוטיב: "חלום יומנו נחרך / משרפת המלים" (עמ' 30), "מלים מחלום חרוך / אני קוראת באבן". (עמ' 31). גם הדיבור הבלתי נלאה "אל האבנים" מופיע כמוטיב חוזר: "אל האבנים מדברת רכות" (עמ' 8), "בעוד אני מדברת / הדברים נראים כשבים אל התוהו" (עמ' 20), "חלום יומנו נחרך / משרפת המלים. / לאט, לאט כבו גחליהן / משימוש יתר." (עמ' 30), "מדברת אל האבנים / המזהיבות בצפיה" ובהמשך השיר: "ובעוד אני מדברת / הוא יבוא בעתו" (עמ' 32).

השיר החותם את הספר מעלה שוב את הדיבור "כהד קולו של הקורא במדבר... אט אט עד להאלמות".

שירת האבנים של אביבית חושפת ללא מורא, במובן החיובי והמומלץ, את רחשי הלב של אבני עולם החוץ ושל אבני עולם הפנים. אם עד כה בלט בספריה הקודמים היסוד האפולוני, השכלתני המסדר את הדברים, הרי שבספר זה, הרביעי במספר, חשה המשוררת די בטחון לתת דרור ליסוד ה"דיוניסי", לרחשי הלב. אולם היסוד ה"אפולוני" ניכר היטב בעריכת הספר, בחלוקה לפרקים (שלושה פרקים, על אף מספר השירים המצומצם, 38 שירים בלבד, ועל אף שלא מדובר בשירים אפיים). כמו-כן ניכר היסוד ה"אפולוני" המסדר את היסודות ה"דיוניסיים" בשיר פתיחה, המהווה מעין מבוא ובשיר חתימה המהווה סוף של נרטיב, כביכול.

בריאיון אתי על ספרה הקודם ציינה אביבית: "אני מתייחסת לספר כמו ליצירה מוזיקלית שבה מימד הזמן ההוא מימד אומנותי חשוב ביותר".

ואכן מימד הזמן ניכר לא רק ב"אבני-הזמן" שהוצבו בספר, אלא בעריכה הקפדנית המסדרת את השירים לפי התחלה, אמצע וסוף, כסידור של נרטיב היסטורי, כביכול, או כיצירה מוסיקאלית, לדבריה של אביבית.

בעוד מוטיב השתיקה חזר על עצמו בשלושת קבצי השירה הקודמים של אביבית, הרי שבספר זה בולט מוטיב הדיבור, ובעיקר הדיבור "אל האבנים".