אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

חורף

רותי ריכטר

גיליון מס' 53 - ניסן תשע"ד * 4/14

טיפות גשם מבריקות שמזכירות את העגילים של נעמי, המטפלת שלנו, תלויות על ענפי העצים העירומים, ולפעמים הרוח מפזרת אותן באוויר הלח והאפור, ומערבלת אותן עם ערימות עלים מקומטים וחלודים. בתחנת ההסעה שאני עומד בה קר ורטוב, אבל דווקא היום נדמה לי ששם, מאחורי העצים, מסתתר לו אביב צעיר שרק עכשיו נולד, ורק אני רואה אותו. מין אביב תינוקי כזה, שמתבייש להתגלות ומחכה עד שהחורף ילך לו מעצמו.

אימא שלי הייתה אומרת ששום דבר לא מצליח לה בחורף, והכי טוב לחכות לאביב או לקיץ, כי אז כל דבר יוצא לה קצת יותר טוב. אבל היא מתה בחורף, ולא חיכתה עד שיבוא האביב ויציל אותה. לפעמים אני חושב שאם היא הייתה מתאפקת רק עוד קצת, רק עוד טיפ-טיפה, אולי לא הייתה מתה לנו ככה פתאום ועולה לשמים, ואני לא הייתי צריך להיות במוסד.

אני דווקא די אוהב להיות כאן, במוסד של נעמי, אפילו שאף אחד חוץ מסבתא שלי לא בא לבקר אותי. אבל לבית הספר אני לא אוהב ללכת, כי משעמם לי שם. כל הזמן אני עושה למורה דורית תנועה של כן-כן-כן עם הראש כאילו שאני מקשיב, אבל אני רק חולם שם.

ואולי בגלל האביב התינוקי הזה החלטתי דווקא היום להגיד שלום לאישה הגדולה הזאת, שעוברת כל בוקר על ידי בפנים רציניות כשאני מחכה לאוטובוס המסיע אותי לבית הספר של החינוך המיוחד. היא ממהרת, המעיל האפור שלה מתנופף ברוח כמו אוהל, והמבט שלה חולף עלי כאילו שהיא בכלל לא רואה אותי, או כאילו שהיא חושבת שאני סתם עמוד חשמל או אחד העצים בגינה.

ואולי היא לא רואה אותי בגלל שהיא נורא גדולה ואני נורא קטן, וכשאני מסתכל עליה, אני רואה בהתחלה רק את הכפתור התחתון של המעיל שלה, ורק אחר-כך, כשהמבט שלי ממשיך לטפס, והצוואר כבר נורא מתוח וכמעט תפוס, אני יכול לראות את הצבע החום של העיניים שלה, שהן אף פעם לא צוחקות.

היום אסתכל לה ישר לתוך הפנים שלה! כן, באמת! ממש מקרוב! ואולי יהיה לי אומץ להגיד לה שלום בקול רם, ולחייך כאילו שאני מכיר אותה כבר הרבה שנים. אני חושב שאולי היום היא תראה אותי סוף-סוף, ואפילו תזמין אותי לבית הגדול שלה לשחק עם הילדים שלה.

ואולי אין לה ילדים? אולי היא תסכים לקחת אותי אליה לתמיד? כן. את החלום הזה אני הכי אוהב!

הרוח דוקרת, מעבירה בי צמרמורות, ומערפלת את העיניים, אבל אני לא שם לב, כי אני עסוק מאוד עכשיו. אני עסוק בלחכות! גם השרירים המכווצים שלי מחכים אתי, ואני מרגיש כאבים ברגליים ובידיים כמו תמיד כשאני נורא מתרגש, כי אני יודע שהיום באמת אעשה את זה! היום אני אגיד לה: "שלום גיברת!" ואפילו אחייך ואסתכל לה ישר בעיניים.

מרחוק אני שומע את העקבים דופקים תוק-תוק-תוק כמו תוף על המדרכה, ואחרי כמה שניות אני רואה אותה בעיקול הדרך, ממהרת כמו תמיד. בשקט אני ניתק מהקיר וצועד לקראתה. היא חייבת היום לראות אותי! היא חייבת! ח-יי-ב-ת! הצעדים שלה מהירים, המבט לא רואה, לא מכיר, והיא כמעט רצה.

"שלום לך, גיברת! מה שלומך?" אני אומר בחשיבות, כמו גדול. לחיי בוערות, ואני מסתכל לה ישר בעיניים.

חיוך טוב מתפשט לה על הפנים כמו שמש שיוצאת מבין העננים האפורים ביום של חורף, וגם כמו שפתאום מתגלה הים בקצה האופק או שעולה המסך בהצגה.

"שלום!" היא מברכת אותי בעיניים צוחקות, והמבט המחייך רואה את גופי, את פני, את עיני, ולבסוף קולט את כולי בשלמות. לרגע היא מתעכבת על ידי, מחכה קצת, ומסתכלת בי בחיוך של סקרנות. וריח של אימהות עולה ממנה כשהיד הרכה בוחשת במהירות בשיער שלי, אבל מיד היא מסתכלת בשעון, החיוך יורד לה מהפנים, והיא שוכחת אותי וממשיכה הלאה, הלאה... ושוב היא ממהרת, כמעט רצה, ונעלמת במעלה הכביש.

בכבדות אני עולה לאוטובוס, נבלע ברעשי המנוע ופטפוטי הילדים, ואכזבה ועלבון מאדימים לי את הפנים.

בבית הספר אני מביט כמו עיוור בלוח, אבל אני לא שומע מה אומרת המורה דורית, והאנשים חולפים על ידי במשך היום כמו צלליות על מסך טלוויזיה שהשתיקו לה את הקול. רק המראה של האישה הגדולה עומד ברור מול עיני. האם ראתה אותי באמת? האם תזכור אותי מחר?

אבל בערב, כשאני מנמנם במיטה ומוצץ את האגודל, אני מבין פתאום שזה הכל קרה רק בגלל החורף, כי בחורף שום דבר לא מצליח באמת. ואני כבר לא כועס יותר, כי רק אני יודע שהאביב החדש התינוקי, כבר הגיע אלינו, והוא מתחבא עכשיו מאחורי השיחים בגינה הציבורית כדי ששאר האנשים לא יראו אותו, ואני זוכר רק את החיוך הטוב, את המבט הבוחן ברוך ואת היד המלטפת, ואני מוציא את האצבע מהפה, ומצפה מפויס ומנומנם לבוקר הבא.