מעמקים - עיון בשלושה מסיפורי אהרון אפלפלד
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

עיון בשלושה מסיפורי אהרון אפלפלד

שושנה רבין

גיליון מס' 4 - תשס"ז * 2006

מבוא
יחס הסביבה הגויית אל היהודים – תופעת האנטישמיות
השנאה העצמית, ניסיונות הבריחה וההתבוללות
מוטיב המחלה
כיווץ עלילה רב דורית
תבנית סיפורי המסע – תבנית מעגל
בנובלה טמיון
סיכום הפרק
תופעת החסידות – אידיאליזציה
בנובלה "טמיון"
סיכום
השואה – דרכי עיצוב עקיפים
סיכום וסיום
תבנית של סיפורי מסע

מבוא
גורל העם היהודי – נדודיו, השפלתו, שלילת זכויותיו, ההתנכלויות היומיומיות, התפרצות הפוגרומים ובשיאם מאורעות השואה – משוקעים בנובלות של אפלפלד ולובשים ביטוי ספרותי ייחודי. השקפותיו של הסופר לגבי ההיסטוריה היהודית מתבטאות ביצירותיו הספרותיות - וקולו של המספר משתמע מאופן עיצוב דמויותיו, קורותיהם וגורלם.

ניתן להגדיר את התפיסה של אפלפלד כ"על תקופתית". בחלק גדול מיצירותיו אין ציוני זמן היסטוריים והזמן החיצוני מטושטש. כך רומז לנו הסופר שהדברים רלוונטיים לכל אורך הגלות בכלל, ובזמן החדש בפרט.

לאורך שנות הגלות מנסה היהודי להיאחז בנוף האירופאי, אך ניסיון זה נידון לכישלון. הסביבה הנוכרית לא מקבלת את קיומו של היהודי בדמותו המסורתית.

תנועות רוחניות כדוגמת החסידות היוו זמן מה העוגן והנחמה מהמציאות הקשה. אולם, ניסיונותיו של היהודי בתקופה החדשה להתכחש למוצאו ולהיטמע, כשלו והכזיבו. היהודי נדחה וידחה למרות טשטוש זהותו.

ההתבוללות מעוותת את הדמות של היהודי ואולי היא עצמה אחד מהגורמים להתפרצויות אנטישמיות. השואה נתפסת כאירוע טרגי נוסף ובלתי נמנע ברצף של ההיסטוריה היהודית בגלות.

יצירותיו של אפלפלד מדגימות את התפיסה ההיסטורית [או הא-היסטורית] של אפלפלד לגבי קיומו של העם היהודי באירופה בכלל, ולגבי מאורעות השואה בפרט.

בחרתי בשלוש נובלות מתוך יצירותיו של אהרון אפלפלד, העוסקות בתקופה של טרום שואה ומתארות תהליכים היסטוריים שקדמו לה ואפשרו אותה [על פי השקפת המספר]. השואה עצמה נוכחת ביצירות אלה, אף שהיא אינה מוזכרת [למעט בעקיפין באחת מהנובלות].

הנובלות הן: "טמיון", "קאטרינה", "עד שיעלה עמוד השחר".

לאורך המאמר אבדוק כיצד רואה הסופר את התופעות ההיסטוריות הנ"ל. אשתדל להסיק את התובנה ההיסטורית שבבסיסן, ואעמוד על דרכי עיצובה של תובנה היסטורית זאת.

יחס הסביבה הגויית אל היהודים – תופעת האנטישמיות
בנובלות שאליהם אני מתייחסת בעבודה זאת, כמו גם ברבים מיצירותיו האחרות של אפלפלד מתוארים יחסים בין יהודים לבין שכניהם בתקופה של טרום שואה.

היחס כלפי היהודים הוא יחס של איבה, ואפילו סלידה המעורבת בפחד. ומעוצב בביטויים של דה הומניזציה [חנה יעוז קסט, סיפורת יהודית קיומית, עיתון 77, 183, עמ' 23.] ואפילו דמוניזציה כלפי היהודים.

כך בנובלה "קטרינה" עמדת התצפית היא של בת כפר מוזנחת ודחויה שכבר מילדותה סופגת דעות קדומות לגבי היהודים הלא אנושיים. היהודים נתפסים כשדים, ולפעמים כבעלי חיים.

בת דודתה מזהירה אותה:
"השדים הגיעו, ואת כאן?
על איזה שדים את מדברת?
השדים עם המזוודות. אם מתרגלים אליהם מפיקים מהם רק תועלת. " [עמ' 14].
"מדלגים בין העצים והחצרות או עומדים ליד הדוכנים המאולתרים, שדים חיים, שדים מדברים". [עמ' 19]
ומסבירים:
"לא תוכלו להם, בשרם כשל השדים אינו כואב, הרובד הארצי כמו ניטל מהם…"
היהודים אינם רק יצורים דמוניים. הם מדומים גם לבעלי חיים:
"בכפר היו מופיעים בכל עת, ובמקומות שכלל לא שיערת שיופיעו, ליד האגם או מאחורי הקאפלה, הם כמו העורבים חזרו והופיעו בכל עונות השנה. " [עמ' 14].
"בחורף היו נאספים יהודים רזים כחרגולים ומוכרים את מרכולתם. הם היו אחד הפלאים המפחידים של ילדותי. יצורים שלא מן העולם הזה, מיני רוחות שחורות המכרכרים על רגליים דקות… אחד היה גבוה ורזה עטוף זקן שחור וצוואר דק וארוך, צוואר חשוף כזה לא ראיתי מימי. . ".
עיצוב זה שיש בו הזרה, משקף את דעתו של המחבר לגבי מצבם של היהודים כ"אחרים" המטילים אימה ופחד על המקומיים מצד אחד, ומצד אחר בהיותם לא אנושיים המצוד אחריהם והתעללות בם מקבלים לגיטימציה.

בתהליך פרדוכסלי, בהתבגרותה קטרינה שהיא עצמה חשה זרה בכפרה ואינה משלימה עם זהותה, בורחת דווקא אל היהודים, משרתת בביתם לומדת להכיר אותם, ומגלה דווקא את הפאן האנושי החם והאור שבהם. אולם היא משלמת על כך מחיר בכך שאינה שייכת לאף אחד מהעולמות.

קטרינה הרוצחת והיושבת בכלא נתפסת כיהודיה: "מה אמרו עלי בכפר, ביקשתי לברר. "היהודים כישפו אותך". קתרינה שנואה על ידי שכנותיה, מכנים אותה מפלצת, ושכנתה הישישה אומרת: "משהו יהודי דבק בה. היהודים השחיתו את נפשה ואין לה תקנה". בסוף חייה קטרינה כותבת את זיכרונותיה לגבי היהודים משום שהיא משוכנעת ש"אין עוד יהודים בעולם", והיא רוצה לגלות את האמת שלה לגביהם.

השימוש הספרותי באמצעי של הזרה לתופעת שנאת היהודים, מסביר תופעה זאת כפחד לא רציונאלי שלא ניתן לריפוי, כל זמן שהיהודים קיימים.

ואכן, הפתרון הסופי נרמז, כאשר קטרינה שומעת מכלאה את הרכבות האין סופיות המובילות את היהודים, וכאשר האסירות מקבלות חפצים אישיים של המובלים, וכאשר היא חשה בריח העשן השחור המתמר… כעת העולם "נקי מיהודים" ולא תוכלו לומר שלא שמעתם – כך קטרינה.

האנטישמיות כתופעה קבועה ו"טבעית" חוזרת גם בנובלות אחרות. בנובלה "טמיון" קארל ממיר את דתו כדי לזכות במשרת מזכיר העירייה, אולם אין הוא מתקבל בחברה הנוצרית. "איש לא הזמינו לביתו …הייתה התקווה כמוסה כי לאחר ההמרה ייפתחו שערי הלב והוא יוזמן לבתים רבים, למסיבות ובנקטים, התקווה הזאת לא התגשמה". הוכהוט, מומר מדורות, מתבטא כך: "אין לי שום סנטימנטים לקן השבטי. הקן מלא חרקים. אני שונא חרקים".

קירצל בפרק ט"ז אומרת "יותר מדי רמייה יש בהם" וכן "רוצחי המשיח חייבים להיענש שום סנגוריה לא תועיל להם". היהודים מתוארים באמצעות תיאורים קיבוציים של הכללות סטריאוטיפיות ואנטישמיות.

קארל נמלט מעירו ומגיע לכפר. גם כאן מתנכלים לו בגלל רצונו להגן על הקדוש ליהודים. נערך מצוד של פורעים על הבית ולבסוף פוגע פגיון בקארל. הפורעים לא מסתפקים בכך ומעלים את ביתו על יושביו באש. [שוב: מושגים של ציד בע"ח.]

אנו נוכחים שהאנטישמיות אכן נמצאת בכל מקום: בעיירות, בערים ובכפרים ואין אפשרות להימלט ממנה. היא מקיפה את כל גווני האוכלוסייה.

ב"עד שיעלה עמוד השחר", שנאת היהודים מושרשת בגויים: אדולף, בעלה הנוצרי של בלנקה, אומר שאין ליהודים תקנה. הוא מתעלל באשתו ואף בבנו על שום מוצאם היהודי:
"הוא היה משתולל ומחרף אותה ואת אבותיה שלא ידעו לחיות חיים נכונים, כרוכים אחר הבצע ופגומים באופים". [עמ' 39].
אדולף תיעב יהודים ומודיע "נחסל אותם", כל כישלונותיו הוא תולה ביהודים: כך כישלונותיו בלימודים בבית הספר נגרמו בגלל המורים היהודים, הפסדיו בעבודה גם הם נגרמו בגלל היהודים "מיד החל לחרף את היהודים שהורסים את הכלכלה האוסטרית ומשלשלים את הכסף לכיסם" [160].

אותה שנאה מחלחלת אפילו לילדה הקטן אוטו ששואל את אימו מדוע רצחו היהודים את ישו, וכשהיא מספרת לו על יהדותה אוטו מופתע משום שתיאר לעצמו שהם נראים "שונים". [עמ' 11, 12].

לסיכום: שנאת היהודים מושרשת ובלתי הפיכה. היא נובעת הן ממניעים דתיים "הם רצחו את ישו", הן ממניעים של קנאה בגלל הצלחתם של היהודים, והן מעצם היותם שונים.

האנטישמיות מושרשת ובלתי נמנעת. ההתייחסות אל היהודים היא קיבוצית. הם מוצגים כחיות או כיצורים לא טבעיים מאיימים שלגיטימי לפגוע בהם. [תורה שהתעצמה בתקופת השואה]. אין ספק שהיהדות הותשה ונחלשה כתוצאה מהעלבונות והרדיפות שספגו במשך הדורות [אלכס זהבי, נשים במסמלות מצב האין מוצא, דימוי תשנ"ו, עמ' 46.].

השנאה העצמית, ניסיונות הבריחה וההתבוללות
האנטישמיות החיצונית, אינו האיום היחיד. שנאת ישראל העצמית מסוכנת והרסנית אף יותר ובעצם מעצימה את ההתנכלות ליהודים.

ישנו שילוב של החלשות הגרעין היהודי הפנימי עם התוקפנות החיצונית המעודדת מן החולשה הפנימית ומגבירה אותה.

בראיון איתו אפלפלד אומר שתהליכים סמויים של "כליה עצמית" מלווה בגילויים של "איבה עצמית" אפשרו את התפרצות השואה. [רתוק לילי, בית על בלימה, עמ' 152 הוצאת חקר ת"א.]

גילויים של ביקורת ושנאה עצמית אפשר למצוא ב"קטרינה": בצד יהודים גאים ביהדותם שאליהם נמשכת קטרינה, ישנם חלק שמתנכרים למורשתם. כך הני, שהשתמדה אומרת [בחלום שקטרינה חולמת לאחר ההתאבדות] "אין בהם ביהודים שום יתרון, אותה טיפשות ואותה רשעות".

אפשר לראות בדמותה של הני, סמל לגורלה של היהדות המתבוללת שלא מצליחה להמשיך לשרוד לאחר ה"התנתקות" ממנה.

גם סמי, חברה של קטרינה ואב בנה, חי כגוי ואף מבקר את היהודים, וכן ישנם הערות גנאי מפי יהודים נוספים. יחד עם זאת מסירת הסיפור ע"י קטרינה האוהדת את היהודים מרככת ביקורת זאת.

בנובלה "טמיון" שגם היא נובלה של טרום שואה, רובם הגדול של היהודים כבר המירו דתם או שעומדים לעשות זאת. היהדות מצטיירת בעינם כדת בלתי רלוונטית שפג זמנה והיא מעכבת אותם מלהתקדם.

המרת הדת אמנם משפרת את מעמדם החברתי והכלכלי, אך אינה מבטיחה חיים מאושרים. ההיפך הוא הנכון: רבים לא מקיימים חיי משפחה ואלה שכן נישאים, נישואיהם אינם עולים יפה, והם מבלים זמן רב בשתייה. בהזדמנויות אלה מתגלים רגשות תסכולם.

חבורת ה"מתבוללים" כוללת את מרטין שמידט – הרופא שעשה צעד זה על מנת להתקבל לאוניברסיטה, וכן הוכהוט שהיה בעל מעצמה כלכלית אך התגלה לבסוף בחולשתו וכן אלזה רינג ועוד.

קארל, היה בין האחרונים ב"נויפלד" שנותר יהודי, אך גם הוא בשעת בדידות ומתוך שיקולים של התקדמות בקריירה, מפנה עורף למורשת תרבותית [שלא ממש הכיר] ולשייכותו השבטית. מעניין שדווקא לאחר שהוא נוטש מעשית ועובר את טקס המרת הדת, הוא מרגיש בחוטים הסמויים המחברים אותו אליה. כעת הוא מגלה את זיקתו ליהדות ובהדרגה לומד להכירה ולהעריכה.

הסוף הטראגי הוא בלתי נמנע, והוא מוטרם כבר בפתיחת הסיפור, בעת תיאור הטקס: "חיים שלמים שטפו חלפו ועתה נשפכו ברעש מחריש אוזניים אל התהום…”.

מוטיב המחלה
אפלפלד מציג את הקיום היהודי בדור של טרום שואה כחולה במחלה אנושה.

ואכן, המחלה מלווה את מירב הדמויות שנקרעות בין קשר עמוק ותחושת שייכות לזהותם הדתית המקורית ובין ההשלמה לגבי המרת דתם של הבנים.

כך אימו של קארל מתאפיינת על ידי מחלה: ישנו קשר בין מחלתה של האם לבין יחסה לעמה "בימי מחלתה צמחו בפניה כמה תווים שהעידו על אמונה חזקה… לפרקים היה נתקל בעיניה הפקוחות והן נראו לו כשני מעיינות יבשים שבקרקעיתם עוד נובעים חיים נסתרים [עמ' 15], בניגוד לדבריה שלא תכעס אם ימיר דתו.

המחלה מאפיינת גם את הוריה של בלנקה ב"עד שיעלה עמוד השחר: "נשימתה של האם הייתה רפה וצללי ידיה היו ארוכים מידיה. . אור פניה של האם הקיף אותה בטבעות חום, ומילים כמותן לא שמעה, שדומות היו לצלילי תפילות נתרטטו על שפתיה". האב גם הוא חלה אלא שמחלתו הייתה נפשית "לא היה לה עוד ספק, האב הסתלק יחד עם האם. . [עמ' 39]. האב חולה במחלת השכחה.

בשיחה בין בלנקה לאמה אומרת האם: "היהודים סובלים בכל מקום…הם פשוט חלשים יותר. " בלנקה בעודה ילדה נצטיירה לה היהדות "כאיזו מחלה קשה מלווה חום והקאות".

הסביבה הנוצרית גם היא רואה את ההשתייכות ליהודים כאיזו מחלה. זוהי טענתו של אדולף במשך חייהם המשותפים " הוא אומר שירשתי את הפגמים של אמי ואבי ואת הטירוף של סבתא [עמ' 92] הוא מתעב את חולשתה הפיזית של קרולה ואת החיוורון של בנו.

כיווץ עלילה רב דורית
אמצעי עיצוב נוסף שבאמצעותו מתבהרת ההתכחשות העצמית וההתבוללות כתהליך היסטורי הוא הצגה רב דורית של התפתחות זאת.

המבקר יוסף אורן כותב לגבי אפלפלד: [יוסף אורן, טרגדיה לאומית ורב דורית, נתיב לספרות, מאי 1996.]
"במשך השנים פיתח דרך מקורית לכווץ עלילה רב דורית ביצירה שהיקף הטקסט שלה אינו עולה על המקובל בנובלה או ברומן קצר… בדרך זאת הוא חושף תהליך שלם, המאפיין את תולדות העם היהודי במאה וחמישים שנה".
ב"עד שיעלה עמוד השחר", נטישת היהדות מעוצבת כתהליך רב דורי של התכחשות לזהות העצמית, התרחקות שבשיאה ההתבוללות – התנצרות ונישואין עם גוי.

אפשר לתאר התרחקות זאת כמסע [עמוד 60] שתחילתו בדור הראשון – דורה של סבתא קרולה, המשכו בדור ההורים ושיאו בדורה של בלנקה.

מלבד נציגי משפחה זאת מעובה כל אחד מהדורות בדמויות משנה שאכן מאשרות שלפנינו תופעה היסטורית כללית [ולא מקרה פרטי של משפחה אחת]. נטישת חיי הקהילות היהודיות בהרי הקרפטים, שחיו חיים שורשיים ובעלי תוכן, החלה בדורה של הסבתא אשר הגיעה לעיר הימלנד [שם אירוני].

דור זה הגיע לעיר במטרה לשפר את תנאי החיים ולהקל על המצוקות החומריות של המשפחות באזורים העניים של הקרפטים. במהלך ההתאקלמות בעיר החדשה נוצר נתק מהקהילה ומהמנהגים המושרשים. הם ניתקו את בניהם מהיהדות בכך שלא דאגו עבורם לחינוך יהודי.

הסבתא שבסוף ימיה הופכת לעיוורת, היא זאת שרואה נכונה את התהליך ההיסטורי ואת סופו של התהליך שהיא ובני דורה התחילו. היא מזהירה בפתח הכנסיות מפני ההשתמדות ותוצאותיה.

"מיד הייתה עומדת ומכריזה: אוי להם למתנצרים, ששכחו את ייחוסם ואת אבותיהם הטובים והמירו אמונה גדולה באמונה של עץ ואבן", [15], וכן " אלוהים בשמים יודע הכל ולא ימחל" [8].

רב בני דורה נמצאים בבתי אבות. הסוחר דורכפל מצביע על הבעיה ואומר: "היהודים הם עם הפכפך וקל דעת קשה להם להיות יהודים. . בכל הזדמנות הם זורקים קצת ספרים עתיקים לדנובה. הם בטוחים שאם יתנצרו יחבקו אותם שכנים ויאמצו אותם אל ליבם. הם טועים הם פשוט טועים" [עמ' 116].

בני הדור השני – הוריה של בלנקה ובני דורם, פוסחים על הסעיפים. מצד אחד הזיקה ליהדות חלשה מאד בלבם, מצד אחר עדיין רובם לא מתנצרים בפועל. הם מאשימים בכל צרותיהם את יהדותם. כך, אביה של בלנקה משוכנע שלו התנצר היה מצליח לממש שאיפתו ללמוד מתמטיקה באוניברסיטה והיה מגיע לקרירה אקדמאית במקום להפך לסוחר עלוב, וכך כל בני גילו.

לעומתו, בן דורו ד"ר נוסבאום שהעז להתנצר, הצליח להתקדם בקרירה ולשרת בבית חולים ממשלתי, ודווקא הוא לא נוטר טינה ליהדות. להיפך הוא תומך ביהודים ובמיוחד לזקנים ולחולים שבהם. אידה, אמה של בלנקה מרגישה ביחס מיוחד ליהדותה [לחגים במיוחד] אך מסתירה זאת מבתה ובכך מנתקת גם אותה ממקורותיה. זהו, בלי ספק, דור תלוש מבולבל ומתוסכל, שחצה את הקווים - מי להלכה ומי למעשה.

הדור השלישי, הדור של בלנקה מנותק לחלוטין. הם לא מכירים את יהדותם ולא מבינים סיבת נידויים. בלנקה, מלבד זיכרונות מהסבתא, או ממנהגים מסוימים של האם, אינה מרגישה אי נעימות לגבי נישואים לנוצרי ולגבי התנצרות. משבר הזהות נכפה עליה דווקא על ידי גילוי אנטישמיות בבית ספרה ואח"כ במשפחתה החדשה.

יחד עם זהותה החדשה היא מאמצת התנהגות זרה לה ורוצחת באכזריות את בעלה. אז מתברר לה עד כמה הרחיקה לכת.

כאן מגיע רגע המפנה וניסיון של מסע חזרה אל השורשים – אל מורשתה של הסבתא, אל "אבותיה הרחוקים" שגילתה זה עתה - כיוון המסע מזרחה להרים, "אל האור". מסע זה לא יצליח. זהו דור אבוד שיבוא לתיקונו אולי רק בדור הבא – כתוצאה מכך שבלנקה משאירה את בנה הקטן אוטו בבית יתומים יהודי של הקהילה שם לומדים תפילות וסיפורי תורה.

הטרגדיה הלאומית מתבטאת גם באמצעות דמויות המשנה בנות דורה של בלנקה. דמויות אלה מעבות את ה"תהליך". כך צילה שמצוקת הזהות משתקפת אצלה בשבירות נפשית. בוחרת ללכת למנזר כדי להיות נזירה, אבל דווקא שם מגלה את יופייה של היהדות באמצעות ספרו של מרטין בובר "לקט סיפורי הבעש"ט". [עמ' 91] היא מספרת לבלנקה על געגועיה למקומות שבהם מתקיימים חיים יהודיים. גם חברתה סוניה מודיעה שהיא הולכת לקרפטים, ליהדות הישנה.
" אני אניח בקרוב את אוסטריה לאוסטרים ואפליג לקרפטים" אמרה סוניה [עמ' 130].
אין ספק: התהליך שעובר במשך הדורות של התנתקות מהמסורת ומהמורשת מוצג ביצירות אלה באופן שלילי ביותר וכגורם ברור של משבר אישי ושל חוסר יציבות נפשית של בני הדורות הללו, כמו גם כגורם להתגברות השנאה כלפיהם.

תבנית סיפורי המסע – תבנית מעגל
התבנית הבסיסית החוזרת בשלוש הנובלות היא תבנית של סיפורי מסע.

א. ב"קאטרינה":
המספרת הגיבורה היא משרתת נוצריה שנולדה בכפר, אותו היא נוטשת בגיל צעיר ויוצאת למסע בחיפוש אחר מקום מנוחה. היא מתגלגלת במסעה ועוברת תחנות שבחלקן היא נשארת זמן מה ושוב יוצאת לדרך. תיאורי הדרכים רבים. לדוגמה בפרק ב': "יומיים בוססתי בדרך…בלילות הייתי ישנה בגורן או במחסן נטוש" כמו חיה עזובה היא מחפשת בית. במשך מסעה היא מוצאת בית לפרקים קצובים ושוב חוזרת להיטלטל בדרכים.

המסע הפיזי הזה אנלוגי למצב הנפשי והרוחני בו היא שרויה. זהותה כנערה חריגה בכפר, כבר מילדותה שמעה קול מופלא וראתה "אור". היא זרה בזהותה הביולוגית ומחפשת זהות אחרת שונה. ואכן מצאה בית בביתם של רוזה ובנימין בעיר סטראסוב "עיר של רחוב אחד ותחנת רכבת הומה". [עמ' 17].

לבית זה השונה כל כך מהבתים שהכירה היא חשה שייכות וקירבה: חיי המשפחה – חיים של כבוד הדדי, אהבה ושקט. החגים והמנהגים קסמו לה. הספרים, החינוך והאנושיות השונים כל כך מבתי הכפר האלימים והבהמיים משכו אותה והיא הפכה אחת מהם. אולם, עד מהרה החרידו הפרעות את חיי המשפחה השלווים ושוב נאלצה להיטלטל. תיאור תחנות הרכבת בתי המרזח ואפילו מנזרים משקפים את נדודיה, אך בכל הדרך היא יודעת שרכשה דבר מה חדש. היא רוצה להידמות ליהודים ומחפשת קירבתם. היא פוגשת יהודים מסוגים שונים, בכולם היא מוצאת טוב. אולם, ברגע שתקפו את בנה [שנקרא בנימין על שם היהודי שכיבדה], הגיבה כחיה פצועה וכבת כפר. בניגוד לתגובה של היהודים שהכירה שהיו פסיביים ולא הגיבו כלפי מתקיפיהם אלא קיבלו את הדין. קטרינה נכלאת בבית הסוהר. לאחר שחרורה היא חוזרת לכפר הולדתה שם היא כותבת זיכרונותיה.

סיום המסע הוא במקום פתיחתו. על ידי תבנית מעגלית זאת משתמע שמסע לשינוי הזהות לא מצליח משום שאין אפשרות לשנות את הזהות. באופן בסיסי קטרינה חזרה למקום מוצאה.

בנובלה טמיון
הדמות הראשית קארל בפתח העלילה מאמץ זהות חדשה, הוא עובר טקס טבילה, וכאן בעצם הוא מתחיל מסע אחורה אל זהותו הישנה. כאן לראשונה הוא רוצה להכיר את קורות משפחתו ואת טעמה של יהדותו שבה לא התעניין עד כה.

קארל מחפש כל מי שקושר אותו אל עברו כילד: הולך ללוויתה של דודתו, ומחפש את המשרתת הישנה שגידלה אותו. ואכן בהמשך הוא יוצא גם למסע ממשי: הוא מוכר ביתו ומחפש את הכפר של אימו הוא מתגורר שם. אך מגמת פניו הוא להגיע לבית אביו בהרים הרחוקים בקרפאטים.

אל יעדו זה לא הגיע. אך בכל זאת קארל ניסה לגונן על כבוד היהודים. הוא אף מביע דעתו שעליהם לגונן על עצמם "עם כלי משחית" [עמ' 147].

המסע של קארל תם. הן המסע הפיזי מאותה עיירה אוסטרית קטנה של מומרים חזרה אל כפר מגוריה של אימו שם מתנהלים עדיין חיים יהודיים. מטרתו הייתה להגיע גם למקום משפחת אביו – משפחה חסידית מיוחסת, לשם לא הגיע. כן תם מסע הבריחה מיהדותו אליה הוא חוזר בסוף ימיו לפחות מבחינת תחושת השתייכות.

ג. הנובלה "עד שיעלה עמוד השחר"
גם נובלה זו היא של מסע. בלנקה נולדה ב"הימלנד" עיר קטנה באוסטריה. [עיר בעלת שם אירוני], מגלה שאין זאת מולדתה האמיתית, נוטשת אותה ומחפשת את דרכה לעיר הולדת סבתה בקרפאטים, גם מסע זה נכשל.

מסע ריאלי זה בא בעקבות המסע חזרה אל זהותה המקורית לאחר שהתאכזבה מזהות חדשה של מתבוללת שהתנצרה ונישאה לנוצרי. למעשה, בנובלה מתואר מסע דו כיווני שמתפרש על 3 דורות: מסע של נטישה ובריחה מהיהדות ומסע חזרה אליה.

התבנית בנובלות היא תבנית כפולה:
תבנית של מסעות ריאליים בהקבלה למסעות של חיפוש בית וזהות.
תבנית של מעגליות, ושל חזרה אל נקודת המוצא
.

תבניות אלה משקפות את רעיונותיו של הסופר: המסעות החיצוניים והפנימיים [בתוך הנפש], הם חסרי מוצא והן המקור לסיומים הטרגיים.

סיכום הפרק
נוכחנו שמשבר הזהות של היהודי במאה וחמישים השנים האחרונות וההתבוללות שבעקבותיה היו בין הגורמים להתפרצות האלימות כלפי היהודים שבשיאה השואה.

אפלפלד מעצב את תופעת משבר הזהות וההתכחשות אליה באמצעות מוטיב של מחלה כרונית, ותהליך רב דורי של דמויות ראשיות ושל דמויות משנה שהתנתקו מהמקורות בחיפוש אחר קרירה וחיי נוחות, מהלך שחרץ את גורל העם היהודי והסתיים בטרגדיה ובהכחדת הקיום היהודי באירופה.

תפיסה זאת של אפלפלד את ההיסטוריה היהודית הקרובה, לדעת אליעזר שביד, דומה דווקא לתפיסתם של הוגי דעות חרדים [אליעזר שביד, המוסר הדתי בסיפוריו של אהרון אפלפלד, מאזניים ס"ט [5], 1995, עמ' 3-6.], אשר ראו בתהליך ההשכלה וההתבוללות את הסיבה לחורבן שבא על קהילות ישראל.

שביד במאמר הנ"ל מביא את דעתו של הוגה הדעות החרדי הרב דסלר:
"החטא התגלם בהכרעה הקיומית המורדת - הבחירה בחיים ארציים ובאושר ארצי כתכלית האדם, במקום הייעוד הרוחני העל ארצי…"[ שם, עמ' 5]

ואכן, נקודת התצפית של המספר בנובלות של אפלפלד היא בדור שהתאכזב מכל המחפשים גאולה בשדות זרים. דור זה שחיפש חיי נוחות ושוויון נותר ללא קשר אל עברו. השנאה העצמית של בני הדור, וההתנכרות לזהותם החלישה את עמידתם בגילויים של אנטישמיות שהלכו וגברו [גם על פי אלכס זהבי נשים כמסמלות מצב האין מוצא, עמ' 46.].

תופעת החסידות – אידיאליזציה
תופעות החסידות, והצדיקות [על דמות הצדיק ראה: אליעזר שביד, מוסר דתי בסיפורי אפלפלד, מאזניים 1995. עמ' 4.] מופיעים בנובלות כמזור לחוליי העם וכתרופה להתלבטויות ולתעייה בשדות זרים. החסידות היא גם מעין "גן עדן אבוד" שהדמויות מתגעגעות אליו אם כי אין להם סיכוי לממש את חלומם. ישנה אידיאליזציה של אורח החיים של החסידים בכפרים הנידחים.

אורח חיים של החסידים זה מוצג בסיפורים אלה כאורח החיים של היהודים האמיתיים. רבים נטשו אותו למען תנאים חומריים וכלכליים משופרים יותר ולמען המודרנה וההשכלה אך בסופו של דבר ישנם ניסיונות של חזרה אל מקורות אלה, בתום מסע של בריחה ולאחר מפח הנפש שבא בעקבותיו.

החסידות מתקשרת לחיי הטבע ב"הרים", בניגוד לחיים בעיר, שהם חיים תחרותיים ואפורים, חיי התבוללות, רצח ושיכרות - מצטיירים החיים בהרים כחיים פשוטים חיי עוני, אך חיים של שלווה, רוחניות ואור.

דוגמאות:
- עד שיעלה עמוד השחר

בלנקה שומעת על הבעש"ט דווקא מחברתה צילה, זאת אשר התנצרה והלכה למנזר. "בספריה של המנזר מצאתי הרבבה ספרים הדנים בענייני יהדות … אסופתו של בובר נתנה לי הרבה אור" [עמ' 82].

וצילה אמנם מביאה לבלנקה את סיפורי הבעל שם טוב באסופה של בובר: "צילה דיברה בגעגועים על אבותיה הרחוקים והנשכחים. הם אנשים מסורים ועבדו את האל בפשטות"…[עמ' 91-92]. ואמנם מכאן ואילך בלנקה אינה משה מספרו של בובר אפילו בימי חוליה.

ימים אלה של מחלה שלאחר לידת בנה היו ימי המשבר של ההכרה בזהותה האמיתית ובהחמצה שבהתנכרותה לעמה ולדתה. כמו כן, כאן הגיעה לתובנה שלעולם לא תתקבל על ידי בעלה ועמו. מכאן ואילך היא מתחילה במסע אחורה לעבר מקורותיה:
"צר לה לבלנקה שאמה סיפרה לה כל כך מעט על ילדותה בהרי הקרפטים…את חייה בהרי הקרפטים היא מתארת לעצמה כחיים פשוטים חיים כפריים. . ובחגים לובשים כולם בגדי לבן והולכים לבתי הכנסת הקטנים העשויים עץ ומתפללים…תלמידיו של הבעש"ט הם ישישים מופלגים המקדמים את פני הבאים בברכה." [עמ' 98].

ואמנם זהו השלב בו היא הולכת לבקר את סבתא, ולבקש סליחתה.

כיוון בריחתה של בלנקה נעשה כעת ברור: לעבר אותם הרים שם חיים יהודים שורשיים ושם תגיע לאור. בימיה האחרונים על סף תפיסתה היא שורפת כנסיות ומחפשת את הצדיק הגר בוויזניץ. אל ההרים ואל הצדיק כמובן לא הגיעה. גורלה הוא גורל טרגי של חוסר מוצא. המורשת החסידית מסוגרת ומנותקת ושיבה אליה בלתי אפשרית. הבריחה מהגורל היהודי נדונה לכישלון.

בנובלה "טמיון"
גם בנובלה "טמיון" יש געגועים לאותה מציאות עתיקה של חסידות שמוצגת כחפה מפגמים.

הראשון שמדבר על כך הוא אחד מהמורים הנוצרים. בפגישתו עם קארל, הוא מתאר בתי כנסת כפריים שאותם חקר בקרפטים: "אם להתפלל, כך להתפלל, ולא בקיטש המונומנטאלי הניבט אליך מכל כנסיה עירונית." אותו מורה לשעבר שואל את קארל "האם שמע על הבעל שם טוב?" ומציע לקארל לקרא את כתביו של בובר על הבעש"ט: "הם מרהיבים". ועוד הוא מוסיף: "החסידות היא תופעה דתית גדולה, שהעולם לא עמד עליה כראוי" [עמ' 24].

הרי הקרפטים היו מקום מוצאו של האב שמשפחתו, משפחה דתית חסידית. האב מתכחש למוצאו ולייחוסו, אך קארל לאחר שהוא מתפכח ומבין את השגיאה שבהמרת דתו מחליט לחזור אל הקרפאטים [עמ' 123]. גם הוא כמו בלנקה לא יגיע לשם. במאבקו להציל את "כבודם" של עמו מפני מחרפיהם, ימות.

תנועת החסידות לא מוזכרת בנובלה "קאטרינה", אך גם כאן היהודים שומרי הדת והחיים על פי אורחותיה מוארים באור חיובי יותר מאלה המתבוללים. כך רוזה ובנימין לעומת הני המתבוללת שהיא נפש מבולבלת שמתאבדת בסופו של דבר, או סאמי השתיין שאינו מתחבר ליהדותו.

סיכום
החסידות כתופעה היסטורית מוצגת באור רומנטי כיהדות אותנטית של רוחניות ותום, וכאנטיתזה למציאות של ההווה הסיפורי שהוא מאופיין על ידי חילון, ניתוק והתלבטויות שסופן טראגי.

החסידות ממוקמת בהרי הקרפאטים, בכפרים והיא מתקיימת כממשיכה את המורשת של הבעל שם טוב שהיה בעל סגולות מופלאות.

השואה – דרכי עיצוב עקיפים
במאמרו "אל מעבר לטראגי" כותב אפלפלד [מסות בגוף ראשון, עמ' 49.]:
"פעמים נדמה לי כי הרצון לשכוח ולהשתכח היה עז יותר מן הרצון לדבר ולעצב. אך מה נעשה וכל בריחה מחזירה אותנו, בסופו של דבר, אל עצמנו, אל ילדותנו אל המחנות אל הגיטאות".
ועוד הוא אומר:
"השואה הקהתה את תחושת האני…מכאן תובן הנטייה לדבר על השואה בשפה מוכללת", "אי דיבור הרי בסופו של דבר גם הוא דיבור, ולא פעם מועצם יותר".

ואכן, ביצירותיו נוגע אפלפלד בשואה ברמיזות בלבד ונוטה "לעקוף את השואה". הוא מעדיף לתאר את העולם היהודי קודם השואה, כעולם שחורבנו המתקרב הוא בלתי נמנע. באמצעות התרכזות בגורל הטראגי של בני הדורות הסמוכים לשואה, יש רמיזה לעומד להתרחש לעם עצמו. יתר על כן, ישנו מעין "הסבר" של התהליכים הפנימיים והחיצוניים שלדעתו הובילו לשואה.

בנובלה קטרינה הדבר בולט במיוחד. העדות נמסרת מפיה של קטרינה שהיא משרתת נוצרייה שלא חוותה אישית את אימי השואה. ההדים למה שהתרחש מגיעים אל הדוברת - העדה בסיפור, תוך כדי הימצאותה בכלא בגלל רצח שביצעה. בשפת צופן ובעקיפין נודע לה על הפשעים נגד היהודים שנעשים מעבר לחומות הכלא: היא מריחה את ריח העשן מהמשרפות ויחד עם חברותיה לכלא הן מקבלות חפצים שנלקחו מהקורבנות. האסירות בכלא שמחות שסוף סוף לא יהיו יהודים בעולם. ואכן עם שחרורה ברור לה שמלאכת ההשמדה הושלמה ו"אין יותר יהודים בעולם".

תיאוריה של קאטרינה:
"ריחות חמצמצים מתוקים נשבו מכל צד. כולן ידעו ואמרו כי זהו ריח מותם של היהודים".
"יום יום חלפו הרכבות על פנינו". [עמ 116], "הרכבות היו חולפות בעמק באיזו חדות, כקליעים מלוהטים". [עמ' 118].
תיאור המתרחש במחנות ההשמדה באמצעות "לשון צפנים" [על פי יעוז קסט חנה: סיפרות יהודית קיומית, עיתון 77, כרך 38, 1983 עמ' 22-23. וכן יעוז חנה סיפורת השואה בעברית כסיפורת היסטורית וטרנס היסטורית. עקד 1980.], באופן מאופק וברמז, יחד עם זאת, השתיקה הזאת מדברת ומספרת הרבה.

יתר על כן, התהליך הזה צפוי לאורך כל הסיפור – קטרינה מספרת על שנות חיים ארוכות בקרבת יהודים, כשיחס הגויים אליהם הוא של דהומניזציה ודמוניזציה שהובילו מספר פעמים לפוגרומים "קטנים ו"גדולים" כמו אלה שבהם נרצחו בנימין, רוזה וילדיהם. פוגרומים אלה הם רמזים מטרימים למה שעומד להתרחש. כלומר ראיית ההיסטוריה היהודית כרצף של אירועים שהשואה היא מעין המשכה ה"טבעי" - זאת היא השקפת העולם של המספר המשתמע.

ואכן גם בנובלות האחרות שאליהם אני מתייחסת בעבודה – "טמיון" ו"עד שיעלה עמוד השחר" עולה השקפת העולם של הכותב.

בשתי נובלות אלה כלל לא מוזכרים אירועים של השואה, אך ריח השואה עולה גם בהם – חוסר הרצון למחול ליהודים ואפילו המשומדים שבהם על יהדותם, [ואולי התגברות השנאה דווקא לאלה שהתבוללו] מתוארים כאיזה שנאה פתולוגית שאין מפלט ממנה ושהתממשה בשואה. כפי שראינו למעלה, כך יחסו של בעלה של בלנקה – אדולף – [שם בעל קונוטציה היסטורית] שאינו סולח לה על עברה היהודי. וכך גם הסביבה של קארל המשומד שהעלו אותו יחד עם ביתו באש. {המרמזת לשריפה הגדולה שהתרחשה במשרפות מחנות ההשמדה שנים מאוחר יותר. ]

הקוראים בני זמננו אינם זקוקים לתיאור ספציפי של האירוע ההיסטורי כדי להבין שכאן מוטרם סיפור השואה. ואכן "בריחתו" של אפלפלד מנושא השואה מחזירה אותנו אליה. הטיפול בנושא השואה הוא כאמור מרומז.

ועל כך כותב שקד: "הנמענים היו מודעים לשיאו של התהליך שאינו מתרחש בזמן הבדיון אלא קיים בפבולה הידועה לנמען ואינה ידועה לגיבורים" [שקד גרשון, עכשיו אין עוד קורבנות בעולם, הארץ, 8. 6. 89.].

תופעה מעניינת נוספת היא העדר ציוני זמן חיצוני - היסטורי. באיזה שנים מתרחשת העלילה בכל אחת מהנובלות?

טשטוש הזמן ההיסטורי מדגיש את עובדת היות הסיפורים כמעט מעל הזמן, דהיינו סיפורים שמתרחשים מתי שהוא בעת החדשה בלא ציוני מאורעות היסטוריים ספציפיים וממוקדים.

אמצעי זה של טשטוש הזמן מבטא את גישתו של הסופר אל ההיסטוריה היהודית: ישנם תהליכים ותופעות שחוזרות על עצמן ואינן חד פעמיות. במיוחד נכון הדבר ביחס לתיאורי הפוגרומים והשואה.

לדוגמה: קתרינה מספרת על תקופה של 80 שנות חיים. סיפור ההשמדה שהיא מתייחסת אליו מתרחש בשנות חייה האחרונים, ונראה כהמשך טבעי של מה שהכירה ביחס כלפי היהודים.

בטמיון וגם ב"עד שיעלה עמוד השחר" תקופת הזמן מטושטשת גם כן וגם כאן יש לכך אותו אפקט של השואה כאירוע היסטורי שאיננו בלתי צפוי ואיננו חריג לגמרי ברצף ההתנכלויות לעם היהודי.

סיכום וסיום
במאמר ניסיתי להדגים מהו ה"טיפול הספרותי" של א. אפלפלד [בשלוש מהנובלות שכתב], בהיסטוריה של יהדות אירופה ב 100-150 שנים האחרונות.

ביצירות אלה יש התייחסות למספר תופעות:
החסידות
חילון והתבוללות [עיור]
תופעות אנטישמיות
פוגרומים ששיאם בשואה.

ראינו שהסופר כורך חלק מתופעות אלה, ורואה בקיום היהודי בגלות [ישנה התמקדות בשטחים שבשליטת אוסטרוהונגריה], תופעה היסטורית שמתאפיינת בשנאה דתית, שנאת הזר והשונה ודעות קדומות שאין אפשרות להשרישן. תקוותם של יהודים רבים לשנות יחס זה בעקבות האמנציפציה, על ידי התנכרות לזהותם ועל ידי עזיבת דתם ושבטם רק העצימה את השנאה כלפיהם, ונתפסת כאחד מהגורמים העיקריים להתפרצותה של האנטישמיות המודרנית.

תופעת החסידות מתוארת באופן רומנטי, כתופעה מסתורית שיש בה מפלט מהמציאות, וכפי שציינו יש מידה רבה של אידיאליזציה ביחס אליה.

החסידות מוצגת כאיזה שהיא מסגרת חיים של התבדלות רוחנית וחיי טבע שהוחמצו לטובת הגירה לערים ושיפור התנאים החומריים. צעד זה הוביל לדעת המספר המשתמע לטרגדיה.

השואה עצמה אינה מתוארת במפורש, אלא רק מרומזת על ידי צופן ועל ידי תודעת הקורא. על כל פנים, היא לא ממש חריגה על רקע דה ההומניזציה המתמשכת כלפי היהודים.

הצגתי והדגמתי את דרכי העיצוב הספרותי הייחודי שדרכן אנו עומדים על דעותיו של המספר המובלע [המשתמע] לגבי התופעות היסטוריות שציינו:

* הזרה ודה הומניזציה
* עלילה רב דורית שמסתיימת בטרגדיה
* מבנה מעגלי, ומהלכים של נסוג אחור – העדר תיאור כרונולוגי.
* דרכי עקיפין: לשון צופן ורמיזה בלתי מפורשת
* הכללה והתייחסות לזמנים ללא הזכרת זמן היסטורי
* מוטיבים חוזרים כמו מחלה, חולשה.

תבנית של סיפורי מסע

אפשר להתייחס גם לשמות מקומות וציוני מקום וטופוגרפיה שמשמשים כסמלים, כמו ההרים המבורכים לעומת העמק המקולל, ואוסטריה כזירה לקשיים ולאסונות לעומת הקרפטים ועיירות כמו בוקובינה זלישטשיק כמקומות של געגועים. ההיסטוריה היהודית נרמזת על ידי מעין "סיפורי מסע" ובריחה עם סיום טראגי:
תחילת המסע - בבריחה מהזהות היהודית התרבותית, הדתית והשבטית.
הכיוון הנגדי למסע הוא בכיוון חזרה אל אותם מקורות, חזרה שהיא בעצם שיבה מאוחרת שנכשלת.

הצגת הדברים הזאת [מסע שנכשל], מבטאת את עמדת המספר לגבי ההיסטוריה היהודית במאות התשע עשרה והעשרים, אותה עמדה שכבר עמדנו עליה: אין אפשרות לברוח מזהותך – כל בריחה נדונה לכישלון.

הניתוק הכפוי על בני הדור החיים בהווה הסיפורי [בני הדור השלישי], ממסורת אבותם הותירה אותם בתחושה של החמצת השתייכותם הטבעית, ריקים וחסרי יכולת להתמודד מול פורענויות שבאו עליהם בתקופת המבחן.

היצירות שמהן נלקחו המובאות:
אפלפלד אהרון, טמיון, הוצאת כתר, 1993
אפלפלד אהרון, עד שיעלה עמוד השחר, הוצאת כתר, 1995.
אפלפלד אהרון, קאטרינה, הוצאת כתר.