מעמקים - מדרש שיר - בלב הגשם מאת חיים דותן
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

מדרש שיר - בלב הגשם מאת חיים דותן

אסתר ויתקון

גיליון מס' 54 - תמוז תשע"ד * 7/14

עִיר סוֹאֶנֶת
גּוֹעֶשֶׁת רוֹעֶשֶׁת

גֶּשֶׁם
אָפֹר רָטוּב

יָרֹק
שִׂיחַ יָרֹק עָטוּף
טִפּוֹת מֵי יַהֲלוֹם

צִפּוֹר כֹּה קְטַנָּה
מְפַזֶּזֶת
מִתְחַבֵּאת

מֵעָנָף לְעָנָף מְקַפֶּצֶת
לְבַדָּהּ בַּגֶּשֶׁם
שִׂמְחַת לֵב עוֹלֵז

בָּאֲוִיר זְנָבָהּ
שַׁרְבִיט מְנַצֵּחַ עֲלֵי תִּזְמֹרֶת
סְמוּיָה

מִבַּעַד טִפּוֹת הַחַלּוֹן
מַבִּיטִים
אֲנִי בָּהּ, אוּלַי
הִיא בִּי?

עָנָף זָע בְּרוּחַ נִסְתֶּרֶת
הִיא אֵינֶנָּה
בְּלֵב הַגֶּשֶׁם

הִיא בְּלִבִּי


שירו של חיים דותן "בלב הגשם" הוא שיר פואנטה מענג.
השיר פותח בתמונת כרך הומה ביום סגריר וגשם, רקע ניגודי להתרחשות המתפתחת בשיר.
השיר בנוי כולו מסדרת תמונות קצרות המתוארות מבעד לעיני כותב השיר, המתגלה לנו לקראת הסוף כמי שעומד מאחורי חלון ומתבונן החוצה אל העולם.

סופו של השיר מפתיע ומעצים את הנאת הקורא. מתברר שהמתואר לאורך השיר באופן מפורט ומדויק אולי אינו מציאות ריאלית כפי שהתפתינו להאמין, אלא מציאות לבו של המתבונן אל פנים נפשו.

כבכל שיר טוב, משהו נשאר לא פתור. ייתכן שחלק מן המציאות המתוארת הוא "אמת" חיצונית אובייקטיבית הנשקפת לעיני המתבונן-המשורר, ורק גיבורת המציאות – הציפור הקטנה – היא דמות סמלית למציאות רגשית בלב המתבונן השר. ויתכן גם אחרת.

בית א'
עיר סואנת
גועשת רועשת

השיר נפתח בסדרת שמות תואר המבטאים קולניות עוצמתית המיוחסת לעיר גדולה – שנחאי, על פי החתימה בתחתית השיר.
"סואנת, גועשת, רועשת" – מילים נרדפות הבאות להדגיש את עוצמת הקול שמפיקה העיר הגדולה.
אולם המילים הללו טעונות משמעות מעֵבר להבעת חוויית רעש העיר הגדולה.
אין זה רק הרושם הראשון שהמשורר חווה בבואו אל העיר, או הרושם הראשון שהוא רוצה להעביר אלינו. יש במילים ניסיון למצוא אמירה חיובית פילוסופית בחוויה זו הפונה אל חוש השמע.

העוצמה הקולית של העיר מחוברת לאיתני הטבע, מקורה באל. המילה "סואנת" מעלה מיד את הים הגדול הסואן בגליו; המילה "גועשת" מציירת בעיני הקורא הר געש עם רעמי לבה המתפרצת מלועו; המילה "רועשת", מקבלת גם היא תוקף של איתן טבע אלוהי. במקרא "רעש" פרושו רעידת אדמה . (עמוס א' א') גם בשפת ימינו משתמשים במושג "רעש" לציין רעידת אדמה. אם כן, שלושת הביטויים מעצימים את כוח הרעש בעיר הגדולה, שאי אפשר לרסן כפי שאי אפשר לרסן את איתני הטבע.

בית ב'
גשם
אפור רטוב

תמונה שנייה מצטרפת לתמונת הרעש בבית הקודם, שהאדם עומד מולו מגומד וחסר אונים כמעט.
אולי בגלל האפור השולט בעיר אין אפשרות לראות פרטים ויזואליים אלא רק לשמוע את מהות העיר ברעשה.
הגשם גם הוא תוצר הטבע. "גשם אפור" – אווירה של אור מצומצם. אולי מדכדך משהו.
האפור יכול ליצור אוירה של התכנסות לתוך הנפש פנימה. כי העולם החיצוני מאבד את צבעיו המגרים את העין, ולכן יש אנשים שיום אפור מעורר בהם רגשות נעימים של התכנסות למלה שהוזנח בימים זהורי שמש.

הרטוב בה לבטא חיוניות. האפור מתמלא חיות במילה "רטוב". אין מי שאינו מכיר את החוויה המרעננת של המים הרטובים. אם כי המילה פתוחה גם למשמעות מהנה פחות. להיות רטוב פירושו לפעמים להרגיש קר, חסר הגנה, תחושת אי-נעימות בנסיבות מסוימות.
ניתן לפיכך לומר שהבית הזה פתוח לרגשות מנוגדים – לרגש נעים אך גם למבוכה.

בית ג'
ירוק
שיח ירוק עטוף
טיפות מי יהלום

המילה "ירוק" נזרקת לתוך הנוף האפור.
העין נאחזת בצבע שהוא ביטוי לצמיחה, לחיים, מתבוננת מופתעת ושמחה למראה.
המראה מצטלל. מצבע אחיד ירוק צומחת תמונה מפורטת ויפה עד מאוד – שיח ירוק העטוף בטיפות מים שהפכו ליהלומים של ממש בעיני המתבונן.
המילה "עטוף" מעבירה אלינו חום של אהבה והגנה. היופי של טיפות המים שהפכו ליהלומים הוא מקור לתחושת הגנה, נעימוּת ורוך. המתבונן בעיר הגדולה עלול להרגיש או אולי כבר מרגיש אבוד, אך נפשו נאחזת במראה שיח היהלומים ומתעטפת בו.

בית ד'
ציפור כה קטנה
מפזזת
מתחבאת

המתבונן מקרב את עדשת עינו אל השיח ומגלה בה ציפור, כה קטנה עד שרק הוא הבחין בה.
יש כאן איזו פליאה גדולה על זערוריות הציפור ועל החיוניות שלה – היא "מפזזת", מקפצת בזריזות ומפיצה אור בניתוריה – "פז" – זהב, ומיד היא מסתתרת. ציפור פלאית משהו שאי אפשר להתענג עליה יותר מדי זמן. זעירותה של הציפור עומדת בניגוד לעיר הענקית הרועשת. אין סיכוי לשומע את קולה של הציפור הקטנה בעיר הסואנת, גועשת, רועשת, אך אפשר לראות את תנועתה.
היא מסתתרת כנראה בין ענפי השיח. מפני מי? מפני מה מסתתרים יצורים קטנים, נמרצים, תוססי חיים ומקריני אור? מן החשש. הם כה קטנים ופגיעים.
ואולי היא מסתתרת כי זה טבעה.
ואולי זה טבעו של המתבונן בה הרוצה שהיא תסתתר מעיניו כדי לכסוף לראותה שנית. כדי לייקר אותה בעיניו.

בית ה'
מענף לענף מקפצת
לבדה בגשם
שמחת לב עולז

ואכן היא מתגלית שנית לעיני המתבונן, והפעם היא נמרצת עוד יותר. מעצימה כביכול את המחזה שהיא עורכת לעיני המתבונן בה.
היא מקפצת מענף לענף לבדה בגשם. זו ציפור חופשית ברוחה. היא לבדה אך אינה בודדה.היא שמחת לב עולז. הלבדיות אינה מפריעה לה. להפך, היא תנאי לשמחה ולפעלתנותה הנמרצת.
בבית זה הופכת הציפור לישות אנושית. יש לה לב עולז. כאן אנו מתחילים "לחשוד" שהציפור אינה רק ציפור במציאות חיצונית, אלא אולי היא גם ובעיקר סמל לאדם מסוים. אולי למתבונן עצמו, שהציפור היא רפלקציה שלו. יש כאן אמירה פסיכולוגית. לעתים רק הלבדיות מאפשרת שמחה אמיתית, מצב של אותנטיות גמורה מצד האדם שאינו צריך להעמיד פנים.

בית ו'
באוויר זנבה
שרביט מנצח עלי תזמורת
סמויה

תמונת הציפור מתפתחת ומתעמקת. תנועות זנבה נראות בעיני המתבונן בה כתנועת שרביט המנצח על תזמורת.
כאן נכנסת המהות האימננטית של הציפור – המהות השירית. הציפור הרי נועדה לא רק לפזז ולעוף ולנתר, אלא גם לשיר. אך בעיר הסואנת לא ניתן לשמוע את שירתה. לכן התזמורת סמויה. יש לציפור שירה עשירה ומגוונת כשל תזמורת שלמה אך היא סמויה מן האוזן.
הציפור הקטנה הזו היא בעלת יכולת מעֵבר למה שאפשר היה לדמיין לגביה. היא אחראית להפעלת תזמורת שלמה שבלעדי שרביט המנצח לא תוכל להביא לעולם את צליליה הקסומים.
וזו תזמורת "סמויה" – מדוע? כי היא ביקום כולו. משום שהיא בלב המתבונן או בדמיונה של הציפור.
מה שברור הוא שלציפור "כה קטנה" יש יכולות כה גדולות!!
האם זו עדיין רק ציפור שמנתרת על שיח ירוק בלב הגשם האפור בעיר הגדולה והרועשת שנחאי?
או שמא זוהי ציפור הנפש של המתבונן?
נדמה כי התשובה לשאלות הללו אולי ממתינה לנו בשורה האחרונה של השיר.

בית ז'
מבעד טיפות החלון
מביטים
אני בה, אולי
היא בי?

התמונה הקינטית מתפתחת, והמתבונן נכנס לתוך השיר כאחד מגיבוריו – עד כאן היתה הציפור ה'גיבורה' היחידה בשיר-סיפור זה.
מבעד לטיפות הגשם שאינן מהוות כלל חיץ להתבוננות דקת ההבחנה, תוהה המתבונן אם יש הדדיות בהתעניינות.
הוא בוודאי מתעניין בציפור. מאוד. אבל האם גם היא מתעניינת ומביטה בו? הכותב נשאר
בספק. הספק מאפשר לו לקוות.
עד עכשיו משמעות השיר מתגלית ומתחבאת כמו הציפור הקטנה. מיהי הציפור הקטנה בעיר הגדולה שנחאי? ציפור ממש? אהובת נפש נסתרת? אולי נפשו של הכותב המתגלה לו ונחבאת חליפות. שהרי גם נפש האדם משחקת איתו מחבואים.

בית ח'
ענף זע ברוח נסתרת
היא איננה
בלב הגשם

עכשיו נכנס עוד שחקן משנה לעלילה – הרוח. הרוח מניעה ענף, והציפור שוב נסתרת מעיני המתבונן האוהב אותה. זהו כמעט סוף הסיפור – נדמה שההסתתרות אינה זמנית אלא טוטלית. אך האומנם?
הציפור איננה בלב הגשם – חד, חלק וכואב. איננה בלב הגשם וגם לא בשיח הירוק. האם נעלמה לה? האם עינו של המתבונן נחלשה? או אולי החלון התמלא בטיפות גשם ואין לראות עוד מבעדו?
כמעט נותרנו עם טעם של תהייה. אך אז נכונה לנו הפתעה גדולה: השיר מסתיים במשפט האוחז את הקורא ומטלטל אותו בהנאה , כי לכך לא ציפה – לתשובה בת שתי מילים.

בית ט'
היא בלבי

הציפור לא נעלמה – היא נמצאת בלבו של המתבונן.
וכבר אין חשיבות למה שיעלה בגורלה, גם לא חשוב אם ימשיך המתבונן לראותה או לאו.
הציפור כעת במקום בטוח. היא עברה טרנספורמציה מציפור ריאליסטית בעולם החיצוני לציפור הנפש. לסמל פנימי של המתבונן הכותב.
ואולי, אולי כל המתואר בשיר היה מלכתחילה רק תמונה בנפשו. בלבו!