מעמקים - המשוררת לילי זלוף מבקשת את זהותה
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

המשוררת לילי זלוף מבקשת את זהותה
דברים לזכרה של לילי זלוף ז"ל

בלפור חקק

גיליון מס' 54 - תמוז תשע"ד * 7/14

ביום ראשון, ד' באייר תשע"ד, 4 במאי 2014 הובלה למנוחת עולמים המשוררת לילי זלוף ז"ל. בשיריה הביעה געגועים לבּית בבגדד, לערשׂ זהותהּ בארץ הנהרות. היא חיה את תחושה הכותבים בין שתי המוֹלָדות. עם מותה היא נקברה במולדתה: ישׂראל.

לילי נולדה ב-1932 בעיראק, ועלתה לארץ ב-1949 בסיוע המחתרת הציונית בעיראק. הייתה חברת קיבוץ רמת יוחנן ונשלחה מטעם הקיבוץ לסייע בקליטת העולים החדשים בשַעַר העלִייה. היא סיפרה לי שהיא זוכרת שמשפחתי הגיעה בשנת 1950 לשער עלייה גם כן מבגדד והיא סייעה אז בהעברת משפחתנו למעברת בית ליד. הרצל אחי התאום ואני היינו אז בני שנתיים. לאחר שירות בצה"ל למדה באוני' בר אילן, ולאחר פרסום ספרי שיריה הצטרפה לאגודת הסופרים העברים.

לזכרה בחרתי לדון בשיר שמבטא במיוחד את החיפוש שלה אחר זהותה ואת ההתרפקות על בית הילדות בבגדד ועל דמות האם. היא מביעה געגוע שיתקיים שלום בין ישראל ועיראק והיא תוכל לנשק את קברה של האם הטמונה שם. משאלה זו כמובן לא תתגשם.

סִלחי אִמי / לילי זלוף
אחוזַת רַעד אֹמַר
יום יָבוא אִמִי
והשלום יגיע גם למחוז קברךְ
אז אֶשק למצח מצבתךְ
רֵיחַ עפרךְ יְעורר רֶגש אֱנוש
בלֵב של אֶבן

עירַק שנולדנו בּהּ לְדורות
בְּאַדמתהּ רֶחֶם תשעת יְרָחַי
אני שהייתי יַלדה בּעֵת מוֹתךְ
סִלחי אִמי עַל שֶנָדדתי

יוֹם יָבוא ואֶחֱקֹק מֵחָדש שמךְ
בּעלֶה הֲדס
רְווּי בְּמי הפְּרת והחִדֶקל.


השיר כתוב כחשבון נפשי שעושה הדוברת השירית עם זִכרון אִמהּ. היא הייתה ילדה בעירק בעת מות אמהּ, ונותרה עם תחושה של חשבון לא סגור עם האם. היא לא זָכתה להיפּרד מהאם בדברים לפני מותה, ובעלייתה ארצה מעיקה עליה תחושת הריחוק מן האֵם הקְבורה שם הַרחק בארץ המוצא – עיראק.

בית א: שבועת השיבה

הדוברת נשבעת שהפרידה שלה מאִמה היא זמנית, והיא עוד תשוב לקֶבר אִמה. בעקבות הסכמי השלום בשנים האחרונות עם מצרים וירדן, מייחלת הכותבת שהשלום יגיע גם למחוז קִברה של האם, דהיינו: לעיראק. או אז תִתממש הפּגישה המיוחלת לאחר זמן כה רב:
"אז אשק למצח מצבתך".
מַצבתה של האם מוּאנשת כאן. היא מדבּרת אל האֵם המֵתה, כמו הייתה המצבה הדוממת לרגע יְצור חי. יש לַמַצבה מֵצח אנושי, ומִמילא יש לה גם רגשות. בבוא הַבּת אל אִמהּ, יתעוררו הרגשות האנושיים החבויים בַּמצבה. יש תחושה שהאֵם המֵתה הֶאֱצילה את רגשותיה האנושיים לַמצבה שמעליהָ:
"ריחַ עפרךְ יעורֵר רֶגש אֱנוֹש
בְּלב של אֶבן".
לַבּת הַחיה יש סגולת הדיבּור אל המֵתה, ויש לה גם היכולת לַחוות רגשות בעוצמה חזקה כִּיצור חַי : "אחוּזת רעד אומַר". היא גם רועדת כּולה וגם אומרת. לעומת זה, האם המֵתה מבטאת את רגשותיה ואת קירבתה באמצעות מַצבתהּ. הבת שמייחלת לריחַ האֵם שהיא זוכרת מילדותה, חוֹוָה את הריחַ מן העפר.

בית ב: בקשת סליחה על הנטישה
הבת המשוררת מרגישה עצב על נטישת האם המֵתה בארץ נכר. היהודים בעיראק חיו שם למעלה מאלפיים שנה, והמשוררת בצעירותה חשבה שאכן היא נולדה לחיות שם לדורות כמו אבות אבותיהָ:
"עירק שנולדנו בהּ לדורות".
למרות העזיבה, הדוברת רואה את עירַק כחלק מזֶהותהּ,שהרי שם המקום שבו נולדה. שם הייתה ברחם אמה תשעה חודשים. שָם בעירק נמצֵאת גופת האֵם, שָם קבור הרֶחם שממנו נולדה: "באדמתה רחם תשעת ירחַיי". המשוררת מבטאת עצב על הצורך לקום ולעזוב את עירק כדי לעלות לארץ ישׂראל. העצב הוא עצב של פּרֵידה מן האם, שעודנה שָם:
"אני שֶהייתי ילדה בעת מותךְ
סִלחי אמי על שֶנדדתי".
הרגש האנושי של קשר בַּת לאֵם גובר על המתח האִידאי והכּיסופים לארץ ישראל. עקב הסיטואציה האנושית כל כך, אין היא מגדירה את היציאה לארץ ישראל כ"עלִייה". היא מגדירה את היציאה לארץ כ"נְדידה".

בית ג: הנצחת דמות האם
בבית הראשון נשבעת הבת לשוב אל קבר האם. כאן היא נשבעת להנציח את דמות האם:
"יום יבוא ואֶחקוק מחדש שמֵך".
בּשוּרה זו לא ברור לנו איך תַחקוק הבת את זֵכר אִמה. היא מבטיחה להנציח את דמותה. חקיקה היא מלאכה הנעשית באבן או במתכת. לכן, המשך השיר מפתיע:
"בַּעלֶה הדַס
רְווּי במֵי הפּרת והחִידקל".
עלֵי ההֲדס רוֹוְחים בשימוש בַּטְקסים הַפּולחניים של יהודי עיראק. כך למשל, ביום הברית נוהגים לקשור את הכיסא שעליו מניחים את התינוק הנולד בעלים של הדס (בערבית הם נקראים "עִיקְד אִל יַאס", ובערבית זהו צירוף זו משמעי: עלים של הֲדס, אך גם עָלים של אֵליהו הַנביא). הֲדס נקרא בערבית "יַאס", וגם אליהו הנביא מכונה כך ( יַאס או אֵליאס). ההֲדס מבטא כאן תחושה של שחרור וגאולה.

החקיקה כאן היא לא באבן, אלא בעלֶה של הֲדס, שהוא יסוד כה אופייני ליהדות עיראק. וכדי שהעלה הנושׂא את זֵכר האֵם יהיה בעל זיקה לָאם ולזֶהוּתה, העלֶה יהיה טבול במי הפרת והחידקל. עיראק המכונה "ארץ הנהרות" או בימי קדם "ארם נהריים", מאופיינת בנהרות העוברים בתוכה. זהות האם צופנת את טַעם הנהרות, וההנצחה הראויה לה היא עלֶה הדס טבוּל במֵי הנְהרות.

המשוררת שהבטיחה להַנציח את זכר האם בעתיד כתבה שיר זה לזכר האם, ובכותֶרת השיר בחרה להבליט דווקא את בַּקשת הסליחה מן האם. ולמעשה, שיר זה מהווה דרך אחרת של חקיקת שמה של האם: לא בָּאבן, לא במַתכת ולא בעלֶה של הדס. אך המשוררת חקקה את זכרה של האם בשיר. ואכן בשיר מתקיימת ההבטחה הגְלומה בַּשורה הפותחת : הקורא את השיר חש את הרעד של המשוררת בכל שורות השיר.

עם מותה של המשוררת לילי זלוף, אנו חשים את הרעד בשיריה, ואנו רועדים למקרא השיר.
יהי זכרה ברוך.