מעמקים - אוּריוּק בשינֶל
  אתר דעת חברי המערכת צור קשר
אגדות חז"ל
אמנות
ביקורת סיפורים
ביקורת ספרים
ביקורת שירים
דבר המערכת
הוראת ספרות
הם עוד כאן
התקבל במערכת
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
לא נס ליחם
מחקרים
מילה במילה
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מסות
מעלין בקודש
סופרים
סיפורים
פיוט
צילום
שיח בן דורי
שירה
תולדות ישראל
תרגומים
לדף ראשי לתוכן הגיליון

אוּריוּק בשינֶל

וילהלמינה זיוה סוסק

גיליון מס' 54 - תמוז תשע"ד * 7/14

"ניוּסיָה באה לקחת אותך," רעמה המטפלת בבית היתומים.
אני והסדין, שעשה מאמצים נואשים להישאר יבש, שמענו את הבשורה ולא יצאנו מגִדרנו.
לפני שהכניסה אותי לשם, הבטיחה סבתא שאמי תבוא יום אחד להחזיר אותי.
זכרתי רק שלאמי לא קראו ניוסיה.

אחרי הלילה בו ראיתי את אמא בפעם האחרונה, התעוררתי בקיביטקה ומיד הרגשתי, ובבירור, שאין לי מה לקרוא לאמא.
מה שקטע לי בכוח את השינה, כמו בהרבה לילות קודמים, נקלט כמו מתוך חלום או הזיה.

עפעפיים כבדות מסרבות להיפקח.
אפילו גלי הרחש בתוך הקיביטקה אינם מצליחים להבקיע דרך החלום ולהמיס את קורי השינה.
אמי ערה. היא עומדת מולי ומתפשטת חרישית.
גליל של אריג לבן ניצב זקור מולה.
בריקוד ללא מנגינה היא סובבת סביב עצמה.
גופה הצנום נעטף לאט לאט בתכריך לבן שקוף.
נחש לבן נמתח מהגליל, מזדחל על הרצפה ומשם מטפס ומקיף את גופה של אמי וחובש את שדיה, מותניה וירכיה ברצועה הלבנה.
כשתם האריג המגולל אמי עוצרת את המחול, והנה היא גופה לבנה אדירת ממדים.
הגופה הלבנה משתחלת לתוך שמלה.
זיהיתי את שמלתה הגדולה של סבתי.
הגופה לבושת השמלה עוטה מעיל צמר ענק.
ראשה של הגופה נראה לי פתאום קטנטן ומציץ בקושי מתוך הצווארון העבה.

בלילה ההוא, שלא כבלילות אחרים, לא הגיעה הנשיקה וגם לא שמעתי ממנה בטרם לכתה: "וילהלמינה תתנהגי יפה. תשמרי על סבתא."
היא פשוט נעלמה בַּשקט הכי גדול שלה ונבלעה בחושך של החוץ.
גם גור החתולים שלי, בחצר, ידע מתי אמו זנחה אותו. היללות החלושות שלו קרעו את דממת הלילה כשננטש.
חושַׁי שלי כבר התחדדו מול הסכנה.
"אמא לא תחזור," הודעתי בביטחון לסבתי בבוקרו של הלילה הסהרורי ההוא.
אחר כך גם לא היו יללות.
למחרת ליל החזיונות נזכרתי שאם מתאזרים בסבלנות, אמא מגיעה בלילה הבא.אבל מיד שוב מחק זיכרונה של ילדה משאָלות שלא ניתנות למימוש.
הפסקתי אז, בקיביטקה ואחר כך מאחורי הבריח של בית היתומים, לחכות ללילה הבא וללילות הבאים. היא הרי ממילא לא תגיע בהם.

וכי איך יכולתי לדעת אז עד כמה צדקו חושַי?
כשאגדל, וכבר אבין את שפתו של חלום שאינו רוצה להיחלם, תפענח לי אמי את הפֵּשר. באותה עת היא יצאה למסע עסקים מסוכן במיוחד. היא עמדה להבריח סחורה אסורה, ממש מתחת לאפם של שוטרי ה'אנ.ק.וו.דה' שחיפשו אותה בשל עבֵרות קודמות. על גופה היא נשאה גאזה שיכלה להספיק לחבישת עיר שלמה. במחוז כבר היו עליה הלשנות שהיא נוסעת בלי תעודות מַעבר. והגרוע מכל, היא עמדה לנסוע לאזור שלא הכירה.

"אל תאשימי את אמך. מי שאשם זה סטאלין," לימדה סבתי סנגוריה על בִּתה.

הייתה מלחמה. הצבא האדום סבל פגיעות רבות. החזית צרכה את כל חומרי החבישה שהיו בנמצא.
סטאלין נתן הוראה שאת כל הגאזה, האריג ממנו היו מכינים תחבושות, מעבירים לצבא. אבל מה לעשות שגם העורף נפגע וזקוק לתחבושות?
"שהעורף ידאג לעצמו. כך כנראה חושב סטאלין בלבו," כיוונה כלפיו סבתא אצבע מאשימה.
"ואמא שלך דואגת לעורף," הוסיפה בזעף.

עוד כעס של סבתי על סטאלין חלחל ונספג בתוכי, התווסף לשכבות של מרי שכבר עטפו אותי.
"בשביל ה'סובייצקי סויוז' את נוצרייה שנחטפה על ידי יהודייה, אבל בשביל בית היתומים שאליו אני רוצה להכניס אותך, את יותר מדי יהודייה".
לא הבנתי מה ההבדל, אבל ידעתי שאין לה תלושי מזון בשבילי, כי השלטונות טענו שאמי חטפה אותי.
אבל גדול מהכעס על סטאלין היה הפחד שלי להישאר שם לבד. גם בלי סבתא.

סבתי התחננה בפני האלוהים שיעזור לה עם היתומה, וחזרה לשם ובכתה שאבי הוא חלל מלחמה ו'סובייצקי גֵרוֹי'.
אני נשאתי תפילה בלבי שלא אתקבל.
אבל תפילותיה של סבתא נואשת הן כנראה חזקות יותר.
למחרת כבר סגרו עלי שערי הברזל של בית היתומים ווילהלמינה הייתה ל'וֶרה', לנוחוּת המטפלות.
"אוכל ומיטה יהיו לך שם," הרגיעה.
היא צדקה, אבל חלקית בלבד. הרעב הגיע גם לשם, ולא עזרו ליתומים המדליות על גבורת האבות הנופלים.
מיטה אמיתית, לעומת זאת, הייתה לי שם ולא נאלצתי לישון על אדמה קרה, ולאחרונה אפילו הצלחתי לעצור את הקילוח שהיה מציף את סדינַי ואותי בבושה.
לכן לא רציתי ללכת אחרי ניוסיה, שהגיעה במיוחד לשחרר אותי מסורגי בית היתומים ולהחזיר אותי לאמי.

מיד כשקרבתי אליה שנאתי את האישה השדופה עם הפנים השטוחות והשיער הצהוב הקשי שהיה אסוף לה מאחורי קדקודה במין פקעת. אני, שהייתי רגילה לראות סביבי גבות אוזבקיות עבותות, נדהמתי לגלות שלה לא היו כלל גבות. וגם ריסים לא היו לה. עיניה היו דלוחות כמו שברי זכוכיות רמוסות. הן היו משוקעות עמוק בשני חורי גולגולתה, מכווצות באופן קבוע, ומעליהן שני קמטים עמוקים חרושים במצחה. חִצֵי זעף נורו אלי מארובות עיניה, חדרו ומיד פצעו.

"איכרה, שיקסע טיפוסית," הייתה סבתי מתארת את ניוסיה שנים אחר כך.
בעיני היא נראתה משונה עם השינֶל, המעיל הצבאי עצום המידות,שלבשה. לא הבנתי למה צריך בחוֹם מעיל כזה גדול. גם את דיבורה לא הבנתי. הייתה לה רוסית שלא מכאן.
"עכשיו את חוזרת להיות וילהלמינה, תחזרי לדבר באידיש שלכם, תתפללי את התפילות המשונות שלך ויחד עם היהודונים תיסעי לפלסטינה," הודיעה לי המטפלת בבית היתומים. היא גם הצביעה לעברי באצבע מאשימה, ובלחישה רועמת סיפרה לניוסיה: "תדעי לך שהילדה מרטיבה בלילה והיא כל הזמן רוצה אוכל."
ניוסיה התרגזה. היא דברה עם המטפלת וקיללה בשם יזוס כריסטוס, הצטלבה
וירקה, ואחר כך אמרה לי:
"אתם היהודונים שבאתם מפולניה אוכלים את האוכל שלנו, הרוסים, בזמן המלחמה."
אני כבר שמעתי פעם את המלים האלה, מהמטפלות בבית היתומים. ולא רציתי ללכת עם אישה שמקללת אותי.
"את מיד מפסיקה לצרוח ולבעוט," פקדה ניוסיה ברוסית המשונה שלה, והרימה אותי על ידיה.
בחוץ היא הכניסה אותי מתחת לשינל הגדול שלבשה, כיסתה אותי לגמרי, וכך יצאנו אל החושך.

"הֵי, דִי, מיידלע, תיכנסי מתחת לשינל ואת לא יוצאת משם עד שאני אומרת," ציוותה ניוסיה באידיש,כשעלינו על ה'אַשָׁלון', שיירת הקרונות של הרכבת, שהובילה אותנו למקום המסתור של אמי.
היא אפילו לא יודעת את שמי, הבחנתי.
היא תלתה את השינל על וו בקרון, ומיד דחפה אותי מתחתיו. השינל התלוי כיסה את כל גופי. איש מנוסעי הקרון לא הספיק לראות ילדה משחקת במחבואים.
התכרבלתי בתוך ה'בית' החדש שהכינה לי ניוסיה.
בבית היתומים בניתי בתים לרוב. הייתי זוחלת פנימה לבית המסתור שלי. ורק כשהמטפלת הייתה מגלה ושולפת בכעס מבין 'קירותיו' את העברייקה הפחדנית, הייתי יוצאת.
ועכשיו התמקמתי יפה בתוך ביתי שבקרון. הקירות של ביתי החדש היו עבים מדי. כשהתחלתי להרגיש מחנק, גיליתי את השרוול של השינל. תחבתי לתוכו את ראשי ונשמתי דרך צינור השרוול.
מבעד לקירות הצמר העבה של השינל בקעו קולות זרים. זיהיתי בכי מקוטע וחלוש של תינוקות. הם רעבים, יכולתי לקבוע לעצמי.
מרחוק שמעתי יריקות קולניות של טבק. קירות בית השינל שלי נרעדו כשספגו מטח אחד כזה.
כל הקולות ביחד טבלו בהמולה קבועה של קללות וקטטות.
מעת לעת נשמע גם קולם של אנשי המשטרה החשאית. זרעי הפחד שזרעו בי אמי וסבתי נָבטו כבר ולימדו אותי לזהות אותם בתוך ההמון. ידעתי שהם מחפשים מבריחי סחורות, מבריחי ילדים, כאלה שנמלטים מפני רדיפות המשטר, נידונים למות שברחו ונוסעים ללא תעודות מעבר.
על פי קול השיעול המקוטע שהכרתי ממחלתי שלי, ידעתי שגם חולה שחפת ישנו בקרון.

ליד המטפלות בבית היתומים, לא משתעלים. צריך לבלוע את השיעול. השיעול יודע שאם יברח, יישמעו שוב מילים גוערות ומאשימות.
אֶת ה'עברייקה' המשוחפת, גם אם היא 'זאראזא', טמאה ומעבירה מחלות, לא היה צריך ללמד מה לעשות כדי שלא ייאמרו אותן מלים.
ידעתי שגם בבית שהכינה לי ניוסיה אני צריכה לבלוע את השיעולים.

נהייתי רעבה. ידעתי שכמו ב'בית' ההוא גם עכשיו אסור להגיד שאני רעבה. הרעב מסגיר.
זכרתי את זעמה של ניוסיה על היהודים שאוכלים את האוכל של הרוסים. ושתקתי. בסוף לא התאפקתי.
"אני רעבה," לחשתי לה מבעד השרוול של השינל.
"בטח גם תגידי שאת צריכה להשתין," אמרה בקולה המאיים.
אך מתחת לשינל הרגשתי מיד איך נתחבת אלי חתיכת לפיושקה, הפיתה שאהבתי.

התחלתי ליהנות מהמשחק ששיחקה איתי ניוסיה עם השינל.
"מה עוד היית רוצה לאכול?" לחשה פתאום ברכּות מפתיעה לתוך השרוול.
"אוּריוּק," העזתי לומר.
המשמש הקטן היה משום-מה הדבר הראשון שעלה על דעתי, והאחרון שסביר היה להניח שאקבל ממנה.

כבר הכרתי את טעמם של משמשים. בבזארים.
כתום מלוא העין.
כמו השמש שעוד לא שורפת.
רק מחממת בינתיים.
אלומת קרניים אחת מפשירה את הקור שנספג בגוף מן האדמה החשופה והקפואה בשנת הלילה, והשנייה פוגעת ברקמה הרכה של המשמש וצובעת אותו.
והרים כתומים נערמים בבזאר, מזדקרים ומתפזרים באחת, מתגוללים וגולשים לכל עֵבר. ערימה נוגעת בערימה.
בסבר פנים יפות הם מזמינים את באי הבזאר לפשוט יד ולקחת.
וכמו המשמשים הכתומים, זוהרים ומתוקים גם חיוכי הילדים שפושטים על הסחורה.

גם אני הייתי 'לוקחת'. כולם 'לקחו'. והסוחרים לא מחו.

"כאשר יש לך שפע אתה יכול להיות נדיב," הייתה סבתי פוסקת את פסוקה, כשעוד יכלה להגיע לבזאר וללמד אותי 'לקחת' משמשים.

היה לו למשמש הטעם המתוק של איסור שהותר.
לאחר ש'לקחתי' מהם מלוא החופן, אהבתי לתוחבם לפה בבת-אחת. הם היו חמימים וספוגי שמש. גלגלתי אותם בפי. דחפתי את לשוני לתוך עסיס הכדורים, לחלחתי אותם ברוּקי והשהיתי אותם זמן ממושך בפה. מבלי להוציא הגה. על מנת לאחסן אותם כהלכה בפי וכך להאריך את משך מתיקותם.
"תבלעי כבר את המשמשים, אחרת תהפכי לאילמת," גערה בי סבתי.
והייתי אז מוכנה לקבל את גזֵרת האֵלם ובלבד שאוכל להתמסר לחדוות היניקה של העסיס המשכר!

הקוּרוּגָא, המשמש המיובש, היה כבר סיפור אחר.
אותו לא 'לוקחים' אלא 'סוחבים'.

בקיץ היו האוזבקים מייבשים את המשמשים, להמתיק בהם את ימות החורף הקשים.
את הקורוגא היו הרוכלים מניחים על דוכנים ושומרים עליו בשבע עיניים. שלא כמו האוריוק, הוא היה יקר.
הגדולים היו מזהירים את הילדים שלא להסתכן ו'לסחוב' את המשמש המיובש, כי הרוכלים היו מרביצים למי שנתפס.
ודווקא בשל כך השתוקקתי לו מאוד.

"עכשיו!" אותתה לי אמא במשיכת יד קלה, כשעברנו בבזאר ליד דוכן משמשים מיובשים של רוכלת שנראתה "טרף" קל.
ידי עוד התלבטה, כשלפתע הגיחה ידו של קוזאק ענק ושיכור, תפסה את אמי בשערות ראשה והחלה לטלטלהּ.
ההצגה היומית הקבועה, הטובה בבזאר, החלה.
מעגל של סקרנים הקיף מיד את המשתתפים במחזה.
ידי, שתמיד נלפתה בעוצמה בכפה של אמי, נהדפה בכוח מן האחיזה.
אמי זרקה אותי מעל פניה אל מחוץ למעגל.
קריעתה הפתאומית של דבוקת שתי ידינו זו מזו הכאיבה לי להחריד.
ידי סירבה להאמין. גם זעקתה: "רוצי שהוא לא יתפוס גם אותך," לא הצליחה למחות את הכאב על שהשליכה אותי.
הצטרפתי למעגל והסתכלתי ללא ניע בנקודה הקטנה המיטלטלת של ראשה של אמי. מבעד לדמעות, שאסרתי עליהן לנשור, ראיתי רק קולות. צריחות הקוזאק וקללות נגד הז'ידים הארורים, שהתערבבו עם צווחותיה של אמי וחבטות הטחת ראשה בקיר.
המראה הראשון שנגלה לעיני, לאחר שהקולות נדמו, היה קווצות שׂער ראשה של אמי בידיו של הקוזאק. המופע הסתיים. נזכרתי בדבריה של אמא: "אף פעם אל תבכי כשתופסים אותי בגלל שאני יהודייה. תזכרי אז שאני לא אמא שלך."
הוא הרפה ממנה.
פצועה וחבולה כָּשלה אמי לקראתי לקחת אותי משם.
משמש מיובש לא אכלתי אז.

אבל בבית היתומים ידעתי להכין לי ארוחות משמשים מיובשים מאוסף שברי הזכוכיות שלי.
הייתי בוחרת את הזכוכיות הגדולות ועזות הצבע במיוחד, ומסדרת אותן על אבן, צלחות ערוכות על שולחני לארוחת פאר. ועליהן הנחתי את משמשי הזכוכיות שלי.
עגלגלים וכתומים היו מבהיקים אוריוקי הזכוכית הסדורים על פני הצלחות הזוהרות שלהם.
יופיים היה משביע את רעבוני.
כלֵי זכוכית כתומה חסרו, כנראה, באוזבקיסטן, ולכן שברים כתומים היו יקרי המציאות. אני עמלתי קשות למצוא לי אוריוקים כתומים להגיש על צלחותי.
ילדים אחרים, שלא נתמזל מזלם, לא יכלו לשׂבוע מארוחת אוריוק מפוארת שכזו. הם חשקו בארוחתי. עד שילד רעב אחד חָמד וחטף את משמשי הזכוכית הכתומים והנדירים שלי.
מאז לא היו לי עוד ארוחות משמשים מיובשים.


ועכשיו, במסע המחבואים בין קירות בית השינל שלי, אני שוב משתוקקת לטעום את טעם האוריוק המיובש שנגזל ממני.
כדור קטן, רך, מעוך ולח, החליק לפתע מעבר לקיר השינל וגלש אל תוך בית המסתור שלי.
אני מגששת ותופסת בידי את מה שניוסיה משחילה אלי.
הכתום הזוהר של האוריוק מאיר לי פתאום את חשכת השינל.
למרות האפלה בתוך הבית, ידעה ידי להוביל את הכדור היישר לפה שזכר, מִפעם, ועדיין התגעגע, לטעם ריחו של האוריוק המעוך.

"יש חור בכיס של השינל. תשחילי את ידך ותוציאי לך עוד," אמרה ניוסיה.
ידי הזדחלה פנימה. חשתי את מגעו הדוקרני של נייר הפלקט החלק והקשה שעטף את החבילה.

אנחנו, הילדים, לא אהבנו את גזרי הפלקטים של סטאלין שהיינו מוצאים מתגוללים בחוץ, כי הם היו דוקרים כשהיינו מנגבים בהם את ישבנינו. אבל אהבנו לשחק בהם בלנחש איזה חלק של סטאלין מצוי בידך. החלק הכי נחשב היה השפם של סטאלין.
במשחק המסע שלי עם ניוסיה האיר לי המזל פניו. גם אכלתי חבילה של אוריוק מיובש, וגם מצאתי סוף-סוף גזיר פלקט עם השפם של סטאלין.

מרוב התרגשות התחלתי לבלוע את המשמש המיובש בכחכוחים ואנקות.
"את, ילדה, תהיי עכשיו אליהו הנביא בליל הסדר," לחשה לי ניוסיה באידיש לתוך השרוול. הבנתי מיד למה התכוונה. השתתקתי והפכתי לרואה ואינה נראית, לשומעת ואינה משמיעה.
הייתי מוכנה להמשיך כך את המסע עוד ועוד, ובלבד שנשחק במשחקים האלו של השינל.

באחת התחנות ירדו כל הנוסעים מלבדנו. נותרנו עם הרכבת בהמתנה להתחברות. ניוסיה הסירה ממני את השינל.
חדלתי לשחק בלהיות בלתי נראית, וסוף-סוף נשמתי אוויר שלא דרך צינור.
"את תעזבי אותי כמו שאבא ואמא שלי עזבו ותשאירי אותי לבד?" שאלתי אותה באידיש.
"אמא שלך צדֶקת. הרב אמר לי. והיא לא עזבה אותך," הודיעה בפסקנות.

כעבור שנים סיפרה לי אמי: "אל ניוסיה הגעתי דרך הרב. באחד הלילות התגנבתי אליו בלילה ממקום המסתור שלי, אחרי שנתפסתי מבריחה את ה'מַרלָה', הגאזה, וסיפרתי לו על הילדה שהשארתי בעיר אחרת. הוא מיד הציע את ניוסיה שתיסע להבריח אותך אלי."

וסבתי, שהייתה קוראת לניוסיה "די כושערע שיקסע", סיפרה שמהרב נודע לאמי שניוסיה היא יהודייה, אבל לצורך "גאולתם של ילדי ישראל", היא לובשת צורה של גויה. הרב גם אמר לאמי ששמה של ניוסיה הוא בעצם נֵס-יה.
ואילו ניוסיה אמרה לאמי שהיא למעשה גויה, ושהיא מצילה בעיקר את ילדיהם של נוצרים שנפגעו מידי המשטר הקומוניסטי.
"היססתי," סיפרה לי אמי כשאני כבר מבוגרת ובעצמי אמא לילדים, "אך בלית ברירה סיכמנו את פרטי העסקה. נתתי לה סכום ראשון שיספיק לנסיעה ברכבת והבטחתי להשלים כאשר היא תביא אותך אלי.
"ואת הרי מכירה אותי שעסקאות אני יודעת לעשות," הוסיפה אמי כבדרך אגב.

את פקפוקיה אז הייתה אמי מרבה לתאר. ניוסיה השאירה עליה רושם בלתי אמין. לא נראָה לה שאהיה מוכנה ללכת אחריה. ואפילו אלך, היא הטילה ספק אם ניוסיה תחזיר אותי. שהרי היו חוטפים ילדים כדי לקבל עבורם תלושי מזון ואחר כך זורקים אותם ברחוב. ובעצם מי ערב לה לאמי שניוסיה לא תיקח את הכסף ותברח?
"אמך השביעה את ניוסיה בשם האב, הבן ורוח הקודש וגם בשם אלוהי ישראל שתעשה הכל להצלת הילדה שלה," סיפרה סבתי.
אמא גם ניסתה להזהיר את ניוסיה שהרב דואג לשמור על ילדי ישראל שיישארו יהודים. אבל ניוסיה לא התרגשה.
"ומה את חושבת שהיא אמרה? 'נו, אז מה יקרה אם לא אצליח? תשמחי שהילדה נשארה בחיים, ואם היא תגדל להיות נוצרייה טובה, מה רע?'"

תקוות גדולות לא הותירה ניוסיה אצל אמי.

הצצתי מבעד לחלון. עשרות מסילות ברזל הצטלבו בתחנה ויצרו רשת מסובכת שכלאה אותי בתוכה.
ההמתנה הסתיימה. ראיתי כבר את בלויי הסחבות מזדחלים מחדש לקרון. מבלי שניוסיה תגיד לי מילה השחלתי עצמי חזרה אל מתחת לשינל. מבעד לקירותיו הרגשתי את הצפיפות שבקרון. ושוב צעקות, קטטות על מקום ישיבה.
אחר כך היסו את הכל קולות צעדים כבדים של מגפיים רבים.
זיהיתי את רעם מגפי ה'אנ.ק.וו.דה'.
"מחפשים אישה שחטפה ילדה," שמעתי לחישה של רוסייה.
המגפיים בעטו. אחרי כל חבטה נפלטו גניחות כאב של נשים.
המגפיים, מאוכזבים מכך שלא ביצעו את תפקידם, צעדו בַּסך החוצה. אחרי שעזבו נותר רק זוג מגפיים אחד.
הוא נעמד מול השינל התלוי והחל לבעוט בו. מרוב כאב נפלטה זעקה מהשינל.
"תרדו מהקרון או שאני יורה."

גם השינל נוטש אותי. יותר הוא לא יהיה לי בית וצינור אוויר.

כששערות ראשה בידי המגפיים נגררה ניוסיה לבית המעצר.
זעקתי אחריה: "הבטחת שלא תשאירי אותי לבד."
ניוסיה לא נראתה מבוהלת. רגע לפני הלקחה הספיקה לעטוף אותי שוב באידיש המבטיחה שלה:
"מיידלע, שלא תספרי לאף אחד שניוסיה יהודייה. תחכי לי על יד ביתו של הכומר."
היא לא אמרה, אבל אני הבנתי שאני לא בוכה אם מאשימים אותה שהיא עברייקה ארורה. אני בכלל לא שייכת לה.
עמדתי בצד וראיתי את השוטר דוחף את ניוסיה מאחור, ומפיה זורמות קללות קולניות הנשפכות על הז'ידים שמסרו לה ילדה ונעלמו.
"שיזוס כריסטוס ישרוף את נשמתם החוטאת," שלחה בי את חִצֵי הכעס מחורי עיניה. הפעם ראיתי בהם קריצה.

"מיידלע, אני 'עַמךָ'," לחש לי מישהו באידיש.
השיעור ששינַנו עם אמא לימד, שאחרי שאני לא שייכת לאף אחד, אפשר לסמוך רק על מי שיגיד את הסיסמה 'עַמךָ'. הלכתי אחריו לבית הכומר הפרבוסלבי.
עוד מחוץ לדלת שמעתי את קולה של ניוסיה. רווח לי.
בפנים ראיתי אותה מצטלבת ומספרת לכומר איך מיד הבינה שהשוטר רוצה כסף, איך שיחדה אותו בכסף שקבלה מאמי, ואיך ברחה מהמעצר עוד לפני שהגיעה אליו.
"ועכשיו אני מבקשת בשם האב, הבן ורוח הקודש מסתור לי ולילדה," הכריזה.

מאז משחק האוריוק בשינל ברכבת, התחלתי ממש לאהוב את ניוסיה.
ובביתו של הכומר אהבתי אותה עוד יותר.
"הֵי, את, מיידלע, אנחנו ממשיכות לשחק," הודיעה לי, ונתנה לי את תפקיד מפזרת הפרחים בעבודתה כמטהרת גופות בבית הכומר.
תוך כדי טיהור המתים שמעתי אותה אומרת תפילות באידיש, לעילוי נשמתם של הצדיקים הנוצרים שמתו כקורבנות על מזבח התנגדותם למשטר. אבל כשהכומר נכנס, הייתה מיד עוברת לדבר איתי רוסית, וקורצת לי.

"לא היה צריך להסתיר מהכומר מאומה. הכומר הפרבוסלבי ידע כל הזמן שאת ילדה יהודייה. הוא הזמין את הרב כדי לארגן מסתור בביתו," סיפרה לי סבתי.
הרב הגיע לבית הכומר כדי להבריח אותנו. ראיתי את הכומר והרב דנים ביניהם באֵימי המשטר. זה מצטלב ופונה לאב, לבן ולרוח הקודש, וזה מודה לאלוהים רב החסד והרחמן, ושניהם מצפים לגאולה שתבוא עם נפילת המשטר.

"מבריחים את אמא שלך, והיא תגיע הֵנה מחר לקחת אותך," הודיעה לי נס-יה.
"אבל אני לא זוכרת אותה. אני רוצה להישאר איתך," התחננתי.

למחרת הגיעה אישה.
בקושי זכרתי אותה.
נס-יה ניסתה לשדל אותי במלים רכות ללכת אל האישה. אבל אני זעקתי: "את הבטחת להיות איתי ולא להשאיר אותי לבד!"

האישה קרבה אלי ונישקה אותי. אבל אני בכיתי. רציתי את נס-יה.
כלום לא עזר. נס- יה נטלה אותי על ידיה והעבירה אותי לידי אמי.
מבעד לדמעות שמעתי את אמי מתחילה שוב לספר לי, כמו פעם, כמה טוב יהיה לנו כשנחזור לאחוזה שלנו בפולניה, היכן שמחכים לי סדיני המשי.

"אז מרוב התרגשות נס-יה נשכחה," הייתה סבתי מסיימת את סיפור נס-יה.
הרב רצה להודות לה, אבל היא – כאילו האדמה בלעה אותה.
אמי פתחה את הצרור שלי ומתוכו הוציאה איגרת באידיש:

מיין טייערע מיידלע.
גיי צו דאיינע מאמשי. זי איז א צדקת
און זי איז דיין מלאך.
דאיינע קינדערס קינדער וועלן זיין
א מליץ יושר פאר איר.

"מיידלע יקרה, לכי אל אמא'לה. היא צדֶקת והיא המלאך שלך.
הילדים שלשל ילדייך יהיו מליצי היושר שלה."

ואמי נאנחה ואמרה, "אפילו את שכרה היא לא נטלה. ממש 'עסקה' עשיתי."





דיניה וריקוד אוזבקי

"קיזימקָה, קיזימקה, את רוצה לשחק?" לחשתי מבעד לחריץ דלת הכניסה של הקיביטקה, חושת הבוץ שבה גרנו.
בחצר עמדה קיזימקה.
כמו תמיד נעמדה גם הבוקר מול הדלת שלנו במבט מייחל שאזמין אותה למשחק. קיזימקה מיד נדה בראשה לאות "הן", ואני פתחתי את הדלת בזהירות ובדקתי אם השטח ריק.
זכרתי את דבריה הפסקניים של אמי:
"אני יוצאת לבזאר. אני מקווה שאעשה היום 'עסקים' ואוכל להביא אוכל הביתה."
אני ידעתי היטב למה הכוונה ב'עסקים'. לא פעם נטלתי חלק בסחר-מכר שהיה נערך בשוק השחור, כשסחורות מוברחות מחליפות ידיים. לפעמים 'עסקים' פירושם היה להסיט את תשומת הלב של רוכל מסחורתו ו'להעבירה' מרשותו לרשותנו. אני, מאחר שהייתי קטנה, גמישה וזריזה, מילאתי את תפקיד ה'מעבירה'.
"תנעלי את הבריח של הדלת מבפנים, ושלא תצאי החוצה," הייתה אמי מחלקת לי הוראות אחרונות לפני צאתה ל'עסקיה'.
"הקוזאק שוב השתכר ואם תהיי בחוץ הוא עוד יתפוס אותך בשערות ויטלטל אותך כמו שעשה לי. ואוי ואבוי לך אם את מתקרבת לבאֵר!"
ובטרם תותיר אותי לבדי בקיביטקה עוד הספיקה לעטוף אותי בדאגתה האמהית: "מצאתי מתחת לכרית שלך קרומי לחם שהחבאת אתמול. עד שאחזור בערב תמצצי אותם בינתיים. אולי יתמזל מזלי ואמצא אוכל בבזאר."

זכרתי את האיסורים כאשר חמקתי בשקט החוצה אל קיזימקה הממתינה לי בחצר. שלחתי מבט לעבר הבאֵר, לוודא שאני במרחק בטוח ממנה.

הבאר, למעשה בור מים גלוי שלידו מתקן עם דלי, הייתה אימת ההורים. בכל חצר הייתה באר.
"אני לא מבינה את החַדג'אי, בעל הבית. הוא עשיר אבל טיפש. יש לו בית אבנים, הוא משכיר לנו את הקיביטקה שלו, אז למה הוא לא בונה גדר מסביב לבור? הרי יש לו בָּלָמצ'יק, ילד קטן, שכבר זוחל, והוא עוד יגיע יום אחד לבאר..." הייתה גברת קריצֶ'בסקה, שותפתנו לחדר בקיביטקה, מתנבאה בכל פעם שהיו נשמעות זעקות בחצר על בלמצ'יק שנעלם.

עלי כבר יכלו לסמוך. אני לא התקרבתי לבאר, למרות שמאוד סִקרן אותי לגעת בחושך שלה.

כשהגענו לקיביטקה פגשנו לראשונה את החַדג'איקָה, אשתו של בעל הבית שלנו. אוזבקית צעירה מאוד, נערה כמעט, שלא נראתה כמו אמא לבת שש ולבן שנה. אולי בגלל זה הם נקראו פשוט 'קיזימקָה ובָּלָמצ'יק', 'ילד וילדה', ונותרו מבחינתנו חסרי שֵׁם.
היא הייתה אישה גבוהה ומלאה, ואני, שהייתי רזה ושדופה ורגילה לראות סביבי מזי רעב, אהבתי אותה מיד. שתי גומות היו בלחייה ופניה רחבות ושטוחות. גבותיה היו עבותות ומקושתות, מסגרת יפה לעיניה החייכניות. את ראשה פיארו עשרות צמות דקיקות, וצעיף בד לבן ושקוף, מעין גאזה, כיסה את כל גופה כשהייתה יוצאת מחצר הבית. בתוך הבית הייתה מסירה את הצעיף, ואז התגלו זרועותיה הדשנות עם הגומות במרפקים.
אותן גומות בזרועות היו גם לקיזימקה. אלא שקיזימקה הייתה גוצה, והייתה אפילו נמוכה ממני, שהייתי צעירה ממנה בגיל. גם לה היו גבות עבותות, אבל אצלה התחברו שתי הגבות לקו כהה שהוסיף הבעה של רוגז קבוע לפניה.

והיה גם הנער כארים-בּוֹי, שהיה בנו של החדג'אי הזקן מאשתו הקודמת. הוא עשה לה את המוות, כפשוטו, כדי לפנות את השטח ולשאת את החדג'איקה האישה-נערה. שלא כאביו הגוץ, כארים-בוי היה גבוה. חתימת שפם פיארה את שפתו העליונה, וגבותיו העבותות והמחוברות שיוו לו הבעה של כמיהה מתמדת.

אף שתווי פניו היו גבריים וגופו גרמי, היה לכארים-בוי פֶּה ילדותי וקטן, דובדבני ואדמדם, שריכך את קשיות אבריו. פה קטן זה היה עסוק באכילה בלתי פוסקת, מה שריתק אותי אליו עוד יותר. הוא היה מסייע לחדג'איקה בכל, וצמוד אליה כל הזמן. אני התקשיתי להבין את טיב הקִרבה המשפחתית שבין 'הנער' ו'הנערה' הללו, למרות שאמי הסבירה לי חזור והסבר שהיא אמו החורגת. זה היה בלתי נתפס מבחינתי.

"באיזה משחקים את חושבת שהם משחקים, הצמד-חמד הזה, האמא ובנה החורג, ועוד בנוכחות החדג'אי הזקן?" הייתה קריצ'בסקה חדה לי חידות.

רק באירועים רבי-משתתפים, היה כארים-בוי מצטרף לחברת הגברים, שהיו מסובים בחדר על שטיחים וכריות מסביב לבור שבתוכו גחלים לוחשות ומעליו קדרת הפְּלוֹב, תבשיל אורז וקוביות בשר כבש. אני הייתי מציצה מבחוץ, מרותקת לקדרה ולניחוחות שהפיצה.

בעיקר אהבתי להציץ בטקס בשל כארים-בוי. הוא היה מחדיר את ידו לתוך הקדרה, שולה משם את הפלוב ומגלגל אותו ישירות ובמהירות לפיו, ובסוף הארוחה, כמו שאר הגברים הקרואים – יורק יריקה ארוכה אל מעֵבר לשטיחים.

אני, שלא ראיתי הרבה אוכל בחיי, הייתי משתאה מול כמויות האוכל האדירות שהיה כארים-בוי מערֶה בבת-אחת לתוך פיו הקטנטן. בהינף כף יד אחת הוא היה דוחס מנה שהייתה מספיקה לי ליום שלם. עיני היו מתמגנטות אל כפָּתו השמנונית, אל גרוגרתו העולה ויורדת עם כל בליעה, אל שפתיו האדמדמות שגרגרי האורז דבקו בהן ובפלומת שפמו.
כמה אהבתי אז את כארים-בוי האוכל. וכמה הייתי רוצה להיות שותפה שלו.

"אם הייתי לבד עם כארים-בוי, הייתי כבר יודעת איך לגרום לידו שתגיע גם אל פי עמוסה בפלוב. תחילה הייתי שולה לו את חתיכות הכבש השחמחמות, אחר כך עורמת אותן בכף ידי, פותחת את שפתיו הרכות, מחליקה על חתימת שפמו, מגיעה אל לשונו הנשלפת, ומניחה עליה אחד אחד את גושי הכבש השמנמנים. והוא מצדו היה אז מערים מנה גדושה של פלוב בידו, ותוחב אותה לפי הרעב לכל אוכל שהוא," הרהרתי.
ידעתי שכך עושות האוזבקיות לאוזבקים, כי שמעתי את מר קריצ'בסקי מספר את שראה כשהציץ בלילה על החדג'אי והחדג'איקה אחרי שכל האורחים הלכו והם נותרו לבדם.
וידעתי גם כבר אז שאני רק מדמיינת לעצמי את מה שלא יוכל להתממש, כי אני ילדה, כי אני בהירה, קטנה, ענייה ובעיקר – נוכרייה.
לכן התמקדתי בקיזימקה. אהבתי אותה כי יכולתי לעשות לה הצגות, והיא הייתה לי קהל נאמן.

"קיזימקה, עכשיו רוקדים," הודעתי לקיזימקה, והתלהבותי הדביקה אותה.
מאוד אהבתי את הריקודים האוזבקיים. החדג'איקה שלנו הייתה רוקדת יחד עם חברותיה שבאו לחצר לטקס הצמות.
כל הנשים היו מסירות אז את צעיפיהן ואת השמלות העליונות הגדולות, ונותרות בבגד התחתון שחשף את כתפיהן המלאות, את ידיהן הדשנות ואת מִפתח שדיהן.
הן היו פורמות את צמותיהן ומסרקות זו את זו, ולבסוף קולעות זו לזו מחדש את הצמות הדקיקות, בטקס שנמשך שעות.
וכל אותה עת היו מצחקקות ושרות את שיריהן, מצביעות על הסימנים הכחולים שעל גופן, פורצות במצהלות וגם פוצחות בריקודים. למעשה הן לא היו זזות ממקומן במחול שלהן. תנועותיהן היו קטנות, רכות ונחשיות. הן היו מניעות את ידיהן בלבד, מנענעות קלות בראש ומגלגלות עיניים.

"היום נרקוד 'פַחטָה אִיכְטְם בּוֹלסמֶדֶה'," אמרתי לקיזימקה באוזבקית.
רצתי אל חֶבל הכביסה, הורדתי ממנו סמרטוט לבן והתעטפתי כמו האוזבקיות.
קיזימקה, נטועה במקומה, החלה להתנועע בכבדות בריקוד האישה האוזבקית. היא ניסתה בכל כוחה לעשות בידיה את התנועות הנחשיות של אִמהּ, אבל לא צלחה. אני לימדתי את קיזימקה האוזבקית איך מניעות האוזבקיות את ידיהן בריקוד, ומזווית עיני הבחנתי שהחדג'איקה עומדת על גג ביתה וצופה בנו.
היא נראתה כמו מלכה. ולידה, כמו תמיד, צמוד כארים-בוי, ופיו, כרגיל, עסוק בלעיסה. הוא היה מגניב לעברי מבטים משתאים.

מסביבם היו ערמות של זהב בוהק.
היה זה זהב הדיניה, המֵלון הכתום, המבריק, שפלחיו היו פרושים על גגו השטוח של בית האבן כמו עיטור ומסגרת לחדג'איקה היפה ולכארים-בוי שנִדמָה אז בעיני לנסיך.

לקראת סוף הקיץ היו האוזבקיות קולפות את הדיניה ובוצעות לפלחים ארוכים ודקים להניח על גגות הבתים לייבוש.
אנחנו, מחוסרי הגג, שגרנו בקיביטקה עם גג בוץ משופע, לא יכולנו לייבש דיניה ולא אכלנו דיניה.

בכל נדודינו ובריחותינו על פני מרחקים עצומים, היה זהב הדיניה שעל הגגות מלווה אותנו וצובע בצבעים לוהטים את המִדבר המַשמים ואת ייסורי הרעב. מעורר געגועים לטעם של מתיקות, וממלא אותי בתקווה שיום יבוא וגם אנחנו נזכה לגעת בניחוח.

הייתי מתבוננת בקיזימקה איך היא קורעת חתיכות גדולות מרצועות הדיניה, לועסת מעט, מסיימת מהר וכבר בולעת. הייתי מופתעת מאוד כשלא ראיתי אותה משהה את הפלח בפיה כדי להתענג על טעם הדיניה.
אני במקומה הייתי נוגסת נגיסות זעירות, לועסת לאט ומותירה את הדיניה בפה כמה שיותר, חשבתי אז בלבי. להאריך את משך ההנאה, להשכיח את הרעב שהציק ואת הבטן המקרקרת.

עכשיו קיזימקה ואני היינו שקועות בלבחור כמו מי אנחנו רוקדות: כמו החדג'איקה היפה, בתנועות עדינות, או כמו חברתה, שידעה לפתל את גופה, להניע את ירכיה ולתת לשדיה להציץ מבעד לכותונת לקול צחקוקן של הבנות.
קיזימקה בחרה לחקות את אמה. אני בחרתי את החברה, אבל שיפצתי את המחול והוספתי תנועות משלי, שונות מאלו של ריקוד האישה האוזבקית. התחלתי לנוע, הקפתי בריקוד את החצר כולה. הנפתי ידיים, קיפצתי, דילגתי, זינקתי, רקעתי, כרעתי, צחקתי והייתי עצובה, הייתי כעוסה והייתי רכה, ריחפתי וצנחתי, עפתי ונחַתי.
הצצתי מהצד וראיתי את החדג'איקה וכארים-בוי מתבוננים בי בפליאה מבין ערימות הדיניה במרומי הגג, מרותקים לריקודי הסוער. כארים-בוי אפילו חדל מרוב השתאות ללעוס.

בלבי כבר ציפיתי לגמול. זכרתי את דבריה של סבינה, בתם הצעירה של הקריצ'בסקים שראתה אותי רוקדת: "כשתגדלי והמלחמה תיגמר, את תהיי רקדנית. את תרקדי כל כך יפה שגברים יביאו לך לאקה לציפורניים וגרבי משי."
גרביים או לאקה טרם קיבלתי, אבל בתוך סערת הריקוד קלטתי בזווית העין את בלמצ'יק, שכבר היה על שפת הבאֵר. בזינוק אחד הגעתי אליו, תפסתי אותו, ומבלי להפסיק ולוּ לרגע לרקוד לפי נעימת 'פחטה איכטים' שזימרה קיזימקה, קראתי: "חדג'איקה, חדג'איקה, בלמצ'יק ייפול לבאר."
כעסתי על בלמצ'יק שהפר לי את חדוות הריקוד. החלטתי לא לחדול. התנועות המשיכו להיות נחשיות וסבוכות, ואני המשכתי לפתל את גופי בעודי אוחזת מעל הבאר בגופו השמנמן והחלקלק של בלמצ'יק. בדמיוני כבר חוללתי על במה בסצנת הצלה תיאטרלית כמו בהצגות לכבוד סטאלין.
אבל בלמצ'יק היה שמן וחזק ממני. והוא התחיל להישמט מאחיזתי לתוך הבאר.
אילולא הגיעה החדג'איקה מיד, היה בלמצ'יק שוקע בחושך של הבאר.
החדג'איקה כעסה על בלמצ'יק התינוק שלא נזהר וזחל לבאר, ואחר כך הרימה אותו ונשקה לו על בטנו השמנמנה.

אחרי רגעים ספורים כבר חזרתי אל ריקודִי האוזבקי הסוער, לעיניהם המתפלאות של קיזימקה, החדג'איקה וכארים-בוי, שהיה מעביר על שפתו העליונה את לשונו הוורדרדה, ששרידי הדיניה שלעס עדיין דבוקים בה, ומגיע תוך כך עד שפמפמו.

ידעתי שאמי עומדת לשוב עוד מעט ועלי לסיים את ההופעה, להיכנס לקיביטקה ולנעול את עצמי מבפנים.
הצצתי לעבר הגג וראיתי את החדג'איקה לוחשת משהו על אוזנו של כארים-בוי. ומיד אחר כך ראיתי את כארים-בוי יורד במדרגות ובידו רצועת זהב.
הוא ניגש אלי ונתן לי את פלח הדיניה הראשון שאכלתי מימי.
כמה הייתה הדיניה המתוקה והנימוחה בפי עדיפה בעיני מלאקה וגרבי משי שאין בכוחם להשכיח את הרעב...

כאשר חזרה אמי עייפה מן השוק, היא כבר שמעה את הסיפור מהחדג'איקה.
"החדג'איקה נתנה לי דיניה כי רקדתי יפה," סיפרתי לאמי בשמץ של גאווה.
"לא, החדג'איקה נתנה לך דיניה כי הצלת את בלמצ'יק. עכשיו החדג'אי ייתן לנו לגור בקיביטקה עוד קצת, אפילו שעוד לא נתתי לו אף רובל כי לא עשיתי 'עסקים' בבזאר," סיכמה אמי המעשית את פרשת הדיניה והריקוד האוזבקי.